הדף היומי בתע"ס חלק ז' | שיעור 9 – עמוד תק – תקא

50

בס"ד

חלק ז שיעור 9 עמוד תקב'

כד) למעלה מכולם היא המדרגה הד', והיא, היות הזכר והנקבה פנים בפנים זה כנגד זה, כי אז מקבלת היא אור פני הזכר שהוא אור נפלא, ולא עוד אלא שאין צורך שיתעבה באחור שלה בתחלה, רק יכולה היא לקבלו כמו שהיא זך דרך פנים שלה.

כד) המדרגה הד' והוא היות הזכר והנקבה פנים בפנים: הנה ב' מדרגות הראשונות: אב"א, ואב"פ, הן נמשכות על ידי אחורים דאמא, ומדרגה הג', נמשכת ע"י זווג העליון דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים, כנ"ל. ותיקון זה מועיל רק להזכר להשיג הפנים שלו כבתחילה, אבל הנוקבא עדיין דבוקה בכח האחורים שלה, והיא בוחרת יותר בחסדים, ודוחית חכמה כנ"ל. ולפיכך צריכה הבינה להעלאת מ"ן מן התחתונים, שהם הזו"ן, כי רק אז, היא מוכרחת להפסיק את כח האחורים שלה ולהחזיר פנים אל החכמה. שהיא עושה זה רק לטובת הזו"ן, כי לא תוכל להמשיך להם הארת חכמה זולת זה. וע"כ היא שבה פב"פ עם החכמה, שהיא מדרגה הד'. 

ותדע שענין העלאת מ"ן המחזיר לחו"ב פב"פ, הוא מושרש עוד בע"ס דאור ישר. כי הבינה דאו"י היא בחינת אור דחסדים ולא חכמה, (כמ"ש באו"פ ח"א דף ה' ד"ה וטעם) וע"כ גם היא נבחנת כמו אחוריה לחכמה, אמנם בשעה שהיא רוצה להאציל את הז"א, שכל עיקרו הוא הארת חכמה כמ"ש שם, הנה אז היא מוכרחת להחזיר פניה אל החכמה פב"פ, כדי לקבל ממנו הארת חכמה בשביל הז"א דאור ישר. הרי שכל עוד שאינה מאצלת את הז"א, היא נמצאת באחורים עם החכמה, ואחר שהיא מאצלת את הז"א היא נמצאת פב"פ עם החכמה, כדי להמשיך לו הארתו. והנך מוצא שמקורם השרשי למצב החו"ב פב"פ הוא הז"א דא"י. 

ובזה תבין ביותר דברי הרב לעיל (דף שמ"ט ח"ה אות נ"א) שאומר שאור החסד הניתן בבינה, שהוא אור הז"א, נשאר בה תמיד בבחינת מ"ן, עש"ה. דהיינו כנ"ל, כי בשעה שהבינה רוצה להמשיך את הגדלות של אור החסד כדי להאציל אותו למקומו, הרי היא מוכרחת אז להחזיר פניה אל החכמה, ולכן נחשב אור החסד הזה אל הבינה לבחינת מ"ן, שפירושו, הגורם לה זווג פב"פ עם החכמה. 

והנה נתבאר היטב סוד העלאת מ"ן, שפירושו, גורם המעורר לזווג חו"ב. שזולת הגורם הזה לא היו החו"ב מזדווגים פב"פ, מחמת האחורים דבינה הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. וגורם זה הוא הזו"ן, משום שהם בני הבינה, וכל עיקרם הוא רק הארת חכמה. כי כל ההפרש מן הבינה דאור ישר להזו"ן דאו"י הוא רק באותה הארת חכמה שהבינה ממשכת בשביל הז"א, שהרי שניהם הם אור של חסדים, אלא הבינה הוא אור דחסדים בלי שום הארת חכמה, והז"א הוא בהארת חכמה (כמ"ש לעיל חלק א' דף ה' באו"פ ד"ה וטעם עש"ה) וע"כ לא יצויר זווג דגדלות לאו"א בלא עלית מ"ן כי כל עוד שאין הזו"ן עולים למ"ן אל הבינה, הרי היא קשורה בחשק של המשכת החסדים, שזה עיקר בנינה עוד מצד האו"י כמבואר. וזכור דברים אלו לכל המקומות שיש בהם איזה מדובר מהעלאת מ"ן.

