הדף היומי בתע"ס חלק ח' | שיעור 9 – עמודים תרטו-תרטז

47

סיכום בנקודות תעס חלק ח תרטו-תרטז
1.היות ומלכות שהיא בחינת שורש היתה צריכה לשמש כנקבה באצילות ונגנזה ברדלא על כן אינה יכולה לשמש כנקבה
2. היות ואין לפרצופי אצילות נקבה לקחו נקבה מנקודים לאחר שבירתו
3. וזה סדר הנקבות שלקחו פרצופי אצילות עתיק לקח את גר דנקודים אא לקח את אחפ דכתר אוא לקחו את אחפ דאוא וזון לקחו את כלים דפנים שהן הכלים דקטנות שנשברו
4. לפרצופי הגר עתיק אא ואוא יש ב זווגים להשלמתם קטנות וגדלות לזון ישנן ג זווגים להשלמתם עיבור קטנות וגדלות
5. התוספת שזא צריכים זמן של יניקה כדי להשלים את לידתם למצב של קטנות
6. הנולד הוא לפי הנקבה המולידה אם יש לה בחינה א בשלמות יכולה להוליד קטנות בשלמות אולם אם אין לה קטנות בשלמות אז מולידה רק מא התלבשות שזה קטנות לא שלמה
7. לעתיק ואא יש נקבה עם בחינה א שלמה לכו אא ועתיק נולדו עם קטנות שלמה לעומת זאת אוא וזון לנקבה אין שלמות לכן זא נולד עם קטנות לא שלמה לכן היה זקוק ליניקה להשלים את קטנותו

בס"ד

חלק ח שיעור 9 עמוד תקטו

סיכום: היום למדנו את ההבדל, איך אני בונה את הראש של האני ואיך בונה את הלב, הגוף של האני. האני האמיתי שלי הוא עולם האצילות שלי. אז השאלה היא איך אני בונה את עולם האצילות שלי. 

אומר שצריך לדעת שיש הבדל עקרוני – איך בונה את המחשבה מול איך שבונה את הגוף. אומר, שהמחשבה צריכה רק שני זיווגים – קטנות וגדלות. מבחינתנו המחשבה היא ג"ר דאצילות – עתיק, א"א ואו"א. וכשבא לבנות את הזו"ן, את הגוף, צריך לשלושה זיווגים. הזיווג שהתווסף הוא בין העיבור לקטנות – העיבור לא מוליד ישר קטן ואח"כ גדלות, אלא שהעיבור מוליד רק משהו שהוא בין קטן לעיבור. לכן אני צריך להשלים את היותי קטן. ז"א שאם הלב נולד למשהו, זה כאילו היה רעיון וכדי שהרעיון יבוא לידי ביטוי אז הלב עדיין צריך לעוד עבודה, בכלל שיהיה לו קיום, כדי שלרעיון יהיה קיום בלב צריך עוד לעבוד עליו. במחשבה ישר לו קיום ואני צריך לפתח אותו שיהיה רעיון גדול ומורכב. אבל כשרוצה להרגיש אותו צריך עוד תהליך. התהליך הזה נקרא 'יניקה'. כי הרעיון הוא רק תינוק בלב. במחשבה הרעיון מספיק כי הוא עובד בכלי מחשבה. זה נובע מעולם אצילות ואנחנו רוצים הסבר למה כך קרה. 

אומר, תמיד תלוי מי הנקבה המולידה. בעולם אצילות למדנו שהנקבה שהיתה אמורה לשמש בעולם אצילות נקראת שורש, והשורש זה גדלות כלי הקבלה, זו הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש. זו מלכות דמלכות שנגנזה ברדל"א ואסור להשתמש בה. כי כשהשתמשנו בה בעולם הנקודים היא נשברה. יש עליה צמצום. נגע בה האור והיתה שבירה. אמרו שבינתיים לא משתמשים בה. לוקחים נקבה ממקום אחר, כי א"א בלי נקבה לעשות זיווג. לוקחים נקבה מעולם הדנקודים שנשבר.

