הדף היומי בתע"ס חלק ז' |סיכום| שיעור 35 – עמודים תקמח-תקמט

125

שיעור 35 תע"ס חלק ז' סיכום בנקודות
1. בשלב ראשון יוצא אבא ואמא בקטנות אחור באחור ואינו מוליד את הז"ת כי קטן אינו מוליד.
2. היות ועלו גם הרשימות של ד-ג יחד עם הב-א הם מתעוררות לבקש על הגדלות ומולידות זיווג עב-סג שמוריד את הה תתאה בכתר מעיניים לפה.
3. בהורדת ה' תתאה אבא ואמא חוזרים לבחינת ראש דחכמה היות וכבר נמצאים למעלה ממסך והארה זו נקראת הארה דרך הטבור, אבא מקבל חכמה אולם אמא עדיין חפצה בחסדים כי אין בנים שמעוררים אותה לקבל את אור החכמה.
4. במצב של פנים באחור שהוא מצב של לימוד רק מצד הזכר אבל בלי התפשטות לגוף מתחילה התעוררות בהארה מרחוק למקום שליש תחתון דנהי דאק ששם הוא מקום החיסרון העמוק של התכלית הרצויה שנקרא גם גדלות כלי הקבלה.

5. התעוררות התכלית עולה לזת דניקודים ומעוררת אותה לבקש אור מאמא כדי להיוולד. ביקוש זה יוצר זיווג של פנים בפנים.

6. במצב פנים בפנים אמא מפנה פניה לאבא לקבל חכמה ובכוח זה מתפשטת לבחינת גוף ופעם ראשונה שמולידה את הזון.

7. אנו רואים שלצורך לידת הזון שהם הבן והבת ישנם שלושה שותפים אבא ואמא וגלגלתא, זהו השורש לג' שותפים ללידת הבן והבת שהם אבא אמא והקבה שנותן את צד הנשמה שהיא מתארת את התכלית.

בס"ד

חלק ז שיעור 35 עמוד תקמח

ה) ותדע שב' ההארות שאמרנו שקבלו ג"ר דנקודים מאור החדש דבקע לפרסא, עשו ב' מצבים באו"א. כי ההארה הא' שקבל כתר דרך הטבור, הורידה הה"ת מכתר לפה דאו"א, ואז שבו או"א לבחינת ראש כמו הכתר, כי כבר המסך נמצא למטה מהם, וזה נבחן שנה"י דכתר התלבשו בהם, ואו"א השיגו אור הפנים. ועכ"ז עדיין לא הועיל זה לאמא, כי אע"פ שהיא יכולה עתה להחזיר פניה לאבא, ולקבל אור החכמה, כי כבר נתבטל הגבול שנעשה בסבת ה"ת שבעינים, מ"מ אין לה עוד סבה שתפסיק אחורים שלה, שיש לה משורשה שבאו"י, כי היא חושקת תמיד לחסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה כנ"ל. ונמצא כי אבא בלבד נהנה מן החזרה לראש, כי מקבל הג"ר והפנים שלו, אבל אמא, עדיין מחזקת באחורים שלה, בסוד כי חפץ חסד כנ"ל. ולכן באו עתה או"א במצב של פנים באחור. דהיינו פני אבא באחורי אמא: כי אבא יש לו בחינת פנים, ואמא עוד מחזקת את אחורים שלה על אבא. הרי כי הארה זו שקבל הכתר להוריד הה"ת מעינים, עשה רק מצב פב"א באו"א. 

