הכתר ביחס א"ס אפשר לקראו נאצל וביחס הנאצלים הוא מאציל.

ה) נמצא, כי אפשר לקוראו א"ס ומאציל, כמו שהוא דעת קצת המקובלים, שהא"ס הוא הכתר. ואפשר לקוראו בשם נאצל, כי ודאי א"ס גדול ממנו, ועכ"ז הזהירו בו חכמים, במופלא ממך אל תדרוש. אמנם תכלית מה שאנו יכולים לדבר בו הוא, כי הכתר הוא בחינת ממוצע ממאציל ונאצל. והטעם הוא, כי הוא הבחינה היותר אחרונה מכל האפשר בא"ס, אשר הוא ט האציל בחינה אחת, אשר בה שורש כל הי"ס בהעלם ודקות גדול, שאי אפשר להיות לנאצל יותר דקות ממנו. י כי תהו, אשר למעלה ממנו אין עוד זולת האפס המוחלט, כנ"ל.

ט) היינו, המכונה "בוהו", שכבר מכונה בשם ראש להמדרגה, כנ"ל בדיבור הסמוך, עש"ה. 

י) סובב על תחילת הדברים, דהיינו, שבחינה יותר אחרונה מכל האפשר בא"ס, נקרא תוהו.

בכתר, יש ב' בחינות, בחינה אחרונה מא"ס, שהאצילה בחינה שניה, שהיא שורש הנאצלים.

ו) ונמצא, כי יש בבחינה זו ב' מדרגות: א', הוא הבחינה היותר תחתונה ושפלה מכל בחינת א"ס, וכאלו נאמר דרך משל, שהוא בחינת מלכות שבמלכות, ואע"פ שאינו כך, כי אין שם דמות וספירה ח"ו כלל, רק לשכך האוזן נדבר כך. והנה בזו המדרגה התחתונה שבא"ס יש בה כללות כל שלמעלה הימנו, ומקבלת מכולם, כנודע, שהמלכות מקבלת מכולם. מדרגה זו התחתונה, היא האצילה את בחינה השנית, שהוא המדרגה העליונה מכל מה שבכל הנאצלים, ויש בה שורש כל הנאצלים, והיא משפעת לכולם. באופן, שהיותר קטן מכל המאציל, האציל היותר מובחר שבכל הנאצלים, ואין ביניהן מדרגה אחרת כלל, כי אחר המאציל הזה, אין נאצל יותר קרוב אליו ודומה לו כזה.

בחינת המאציל שבכתר, נקרא עתיק. ובחינת שורש הנאצלים שבכתר, נקרא אריך אנפין.

ז) וכללות שתים אלה הבחינות, היא בחינה אחת הנקרא כתר, שבערך בחינה א' אשר בה קראוה קצת המקובלים א"ס, ובערך בחינה ב' שבה קראוה קצת המקובלים כתר, שהוא במנין הי"ס. אבל אנחנו, סברתינו, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היא בחי' אמצעית בין א"ס לנאצלים, ויש בה בחינת א"ס ובחינת נאצלים. וב' בחינות אלו, הם הנקרא: עתיק, ואריך אנפין. ושניהן נקרא כתר, כנודע אצלינו, והבן זה מאד.

בחינה אחרונה שבאצילות, שהיא מלכות דמלכות דאצילות, נעשה עתיק בעולם הבריאה, ומתלבשת בא"א שבבריאה .

ח) וזה שכתוב במקום אחר, כי המלכות שבמלכות שבעולם האצילות המתלבשת בראש הבריאה, שהוא הכתר הנקרא אריך אנפין, הוא בחינת עתיק של עולם הבריאה, והבן זה מאד.

סיכום: למדנו שהכתר נמצא כממוצע, כמקשר בין האפס לנאצל. 

היות והוא נאצל מהאפס אפשר לקרוא לו נאצל. היות והוא מאציל את הנאצל עצמו שהוא הגוף אפשר לקרוא לו מאציל, ז"א שבכתר עצמו יש 2 בח' – צד המאציל וצד הנאצל – תוהו, ובוהו. 

לאפס עצמו שהוא בח' א"ס – אין לו חומר ולא צורה. 

