בס"ד
חלק ג שיעור 24 עמוד קכז
אור פנימי
ג) בקיעה, פירושה, התגברות האור על גבול שבמסך, ואינו משגיח על כח העכוב שבו, והוא פורץ ועובר ומאיר גם מלמטה ממסך. וצריך שתזכור היטב מה שביארנו לעיל, בפירוש הכאת אור העליון על המסך, (באו"פ פ"ב אות ג'), אשר המסך מפסיק לאור העליון, המתפשט לעבור גם מלמטה מגבולו, ומחזירו למקומו, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'). והנה עם כל זה, פרץ איזה חלק מאור העליון, ולא חזר לאחוריו, אלא שירד למטה ממסך והאיר שמה, שזה דומה כמו שבקע ושיבר ועשה חור בגוף המסך, ועבר את דרכו ממנו ולמטה. אמנם, אין כאן שום דמיון, לבקיעה וחור גשמי מדומה ומוחש ח"ו, אלא שהוא ענין השגת גבול בלבד: כי מסך, הוא מגביל את האור כנודע. וקצתו של אור העליון, שהמסך לא הגבילו ולא עכבהו, מכונה, שחלק הזה בקע להמסך, כלומר לגבול והעיכוב שבו, ועבר גם ממסך ולמטה.
וחלק זה שהשיג את גבולו של מסך, ועבר למטה, מכונה בשם מלכות דמלכות שבמדרגה עליונה או בשם נקודה דמלכות דעליון.
ולפיכך, יש לפנינו להבחין בזווג דהכאה הנ"ל, ב' הבחנות: הבחנה א', הוא, אשר המסך התגבר על האור והחזירו למקומו, שבזה נעשה האו"ח לבוש על ד' בחינות שבאור העליון ממטה למעלה, אשר מכח זה התרחבה המלכות לע"ס מינה ובה ממסך ולמטה, באופן, אשר כל ע"ס שיצאו ממסך ולמעלה, התנוצצו הארתן גם ממסך ולמטה, והחתימו דוגמתן שמה ממעלה למטה כנ"ל (באו"פ פ"ב אות ג') וזהו הבחנה הא' שבזווג דהכאה.
הבחנה ב', הוא, אותו חלק מאור העליון שבקע ושיבר למסך, ועבר למטה ממסך בלי עזרת אור חוזר, כנ"ל, אלא בבחינת עצמותו ממש. דהיינו כמבואר לעיל, שחלק זה נקרא נקודה דמלכות דעליון, או מלכות דמלכות דעליון, שביטלה הגבול ולא השגיחה כלל על כח עיכוב שבמסך, והבן היטב, אשר כלפי הנקודה ההיא נחשב המסך, כמו שאינו במציאות כלל, כי ע"כ דייק הרב לומר "משברת ובוקעת את המסך", שהוא מטעם המבואר. וע"פ ב' הבחנות הללו המבוארים, תבין את כל המשך דברי הרב.
ד) כלומר, בחג"ת דא"א, שהם ג"ר שלו, משום שא"א זה דבריאה, אין לו אלא ו"ק: חג"ת נה"י לבד, ונמצאים חג"ת הג"ר שלו, כנ"ל ותבין כאן, אשר אותה הנקודה דמלכות דאצילות, שבקעה ועברה ממסך ולמטה בסוד הבחנה ב', הנ"ל, בדיבור הסמוך, ה"ס א"ס המכונה לעיל בשם "תוהו", שיש בו מבחינת א"ס כנ"ל, ואין בו שום בחינה מד' בחינות חו"ב תו"מ, אלא ד' בחינות כלולות בו "בכח" ולא בפועל. ואותן הג"ר דא"א הנ"ל אשר נקודה דעליון התלבשה בתוכן, הנה ג"ר אלו באות מהבחנה א', הנ"ל בדיבור הסמוך, ונקרא "בוהו", ובו יש ד' שורשים של ד' בחינות חו"ב תו"מ "בפועל ממש", כלומר, ע"י התלבשות או"ח, שהם בחי' כלים בפועל, וזכור זה.
סיכום: היום הרחבנו את המושג 'בקיעה'.
למדנו בשיעור הקודם שישנן ב' הבחנות במעבר בין עליון לתחתון.
הבחנה א' נקראת בח' זיווג דהכאה שעושה העליון עבור התחתון – הוא מעביר בדרך זו לתחתון – מוליד את התחתון עם אותם דרכי הגיון שאותן הוא נותן לו. כמו שור ופרה שמולידים את העגל עם הגיון עגל, כבשה לכבשה, אדם לאדם, עגבניה לעגבניה. אותם חוקים עוברים בלידה מהעליון לתחתון בזיווג דהכאה.
כמו בהולדת אדם – ג שותפים – אב ואם גימ' 44 גימ' אדם. א – אלופו של עולם, לא צריך זיווג דהכאה, זה בא מלמעלה. הדברים הלא ברורים בחיים עוברים בדרך אמונה – עתיקא קדישא, בדרך אמונה הנקרא תוהו.
אם אדם רוצים להבין את זה הוא מתבלבל. כותב בהקדמת הזוה"ק – חבל מחנק לגרונו. לא צריך לתהות על הראשונות. לא צריך 'מי השם אשר אשמע בקולו'.