וההארה הב' דרך היסוד דא"ק אשר קבלו או"א דנקודים, דהיינו הו' והנקודה, הביאה לאו"א במצב פב"פ. כי אותו השורק שהאיר היסוד להם, הוא בחינת זו"ן: כי הו' הוא בחינת ו"ק חג"ת נה"י דז"א, והנקודה היא בחינת מלכות. והם נעשו למ"ן באו"א. כנ"ל (דף תכ"ג אות ל"א בדברי הרב) וגרם לאמא שתפסיק אחורים שלה, ולהחזיר פניה לאבא כדי שתזדווג עמו פב"פ, ולהמשיך הארת חכמה לצורך זו"ן שעלו אליה למ"ן. והנה נתבאר שע"י הארת האור החדש דרך הטבור אל הכתר, קבלו או"א המצב דפב"א, וע"י הארת האור החדש דרך היסוד לאו"א קבלו או"א המצב דפב"פ, וגם האורות דזו"ן היסודיים בצורת מ"ן, שע"י זווגם דפב"פ הוציאו והולידו אותם למקומם. 

ואין להקשות, כיון שנה"י אלו דא"ק הפנימי לא יכלו לקבל מטעמים דס"ג, עוד מטרם צמצום ב', כנ"ל (דף ש"צ באו"פ ד"ה וס"ג) משום שבע"ב חסר המסך דבחי"ד, ואיך יכלו כאן לקבל האור החדש דזווג ע"ב ס"ג. והנה בכלל אין זה שום קושיא, כי כאן שאני, שהרי הרשימות עצמן דנה"י דא"ק עלו למ"ן ונתכללו בזווג דע"ב ס"ג, וע"כ המה יכולים עתה לקבל מע"ב. אמנם לפי האמת, אין זה נבחן על שם קבלת הכלים דנה"י דא"ק, כי לא המשיכו אור החדש הזה לצורך עצמם, אלא לצורך לידת ז"ת דנקודים, בדומה לטפה הנמשכת ממוח האב, וכלפי עצמם דנה"י דא"ק, נחשב קבלתם רק דרך העברה בעלמא.

ו) והנה נתבאר מה שהקשינו לעיל באות ב' למה לא נתפשט פרצוף הנקודים, ג"ר וז"ת בבת אחת, ע"ד כל הפרצופים הקודמים. כי יש כאן מרחק של ג' מצבים בהכרח. שהרי הג"ר דנקודים יצאו ע"י הזווג שבנקבי העינים, והוכרחו להמצא משום זה במצב של אב"א, שבמצב הזה אפילו או"א בעצמם נבחנים למחוסרי נה"י, כנ"ל באות ב', ומכ"ש שלא יכלו להוציא את הז"ת, אלא אח"ז ע"י מ"ן דנה"י דא"ק, שעלו לע"ב ס"ג, והולידו האור החדש דבקע לפרסא, שתחלה קבל הכתר האור הזה דרך הטבור, והוריד הה"ת מעינים והביא לאו"א במצב דפנים באחור, כנ"ל, ואח"ז קבלו או"א את אור הזה דרך יסוד דא"ק, הנה אז השיגו את הז' אורות השייכים לז"ס תחתונות שהן זו"ן, ואז באו למצב דפב"פ ויכלו להוליד את הז"ס תחתונות דנקודים. 

גם נתבאר היטב ענין ההשתנות דז"ת דנקודים מז"ת דפרצופים הקודמים, שלא נמשכו בארח ישר מן ג"ר שלהם, מה שעמדנו בזה באות א'. כי נתבאר, שאו"א מצד עצם אצילותם אין להם מבחינת זו"ן ולא כלום: כי מלבד שהם עצמם מחוסרי נה"י, כנ"ל, הנה הם מבחינת ה"ר בלבד, ואין בהם מבחינת ה"ת כלום, כנ"ל (תמ"ד בהסתכלות פנימית אות ט') אשר הה"ת נשארה בעינים בכתר, ולא נמשך ממנה כלום לאו"א דנקודים. ע"ש. ולפיכך אי אפשר כלל שז"ת דנקודים ימשכו בארח ישר מאו"א, אלא רק על ידי א"ק הפנימי, שהכלים שלו המה מבחי"ד כי ע"כ קומתו עד הכתר, כנודע. ולכן לא היה אפשר שיצאו ז"ת דנקודים רק אחר שנה"י דא"ק הפנימי בעצמם יעלו למ"ן לע"ב ס"ג, וימשיכו עי"ז אור חדש, בסוד השורק, שפירושו ו' ונקודה דהיינו האורות היסודיים של הזו"ן, וא"ק הפנימי השפיע אותם למ"ן לאו"א, כנ"ל, ואז נזדווגו עליהם או"א והולידו אותם למקומם. 