בח' הכתר כמו משפך – צד עליון וצד תחתון. הצד העליון נקרא תוהו. אומר עד"מ יכולים לומר שהחלק הכי תחתון של העליון, כמו מלכות דמלכות של האפס – הפכה להיות תוהו של הכתר. שורש בכח של הנברא, והבוהו כמו שורש הנאצל בפועל שנמצא בכתר שנמצא כמקשר = אמונה המקשרת בין העליון והתחתון. כמו משפך – צד רחב וצד צר. קו"י מתאר שהכתר אינו חיסרון, אינו שייך לנאצל ולא למאציל אלא באמצע ולכן צריך לכלול את שני הדברים.

אומר שכמו מלכות דמלכות של האפס זה קשה כי הא"ס אינו מחולק, לכן אומר עד"מ כי בעולמות התחתונים כן קיים כך. היחס בין עולם א"ק לאצילות אז יש כתר שהוא ממוצע ביניהם. עולם א"ק הוא כמו האפס ויש גם כתר של עולם אצילות, שהוא בנוי משניים – תוהו ובוהו. עתיק בח' תוהו בכתר וא"א בוהו שבכתר. א"א לומר, כמו שחלק מהמקובלים אומרים, שהתוהו הוא הא"ס, האפס. וגם א"א לומר שא"א לבד הוא הכתר, אלא שניהם הכתר, כי הכתר צריך להיות מקשר בין העליון לתחתון. צריך להכיל ניצוץ בורא וניצוץ נברא.

ניצוץ בורא בח' עתיק. ניצוץ נברא א"א. לכן גם האמונה צריכה להכיל את ב הניצוצות האלה.

בח' תוהו נקראת שורש אבל בהיעלם ודקות דקות מאוד. שורש כלפי התחתון בדקות גדולה שאי אפשר להשיג. הבוהו הוא שורש בפועל והוא צריך להתפשט לתחתון.

כמו בעולם אצילות יש פרצופים או"א, ישסו"ת וזו"ן. ויש א"א שלא בכתר, למרות שנלמד בהמשך שפעם קורא לא"א כתר ופעם לעתיק כתר. נלמד בחלק ח'.

ממשיך ואומר – המושג הנלמד של ניצוץ בורא וניצוץ נברא תוהו ובוהו, עתיק וא"ק, לא נמצא רק בין עתיק לא"ק נמצא גם בין אצילות לבריאה. המעבר מתואר בפרק הבא. רוצה לומר שגם בעולם הבריאה, גם שם יש כתר המחבר לאצילות. הכתר תמיד הוא האמצעי. 

הכתר של בריאה בנוי מתוהו ובוהו, הנקראים עתיק וא"א. גם לבריאה יש כתר הבנוי כעתיק וא"א. עתיק הוא כמו מלכות דמלכות דאצילות שיורדת לתחתון, וא"א הוא כמו הראש של בריאה שעתיק מתלבש בתוך א"א וביחד מהווים כתר של עולם הבריאה.

אותו הדבר בין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה. בכל שתי בח' יש בח' כתר. ויש בזה דבר גדול מאוד להבין מבח' משמעות תפישת החיים. הרי א"א לתפוש שום דבר מבלי לקשרו לדבר גדול ממנו, ובכל פעם שמנסים לקשר משהו רק לעצמו זה כאילו אין בו כתר, אין בו אמונה. 

אחת השגיאות הגדולות היא שלכאורה מה שיש היא רק המציאות הנחקרת לבדה. צריך לקשר אותה למשהו גדול ממנה, כך עד א"ס, לכן חייב להיות כתר לכל בח', בחינת אמונה בלעדיה א"א להתחיל לחשוב. 'כולם בחכמה עשית'. מציאות האמונה נמצאת גם במדע, הנקראת אקסיומה שאינה נחקרת. למה לא נחקר? 

אותו הדבר כאן – יש עתיק וא"א שמהווים את הכתר ויש בהם ניצוץ בורא וניצוץ נברא.

סיכום שיעור קצר 22- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'

פרק ו' עמוד קכ"ה. א' אב תשע"ט

בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני

למדנו שהכתר הוא נמצא כממוצע, כמקשר, בין האפס לבין הנאצל. היות והוא נאצל מהאפס )אותו כתר( אז אפשר לקרוא לו נאצל. היות והוא מאציל את הנאצל עצמו )שהוא הגוף( אז אפשר לקרוא לו מאציל.