כה) דע, כי בזו"ן היו כל הד' בחינות הנזכרים, על סדר הנ"ל. אבל באו"א לא היו בהם רק ג' בחינות לבד, והם הראשונה והשלישית והרביעית, אבל בחינה הב' לא נצרכה בהם.

כה) באו"א לא היו בהם רק ג' בחינות לבד: כי המדרגה הב' של אב"פ אינו נוהג באו"א. והטעם כי ב' המדרגות אב"פ ופב"א מתתקנים בהם בבת אחת, דהיינו בעת הורדת ה"ת מעינים לפה, כי אז שבה הבינה לקדמותה, ואין המיעוטים דה"ת נוגעים בה כלל. משא"כ בזו"ן צריכה הנוקבא ב' תיקונים לב' המיעוטים שלה, כנ"ל: א' לכלים דאחורים. ב' לכלים דפנים. ע"ש.

* כו) ונבאר עתה ענין אחורים דאו"א, שגם הם נפלו ונשברו. ותחלה צריך לבאר הקדמת פנים בפנים ואב"א. והענין כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. ואמנם גם באחור דז"א יש קצת אחיזה. והנה בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם, אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאצלו ז"ת, עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם, יצאו זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו. כי אם היו עומדים פב"פ, היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן, שהמה האחורים, לינק. כי מפנים לא יכלו לינק. ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם.

* עץ חיים שער ח' פרק ו'.

כו) מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א ושם הם נדבקים: כי אין הקליפות נאחזים אלא במקום החסרון, דהיינו במקום שאינו מאיר הנקרא אחורים, דהיינו דוקא באחורים דז"ת, שהם זו"ן, אבל בג"ר אין להם אחיזה כלל. כנ"ל בדברי הרב. 

וגם בזו"ן יש חילוק בין הז"א אל הנוקבא. כי עיקר אחיזתן הוא בנוקבא דז"א, בהיותה ספירה המסיימת להפרצוף, דהיינו המפסקת על האור שבהפרצוף שלא יתפשט יותר, והוא מכח הצמצום והמסך שבה. כנודע. ולכן האחורים שלה הם חושך גמור, בסוד, ורגליה יורדת מות, שהם הקליפות המכונים מות. וזה אמרו מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. דהיינו כנ"ל שהקליפות והחיצונים מתחילים ממקום החושך ולמטה, שהוא מסיום הנוקבא ולמטה, כי אחריה מתחיל החושך, להיותה בחי' הסיום על האור שבהפרצוף. 

ואמנם גם באחור ז"א יש קצת אחיזה: והיינו בכל אותו השיעור שאינו מאיר, שנקרא אחורים, כי זה הכלל שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כי כל יניקתן ובנינן של הס"א, הוא מהחורבנות של הקדושה. באופן, שבשעה שיתוקן הקדושה עד שלא יצוייר בה שום חורבן עוד, אז תתבטל הס"א מהעולם בסו"ה בלע המות לנצח. 

בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע וכו': כלומר, כי אז לא היו יכולים זו"ן להזדווג פב"פ משום שאין זווג פב"פ בלי העלאת מ"ן מהתחתון שלהם. (כנ"ל בביאור המדרגה הד' פב"פ עש"ה) ושם נתבאר באו"א, וכן הענין גם בזו"ן כי גם זו"ן מתתקנים באב"א מכח האחורים דאמא, כמו שיתבאר לפנינו, ולפיכך גם הנוקבא אינה מפסקת את האחורים שלה בטרם שתהיה לה גורם המכריחה לזה, והגורם הזה הם נשמות הצדיקים העולים אליה למ"ן, אשר כדי להשפיע אליהם הארת ג"ר, היא מוכרחת להפסיק האחורים שלה ולהחזיר פניה לז"א, ואז מזדווגת עם הז"א פב"פ. 

ולפיכך בטרם שנברא אדה"ר לא היה מי שיעלה מ"ן להנוקבא דז"א, וע"כ היו חסרי ג"ר דהיינו אור הפנים, שהוא עיקר חיותו של הפרצוף וע"כ היה כח בהקליפות לינק שפע מהקדושה, דהיינו מבחינת חסרון הזה של אור הג"ר. כנ"ל. 