ואין לשאול, שלפי"ז, למה צריכים לגמרי אל הפרצופים דאו"א, כיון שאין להם שייכות לבחי"ד הכלולה בזו"ן, והיה להם לצאת באורח ישר מא"ק הפנימי, אכן זה לא יתכן כלל לפי דרך המדרגה, כי הנאצל מא"ק הפנימי, הוא פרצוף ע"ב, שקומתו עד החכמה, ולא פרצוף ז"ת, שהם קומה דבחי"א, וחסר להם ג"ר מעצם אצילותם כנודע. ולפיכך זו"ן מחויבים לצאת דרך או"א, דהיינו בהשתלשלות המדרגה עד למסך דבחי"א, כמ"ש (בהסתכלות פנימית דף תמ"ב ד"ה ועדיין. עש"ה כל ההמשך). הרי שלשניהם הוא צריך, כי העצמות דז"א, המחויב להכלל בה"ת אינו יוצא אלא ע"י נה"י דא"ק הפנימי ודבר אצילותו ליציאה למקומו, לא יצוייר כי אם ע"י פרצופי או"א.

ז) ובזה תבין מ"ש חז"ל (קידושין דף ל') שלשה שותפין הם באדם הקב"ה ואביו ואמו. אבא מזריע לובן שבו ואמא מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה (ע"ש בפירש"י) כי ענין שותפות זאת, נמשכת מהמדרגות העליונות, כנ"ל. כי נתבאר שגם בזו"ן הראשונים שבעולמות, היו שלשה שותפין: א"ק הפנימי, ואו"א דנקודים, אשר הלובן שבו, דהיינו החסדים, הם מאבא. והאודם שבו, דהיינו הגבורות הם מאמא. אמנם עצם נשמתו הוא מא"ק הפנימי. והבן. וכן הדבר גם בז"א דאצילות, ששלשה שותפים באצילותו. א"א, ואו"א, כי ערך א"א באצילות, הוא כמו א"ק הפנימי שבכאן, וגם שם עיקר עצמותו ושורשו בא מא"א, וחסדים וגבורות באים מאו"א.

ח) ונתבאר היטב ענין ב' הזווגים שנעשו לצורך הנקודים, על ב' מיני הרשימות, שהמסך שעלה לראש הס"ג היה כלול מהן: כי זווג הא' נעשה על הרשימות של הנקודות דס"ג, הכלולות מה"ת, שזווג זה נעשה בבחינת נקבי עינים, כלומר, בבחי"א שבראש, בסוד ה"ת בעינים, שעי"ז יצאו אח"פ דכל המדרגות לחוץ, ויציאה זו גרמה ג' ראשים בנקודים, כנ"ל בחלק ו'. גם יצאו בינה וזו"ן של ע"ס דסיום דא"ק לבד מכל אצילות. ונעשו לבי"ע דפרודא. ואו"א דנקודים, שהם הראש הג' נתקנו באב"א. וזווג ב' נעשה על הרשימות דנה"י דא"ק הפנימי דהיינו, שנעשה למ"ן לזווג ע"ב ס"ג דראש הס"ג, שע"י זה הורד ה"ת מעינים לפה כבתחילה, ואור שיצא מזווג זה בקע לפרסא, כלומר שביטל הגבול והמסך המבדיל בין עינים לאח"פ, והשיב אח"פ למדרגתם כבתחלה, והוא האיר להנקודים בשנים: א' דרך הטבור, אל הכתר דנקודים, והוריד גם הה"ת שבנקבי עינים דכתר אל פה דכללות הראש למטה מאו"א, שבזה חזרו או"א לראש והשיגו הג"ר שלהם. והארה הב' דרך יסוד דא"ק אל או"א, שהוא בחינת הו' ונקודה, דהיינו שרשי הזו"ן, ונעשו בהם למ"ן שהשיב אותם פב"פ, ונזדווגו והמשיכו הארת חכמה לזו"ן, מתחלה על ידי התכללותם דזו"ן בזווג או"א גופיהו, שאז נבחנים הזו"ן האלו לבחינת דעת של או"א, ואח"כ נתפשטו ממלכות של או"א ולמטה לבחינת גוף, ונתלבשו בכלי של מלך הדעת. והאור שנתפשט במלך זה, נבחן לאור היחידה דז"א.

