הדף היומי בתע"ס | חלק ד' עמוד רכ"ב-רכ"ג | שיעור 10

47

בס"ד

חלק ד שיעור 10 עמוד רכד

פרק ג'

מבאר ד' מיני אורות הנקראים: טעמים, נקודות, תגין ואותיות. והם : א. התפשטות הראשונה מפה עד הטבור, היא טעמים. ב. הקומות היוצאות בזמן הסתלקות נקראות נקודות. ג, הרשימות נקראות תגין, ד.  אור הנולד מן הכאת הרשימות ואור החוזר היורדזה בזה, הוא אותיות. ובו י"ג ענינים:

א. כשיסוד עולה מניח רשימה במקומו להאיר למלכות. ב. הרשימה היא שיריים מאור עקודים הראשון, שנמשך ממעלה למטה דרך יושר שהוא רחמים. ג. התפשטות הראשונה של עקודים היתה מאירה ממעלה למטה אל המקבלים, והקומות שיצאו עם הסתלקותן האירו ממטה למעלה. ד. בעלית כתר אל המאציל האיר דרך אחוריו אל הנאצלים. ה. אורות הפנים הם רחמים, ואחורים הם דינים ונקראים או"ח. ו. חכמה מקבלת מאחור א' של כתר, ובינה מב' אחורים, ומלכות מט' אחורים. ז. עוד יש שינוי לפי איכות הספירה, כי תפארת מקבלת מאחורים דגבורה, שהם אחורים קשים. ח. כפי השינוים בבחינות הספירות כן יהיה האור הנמשך: דין רפה, בינוני או חזק. ט. ג' בחינות אורות: א) התפשטות א' דעקודים מן הפה עד הטבור. ב) הרשימות שנשארו מהתפשטות א' זו, שהיא רחמים. ג) קומות האו"ח הנמשכות מן המאציל בזמן הסתלקות האורות שהוא דין. י. מן ביטוש של אור הרשימות ואור החוזר זה בזה נולד אור רביעי הנקרא ניצוצות. יא. התפשטות א' דעקודים נקראת טעמים. קומות האו"ח נקראות נקודות. הרשימות נקראות תגין. והניצוצות נקראים אותיות. יב. הניצוצות שנקראים אותיות הם הכלים שנקראים גוף. יג. הניצוצות רק נתערבו עם הכלים, ודומות לרפ"ח ניצוצין שנשארובכלים השבורים דנקודים

כשיסוד עולה מניח רשימה במקומו להאיר למלכות_

*     א) ונתחיל לבארם מן היסוד, שהוא האחרון מן המנחים רשימו, ונאמר כי בעת עליתו מן היסוד אל מקום ההוד עד למעלה, מניח א רשימו במקום שהיה היסוד, לצורך המלכות. ואותו הרשימו אינו מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל. וכן עושים כל שאר הספירות חוץ מהמלכות.

א) כבר נתבאר כי מלכות דעקודים נקרא טבור, והמאציל שלה, ה"ס מלכות של ראש, הנקרא פה. וכשמסך שבמלכות דגוף, נזדכך מכל העביות הכלול בו, ונשאר זך בהשואה גמורה אל מלכות של ראש, שהוא המאציל שלו, כנודע, נקרא זה, שמלכות חזרה ועלתה אל המאציל, כי בהיותם שניהם שוים במדת הזכות, המה נמצאים אז שדבוקים וכלולים זה בזה כמו בחינה אחת. כנודע, שהשתנות הצורה הוא שיעור הבדל ופירוד ברוחניים, והשתוות הצורה היא הדבקותוהיחוד שברוחניים. ולפיכך בשעה שמלכות דגוף ומלכות דראש נמצאו שוות במדת הזכות, הן נבחנות אז שדבוקות זו בזו ונכללות לבחינה אחת, כמ"ש בחלקים הקודמים.

וזה אמרו "ואותו הרשימו אינה מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל". ומשמיענו בזה, שאפילו בשעה שנזדכך המסך מכל עביתו לגמרי עד שנשאר שוה לזכותו של המאציל, עם כל זה, עדיין המסך כלול מהרשימות שבע"ס דגוף. חוץ מרשימה דבחי"ד_כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה מטעם שנתבאר לעיל, כי הרשימות האלו הן של אור ישר, ובחינה אחרונה אינה מקבלת לתוכה אור ישר, ואין בה אלא אור חוזר לבד, כנודע.

