חלק ה שיעור 35 עמוד שנד'
נח) אך דע, כי כאשר זו"ן שבכתר עולין למעלה בשרשיהן, שהוא סוד לא מטי, הנה ט"ס שבכל א' מהם הם העולין, ונשארין למטה במקומם ב' מלכיות מלכות הזכר ומלכות הנקבה בב' כלים, הנקרא י"ה כנ"ל, בהיותן פשוטים בלי מילוי.
נח) ב' מלכיות, מלכות הזכר ומלכות הנקבה, בב' כלים, הנקרא י"ה כנ"ל בהיותן פשוטים בלי מילוי: כלומר הרשימות שנשארו מהאורות זו"ן אחר הסתלקותן המה בחינות מלכיות של הזו"ן. כי רשימו נבחנת לבחינת מלכות של האור שנסתלק, והם פשוטים בלי מילוי, כי מילוי, פירושו, מדת העביות שבהמסך הממשיך שיעור הקומה. ומתוך שמדת עביותם נזדכך, כי על כן נסתלקו האורות. כנ"ל. לכן הם פשוטים.
וכבר ידעת שהכלים נקראים אותיות גם נתבאר לעיל אשר בפרצוף החכמה, יש כלי מיוחד להזכר וכלי מיוחד אל הנקבה. וזה אמרו שב' המלכיות הם בב' כלים הנקראים י"ה בהיותם פשוטים בלי מילוי.
נט) ואמנם דע, כי אז ב' מלכים אלו שוין, כי אף על פי שהזכר הוא גדול מהנוקבא על כל זה, עתה הם שוין, לפי שבחינת אור הזכר הוא בסוד הסתלקות כנזכר לעיל, כי כאשר רצו להסתלק אותן האורות כדי לעשות כלי, אז נשאר אותן אורות בכתר חכמה בינה, כנזכר לעיל, רצוני לומר הרשימות, נמצא כי אור הזכר של הכתר, הוא בסוד הסתלקות, ואור הנוקבא שבכתר, הוא בסוד הפנים כנודע, לכן אור הזכר ואור הנקבה הם שוין בפעם הזאת. ועוד שלפי שהזכר הניח את עצמו מבחוץ תחת השרשים, לכן תאוותו של הזכר שבכתר הוא גדול לחזור ולעלות, משא"כ בנוקבא. ולכן כמעט שכל אור הזכר עולה למעלה, ולא נשאר רק מיעוט מהאור, אך הנוקבא שאין לה למעלה שורש כנודע, כמו הזכר שבכתר, לכן אין לה כ"כ תאוה וחשק לעלות ונשאר האור רובו ממנו בכלי שלה, לכן יוכלו להיות שוין אז, ב' המלכות ביחד זכר ונקבה, אך כאשר חוזרין לבא, אז בא הזכר בכל אורו, וגם כי הוא לוקח אור גדול משורש הכתר שלמעלה ממנו, ואז כשחוזרין, אין יכולת בנוקבא לקבל אור הזכר כולו, רק מסוד ו"ק לבד.
ס) והנה כדי שיתבאר לך זה, צריך לדעת הקדמה א'. והוא, כי יש חילוק בין פעם א' בעת אצילות לזמן שאחריו. כי בפעם א' שבכולם, שהוא כאשר נשאר אור הזכר של הכתר בעת הסתלקות הא', ואחר כך בהתפשטות ב' כשנכנס החכמה בכלי הכתר, אז לא נכנס בכלי של הזכר רק נכנס בכלי הנוקבא עצמה, שהוא בסוד ה' של י"ה. והיו זו"ן בב' כלים, אך בהסתלקות ב', אשר היו עולין זו"ן שניהם למעלה, ואז נשתוו שניהן יחד, וקבלו כולם ביחד הארה מן כתר עליון, ולכן כאשר באים וחוזרין בכלים שלהם, אז נכנסין שניהן בכלי של הזכר, והמלכות של הנוקבא נשאר בכלי של הה' שלה כנ"ל.