סיכום: למדנו היום שבאו"א שהם צריכים להוליד את הבן, שהבן נקרא ז"א, וצריכים להוליד גם את הבת שנקראת נקבה. אז או"א צריכים להוליד את הז"ת. השורש הראשון בעולמות שהולידו את הז"ת, את הבן והבת זה כאן (ציור), רק שהולידו אותם ומתו. אבל שם יש את השורש, איך אפשר בכלל להוליד. אחת הבעיות הגדולות בעקרות, שלא מולידים, זה שלא יודעים לעורר השתוקקות נכונה. מייד נראה איך זה קרה.

במצב הרגיל או"א לא מולידים. מתי? כשהם קטנים. כשראובן בגיל 5-7 ורותי גם לפני גיל 12 וחצי, וראובן לפני גיל 13 הם לא יכולים להוליד, כי קטן אינו מוליד. בין 9-13 זה מצב ביניים. קטן לא מוליד ולכן במצב הראשון שיצאו או"א הם יצאו בקטנות. וקטן אינו מוליד. אז לכן אנחנו רואים גם במציאות שלנו שקטנים לא מולידים. רק גדולים. ואל תאמר שראית פעם בעיתון שמישהו קטן הוליד. זה לא משנה. מדברים על הרעיון. רואים שבאופן רגיל זה כך, ולמה? כי זה השורש. בשורשים קטן לא מוליד, ז"א שכשאדם נמצא במצב קטנות הנפש הוא לא יכול להוליד משהו ללב, כי הלב, הגוף זה הז"ת. כי הראש הוא ג"ר – חב"ד, או כח"ב, והגוף הוא הבן והבת. 

כשהרצונות של השפעה, עד הסרעפת, כלי הנשימה, הם הזכר, וכלי האכילה הם נקראים הבת. הם אלה שנולדים כזכר ונקבה. לראות שמאוד יפה איך אנחנו יכולים לראות עכשיו שיש שורשים לכל דבר. אתה רוצה להבין דברים – תסתכל על השורשים. זה השורש הראשון שנולדו הז"ת בעולמות, הזו"ן בעולמות. 

אומר שהיו ב' מצבים באו"א. מצב קטנות ומצב גדלות. בקטנות לא יכולים להוליד ולא יכולים להבין מה זו לידה. מבינים רק שהם צריכים לחיות, רק קיום. ב"ה אני נושם. זה המצב הראשון בו לא מולידים כלום.

המצב השני הוא שהם בגדלות שם כן יכולים להוליד, אבל במצב זה יש ב' מצבים: מצב אחד של גדלות, שבו אתה רק לומד. רק הצד המופשט גדול, והצד המעשי מתחיל להבין מה זו הגדלות הזו, אבל עדיין לא רוצה, אין לו השתוקקות פנימית להוליד. זה נקרא מצב פב"א.

המצב השני, שהתעורר הרצון הפנימי מתוך התכלית העמוקה שלך להוליד, ואז אתה יכול להוליד. 

