בס"ד
פרק ד שיעור 33 עמוד רס
ל) ובזה תבין הסוד המובא בספר היצירה, נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו. המובא בע"ח (שער ל"ט דרוש ט"ו) כי הבחי"הד, שהיא המלכות, היא סופן של הספירות ועל ידי הכאת אור העליון בהמסך שבה, היא ממשכת לתוכה את אור הכתר, כלומר שמקשרת אותו להאיר בפרצוף, ובזה נמצאת נעוצה ממש בתחלתו דהיינו בהכתר, שהוא תחלתו של הספירות. ומתוך שהכתר נמשך לאוה"ח דבחי"ד, הרי כל עה"ס נמשכות עמו, להיות. הכתר כולל כולן. ולפיכך נחשבת המלכות לכתר דאו"ח, דהיינו מדת כתר ממש ובחי"ג הנקרא ז"א דאו"ח, שהוא שני לה, מיוחסת רק לספירת החכמה להיותה שניה למקום הזווג דקומת כתר, וזכה במדרגה אחת וכו', עד הכתר שבה, שהוא החמישית למקום הזווג נבחנת רק למלכות. ונמצא בחינת סופו דאור ישר, שהיא ספירת המלכות נעוץ בתחלתו של או"ח, שהוא כתר דאו"ח.
לא) ובזה תבין בפשטות הקושיא שהקשינו, אם נזדכך לבחי"ג הרי, אינו חסר מכאן רק מלכות, ולמה נתקצר אוה"ח, עד כדי כך, שלא יוכל להלביש על קומת כתר אלא רק מחכמה ולמטה. ועתה מובן זה היטב, כי יש כאן ערך הפך שהבחי"ד נחשבת כאן לכתר, ובחי"ג לחכמה וכו', בהיפך ממש מאוה"י, כמבואר.
לב) אמנם, עכ"ז, יש להתחשב גם כן במדת הקבלה של אור ישר שנתבאר לעיל (באות כ"ב וכ"ד עי' שם) כי אע"פ, שנעוץ סופו בתחלתו, והמלכות ממשכת לעצמה אור הכתר ונעשית לספירת כתר, כנ"ל, אין זה אמור, שהמלכות ממשכת לעצמה אור היחידה ממש, כי זה לא יתכן בשום פנים, אשר אור היחידה תבוא בהמשכת כלי מלכות, אלא רק ע"י המשכת כלי הכתר דאור ישר, כי איך אפשר, שישתנה כל אותו היחס של הבחינות דאו"י עם אור העליון המלובשים ונמשכים כן מא"ס ב"ה, שההפרש של מעלה ומטה בהם, הוא גדול לאין ערך, כמו שנתבאר לעיל (באות כ"ג וכ"ד), אלא שהם שמורים בתכלית הדיוק, וכל בחינה לא תזיז מערך מעלתה אף משהו.
לג) אלא ענין נעוץ סופו בתחלתו הכוונה היא, שאור הנפש של המלכות, המיוחס אליה מצד אוה"י הוא מתגדל ומשיג בחינת עצמו, הכלול בהכתר, כי הכתר כולל כל הע"ס עד המלכות שהאורות שבתוכם נבחנים, לה' חלקי יחידה שנקראים נרנח"י דיחידה, ולפיכך אור הנפש של המלכות, משגת עתה את שורשה שיש לה בכתר, שנקרא נפש דיחידה אכן אינה משגת אף משהו, למעלה מבחינתה עצמה. והבן זה.
לד) והנך רואה, אשר הגם, שיש ערך הפכי בין עה"ס דאו"ח ובין עה"ס דאו"י. עם כל זה לא יבטלו ולא יפחיתו זה מזה אף משהו, כי אין אחד נוגע בחבירו כלל, אע"פ, שיוצאים בבת אחת מזווג אחד. ומהזווג בחי"ד יוצא קומה ע"ס עד הכתר ממש, אמנם רק עד נפש דיחידה. ומזווג דבחי"ג יוצאים, ע"ס בקומת חכמה, אמנם הוא אינו משיג מבחינת החכמה שנקרא חיה, כי בחי"ג הוא בחינת ז"א שהוא אור הרוח דאו"י, ואין אור החכמה נמשכת, אלא ע"י חכמה דאור ישר, כנ"ל. אלא שהוא משיג בחינתו עצמו, המושרש בחכמה, שהוא נקרא בחי' רוח דחיה. ועד"ז כולם, שכל אחד אינו ממשיך ואינו משיג רק בחינתו שבאור ישר, אלא הקומה דאו"ח גורם, שנוטל בחינתו ממקום גבוה, לפי מדת הקומה.