ותדע, שענין הרשימות הללו, שנשארו כלולות במלכות גם בשעת היותה כלולה במאציל, הנה הן כל הגרעין להולדת פרצוף שני, כי מהרשימות הללו נמשכות כל האורות והכלים אל פרצוף השני. כמ"ש זה לעיל (ובהסתכלות פנימית כאן אות נ"ב). שהוא משום שמסך של מלכות דראש אינו מזדכך לעולם, והזווג דהכאה שבמסך דבחינה ד' אשר שם, הוא בבחינת זווג דלא פסיק, הנה נמצא שבעלות שמה המלכות דגוף ונכללה במסך של ראש, הנה נכללת גם היא בזווג דראש, וזה גורם להתעוררות העביות הכלולה בהרשימות שבה, כי מקבלת מבחינת עביות שממטה למעלה הכלולה שם במסך של ראש, אמנם תכף כאשר הרשימות שבה חוזרות לעביותן, נמצא שמתהפך בהן לעביות שממעלה למטה, משום שהן באות מע"ס דגוף, שכבר היו שם בבחינת התלבשות ממעלה למטה, ומתוך זה חזרה ונגלה שם בחינת הגוף שבמסך שעלה, שהיא עביות שממעלה למטה, שהוא גוף ולא ראש, ונבחן גילוי זה לבחינת ירידה ופירוד מן מלכות של ראש, כי חזר לקדמותו למלכות דבחינת הגוף, אלא לא לבחינה ד' שנקרא טבור, רק לבחינה ג' שנקרא חזה. ושם נעשה הזווג דהכאה מחדש המוציא ע"ס בקומת חכמה ברת"ס. והוא נקרא פרצוף ע"ב וכבר נתבאר ענין זה  (בח"ג תשובה ר"י). ומשם תדרשנו.

הרשימה היא שיריים מאור עקודים הראשון שנמשך 

ממעלה למטה דרך יושר שהוא רחמים

ב) והנה זה ב הרשימו הוא מן האור הראשון, שהיה יורד דרך יושר, ואור הבא ביושר הוא רחמים, ג ואור הבא בדרך חזרה למעלה הוא אור חוזר והוא דין. והנה הרשימו, הוא דרך יושר, וע"כ הוא רחמים.

ב) מהתפ"א, שהיא מתפשטת מפה עד הטבור דא"ק, והנה היא כלולה מאו"י ואו"ח מלובשים זה בזה, שאו"י מכונה אור זך, ואו"ח מכונה אור עב (כמ"ש באו"פ פ"ב סעיף י'), אשר השיריים הנשארים מאור הזך אחר הסתלקותו מכונה בשם "רשימה" והיא רחמים להיותה שארית מאור ישר הנמשך ממעלה למטה, לבחינת התלבשות בהפרצוף, והאו"ח שנתרוקן מהאו"י אחר הסתלקותו, נבחן לבחינת הכלים שבתוכם נתלבשו הרשימות שנשארו מהאו"י. כדברי הרב לעיל אות י'.

התפשטות הראשונה של עקודים היתה מאירה ממעלה למטה אל המקבלים, 

והקומות שיצאו עם הסתלקותן האירו ממטה למעלה

ג) והנה נודע, כשבאו הספירות של עקודים, היו ד פניהם למטה, כי כוונת ביאתן היה להאיר למטה, לכן פניהן היו דרך המקבלים, אבל בחזרתן לעלות למעלה, אז ה הפכו פניהן למעלה נגד המאציל ואחוריהם למטה.

ג) פירוש, אור הבא ונמשך מהמאציל מסבת זווג דהכאה הנעשה על המסך תוך דרגות זיכוכו, שאז הקומות מתמעטות והולכות עד שהאור נעלם לגמרי וחוזר לשורשו למעלה למלכות של ראש. והקומות הללו מכונות או"ח דין על שם שמופיעות בזמן של ההסתלקות.

סיכום: לומדים טנת"א: טעמים, נקדות, תגין ואותיות. מסביר כ"א. אמר לנו מהם הטנתא: הטעמים, מדובר על גוף ולא על ראש. בראש נקרא הסתכלות. בגוף זה מתחלק. ההתפשטות הראשונה נקראת טעמים. ההתפשטויות בזמן הסתלקות נקראות אותיות. הרשימות שנשארו מהטעמים נקראות תגין, והרשימות בערך מהנקודות בתהליך שעוד נלמד, הם נקראות אותיות.

מספר לנו שמהרשימות שנשארו, הנקראות תגין ואותיות, מהם נעשה הפרצוף הבא. עד כאן סידר לנו העניין בכלליות, ומעכשיו מתחיל לברר כ"א.