סיכום: היום למדנו שיש ג' זיווגים שמכינים לזיווג הגדול שנק' פב"פ שהוא שלימות ונק' אהבה שלמה. ז"א ששני הצדדים – הזכר והנקבה הם גדולים. זה לימד אותנו זה כששני הצדדים גדולים ולא שאחד מקטין את השני, אז יש קשר של אהבה, כי נוצר יחד, כשכל אחד מביא את הדבר הכי גדול שלו ליחד. זה נקרא זיווג פב"פ.

בב' הזיווגים הראשון אב"פ, ואב"א היה מצב של קטנות, שהיא מצב שבו הזכר, מי שצריך לתת את האור לא יראה אור חכמה כי היה באחוריים לתחתון. ז"א שכשיש מצב ששני הזיווגים הראשונים, שהזכר פניו למעלה ואחוריו למטה, אז נותן רק חסדים. אני צריך את החסדים האלה כי החסדים באים לתקן. הם מתקנים כשמי שרוצה חכמה ויש לו כח של חסדים אז יכול להתגבר, אבל אם אין לו כח חסד לא יכול להתגבר. רוצה וזהו. אומר, תשפיע, גם הזולת רוצה. אומר שלא רוצה לתת אלא רק לקבל. את הכח הזה מכח ב' התלבשות, מהתכללות ב' התלבשות. אז האבא כשמפנה אחוריו נותן חסדים, כי פניו הן צד חכמה המופנית כלפי מעלה ואינו נותן אותה. ואז מתקן צד אחור וצד פנים.

פב"א, באנו לתקן את הצד של התיקון השלם. לא תיקון שהוא תיקון שיכול לא לקבל בגלל הח"ח. אלא תיקון השלם שמקבלים את אור החכמה, את אור מטרת הבריאה, זו אהבה. פה היא מתחילה, כשיש גדלות. אהבה היא לא לא לקבל, אלא כן לקבל. אז כאשר מגיע אור פב"א זה אור גדול, אז הנקבה אומרת שתיקנה בחסדים, אבל את אור החכמה הגדול לא יכולה לקבל בבת אחת. אתקן את צד האחוריים שלי, לקבל חכמה ולכאורה יכול אבל הוא ימעיט את האור וכשימעיט האור לצד הפנים אז הרצון הגדול שנמצא בהן יוכל לסבול את האור ולקבל ממנו מעט. אחרי שקיבל מעט אז יהיה מתוקן בהארת חכמה ואז אוכל להפנות פנים למעלה ולקבל פב"פ, ולזה צריך עוד תנאי, הנוסף, הרביעי כדי לקבל פב"פ..

חזרה אב"א מצב קטנות שמתקנים בחסדים, צד אחור וצד פנים של הנקבה.

צד פב"א מתקן בקבלת אור חכמה, לא בהתגברות אלא בקבלת תענוג מצד האחור.

פב"פ בא לתקן גם את צד הפנים, הצד החשוב של ההשתוקקויות הגדולות, בא לתקנן כשנותנים להם אור של קדושה, של חכמה. מספר לנו שלצורך קבלת אור חכמה, למה הנקבה לא מפנה פניה לאבא, באופן רגיל. כי בטיבה היא חסדים, ולכן כשמדובר על בינה, אז בטיבה היא חסדים, או כשמדובר על ב' תיקונים קודמים שעברה, אז יש לה חסדים. כי עברה תיקוני אב"א ואב"פ אז יש לה חסדים ואז לא רוצה לקבל אור חכמה. עשתה תיקון, ורוצה להשאר כך. אומר, רגע, יש פה דבר יותר גדול אבל היא לא רוצה אותו. אומרת שמספיק גדולה ככה, אבל אז, כשהבנים באים לבקש, הזו"ן עולים לביקוש ואז היא מוכנה לקבל עבורם. ואז מפנה פניה לאבא, בגלל הילדים. הז"א שעולה לבינה נקרא דעת המזווג חכמה ובינה. כי החכמה עומדת ואומרת שרוצה לתת, והנקבה אומרת לא, שהיא באחוריים. כדי שיחזרו פב"פ צריך את הדעת המזווג, את ז"א שעולה לראש והראש לבינה.