זאת אומרת שבכתר עצמו ישנן שתי בחינות, צד המאציל וצד הנאצל .שתי הבחינות האלה נקראות תוהו ובוהו.

לאפס עצמו, שהוא בחינת הא"ס, אין חומר ואין צורה. בחינת הכתר הוא כמו משפך ,שצריך להיות בו גם הצד של העליון וגם הצד של התחתון.

הצד של העליון הוא נקרא תוהו.  אומר על דרך משל היינו יכולים להגיד שהחלק הכי תחתון של העליון כמו מלמכות דמלכות של האפס, היא הפכה להיות לתוהו שהוא השורש של הכתר ,שורש בכח של הנברא. והבוהו כמו שורש של הנאצל בפועל שנמצא בכתר. אז הכתר בגלל שהוא מקשר, תמיד בין העליון לתחתון, זה כתר. והכתר זה אמונה.  אז האמונה שמקשרת בין העליון לתחתון צריכה לכלול שניים גם את העליון וגם את התחתון.  לכן כמו במשפך היא כוללת את הצד הרחב ואת הצד הצר .והקוצו של יוד מתאר לנו את זה שהכתר הוא לא חיסרון, הוא לא שייך ממש לנאצל, אבל הוא לא שייך ממש גם למאציל, הוא נמצא כממוצע באמצע ולכן צריך לכלול את שני הדברים.

אומר בעה"ס מה שאמרתי לך שהיא כמו מלכות דמלכות של האפס, זה קשה להגיד כי באמת האפס, האינסוף, הוא לא מחולק אז אני לא יכול להגיד שמלכות דמלכות של אינסוף. אומר על דרך משל. למה על דרך משל ?כי בעולמות  התחתונים זה כן קורה כך. למשל, אם נלך ליחס בין עולם א"ק לעולם אצילות אז גם יש כתר שהוא ממוצע בין עולם א"ק לעולם אצילות. שעולם א"ק הוא כמו האפס ויש גם כתר של עולם אצילות. שכמו כל כתר אמרנו שהוא בנוי משניים, הוא בנוי מתוהו ובוהו שעתיק הוא בחינת התוהו שבכתר ואריך אנפין הוא בחינת הבוהו שבכתר.

אי אפשר לומר, כמו שחלק מהמקובלים אומרים, כך אומר האר"י הקדוש, שהתוהו הוא האינסוף, הוא האפס. וגם אי אפשר לומר שאריך אנפין לבד הוא הכתר. אלא צריך לומר ששניהם ביחד הם הכתר. כי הכתר תמיד צריך לכלול כמקשר בין העליון לבין התחתון אז הוא צריך להכיל, אותה הבחינה צריכה להכיל ניצוץ בורא וניצוץ נברא. ניצוץ בורא זה בחינת עתיק ניצוץ נברא זה בחינת אריך אנפין .לכן גם האמונה צריכה להכיל את ב' הניצוצות האלה.

הבחינה תוהו היא נקראת שורש אבל  בהעלם ודקות גדול מאד. זה בכל זאת שורש אבל כלפי התחתון, הוא בדקות גדולה מאד ואי אפשר להשיג אותו. והבוהו הוא שורש בפועל והוא צריך להתפשט לתחתון.

פה בעולם אצילות, יש את הפרצופים המתארים את עולם אצילות, אבא ואמא, ישסו"ת וזו"ן  .אבל יש את אריך אנפין שהוא לא לבד בכתר. למרות שנלמד בהמשך שפעם קורא לאריך אנפין כתר, פעם הוא קורא לעתיק כתר .חלק ח' נלמד את זה.

ממשיך ואומר לנו שהמושג הזה שאנחנו לומדים עכשיו של ניצוץ בורא וניצוץ נברא של תוהו ובוהו ,עתיק ואריך אנפין, כמו שראינו שהוא לא נמצא רק בין א"ס לא"ק ,הוא נמצא גם בין עולם א"ק לאצילות, הוא נמצא גם בין אצילות לבריאה. איך זה קורה המעבר הוא יספר לנו קצת בפרק הבא ,אבל רוצה לומר לנו שגם למשל בעולם הבריאה, גם שם יש כתר כדי לחבר אותו לעולם אצילות . אז הכתר הוא תמיד האמצעי. איך הכתר בנוי של עולם הבריאה? ממה הוא בנוי?. מתוהו ובוהו. שאיך הם נקראים ?עתיק ואריך אנפין. אז גם לעולם הבריאה יש כתר שבנוי מעתיק ואריך אנפין .עתיק הוא כמו מלכות דמלכות דאצילות שיורדת לתחתון ואריך אנפין הוא כמו הראש של עולם אצילות שעתיק מתלבש בתוכו של עולם הבריאה, בתוך האריך אנפין ושניהם יחד מהווים כתר של עולם הבריאה.