אדם שואל מה האני האמיתי שלו, מה לעשות בחיים? אומרים לו שיראה מה מקולקל ואת זה לתקן. שואל אם זה האני? אומרים לו שזה מה שבינתיים יכול להיות. יכול בינתיים לתקן. במקום לחפש את האני האמיתי שאותו רוצה לחיות. לא יכול להתחיל מזה. א"א לתת את האני האמיתי כי המלכות נגנזה ברדל"א, האני האמיתי שלך נגנז וא"א לגלות אותו כי תישבר. אז בינתיים מתחיל לתקן. כמו שען, שמביאים לו שעון מקולקל לתקן. איך שעון מקולקל? חבר צועק עלי, מישהו לקח לי את הכיסא, פיטרו אותי מהעבודה, נתנו לי מכות, נהיה פאנצ'ר באוטו. תתקן את ההתייחסות שלך למצבים המאתגרים האלה. מה, לא אבנה דבר חדש? גם כשבונה דבר חדש מתקן את המטרה שאליה אתה רוצה להגיע. האם המטרה הזו היא של האני האמיתי? לא. אז למה לעשות זה? כי אין ברירה. אם תקבל את הרצון האמיתי שלך לא תעשה אותו כי אתה נגוע בו, שזה מצב שאתה לא יכול לעבוד איתו. 

עכשיו, כשרוצים לעשות עבודת נפש, מחפשים מה לתקן. לכן צריך ביקורת. לראות מה מתקנים. לקחו את כל האני, בונים על מה שצריך לתקן. לוקחים מעולם השבירה, כל אחד לקח משהו לתקן. ככל שאתה יותר גדול, אתה לוקח משהו יותר גדול לתקן. עכשיו זו הנקבה שלנו.

הנקבה של עתיק היא ראש דנקודים שנשאר בו אור. הנקבה דעתיק היא ג"ע וכתר ג"ע דאו"א, חסד דז"ת דאמא וז' שורשים הכלולים בג"ר דנקודים. באופן כללי זה אומר – עתיק לקח את ג"ע דכתר, וג"ע דאו"א. זה מה שלקח לתקן. זו הנקבה שלו. 

הנקבה של א"א – האח"פ של הכתר. לשים לב שהאח"פ דכתר נמצאים במקום ראש דאו"א.

או"א לקחו לתקן את האח"פ של הראש או"א שירדו לגוף. 

זו"ן לקח לתקן את הכלים דקטנות שנשברו יחד עם כלי הגדלות, ולקחו לתקן שנשברו ונפלו לבי"ע שלא מחמת עצמם. את הכלים דגדלות א"א לתקן באצילות בשלב ראשון שהוא קביעות של עולם אצילות. אח"כ יהיו בהם תיקונים מיוחדים, עם נשמת אדה"ר ועולמות בי"ע.

בינתיים בונה את הנקבה של צד האני מעולם הנקודים.

זה מה שלקחו לתקן. יש בזה עוד פרטים אבל זה העיקר. 

יש כלל – כשאתה מוליד איזשהו רצון שלך – עוד מחשבה, תנועה בך, אתה מתבונן עם איזה רצון, נקבה השתמשת. ככל שהנקבה שלך היא נקבה שיש לה קיום מצד עצמה, אז היא יכולה להוליד משהו שיש לו קיום מצד עצמו. אבל אם אין לה קיום מצד עצמה היא לא יכולה להוליד משהו שיש לו קיום מצד עצמו, שפירושו קטן. יש קטנות ויש גדלות. לעובר אין קיום מצד עצמו, כי כל המסכים שלו הם מה שאימו עושה. עובר נקרא ירך אימו – חלק מאימו. אם היא הולכת לבית המדרש – הוא הולך איתה. את הקטן אפשר להשאיר בבית כי הוא מנותק מאימו. הוא צריך אותה אבל מנותק ממנה. לע"ז, יש מצב ביניים, בין עובר לקטן. מצב תינוק, שהוא לא חלק מהגוף, אבל צריכה אותו כדי להניק אותו כד' חודשים. מצב זה של תינוק,אנחנו רוצים לראות איך קרה בעולמות.

אומר, שכשהולידו את עתיק מס"ג נולד כקטן שלם. שהולידו את א"א מנקבה של עתיק – ראש דנקודים, בח' א', נקרא קטנות. אז יכלו להולידו בקטנות. א"א הוליד את או"א. הנקבה של א"א זה אח"פ דכתר ששיכים לראש עם ג"א דאו"א ונחשבים לשלמים בבח' א', אז יכלו להוליד את או"א בקטנות. ז"א א"א ואו"א נולדו בקטנות. השלב הבא שלהם זה גדלות, וכדי להיות שלמים צריכים ב' זיווגים – אחד לצורך הקטנות ואחד לצורך הגדלות. 