אומר, שיסוד עולה הוא מניח רשימה במקומו להאיר למלכות, ומספר שהיסוד הוא האחרון שמשאיר רשימה והמלכות לא משאירה רשימה. הרשימות שהיסוד משאיר וכל הבח' האחרות אינן מסתלקות לעולם. יש רשימות שנשארות בגוף ויש רשימות שעולות עם המסך לראש. המסך שעולה לראש הוא מעלה רשימות לראש אבל בח' ד' לא משאירה רשימה. בח' ד' שלא משאירה רשימה – יש שתי הבחנות. ההבחנה הראשונה – כי בח' ד' לא משמשת כגוף, כי לא מקבלת או"י. אז בח' ד' יהיה הטבור ומטה, בה א"א לקבל. אפשר לומר שבח' ד' זה מחזה עד טבור. כאן קיבלנו או"י אז זה לא ממש זה. אז אומר פירוש שני שמתאים יותר – בח' ד' לא משאירה ישירה הכוונה היא לרשימה דעביות של המסך – מסך דעביות זה כמה אני יכול לקבל בע"מ להשפיע. המידע כמה אני יכול לקבל כך עולה עם המסך לראש ומעלה למסך רשימות שקטות ממה שקרה בגוף. מה שקרה בגוף – על בח' ד' היה ביטוש אז לא היתה רשימה שיכול להשפיע על בח' ד' למרות שקיבל שם, אבל יש חוויה שלא יכול לקבל, לא יכול לבטא את האהבה בבח' ד', לכן בח' ד' לא משאירה רשימה. עולה לראש בח' ג' ב' וא' ושורש שעולה עם המסך לראש. זה לזכור.

נקודה שניה: אומר שכאשר המסך עולה לראש, מזדכך ונמצא יחד עם המסך של ראש שנקרא פה. מסך של גוף נקרא מלכות. המאציל נקרא הפה כי הראש הוא המאציל לגוף, אז הפה הוא המאציל לטבור. אומר שהטבור עולה למאצילו. לאן עולה? לפה, כי מזדכך ועולה לפה, כלומר שנמצא באותו מקום כמו הפה, כי יש ביניהם השוואת צורה. למדנו שברוחניות שכשתי בח' שוות במדרגתן הרוחנית, אז נמצאים באותו מקום. היות והמלכות שהיתה בגוף, המסך דטבור, עולה, דהינו מזדכך עד שמשווה את הזדככותו לראש, אז נמצאים באותו מקום. זו הזדככות אחת.

אח"כ יתן עוד ידיעה שנקראת שבראש נעשה זיווג תדיר דלא פסיק. כלומר בראש יש זיווג דהכאה – 'רבות מחשבות בלב איש', רק שלא מתפשט לגוף. מתי בקדושה זה מתפשט לבח' גוף? כאשר יש אפשרות לבטא את אותה מחשבה. אבל בלי יכולת ביטוי המחשבה היא לא מתפשטת. 

קרה פה עניין מיוחד – אותו מסך שעלה והשווה צורתו לראש גם משתתף בזיווגי הכאה שמתרחשים שם, כי יש שם תמיד זיווגים, אבל פתאום זה תופש אותו אחרת. זה כמו ששנים אוהבים לשמוע מוזיקה, או הולכים לראות איזשהו מוצג. אחד פתאום זוכר התלהבות מגיל צעיר, והשני לא זוכר, אבל משהו מתעורר בו ורוצה לפעול את זה שוב. ז"א שהטבור עולה לראש הוא רשימה שקטה, אבל כשמגיע אור ומשתתף בזיווג דהכאה מתעורר לו ואומר שמכיר את החוויה ואז יש לו חוויה של גוף ואומר שלא יכול להיות במקום הראש. 

כמו שנים שהולכים למסעדה ורק אחד מהם רעב ומזמין אוכל. אותו הדבר כאן – המסך שהיה בראש כבר לא יכול להשאר שם ויורד לגוף מטעם שינוי צורה. כשיש שינוי צורה לא יכולים להיות באותו מקום, או שיש השוואה או ריחוק צורה. היות וניכר שגוף אז יורד ממקומו, אבל לא לבח' ד' כי סיימה את תפקידה ואינה משאירה רשימו. אומר שלא בא מהד' אלא מג' ולכן יורד למקום החזה, עושה זיווג דהכאה ומתפשט לגוף.

כל התהליך הזה מוסבר בחלק ג' תשובה רי', אבל אין לנו צורך לכל התהליך, אלא מסביר כדי שנבין את עניין הנקודות שקרו פה.

הטעמים זו ההתפשטות הראשונה, והנקודות הן הגופים שיצאו בהמשך. פרצוף ע"ב בהמשך ולא צריך לעסוק בו כרגע.

אומר גם שהשיריים שנשארים מהטעמים נקראים רחמים, כי כל הכוונה בטעמים היתה להתפשטות המדרגה. וכל הטעם של התפשטות המדרגה בזמן ההסתלקות לא היה עניין של התפשטות האור אלא קרה ולא היה העניין, אלא שהעניין בנקודות הוא ההסתלקות ולכן בנקודות זה נקרא דין. שיריים זה רשימו. 

הרשימות שנשארו באור הזך נקראות רחמים והרשימות שנשארות מאור העב נקראים דין. 

אין תגובות

להגיב