הבחנה שניה שבאה מלמעלה היא 'עתיק' – אמונה שלא מתחשבת בגבול המסך. יש נקודה כזו באדם – השורש של הרצון לחופש. הרצון לחופש מגיע בלא גבול, מגיע ממושג הבקיעה – משהו שדוחק ועובר את המסך ולא מתחשב בגבול. כח זה הוא ההרגשה 'רוצה חופש', רק שהטעות היא שרוצה את זה בגוף במקום בנפש. אם אתה רוצה חופש עליך להיות בעל חופש בחירה עצום. האם אתה מסוגל לבחור או שאתה רדוף בתאוות. האם יכול לצום ב-ט' אב? אתה פוחד שלא תוכל להתגבר על התאוות שלך? אתה חושב שאם תפעל את התאוות שלך תזכה בחופש? אדם צריך לשאוף לחופש נשמתי הבא מצד האמונה. מפרש אמונה כאמונה והקליפה אומרת 'בקש הפקרות'. כדי לברר את הקדושה מהקליפה צריך לקחת את ניצוצות החופש לחופש נפשי ולבחור. זו עבודת 'בעל פעור' – פוערים עצמם מול האליל ואומרים שהכל מותר ללא גבולות.
בנשמה אפשר לאהוב, להיות שלם. אלה מקומות החופש. בלי מתח. שם צריך חופש. לא בהפקרות. זו הבקיעה האומרת – לא מתחשבים במסך מלכות דמלכות דעליון יורדת לתחתון בח' עתיקא קדישא – עולם האמונה. ויש עוד עולם המחשבה שבא לידי זיווג דהכאה שעושה העליון עבור התחתון. פה יש כבר מסך בודק – מי יכול להכנס – רק מי שיש לו או"ח המלביש. החליפה דרכה יכולים להכנס.
בהבחנה ב' אין חליפה. כל אחד יכול להכנס חופשי. כולם עומדים בתור לבדיקה. כל ידיעה ומחשבה נבדקת אם אפשרית או לא. יש מי שלא נבדק – זו אמונה. בלי שכל. כמה מתרכזים האנשים שאומרים להם 'בלי שכל'. צריך לראות את שתי ההבח'.
כשזה יורד למטה רוצה לומר הידיעה השניה שלמדנו – כל מה שבא מלמעלה למטה, רק צד הגוף בזיווג דהכאה יורד למטה וראש הגוף הופך לראש המדרגה התחתונה. נקרא חג"ת – בוהו – א"א עולם המחשבה. נקודה שעוד לא למדנו מספיק. איך בנוי כל פרצוף וכו' – נלמד בחלקים הבאים.
סיכום בנקודות שיעור 24- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'
פרק ז' עמוד קכ"ז. ד' אב תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני
1. כל מעבר של פרצוף או עולם מעליון לתחתון נוהג בב' בחינות: בחינה ראשונה נקראת בקיעה בחינה שניה דרך זיווג דהכאה.
2. בקיעה זה מעבר ללא גבול בין מדרגה למדרגה. לעומת זאת, הבחינה השניה היא מעבר רק אם יש לבוש של אור חוזר המלביש.
3. השורש של רצון לחופש נובע מבחינת הבקיעה . הטעות היא שרוצים את החופש, את האמונה, לבחינת גוף, במקום לרצות אותה רק לנשמה שזה מכיון שהניצוץ השתלטה עליו הקליפה.
4. מה שעובר דרך הבקיעה, הוא נקרא תוהו, נקרא עתיק וזה עולם האמונה. מה שיורד לעולם התחתון על ידי זיווג דהכאה, נקרא בוהו והוא בחינת אריך אנפין, שהוא עולם המחשבה.
5. מה שעובר דרך זיווג דהכאה מעליון לתחתון, עובר רק בחינת הגוף של העליון, הנקרא חג"ת נה"י, ולא יורד החב"ד של העליון לתחתון. מהחג"ת של העליון שירד לתחתון, נעשה הראש של התחתון.
(אין טעם בשלב זה של הלימוד להתעכב על הידיעה הזו).
סיכום בנקודות שיעור 24- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'
פרק ז' עמוד קכ"ז. ד' אב תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני
1. כל מעבר של פרצוף או עולם מעליון לתחתון נוהג בב' בחינות: בחינה ראשונה נקראת בקיעה בחינה שניה דרך זיווג דהכאה.
2. בקיעה זה מעבר ללא גבול בין מדרגה למדרגה. לעומת זאת, הבחינה השניה היא מעבר רק אם יש לבוש של אור חוזר המלביש.
3. השורש של רצון לחופש נובע מבחינת הבקיעה . הטעות היא שרוצים את החופש, את האמונה, לבחינת גוף, במקום לרצות אותה רק לנשמה שזה מכיון שהניצוץ השתלטה עליו הקליפה.
4. מה שעובר דרך הבקיעה, הוא נקרא תוהו, נקרא עתיק וזה עולם האמונה. מה שיורד לעולם התחתון על ידי זיווג דהכאה, נקרא בוהו והוא בחינת אריך אנפין, שהוא עולם המחשבה.
5. מה שעובר דרך זיווג דהכאה מעליון לתחתון, עובר רק בחינת הגוף של העליון, הנקרא חג"ת נה"י, ולא יורד החב"ד של העליון לתחתון. מהחג"ת של העליון שירד לתחתון, נעשה הראש של התחתון.
(אין טעם בשלב זה של הלימוד להתעכב על הידיעה הזו).