ראינו זה גם בד' בח' דאו"י, שם יוצא ז"א חסדים בהארת חכמה. איך יכול לצאת. הרי בינה היא רק חסדים. אומר, בינה באמת היתה באחוריים לחכמה ולא רוצה לקבל חכמה, ואז נהייתה חסדים, רק ר

צון להשפיע. עכשיו כשז"א יוצא בד' בח' דאו"י צריך חסדים בהארת חכמה. אם תתן לו חסדים אז הוא לא ז"א אלא בינה. לכן צריכה לתת לו חסדים בהארת חכמה, ולצורך זה מפנה פניה לאבא, לא מתנגדת ואז מקבלת הארת חכמה כדי לתת לז"א.

כל הסיפור בא לספר לנו שזיווג גדלות צריך העלאת מ"ן מהתחתונים. הגדלות זה גם השכלול שבעולם, ועבורו צריך נשמות הצדיקים, וכל אדם ואדם, להעלות ביקוש אמיתי לדבר. כי אתה צריך להיות שותף. אומר, שיתנו מלמעלה, למה צריך שהתחתון יסכים, יבחר, יהיה לו חשק לזה, למה צריך? כי אם לא אז לא יוכל לקבל את ההארה. שיקבל בכח, אומר כן, אבל הוא לא שותף. האהבה באה כשיש שותפות בין השניים. 

הבנו אם כך מה זה זיווג פב"פ שזה אהבה שלמה. אומר, דע, שבעולם הנקודים, הזיווג אב"פ לא קיים. קיים אב"א פב"א ופב"פ. בזו"ן דאצילות כן קיים. קיים גם אב"פ. למה לא קיים אב"פ בנקודים. אב"פ אומר שבא לתקן את פני הנקבה, ואו"א הפנים של הנקבה הם אמא, שהיא בינה. אם היא בינה אז אומרת שרוצה חסדים, מה יש לתקן מי שרוצה חסדים. אין מה לתקן. צריך לתקן את האחוריים כי אחוריים של בינה אומרת שרוצה חסדים בהארת חכמה, אז צריך לתקן אותה, שיצא רק חסדים. שגם אם תבוא הארת חכמה, תרצה רק חסדים. לכן בבינה, אומר באות כה', לא נוהג המצב של אב"פ כי אין מה לתקן את הפנים, אבל בזו"ן דאצילות כן נוהג זה כי צריך לתקן את הפנים של המלכות כי לא חפצה בחסדים.

נקודה נוספת שלמדנו היום, בעצם בזה גמרנו את ד' הזיווגים. הרבה מצבים בחיים כדאי לדעת אותם טוב. 

עוד למדנו היום, שאחוריים דאו"א גם הם נפלו ונשברו ורוצה להסביר את זה, וכדי להסביר הוא רוצה שנבין מה זה הקליפות שגורמות למוות. אומר שקליפה גורמת למוות רק במקום חיסרון. בזו"ן, ז"ת דנקודים היה חיסרון. איפה שאין חיסרון אין אחיזה לקליפות. לכן היות ובז"ת דנקודים היתה הרגשה של חיסרון גדול כי תמיד התחתון מחזיק את החיסרון. יש לשים לב שהחסרונות לא נמצאים למעלה אלא בתחתונים. אחרי השבירה נמצאים בגויים שבנו, צד הגוף. שם נמצא החיסרון וכדי להעלות אותו צריך לעשות משהו. צריך קודם לפגוש אותו קודם, בחלק התחתון, שם נאחזות הקליפות. 

לקליפות היה כח לינוק שפע מהתחתונים, שמנהלים זה, אומר, ע"י תו"מ. זה עוזר בכך שאם יש חיסרון ורוצה לתקנו, ובאות לשם הקליפות, ואני מצליח לתקן, ז"א שהוצאתי משם את הניצוץ והפעלתי את הרצון לקדושה, אז יותר לא תהיה שם קליפה. אם לא, אז אצטרך לעשות זאת שוב, ז"א שלא עשיתי בצורה מלאה. 

חלק ז שיעור 9 עמוד תק

(המשך אות כג, טור א')

והנה נתבאר הפנים והאחורים הנמצאים בהכלים של המלכות, ושניהם בחינות גבורות: כי מצדה עצמה הרי היא מתוקנת במסך הדוחה חכמה, וזהו בחינת אחורים שלה, ומצד התכללות שלה בהז"א, שהוא חסד החמישי, הוד כנ"ל, יש לה הארת ג"ר, אלא שנסתמת מחסדים, כמבואר. ואלו ב' המיעוטים קבלה הבינה מהמלכות, מכח עלית ה"ת בעינים. 