אותו דבר יהיה בין בריאה ליצירה, אותו דבר בין בריאה לעשייה ,לכן אנחנו רואים שבין כל שתי בחינות יש בחינת כתר.

ויש בזה דבר גדול מאד להבין מבחינת המשמעות של התפיסה שלנו בחיים. הרי אי אפשר לתפוס שום דבר בלי לקשר אותו למשהו גדול ממנו. וכל פעם כשאנחנו מנסים לקשר משהו, רק לעצמו, כאילו אין לו כתר, אין לו אמונה ,אני רוצה לתפוס אותו רק מצד הנאצל שבו, שאחת השגיאות הגדולות שהאמונה היא רק מה שלכאורה נאצל, מאמינים רק במציאות הנמצאת ונחקרת אבל היא לא יכולה לעמוד בלבדה, צריך משהו לקשר אותה למשהו גדול ממנה.

אז מה גדול ממנה ככה עד אינסוף? והאינסוף הוא מייצג לנו את המאציל עצמו. לכן חייב להיות לנו כתר , כתר לכל בחינה. והכתר היא בחינת האמונה לכן בלי אמונה אתה לא יכול להתחיל לחשוב בכלל. לא יכול להתחיל להגיד שיש משהו ,כי המחשבה מתחילה את הכל, כולם בחכמה עשית, אבל המציאות הזו של אמונה נמצאת גם במדע.

הם קוראים לזה אקסיומה שהיא לא נחקרת .דרך שתי נקודות עובר קו אחד זה לא נחקר. למה לא נחקר? משם אני מתחיל לחשוב. אותו דבר פה .יש לנו את עתיק ויש לנו את אריך אנפין שהם מהווים את הכתר ויש בהם ניצוץ בורא וניצוץ נברא.

סיכום בנקודות שיעור 22- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'
פרק ו' עמוד קכ"ה. א' אב תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני
1. הכתר מהווה אמצעי בין האפס לנאצל, בהיותו כזה הוא יכול להיקרא גם מאציל וגם נאצל. נאצל- ביחס לאפס, ומאציל- ביחס לנאצל.
2. בהיות הכתר בבחינת ממוצע, יש בו את שתי הבחינות. צד האפס שבו נקרא תוהו וצד הנאצל שבו נקרא בוהו. כאשר התוהו הוא שורש דשורש, והבוהו הוא שורש בפועל לנאצל.
3. לא יהיה נכון לקרוא לתוהו אפס ולא לבוהו בלבדו כתר, אלא יש לומר שהכתר מכיל את שתי הבחינות, כי הוא חייב להוות גשר בין מה שמעליו למה שמתחתיו וכך צריך להיות כל מגשר.
4. כפי שיש כתר המקשר בין א"ס שהוא אפס לבין עולם א"ק, כך יש כתר שמקשר בין עולם א"ק לעולם אצילות. כתר זה בנוי משתי בחינות הנקראות עתיק, כנגד התוהו, ואריך אנפין, כנגד הבוהו, וכן יהיה גם בקשר בין עולם אצילות לעולם הבריאה.
5. כתר הוא בחינת האמונה והיא זו המקשרת בין כל תפיסה של הנברא למה שיש מעליו, שהוא לא ניתן כלל להשגה.
6. האמונה חייבת לכלול שני מרכיבים: צד העליון וצד התחתון. כאשר המחשבה, היא צד התחתון, וקבלת העליון ממך, שהוא למעלה מכל חוק, הוא צד העליון שבאמונה. רק בזכות ב' האמונות האלו, אפשר להבין משהו בתחתון ולקבל את העליון והוא המהווה את הקשר האמיתי והשלמות שמתאפשרת לתחתון.