אבל כשבאים לבנות את הזו"ן אז הנקבה שהולידה את הזו"ן היא או"א, שהנקבה שלהם היתה האח"פ של או"א שכבר נפלו לבח' גוף. מסתכלים על הציור כשמדבר על הנקבות, כי לקחו מהקטנות, כי אחרי השבירה חזרו לקטנות, אז לוקחים מהקטנות. 

לכן, אומר, או"א לקחו את הנקבה מאח"פ דאו"א ששייכים לז"ת דנקודים שבקטנות היתה להם רק שורש, הארת כלים. אז שייכים כרגע רק להארת כלים ולכן הבח' א' שלהם, הקטנות שלהם לא שלמה, ואם כך אז מולידים את זו"ן לא שלמים, כי או"א מולידים את פרצוף זו"ן – ז"א דאצילות, ולכן נולד לא שלם, אז צריך להשלים. נולד עם א' התלבשות, כי יש לו מצד הזכר לפחות א' התלבשות וצריך להשלים את עצמו. צריך עוד זיווג לצורך הקטנות. היה לו עיבור, אז צריך לעשות השלמה לקטנות, ואת זה עושה ביניקה. לכן אומר האריז"ל שלצורך הזו"ן צריך ג' זיווגים, ולצורך עתיק, א"א ואו"א צריך ב' זיווגים. המשמעות הגדולה היא שצריך זמן של יניקה. צריך את התהליך של יניקה שיש לז"א, לבן, ולבת ואין לאו"א והראש. ז"א למחשבה שנקראת עתיק, לאמונה, להכרה שזה א"א ולתודעה שזה או"א לא צריכים יניקה. הם לא צריכים התרגלות. הם יכולים לתפוש את הדבר באופן מיידי ולעלות מקטנות לגדלות. יש להם סוג של עצמאות, ולכן קשה לנו, כשרוצים לשלוט לנו על המחשבה, כי שם אנחנו צריכים לבנות את האמונה, כשרוצים שם עיבור, שם מרגישים קצת עצמאיים. בגוף הרבה פעמים מרגישים לא עצמאיים ותלויים. לכן בגוף אנחנו מוכנים לקבל עזרה, אבל במחשבה אנחנו מרגישים עצמאיים. 

לכן, שכרוצה לבנות את הגוף, אז צריך גם זמן יניקה. גוף זה נקרא 'הרגשה'. כשרוצה לבנות את ההרגשה צריך זמן של התרגלות. התרגלות זה הזמן של היניקה. לכן, כשעושה עבודה שהיא העבודה בין הערך ובין החשק, אני רוצה לבנות חשק חדש. רוצה חשק לפי הערך, לפי ההכרה והתודעה שרוצה, צריך להתרגל. היניקה נותנת לי אז זמן ההתרגלות. זו ההתמדה שצריך לפעול בה עד שאתרגל. שיש כבר את מצב הקטנות. יכול לעשות כקטן או כגדול, רק כשכבר רגיל לזה. למשל, רגיל ללמוד כל לילה, לשמור שבת וכד'. יכול שם לגדול מתוך ההרגל. 

 

תובנה משעור 9 בחלק ח׳
שלב חדש – יניקה

היום למדנו שכפי האמא כך יראו דרכי התפתחותו של הנולד.
כפי שראינו, פרצופי אצילות לוקחים נקבות של ב״ן ועמם מזדווגים לצורך הולדת הרשימות דמ״ה.

עתיק וא״א לוקחים נקבות שיש להם שלמות של בחינה א׳ דעוביות מצד הב״ן ולפיכך מולידים לאחר העיבור קטנות שלמה. (ללא צורך ביניקה)

או״א וזו״ן שלוקחים מצד הב״ן רק בחינת שרש של עוביות (אור המלכות שהאיר בקטנות דנקודים בגוף) – מולידים קטן חלקי.
כיצד ישתלם הקטן בקטנות שלמה?
ע״י שיונק מאמא בכ״ד חודשי היניקה.
הקביל הרב את זה לדרכי המחשבה והגוף – המחשבה יכולה להוולד ישר לקיום ולאחר מכן כמובן שנצטרך לשכללה.
בגוף (שהוא כנגד הזו״ן) -שהוא בחינת הלב, צריך עבודה של התמדה ורגילות שע״י כך קונים את מציאות הקיום באופן שלם. וגם כאן נצטרך לעבודות נוספות כדי לבוא למציאות של גדלות.

אין תגובות

להגיב