ובזה תבין ההכרח לב' אלו המצבים אב"א ואב"פ. כי מתחלה נתתקן המיעוט הא', שהוא האחוריים הקשים של המלכות מסבת המסך והצמצום, השורים על הבינה מטעם הה"ת שבנקבי העינים, ותיקון זה נעשה על ידי האחורים דבינה, כנ"ל בדיבור הסמוך. ואחר שנתקן זה, הנה נשאר עוד עליה המיעוט הב' שהוא, הסיתום דחסדים אשר בהכלי דפנים של המלכות, השורה על הבינה מטעם הה"ת שבעינים, וזה נעשה ע"י המצב של אחור בפנים, כי הזכר שהוא חכמה מאיר בה אור דחסדים מבחינת האחורים שלו, לתוך כלים דפנים של הבינה, שהם סובלים רק מחסרון הזה. כי הארת ג"ר אינם חסרים כנ"ל. ועתה כבר מתוקנת הבינה מצד הכלים, הן בחלק האחור שלה, והן בחלק הפנים שלה. אמנם אינה מקבלת עדיין אלא אור דחסדים לבד, מבחינתהאחורים של החכמה, ועדיין אינה ראויה לקבל אור הפנים שהוא אור החכמה. כמ"ש לפנינו. 

למעלה מזה הוא פנים באחור וכו': הנה ב' תיקונים הראשונים, שהם אב"א ואב"פ, נמשכו מכח האחורים דבינה, כנ"ל, כי תיקון דאב"א, ה"ס האחורים דבינה, הדוחים חכמה, מכח כי חפץ חסד הוא, כנ"ל, וע"כ אין ענין המסך ממעט אותה כלל, כי בלאו הכי היא דוחית חכמה, שבזה אינה נפגמת מחמת המסך כלל. כנ"ל. ואחר שנתקן האחורים התחיל התיקון של הכלים דפנים מאליהם, כי כל חסרונם היו מהסיתום דחסדים, אשר עתה אחר תיקון דאב"א, מקבלים חסדים בשפע מאחורים דחכמה. כנ"ל. אמנם מדרגה הג' הזו שהוא פנים באחור, שפירושו פני הזכר באחורי הנקבה, הנה זה מגיע לו ע"י זווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מהעינים לפה, שאז שבים חו"ב לראש, ואז משיג הזכר שהוא חכמה את בחינת הפנים שלו, כמו בראשונה. אבל הבינה עדיין נשארת בבחינת האחוריים, כי עדיין אין בה כח לקבל עם הכלים דפנים שלה. כמ"ש לפנינו. 

אין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים: כי באמת היא יכולה לקבל אור הפנים של חכמה, שהרי כבר היא נמצאת למעלה ממסך כמו בפרצופי א"ק הקודמים. אמנם מכח ב' התיקונים הקודמים: אב"א ואב"פ, שהא' הוא האחורים דאמא החפצים חסד ודוחים חכמה. והב' הוא בחינת הגבורות אשר בהכלים דפנים שלה שהמה צמאים לאור דחסדים משורשם, ע"כ הבינה מחזקת באחורים שלה, ואינה חפצה לגלות הכלים דפנים שלה לקבל אור חכמה מהזכר, אלא רק אור דאחורים דהיינו חסדים, כמבואר. וזה אמרו שאין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים. והיינו מחמת החשק הגדול לאור דחסדים שיש לה. 

מתעבה שם האור קצת וכו' כבר יכולה לקבלו כיון שנתעבה קצת: פירוש, כי אור הפנים הזה המקובל בכלים דאחורים של הבינה, משביחים מאד את האחורים שלה עד שהאחורים בעצמם מתעלים לבחינת ג"ר גמורים, באופן, אשר הכלים דפנים נעשים טפלים ומקבלים אור הג"ר מהכלים של האחורים, ונמצאים כלים דאחורים שהם יותר חשובים מכלים דפנים, להיותם המשפיעים אליהם. 

