הרב, תלמיד הרבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל (בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל "הסולם"), עומד בראש בית המדרש "הסולם", ובנוסף, הוא מנהיגה של קהילת חסידיו – קהילת "הסולם" המעטירה.

 בעזרת בקיאותו הרבה במרחבי חכמת הקבלה ותורת ישראל מקנה הרב לתלמידיו את הצוהר הנפשי דרכו אפשר להתבונן על עולמנו בצורה פנימית, ללא כל נטיות חיצוניות, ועם כוונת הלב הראויה לעבודת ה'.

 אחת מתכונותיו הבולטות של הרב היא ראיית הדברים דרך נפש האדם, לימוד החכמה במושגים של הנפש, של פנימיות האדם ובכך מנטרל הרב את הגשמיות האופפת אותנו כל כך, וב"ה בונה גרעין רוחני, המושתת על התודעה הרוחנית הגבוהה הנובעת מחכמת הקבלה, אך אינה מרחפת ומנותקת.

  הרב מעביר שיעורים גם לקהל הרחב ולציבור הכללי בנושאים הקשורים לחיינו כגון חינוך, זוגיות, תפילה, מודעות יהודית ועוד, ובשעורים אלה נותן הרב מענה ומזור למשימות רבות הניצבות בפני אדם החי בעולמנו, וכל זאת על פי ערכי חכמת הקבלה ורבותינו המקובלים.

 בט"ו בשבט תשס"ט ראה אור ספרו הראשון של הרב "התורה האדם ומה שבינהם", ספר עצום המקבץ בתוכו חוקים, רשמים, ידיעות, שאלות ותשובות, והכל מתחום הרוח. הספר, מעניק לקורא הכרות רעיונית עם תורת ישראל דרך חכמת הקבלה, הספר מעלה שאלות חשובות ויסודיות ומפרש אותן דווקא על דרך רוחנית, בכל פרשה בחר הרב להתמקד בחוק רוחני אחד מחכמת הקבלה להאיר את הפרשה כולה על פיו, הספר מכיל תרגולי מודעות שבועיים המהווים פראקטיקה קבלית לשכלול נפש האדם על פי היסוד הרוחני הנלמד באותו השבוע, והכל בחבור והרמוניה מושלמים.

בקרוב ב"ה יצא ספרו החדש של הרב על חגי ישראל ומעגל השנה היהודי – להזמנת ספריו של הרב: 050-314-3333.

הרב  בן 54 הוא רבה של קהילת ה"סולם". הרב למד בבית מדרשו של רבי ברוך שלום, בנו בכורו של המקובל רבי יהודה הלוי אשלג "בעל הסולם", מחבר פרוש ה"סולם" על ספר הזוהר, לאחר פטירת הרב"ש זצוקל, למד אצל תלמידו וממשיך דרכו רבי הלל גלבשטיין.

הרב פונה בשעוריו למעמקי התודעה הנפשית של האדם, ומצליח להביא את החוקים הרוחניים המצויים בחכמת הקבלה אל כל אחד, דתי או חילוני, מבוגר או צעיר. לאחר שרות צבאי ביחידה מובחרת בצה"ל, פנה ללימודים אקדמיים, אך משהבין כי לא שם ימצא את הידע האמיתי על החיים, החל לחקור את האמת דרך דתות ותורות רוחניות שונות כגון דתות המזרח, הקבלה הנוצרית והמוסלמית ושיטות פילוסופיות מגוונות.

לבסוף, גילה את חכמת הקבלה בבית מדרשו של רבי ברוך שלום, בנו של "בעל הסולם". הקבלה הביאה את הרב לנטוש את כל תורות העולם האחרות, ולדבוק ביהדות מתוך ראיית העומק המצוי בתורת הקבלה בדרכו של בעל ה"סולם".

החל משנת 2002 התקבץ סביב הרב גרעין תלמידים המשתוקקים לשמע דבריו, ויחד החליטו להקים את בית מדרש "הסולם", שיהווה מקום של חיבור ואהבה לכלל הציבור על ידי חכמת הקבלה הנפלאה.

הרב מעורר את האדם לשאול שאלות אודות עולמו הנפשי, אודות פנימיות העולם, ובכך מעלה את נקודות המודעות הפנימיות ביותר הקיימות בו. תחומים הנחשבים כשנויים במחלוקת מקבלים הגדרות ברורות ובהירות, עפ"י חכמת הקבלה ותורת ישראל. נדמה כי בשעוריו מצליח הרב להזרים את נפש התורה, את פנימיותה אל כל פסיק ופסיק ממנה, תורתו היא תורת הנפש, לא תורת הגוף.

כחלק ממאמציו האדירים של הרב להפיץ את תורת רבותיו המקובלים בעולם, כתב הרב את הספר "התורה, האדם ומה שבינהם", הספר שראה אור לאחרונה מסכם 8 שנות כתיבה, ומהווה אוסף נדיר וייחודי של חוקים קבליים המובאים בדרך של עבודת נפש מופלאה.