ס) חילוק בין פעם א' בעת אצילות לזמן שאחריו: כי נתבאר לעיל בדברי הרב דף ש"מ שמתחלה נתפשט האור במטי ולא מטי, בעשר יציאות ובעשר הכנסות כל יוד אורות עד שבא אל המלכות, ואח"כ נעשה מטי ולא מטי פעם ב' באופן תמידי, דהיינו שבכל פעם שההתפשטות מגיע אל המלכות הרי הוא חוזר חלילה. ע"ש. ונתבאר שם שהבחינה הא' דהיינו המטי ולא מטי עד שהגיע אל המלכות פעם אחד, הוא המכונה פרצוף חכמה דא"ק, או ע"ב דא"ק. והמטי ולא מטי התמידי דחוזר חלילה, הוא בחינה אחרת הנקרא פרצוף הבינה דא"ק, או ס"ג דא"ק.
וזה אמרו "כי יש חילוק בין פעם א' בעת אצילות" דהיינו המול"מ פעם א' עד שהגיע אל המלכות. "לזמן שלאחריו" דהיינו המו"מ, לאחר שהגיע אל המלכות בפעם הא', שהוא מטי ולא מטי התמידי כנ"ל.
בפעם א' שכולם וכו' היו בב' כלים וכו'. כי אלו הב' כלים של זכר ונקבה, יצאו בשעת ביאת האור בחזרה אל הפרצוף, מכח הכאות כפולות של הרשימו הנשאר בהכתר, להאור הבא מחדש אל הפרצוף, והנה הרב הסביר לעיל (ח"ד פ"ד אות ו') שאע"פ שאין אור קטן מכה באור הגדול ממנו, מ"מ, כיון שיש מעלה באור החכמה, שבא עתה מחדש מלמעלה, משא"כ הרשימו, שהזווג והאור שלה כבר נסתלק, וע"כ יכול החכמה להכות בהרשימו ולהוציא ממנה ניצוצין. עש"ה. והנה זה הטעם מספיק רק לאור החכמה, שמחמת ביאתו מחדש מהזווג שלמעלה, היא משתווית בזה עם הרשימו שכבר נסתלק הזווג שלה. אבל אין זה מספיק לפרצוף הבינה דא"ק, כי אור הבינה, אע"פ שבא מחדש, מ"מ אין עוד כחו יפה להכות בהרשימו להוציא ניצוצין לצורך כלי, וע"כ לא נעשה כאן כלי להנקבה, אלא שהיא מתלבשת בהכלי דזכר, הנשאר מהתפשטות ב' הקודם.
ועוד כי כל הטעם של הכאת האורות זה בזה, כתב הרב לעיל (ח"ד פ"ג אות י') שהוא רק בין האורות ההפכים זה לזה וחלוקים בטבעם. ע"ש. והנה הכתר והחכמה הנ"ל, הם חלוקים בטבעם, כי הרשימו דכתר, מונע הארת ג"ר, מכח האחורים דאור הכתר העומד בראש, כנ"ל באו"פ דף שכ"ה ד"ה ולפיכך. ואור החכמה, הרי כל הארתה היא רק בחינת ג"ר, כמ"ש שם. וכיון שחלוקים בטבעם המה מכים זה בזה, אבל בפרצוף הבינה, אשר הרשימו, הוא נשאר מאור החכמה דהתפ"ב, ואור הבא עתה מחדש, הוא אור הבינה, ונודע שהחכמה ובינה אינם חלוקים בטבעם, ואדרבה, או"א כחדא שריין, כנ"ל בדברי הרב באות ל"ט. וע"כ אין הכאה נוהג בין הרשימו ובין אור הבינה, ואין כאן ניצוצין לכלים חדשים לצורך הנקבה. וע"כ הנקבה מתלבשת בכלי דזכר.
ואין זה סותר למ"ש הרב לעיל באות נ' דף שמ"ז, אשר אור החכמה התלבש באור הגרוע דרשימו דכתר, ואור הרשימו דכתר בתוך החכמה. ע"ש הרי שאור החכמה והרשימו יש להם רק כלי אחד, וכאן אומר שיש להם ב' כלים. והענין הוא שהם מתלבשים זה בזה, דוגמת המדרגות הפרטיות אשר בפרצופי אצילות. דהיינו, שהכלי דחכמה מתלבש בכלי דכתר, ובתוך כלי דחכמה מתלבש אור העב של הרשימו, ובתוך אור העב של הרשימו מתלבש אור החכמה, ואור המובחר של הרשימו מתלבש תוך אור החכמה.