איך זה מתפרש בחכמה? אומר, המצב הראשון היה מצב של אב"א – עלו רשימות מנק דס"ג לראש הס"ג, אמרו 'תולידו אותנו. אנחנו לא יכולים להשאר כבר בג' ב", היה ביטוש בס"ג, עלו הרשימות למעלה, ת"כ היה צ"ב ועלו רשימות של ב' א', כי היה ג' ב' דס"ג, בח' אחרונה נעלמת. נשאר ב' א' מצומצמים בצ"ב, אבל נזכור שהיה איתם גם ד' ג' שהתכללו עם הרשימות שלמטה מטבור. אבל העצם הוא ב' א', לכן ס"ג מוליד את עולם הנקודים, בב' א'. יוצא זיווג על ב' א' אבל בגלל שהוא בצ"ב אז ראש א' ישסו"ת יוצא מהמדרגה ולא משחק, כנגד שערות רישא. יוצא זיווג רק אב"א, כי אומר, אני קטן. אם אני אגלה את הרצונות הגדולים לקטן הוא לא יוכל לעמוד בהם. אין לו מסך. אז מסתיר את אחוריו, שמי שנמצא בקטנות צריך לא לסכן אותו, כי אם יגלה את האחוריים שלו – הקליפות ישתלטו עליו, החיצונים. לכן לקטן לא מגלים רצונות גדולים, וכל מי שנמצא בקטנות משחק רק בצעצועים. אם אתה רוצה להיות גדול, יגלו לך את הרצונות שלך ואז תתחיל לעבוד. 

אז במצב הזה יש הארה, יש רצון טבעי שנתנו לך. כי נק' דס"ג הן אלה שנתנו את הגוף למצב הקטנות. כל הרצונות שלך הם מה שההורים שלך מלמדים אותך. קיבלת בטבע וזה מה שיש לך. אם תרצה לגדול יותר מזה, לעבור לרצונות אחרים במקום התכלית שלך, במקום המופשט שלך אז יהיו לך גם רשימות ד' ג', שהתכללת עם התכלית הזו, כי כשס"ג, שהבינה העליונה 'בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ' זה בינה. את השמים והארץ זה ז"א ומלכות, אז נטע בהם גם את הראשית, שהיא החכמה, את המקום הראשוני, שזה התכלית הזו – רשימות ד' ג'. וכשרשימות אלה מתעוררות אחרי הקטנות, כשגמרת את הקטנות מתעוררות רשימות של הגדלות. אתה מרגיש שמשהו עולה בך, שרוצה להיות גדול. השלב הראשון הוא רק הלימוד. כי זה מעורר אותך, את הכתר שהוא ראש הזכר, שהוא הראש היותר מופשט. ראש הלימודי שמעורר ללמוד. מרגיש שאתה צמא לידע. מה קורה בעולמות העליונים, ואז כשאתה צמא לידע העמוק הזה, אז זה מוריד את ה"ת למטה, ואתה מבקש גדלות בכתר, שכתר זה ראש הזכר. 

כשראש הזכר מקבל הוא נותן גם לראש הנקבה, לראש המעשי, אבל האמא עדיין אומרת שבאה להשפיע. לא באה לקבל. אם אני רוצה שזה יתפשט לגוף, ללב, אז צריך משהו אחר לעורר אותי. צריך משהו שנה"י דא"ק ויסוד הפנימי שבי, שבכ"א מאיתנו יתעורר לבקש. אם אתה לומד לימוד אמיתי אז הוא כמו מקיף שמעורר אותך גם לרצות להיות כזה. אם אתה לומד רק לשכל, רק לדעת מבח' טכנית את הלימוד, ואתה לא לומד כדי להיות כזה. אם אתה לומד שצריך להיות צדיק, האם אתה עכשיו בוכה על זה שאתה לא צדיק? האם כואב לך שאתה לא צדיק או לא כואב לך? אם לא כואב לך אז אתה רק לומד. נמצא במצב של פב"א, אבל פה בעולמות העליונים זה קרה שבמצב פב"א נקרא הארה דרך הטבור. הארה זו עוררה את הנה"י דא"ק שנקרא גם ו' ונקודה, עוררה אותו לעלות למעלה, לאמא לביקוש. אומר לה: "תולידי אותי, את הרצון העמוק הזה שבי לתכלית. אני רוצה להיות צדיק". עונה שאם רוצה להיות צדיק, אז נעשה זיווג על הצדיקות שלך. עושים זיווג על הצדיקות ורק אז זה מתפשט לגוף. על מה שנשבר נדבר בהמשך. למה אם אני גם רוצה דבר גדול, למה אני נשבר? זה נראה בהמשך. 