וטעם הדבר, הוא, כי באמת אין הכלים דאחורים מקבלים מאור הפנים של הזכר אלא הארה מועטת מאד שהרי הם כלים הדוחים חכמה ומשתוקקים רק אחר אור דחסדים כנ"ל. אלא אותה הארה מועטת שהם מקבלים, מחזירה את האחורים להיותם יותר חשובים מהכלים דפנים, שהרי בזמן שהכלים דפנים היו מקבלים חכמה, דהיינו אור המלכות שבכלי דיסוד שבהפרצופים הקודמים, הרי אז היו בסיתום גדול מאור של החסדים, כנ"ל. שה"ס ה"ג אשר בהיסוד. אבל הכלים דאחורים האלו יש להם אור דחסדים בשפע , וגם הארת חכמה מועטת שמקבלים, כמבואר. 

וזה אמרו שהאור מתעבה קצת, כלומר שהארה מועטת היא, משום כח הדחיה הנמצא בכלים דאחוריים. "וכאשר יעבור האור דרך האחור ויגיע עד צד פנים שלה, כבר יכולה לקבלו, כיון שנתעבה קצת" כלומר, כי הכלים דפנים בשעה שהיו מקבלים הארת חכמה, הרי לא היו יכולים אז לקבל אור החסדים, אלא היו בבחינות גבורות, אבל עתה שהם מקבלים הארת חכמה באמצעות הכלים דאחורים, הרי יש להם חכמה וחסדים יחד. 

וחכם באחור ישבחנה וכו' יותר מאלו יהיו להיפך, שהוא אחור בפנים: כי החכמה משבחת עתה את אור האחורים ועושה אותו לבחינת ג"ר, ואור הפנים. מה שאין כן מקודם זה כשהיו בבחי' אב"פ, אע"פ שקבלו בבחינת הכלים דפנים, אמנם לא קבלו אלא אור דאחור מהחכמה, אבל עתה הגם שמקבלת בכלים דאחורים, הרי היא מקבלת אור ג"ר ופנים כנ"ל.

סיכום: המשכנו את השיחה על אב"א ואב"פ והזכרנו מה שלמדנו בשיעור הקודם, ונתנו מבט כללי למה שאנחנו רוצים לפעול.

זיווג פב"פ זה אהבה שלמה. זו המטרה. כולם רוצים להגיע לאהבה, התכלית היא להגיע ל"ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". נתן לבני אדם לעשות אימון על אהבה. אומר, אם אתה רוצה להגיע לאהבה, צריך להתאמן. אומר, בצ"א, או שהיתה אהבה או שלא היתה. אם היתה אהבה, היה זיווג שנקרא על גדלות, וקיבלנו אור חכמה והיתה אהבה. אבל פתאום באנו לצ"ב, צריך להגיע לאהבה אבל זה קורה בדרך המדרגה. אומר, שכדי להגיע לאהבה צריך הכנה. א"א שתהיה אהבה ממבט ראשון. אין דבר כזה בחכמה. זה רק הגוף רוצה כך. אם אתם רואים כל מיני סרטים וסיפורים רומנטיים וכד' על קליק והתאהבות עד עצם היום הזה. זה שקר מתועש. אין דבר כזה, כי אנחנו חיים במסגרת צ"ב. יש קליפות. הגוף רוצה את צד הנשמה השלמה כאילו הוא כבר במטרת הבריאה, ומטרת הבריאה היא עצם. כשנגיע לתכלית הכל יהיה בקליק. נסתכל אחד על השני וישר תהיה אהבה ממבט ראשון. אבל פה א"א. צריך הכנה. הגוף רוצה ממבט ראשון, כי לגוף יש תאווה אבל אח"כ מתרוקן ממנה ונהיית שבירה. אז אומר, אתה רוצה לקיים אהבה – בוא תראה איך בונים אותה. יש ד' סוגי זיווגים.

א. אב"א, עליו דיברנו בשיעור קודם. זיווג של נאמנות. איך מופגנת הנאמנות? בין הזכר לנקבה, גם אם אתה לא יכול להשפיע כלום כזכר. יכול להשפיע אבל לא את צד הפנים, החשוב. וגם אם את הנקבה לא יכולה לקבל את מה שאת באמת רוצה, אתם עדיין נאמנים ונמצאים יחד, והיחד הוא זה שקובע. כל זוגיות, שמתקיימת על מחוייבות. אנחנו יחד, ואין דבר כזה לדבר על גירושין. אנחנו יחד, עם הצרות והבעיות, כמו היחד בין עם ישראל לשכינה הקדושה. הוא זוכר לנו 'חסד נעורייך. לכתך אחרי במדבר'. אחרי, זה מצד אחוריים. במדבר – בארץ לא זרועה. 