בהסתלקות ב' אשר היו עולין זו"ן וכו' נכנסין שניהן בהכלי של הזכר: היינו, ההסתלקות של המו"מ דפעם דא' המכונה הסתלקות ב' כי פרצוף הכתר דא"ק, הוא התפ"א. וההסתלקות של פרצוף הכתר נקרא הסתלקות א' ופרצוף החכמה דא"ק הוא התפ"ב, והסתלקות של פרצוף החכמה נקרא הסתלקות ב'.
וכמו בהסתלקות הא' ביאר הרב לעיל דף רצ"ד אות ו' שבטרם התפ"ב עלו הזו"ן דכתר למעלה, שהם הרשימו דבחי"ד דהתלבשות, והרשימו דבחי"ג, וקבלו שם שניהם הארה מכתר עליון, עש"ה, כן הוא הדבר גם בהסתלקות הב' בטרם התפשטות פרצוף הבינה, שעלו ב' הרשימות, שהם הרשימו דבחינה ג' של התלבשות והרשימו דבחי"ב, שהם בחינת הזו"ן דכתר דפרצוף הבינה. ועלו שניהם אל המלכות דראש, ושם קבלו ביחד הארה מכתר עליון, שע"י הארה זו השיגה הנקבה השתוות עם הזכר, וע"כ יכלה הנקבה, להתלבש בכלי של הזכר.
סיכום: אומר לנו שיש הבדל בין התפ"ב להתפ"ב של התפ"ב, ז"א שהיתה התפ' של אורות בכלים. היה רצון והתפ' אור ברצון הזה. השאלה אם יש לי שם כלי לזכר ונקבה או לא. אומר, שבפעם הראשונה שהתפ' האור בכלי, אז הזכר והנקבה התפ' בצורה נפרדת. לכ"א אחד היתה משמעות משל עצמו. אבל בס"ג שזה מטו"מ הקבוע הזכר והנקבה עבדו ביחד, כי לא היתה משמעות לרצון לקבל שיעמוד בנפרד, שזה צד הנקבה, כי כל צד הנקבה בהתפ"ב, נראה תיכף איך זה קורה, כל צד הנקבה של התפ"ב חייב להתכלל יחד עם הזכר. אחת הסיבות זה כמו או"א שיכולים להיות יחד, אבל התפ"א הם צריכים לקבל כ"א, כשפועלים עם הרצון לקבל, כמו בשבת, אז הנקבה והזכר כ"א צריך להביא את המשמעות האישית שלו לזיווג, וזה נוצר בהתפ"ב. בהתפ' ס"ג אומר שהם כמו או"מ כחדא שריין וחדא נפקין, ז"א שכשבאים יחד הנקבה מקבלת כלי מיוחד ומתפ' בזכר. זה ההבדל בין שבת ליו"ט. בשבת צד האשה מגולה גם בפני עצמו וצד הנקבה בא כדבר שלם וצד הזכר בא כשלם והם מתחברים. ביו"ט, שזה מדרגת נשמה, הנקבה כלולה בזכר ולא יכולה להיות נפרדת לגמרי, כי כשמשפיעים אז לא משתמש ברצון לקבל. לא שהוא לא קיים, אלא שמתכלל ברצון הזכר. ואם נרצה ללמוד זה בגוף אחד, אז כשבא לקבל משהו מחברך, אז הרצון שלך חשוב. אתה לא בבח' התמסרות מלאה. יש התמסרות רק ליחד, אבל כשמתמסר ליחד אתה מאוד משמעותי. חשוב גם מה אתה מביא ליחד, שזה מדרגה גבוהה. אבל אם לא מגיעים למדרגה זו, אלא רק הכנה למדרגה זו נקראת יו"ט – מקראי קודש. הכנה זו היא שמחה, מדרגת נשמה, צריך לעזוב עצמך ושצד הנקבה שלך יהיה כלול בצד הזכר. במצב זה הנקבה רוצה לעשות את כל מה שהזכר רוצה ממנה. עוזבת את הרצון שלה לגמרי. כמו אדם שבא להשפיע עוזב את הרצון שלו. כשבאים למצב שבו לכ"א יש מדרגה משלו, שזו מדרגה יותר גבוהה, אז צריכים כ"א לבטא את הצד שלו, ואז הנקבה אומרת שיש לה כלי משלה.