לה) ואין להקשות לפי זה. איך יתכן אשר אור הרוח, שערכו עולה על הנפש לאין ערך, כנ"ל (באות כ"ג וכ"ד), הנה נמצא שמתלבש בקומה היותר נמוכה מאור הנפש. שהרי אור הנפש נמשך ע"י בחי"ד ומתלבש בקומת כתר, ואור הרוח המחויב להמשך על ידי בחי"ג ונמצא מתלבש רק בקומת חכמה, הנמוכה הרבה מקומת כתר. אמנם באמת בעולם התיקון, כאשר נתקנו הכלים כהלכתם, נמצא תמיד, אע"פ שאור הרוח נמשך ע"י בחי"ג, מ"מ אינו מתלבש, אלא בקומת כתר, כי אז יורד הנפש מקומת כתר ומתלבש בקומה דבחי"ג, ואור הרוח מתלבש בקומת כתר. ועל דרך זה כולם, כמ"ש זה, בח"ב בהסתכלות פנימית ע"ש. אלא כאן בטרם שנתקנו הכלים שלא יצאו כאן, רק ע"י הזדככות, וכאשר יצאה הבחי"ג, והמשיכה לאור הרוח, כבר לא היה הכלי דקומת כתר במציאות, כי המסך כבר נסתלק משם, ע"כ, היה מוכרח לבוא ולהתלבש בכלי הנמוכה מכלי דנפש שמשום זה לא היה הפרצוף יכול לקבל ממנו כל שיעור הארתו.
סיכום: חזרנו היום בקצרה על כל 8 בח' או"ח שלמדנו בשיעורים הקודמים. נחזור עליהם שוב, וכ"א צריך שיהיה שגור במחשבתו כל העת. כל פעם ידע עם איזו בח' הוא עובד.
או"ח א' – הנדחה, ההתנגדות לאוטומט. באנו לעבוד, לא רק לקבל את המוצר המציאות שמופיעה מולי, האור העליון שמגיע אלי, הוא לא המוצר.
או"ח ב' – המלביש. זה המוצר. רואה מה המוצר שלי – השילוב של מה שאני יכול לבוא ליחד, אל מה שהבורא מדבר איתי דרך המציאות. תודעה של יחד שגורמת לכל מה שקורה אח"כ בלב, בהתפשטות בגוף שהוא התפשטות הנשמה.
או"ח ג' – הראש הוא הנשמה והתפשטות הנשמה היא בגוף. ברגע שהגוף הוא אמיתי וקדוש, הוא גוף של או"ח, אותה תודעה. אם היא תהיה שלילית אז הגוף יהיה שלילי. לא מדובר ח"ו בגוף הגשמי.
או"ח הד' – אור הע"ב.
או"ח ה' – הטבור שעושה גבול. היכולת שלנו להגביל – עד לכאן טוב האור, מאפשר לבטא את המקום שבו אנחנו כן יכולים לבטא את ממשות כ"א מהפה עד הטבור.
או"ח ו' – הפרטים של המסגרת בה אנחנו פועלים. באופן כללי למשל פועל בתוך חדר. מה בתוך החדר, איזה נקודות יש, על איזה כיסא יושב, מה חום המיזוג, פרטי התאורה וכד' פרטים בתוך המסגרת. הטבור הוא מסגרת כללית. הפרטים הם ע"ס דסיום.
או"ח ז' – כשמסתלקת ההארה ונשארת השתוקקות לאור היחד, זה או"ח ז' = אור העב.
או"ח ח' – לא סתם השתוקקות כללית לחכמה, אלא שיתר יתר עביות לפרטי ההרגש הרצוי. קיבל יתר עביות מפאת שהיה בו האור והסתלק, לא מצד טבעו שהוא אור הע"ב שהתפשט מלמעלה למטה – או"ח המלביש בו מצוי כח הדין. הטבע הרגיל, הרצון לקבל. ההשתוקקות אליו מגבירה את הרצון וזה או"ח ח'.
או"ח ט' – חשוב, כי זו עבודת האדם לבנות כלים דקדושה. אם יש לאדם כלים דקדושה אז יכול לקבל אורות ולקבל תענוגות ושמחה מהחיים בדרך קדושה. כל תענוג שאינו בקדושה הורג את האדם. יש לנו אפשרות לראות או"ח זה – לבנות כלים של קדושה. איך בונים כלים כאלה? אומר דבר מעניין – אומר שיש כלים של הטבע הרגיל – השתוקקות, כשבא לי לאכול או לשתות או להתעניין אז מקבל את הצורך. אומר, אבל כשהטבע, כשהקב"ה מדבר איתך, ואתה רואה את המציאות, אתה פוגש את טבעך. ז"א כלים דעיגולים, את העולם. לכן העולם עגול. אבל האדם בנוי כקו ישר. ז"א שכשרואה את העולם, אם רואה אותו כמוצר מוגמר, אז רוצה להשתמש בו לתענוג, או לא לתענוג, וכך מזהה לכאורה את עצמי. האם טוב לי בעולם או לא טוב לי? עונה שכן ומונה הסיבות – נשוי, ילדים, פרנסה. שואל איך זה קשור לזה שטוב לך, איך יכול להיות שבגלל זה טוב לך. יש אנשים שיש להם הכל לכאורה ורע להם. זה לא קשור לטוב לך או לא. לא קשור אם נהנה או לא. אומר שמרגיש תענוג, ועונה שהתענוג הזה יכול לגרום למוות. 'רשעים בחייהם נקראים מתים'. הכל יכול להיות מתסכל, חסר משמעות, ולמה? כיוון שהאור האמיתי שמקבלים הוא רק בכלי או"ח שהם כלי היחד. הטכניקה הכי חשובה לאדם – לשוחח בנדיבות עם המציאות. ז"א שכשאשר מופיעה המציאות מולי – אז צריך להסתכל עליה ולומר – הקב"ה מדבר איתי וזה מוצר שממנו אני חייב לעשות כלי שבו אני מקבל את האור. זה התפקיד שלי לעשות או"ח. ז"א לפי מה שאצליח לייצר תודעה של יחד, לפי זה יהיה הכלי.