האם אנחנו מוכנים ללכת במדבר בארץ לא זרועה. אני לא מרגיש שמקבל תענוג מהמצוות. אני מחוייב להן, לדרך. הולך בדרך גם כשאין לי שום דבר וגם לא מרגיש שאני רוצה, אפילו לא מתעורר הרצון לרצות. וגם לא מקבל תענוג משם ולא מרגיש שניתן משם התענוג, ובכ"ז אני שם. הנאמנות הזו, האדם נבדק בה. זו העקידה. זה אב"א.

בני אדם מתייאשים, אין להם כח, תמיד מאחרים לשיעור, למה אין להם את המחוייבות הזו. זו מדרגת הברית. זה הדבר הראשון שאם אין אותו, אתה לא מתחיל לעשות הכנה. זה מתקן בנקבה את צד האחוריים שלה, שהם אותו צד שרוצה לקבל תענוג ויודעת עכשיו בכח ח"ח שזה הכח של ההשפעה. לבוא ליחד כדי להשפיע, לא כדי לקבל. כך היא אומרת, שמתמסרת כל כולה ליחד. גם אם לא מקבלת כלום, מתמסרת ליחד. גם בחברות אפשר לראות את זה. אני מתמסר ליחד, באתי לפה לחברים כדי להשפיע ולא כדי לקבל. מתי ב"א נופלים, כשלא מקבלים תענוג, אז אין כח. זה אב"א.

אב"פ, צד הפנים של הנקבה יותר קשה. כשכבר מתעוררת בה השתוקקות עצומה, היא כבר מפנה את פניה. לפני כן לא התעוררו בה השתוקקויות. כשמתחתנים, בהתחלה לא קשה. כשיש ענייני ילדים, פרנסה ולחצים, ומרגישים כבר את צד הפנים. מרגיש שרוצה חזק משהו בחיים, ולפעמים, עוד יותר מזה – הקליפה גורמת לי להרגיש שרוצה את הדבר בכל הכח. כי הקליפה אומרת שיש תענוג בחיים ורוצה לתת אותו, ועושה עבודה טובה. הקליפה מעוררת בי שארצה מאוד חזק, ואז כשרוצה חזק, אז נבחן. האם במצב זה יכול גם להשפיע ולהיות ח"ח? ואז הזכר נותן את צד האחוריים, נותן כח של חסדים. נותן ליהנות מזה שאני יכול להתגבר על ההשתוקקות החזקה. בהתחלה מתעורר מתגבר באב"א על השתוקקות יותר קטנה. את ההשתוקקויות החזקות שלי אני לא מביא ליחד. אותן אני בינתיים לא פועל. נכון שרוצה, אבל שם בצד, מסתיר אותן. לא מפעיל אותן כי אין עדיין כח לעבוד עליהן. צריך קודם לעבוד על הכח ליכולת ההסתרה. להביא רצונות חלקיים ועליהם לעשות תיקון של ח"ח. 

אח"כ מביא את הרצונות הגדולים ולא פוחד לחשוף אותם. חושף אותם ועליהם צריך לעשות זיווג של ח"ח. אם לא מעורר הרצונות הגדולים, עדיין לא מוכן לגדלות. חושף את הרצונות הגדולים הנקראים פנים של צד הנקבה, חושף אותם וגם אם היא לא מקבלת את אור החכמה, את התענוג על הרצונות הגדולים, אלא רק חסדים, ויודעת להפעיל את הח"ח במקום הזה, ולא מתרגזת, ולא מתעצבנת ולא בדיכאון, שם מתקנת גם את צד הפנים שלה. 

מתקנת, שמקבלת חסדים על צד הפנים שלה, פתאום יודעת שהיא לא באה עבור עצמה, כי הקילקול הגדול הוא הרצון לקבל לעצמו. הרצונות הקטנים והגדולים, האחוריים של הנקבה זה הרצון להשפיע וגם עליו צריכים לקבל חסדים, שזה נקרא מסתפק במועט. וגם שיש את הרצונות הגדולים והעצומים, אדם עשה לא מה שאני רוצה ופתאום מרגיש רצון עצום, הוא מתחיל להשתולל – איך מתנהג, מי עשה וכד'. התרגז כי לא חשבו כמוהו, וחשבו שאולי הוא מזייף. לא נתנו לו הגאווה שציפה לה. זה אב"פ. לא נתנו לך כלום לצד היותר חשוב לך. 