במטו"מ אומר, שאת כלהרגשות שלנו שהם בח' מטו"מ לומדים שהרצונות נשארים בגלגלתא, אבל הרגשות והידיעות באים ממטו"מ. אומר שיש ב' סוגי רגשות. בפרצוף ע"ב כשבא אור החכמה להאיר בכתר, אז הוא פגש רשימה של ד' התלבשות. בא אור החכמה להאיר בכלי דכתר, אז נוצרו ב' דברים חלוקים זה מזה. אור הכתר הוא בח' ו"ק שרוצה להתקרב לעליון, למופשט, דבר לגמרי כמו אור הכתר, להיות בעליונים. לעומת זאת הנקבה של אור החכמה אומרת שכל המשמעות שלה זה להתקבל במדרגה, להיות מעשית ולפעול. זה פרצוף ע"ב. לכן אחרי ההסתלקות נהיו ב' כלים, של כתר וחכמה. בבינה, בא אור הבינה להאיר בכתר וכשמגיע לשם פוגש את אור החכמה. אומר, הרי הבינה והחכמה הם יחד במקורם. שניהם ב' ב', לשניהם יש ב' דעביות. שניהם יוצאים על אותה התכונה. למה? אבא הוא משפיע, רצון של חכמה, והיא רצון של בינה. אומר שתפקיד שניהם הוא להוציא את הבנים. שניהם בשותפות, במצב הזה הנקבה, דהיינו שבא אור הב' להאיר בג' – לא צריך להוציא ג' ממקומו כדי לעשות כלי מיוחד לבינה, שתוכל להאיר שם. אלא יוכלו להאיר יחד, כלומר הבינה מתכללת בזכר. אומרת שהיא לא חייבת להוציא עצמה בנפרד. מוציאה עצמה עם הזכר, ואז משפיעה את בח' מה שאתה רצית – את אור הבינה, ההשפעה. כי אם היה רוצה אור חכמה, היתה צריכה להיות משמעות אחרת לאור הבינה. מבח' השקפה קל להבין זה. מבח' החכמה זה יותר מורכב.
סיכום בנקודות עמוד שנ"ד- שנ"ה – ט' טבת תש"ף
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני
1. בשיעור זה אנו לומדים את ההבדל שיש בזכר ונקבה בס"ג, לעומת ההבדל בין זכר לנקבה בע"ב.
2. ההבדל הוא כזה, שבע"ב, שנקרא התפשטות ב', לזכר יש כלי משל עצמו ולנקבה יש כלי משל עצמה וזה נובע כתוצאה מכך שאור החכמה, שבא להאיר בכלי דכתר דגלגלתא הריקני, פגש את הרשימה של ד' דהתלבשות, שחלוקה בטבע עם אור החכמה וההכאה ביניהם יצרה ב' סוגי כלים ולכן לזכר היה כלי משל עצמו ולנקבה כלי משל עצמה.
3. בפרצוף ס"ג לזכר ולנקבה יש כלי אחד, שהנקבה מתכללת בזכר. הטעם הוא, שכאשר ברא אור הבינה להאיר בכלי דחכמה, הם אינם שונים בטבעם, שניהם רוצים להאיר למדרגה, היות והם יצאו ממקור אחד, ששניהם בחינה ב', ולכן כשבאה הבינה היא יכולה להתכלל תוך הכלי של הזכר, שנשאר בכלי דכתר מהתפשטות ב'.
4. ב' בחינות אלה, מצד השקפה, נקראים תענוג ושמחה או שבת ויום טוב . כאשר בחינת השבת מחייב שלצד הנקבה יש כלי משלה ולזכר יש כלי משלו והקשר או הזיווג ביניהם צריך לבטא את כל אחד מהם בנפרד ומתוך זה באים ליחד שזו מדרגה גבוהה יותר מהבחינה הב'.
5. בחינה ב' היא כנגד יום טוב, כנגד שמחה, ששם האדם, או צד הנקבה שבו, צריך לעזוב עצמו לגמרי ולהתכלל בזכר, דהיינו בהשפעת האור ובמצב זה הנקבה, כל הביטוי שלה, הוא בהתכללות שלה בצד הזכר, בצד ההשפעה, כשמוכנה להתמסר ולעזוב עצמה לגמרי.
הקודם