למדנו עד כה איך זה קשור לאו"ח ט' שקשור לנקודות, בו נבנים הכלים הללו. צריך לשים לב להפכיות – כשמופיעה בח' ד' ז"א ההשתוקקות הגדולה ביותר שלך, כשיש לך משהו שמשפיע עליך מאוד, שאותו אתה רוצה, אז המציאות משוחחת איתך 'הנה אני רוצה ולא נותנים לי', פה יכול להתרגז, יכול לפגוע, יכול לשפוט. אומר 'עצור'. אתה פוגע ושופט כי אתה חושב שהמציאות היא תוצר מוגמר שצריך לתת לך תענוג או תסכול, ולא כך. אלא שצריך לייצר ממנו. אם יש לך מסך. הצלחת לייצר ממנו כלי הכי גדול שיש. אם אתה לא מסוגל – אל תשתמש ברצון הזה. שים אותו בצד. עצור עצמך מפגישה עם המציאות במקום הזה. רק שים לב שאתה לא תמיד קובע איפה אתה פוגש את המציאות.
לפעמים המציאות מוצאת אותך בפינת רחוב חשוכה, בפינת חיים שלא ביקשת, אבל מגיעה אליך, ושם אתה שואל את עצמך 'האם אני מסוגל לייצר מהמציאות הזו לא פחדים, לא תסכולים, לא כעסים, אלא קשר, יחד עם הבורא ית' שנתן את המציאות'. כשיכול לעשות את זה על בח' ד' מקבל כלי של כתר. כשעושה על ג' – השתוקקות יותר קטנה, כלי של חכמה. שואל למה צריך לספר את זה? כי ככל שהכלי שייצרת יותר זך – האור יהיה יותר גדול. ולנו נדמה הפוך – שיש השתוקקות גדולה, אם אקבל אור להשתוקקות אז יקבל אור גדול. אומר לא. כשיש השתוקקות גדולה ותבנה כלי ליחד – אז תקבל כלי יותר גדול.
לדבר עם המציאות בנדיבות ואז יכול להבין שבא לטובתך. שניתן חומר גלם נפלא לעשות עבודה. לחפש את הכוחות הנפשיים להיות יצרן ולייצר את הכלי הזה.
זה כל ההיפוך בין או"ח לאו"י. בין המקום של הביחד ובין ההשתוקקות העצמית. החוקים אותם חוקים – בכלי היותר זך אתה מקבל אור יותר גדול. אם הצלחת לייצר כלי יותר זך מצד הקשר, והשתמשת אפילו בהשתוקקות גדולה, אז הכלי היותר זך יקבל אור יותר גדול. על זה אומר הזוה"ק 'נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו'. כלומר שסופו זה בח' ד', מהסוף של ד' בח' דאו"י, שזו ההשתוקקות הכי גדולה. הנקודה האמצעית ממש. נעוץ סופו בתחילתו. תחילתו זה כתר. נעוץ אם יש לך מסך. שם הוא נעוץ מבח' הקדושה. כך נבנה בעולמות העליונים. עכשיו זה התפקיד שלך.
אומר שזו המציאות: נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. אם אתה מקבל את המציאות שלא ממש מרגשת ומשפיעה עליך, אלא קצת בקצה, אז הכלי שאתה יכול לייצר הוא קטן. למשל, אם יש לך חבר שאתה לא פוגש אותו, לא שמעת ולא מתייחס למציאות שלו. לא פגשת אותו ואת המציאות שלו. לא נפעמת, לא נסערת כי לא פגשת. אין לך כלי וחומר גלם לעבד את המציאות. אז לא יכול לקיים קשר אמיתי. אבל אם אבוא במציאות של סערה ורגש כולי, זה לא טוב. סערה זו קליפה. צריך לקחת את סערות הנפש ולהפכן לחומר גלם.
לפעמים הסערות מגיעות אם קליפות, זה נלמד בפרק ח'. בינתיים נבין לא לפחד מהשתוקקות. להפגש עם החיים. לצאת למלחמה עם מסכים, עם יכולת להתנגד לאוטומט, להיות במודעות ליחד, צריך לייצר כח פנימי. זה לא בחוץ. זה פנימי כי האדם צריך להיות שותף לבניית היחד.
היכולת לבנות כלים אלה זה או"ח ט'. זה מה שלמדנו היום.