התיקון השלישי הוא פב"א, שכבר בא אור גדול והעליון כבר בא לתת תענוג, והנקבה, אחרי שתיקנה עצמה, באה ואומרת 'אם אפנה את פני, את הרצון הגדול שלי, וארצה לקבל את החכמה שרוצה לתת, אז אשבר, כי יודעת שלא יכולה לפעול את זה. אז עושה משהו אחר, מתחילה לקבל את התענוג בדברים הפחות חשובים לי. דהיינו בצד האחוריים שלי, כי בצד האחוריים, כשמקבלת את החכמה, אז צד האחוריים ממעיטים את התענוג, ונותנים אותו לצד הפנים שרוצה חכמה'. עושה זאת, כי אם תקבל את התענוג, אפילו שיש לה תיקון לצד הפנים, מקבל תיקון כי קיבלת את צד הפנים רק תיקון של חסדים, אבל לא של חכמה. והתיקון האמיתי של הנקבה הוא רק שמקבלת את התענוג השלם, ועד אז היא הולכת לאכול שוקולד או את כל המקרר (לאו דווקא אישה), שמקבלים ורודפים אחרי סיפוקים אחרים, כשאין את הסיפוק העצמי. אבל אם מכינים עצמנו נכון, אפשר להגיע לקבל מאהבה, מערך פנימי. ואז, כאשר אנחנו מוכנים לקבל במצב של פב"א אז כבר יש במערכת, בצד הזכר יש השפעת חכמה, יש ידיעות ברורות וחזקות, אבל לא משתית אותן ישר על הדבר הכי חזק שבי, אלא דווקא על האחור שהופך להיות הדבר החשוב, ממנו אני מקבל מה שאפשר גם לצד הפנים. מה שאפשר, לא יותר, וזה נקרא שצד אחור ממעיט קצת את האור, כי אם אקבל אור גדול לא אוכל לעמוד בזה. זה נקרא פב"א.

על פב"פ נלמד בשיעור הבא. 

שיעור 9 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד ת"ק – תק"א – ו אדר תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. ארבעה זיווגים הם הכנה לאהבה שמתבטאת בזיווג האחרון הנקרא פנים בפנים, דהיינו כדי להגיע לאהבה, חייב שיהיו סוגי קשר מוקדמים לאותה האהבה. אין בקדושה "אהבה ממבט ראשון"
2. הזיווג הראשון אב"א, מבטא את הנאמנות השלמה בין השניים, בין הזכר והנקבה, שמבטא את כך שהזכר אינו משפיע את הצד החשוב שבו, אלא מסתיר את הצד החשוב שבו ויודע לתת רק את הצד הפחות חשוב, כי זה מה שאפשר לתת כרגע. והנקבה מסתירה את הרצונות הגדולים שלה ומפנה רק את צד האחור, את הרצונות הפמות חשובים שלה ליחד. והתיקון של מסתפר במועט ע"י חפץ חסד מאפשר קשר של נאמנות וברית.
3. זיווג שני, אח"ב, שעתה מפנה הנקבה את הרצונות החושבים שלה שנקראים פנים שהם ההשתוקקיות היותר גדולים שלה, וגם בהם מוכנה לקבל רק חסדים למרות שמתשתוקקת לחכמה, וזה מתקן את צד הפנים שלה אבל בחסדים, שזה תיקון חלקי.
4. ב' המצבים הראשונים הם מצבי קטנות היות ועדיין לא ניתנת חכמה במדרגה אלא רק חסדים.
5. הזיווג השלישי הוא פב"א, בו הזכר כבר נותן חכמה במדרגה אולם הנקבה מקבלת חכמה זו רק באחור שבה, דהיינו ברצונות היותר קטנים שבה, ודרכם מעבירה הארה מועטת למצד הפנים שבה, שהם ההשתוקקויות היותר גדולים בה, שזוהי ההבחנה לקראת האהבה השלמה שהיא בפ"ב שאותה נלמד בשיעור הבא.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

אין תגובות

להגיב