אלה השלבים שקרו וזה מראה לנו על שלושה שותפים באדם: שני השותפים הראשונים הם או"א. שואל, למה לא גלגלתא להוליד את או"א, עונה שגלגלתא מוליד את הפרצוף הבא אחריו, כי הוא יצא על ד', והפרצוף הבא יצא על ג' ומוליד את ע"ב על ג', והבן והבת זה בח' א'. אז איך ד' יוליד את א'. לא יכול אלא שמוליד את ג', וג' מוליד את ב'. אבא מוליד את ס"ג שמוליד את א'. מי מוליד את הגוף? או"א מולידים את הגוף. כי או"א הם יצאו על א' אז מולידים את הגוף. אז חייב שאו"א יולידו, אבל או"א כדי להוליד ז"ת לא יכולים להוליד כי הם יוצאים בקטנות אז חייבים את השותף השלישי שנקרא הקב"ה. וזה נקרא ג' שותפים בבריאת האדם. או"א והקב"ה שנותן את הצד העמוק של הנשמה. והשילוב הזה, של או"א והנשמה הם השילוב שיכול להוליד את הזו"ן. לכן צריך ב' הארות: קודם כל אב"א מצב קטנות – להסכים להיות קטן קודם. אח"כ פב"א – שזה מצב של לימוד עמוק, עצום, פנימי, נקודתי. הבנה טובה לעורר את הנק' הפנימית שלך, ואז פב"פ. אב"א וגדלות שבאה בב' מצבים – הארה דרך הטבור והארה דרך היסוד, ורק אז מתפשטים לגוף. 

שיעור 35 תע"ס חלק ז' סיכום בנקודות
1. בשלב ראשון יוצא אבא ואמא בקטנות אחור באחור ואינו מוליד את הז"ת כי קטן אינו מוליד.
2. היות ועלו גם הרשימות של ד-ג יחד עם הב-א הם מתעוררות לבקש על הגדלות ומולידות זיווג עב-סג שמוריד את הה תתאה בכתר מעיניים לפה.
3. בהורדת ה' תתאה אבא ואמא חוזרים לבחינת ראש דחכמה היות וכבר נמצאים למעלה ממסך והארה זו נקראת הארה דרך הטבור, אבא מקבל חכמה אולם אמא עדיין חפצה בחסדים כי אין בנים שמעוררים אותה לקבל את אור החכמה.
4. במצב של פנים באחור שהוא מצב של לימוד רק מצד הזכר אבל בלי התפשטות לגוף מתחילה התעוררות בהארה מרחוק למקום שליש תחתון דנהי דאק ששם הוא מקום החיסרון העמוק של התכלית הרצויה שנקרא גם גדלות כלי הקבלה.

5. התעוררות התכלית עולה לזת דניקודים ומעוררת אותה לבקש אור מאמא כדי להיוולד. ביקוש זה יוצר זיווג של פנים בפנים.

6. במצב פנים בפנים אמא מפנה פניה לאבא לקבל חכמה ובכוח זה מתפשטת לבחינת גוף ופעם ראשונה שמולידה את הזון.

7. אנו רואים שלצורך לידת הזון שהם הבן והבת ישנם שלושה שותפים אבא ואמא וגלגלתא, זהו השורש לג' שותפים ללידת הבן והבת שהם אבא אמא והקבה שנותן את צד הנשמה שהיא מתארת את התכלית.

אין תגובות

להגיב