פעם הוצע לרב להשתתף בסדרת הרצאות מתוקשרות וממומנות היטב, אך הרב סרב. משנשאל מדוע סרב, ענה הרב: "יש ביכולתי להיות רב של ההמון, אבל אני מחפש את מחפשי האמת, אחריהם תרה עיני". ואכן, נדמה שבכל פעולותיו, מכוון הרב תמיד אל רף גבוה המביס כל אינטרס זה או אחר – האמת.

ראשי פרקים בתולדות בעל הסולם
הרב יהודה ליב הלוי אשלג זצוק"ל

תחילת דרכו

• נולד בה' תשרי תרמ"ה (24/9/1884) בורשה בירת פולין כבן בכור להוריו, הרב שמחה הלוי ומאשה רחל.
• אביו, ר' שמחה הלוי, היה מחסידי האדמו"ר רבי מאיר שלום מקאלושין, נכדו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, ומחבר הספר "נהר-שלום", לנסיעותיו לרבו זה הצטרף גם בנו בעל הסולם, עד לפטירת הרבי בי' בטבת תרס"ג (9/1/1903).
• בגיל צעיר מאד ניכרו בו בבעל הסולם כושר התמדה וכשרונות עילויים נדירים.
• ב"שטיבל" – בית הכנסת החסידי, השקיע כנער הצעיר עמל ויגיעה רבה בלימוד התורה ועבודת ה'. היו תקופות שלא שב לביתו מבית המדרש משבת לשבת.
• העיד בעצמו כי בעודו אך כבן 13 שנים היו שגורים בפיו כל הש"ס עם פירוש התוספות.. וכבן 18 שנים הוסמך בכתר הוראה ודיינות על ידי רבני ורשה.
• לצד זאת נסע כאמור לקבל תורה וחסידות מרבו הרב מאיר שלום מקאלושין, ולאחר מכן היה לאחד מהתלמידים המקורבים ביותר של בנו, הרב יהושע אשר מפאריסוב, מגדולי האדמורי"ם בפולין. הקשרים ביניהם נגעו במקומות גבוהים , כפי שהדבר מתבטא בכמה כתבי יד מבעל הסולם שנשתמרו מתקופה זו, ונחשפו כעבור שנים.
• אחר נישואיו, היה נוסע לרבו מפוריסוב, וכן נסע פעמים רבות יחד עם הרבי מפוריסוב אל האדמו"ר רבי ישכר דב מבעלז, ולימים, היה בעל הסולם מפליג מאד בגדלותו של הצדיק מבעלז.

בשערי תורת האמת

• בהגיעו לפרקו, נלקח לחתנו של הרב מאיר יוסף אברמוביץ מחסידי גור שבעיירה פוריסוב, והוא עבר להתגורר לצידו למספר שנים שבהם היה סמוך על שולחנו.
• לבעל הסולם נולדו תשעה ילדים, חמשה בנים וארבע בנות, בניו: הרב ברוך שלום, הרב שלמה בנימין, ר' יעקב ור' משה. בנותיו: שרה ברודז'ק, בת שבע רייכברד, דבורה וייצמן, ומנוחה ורדיגר. בן נוסף, דוד, נולד חולני ונפטר בילדות.
• לאחר שתמה התקופה במחיצת חמיו, עבר בעל הסולם לוורשא, והתמנה שם לדיין ומורה צדק. לצד זאת מסר שיעורים יומיים לקבוצת נערים חריפים שלמדו אצלו בעיון שולחן-ערוך חושן-משפט. אולם את עיקר עיסוקו שם בעל הסולם בלימוד תורת הקבלה, ספר הזוהר וכתבי האריז"ל, הרמ"ק והרמח"ל.
• לימים העיד לבנו בכורו ר' ברוך שלום: משך ט"ו שנים שיקעתי עצמי במסירות נפש בלימוד חכמת הקבלה, ללא שהייתה לי כל השגה בפנימיות העניינים. לילות שלמים ישבתי ורגליי טמונות בקערת קרח או כשתחתיהם גחלים, פן אנמנם והם יעוררוני, כולי היה תפילה לבורא שיאיר עיניי בתורתו, עד שזכיתי למה שזכיתי.
• במכתב שהועתק מכתב ידו במקורות אחדים מובא סיפור פלאי ממנו, על רב נסתר שנגלה אליו משך כמה חודשים בשנת תרע"ט (1918/9) שממנו קנה ידיעות בתורת הנסתר, אולם אחר שנפטר "נשארתי אז בעירום ובחוסר כל ואפילו מה שקבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב, ומני אז והלאה דלו עיני למרום בגעגועים וכיסופין עד אין קץ, לא נתתי דמי לי אף רגע אחד ביום, עד שמצאתי חן בעיני קוני וצורי ית' וית', וזכות מורי הקדוש ז"ל ותורתו עמדה לי ונפתח לבי בחכמה עליונה הלוך ורב כמעין נובע. גם נזכרתי בחמלת השי"ת כל הסודות שקבלתי ממורי ז"ל. ברוך ד' שהחייני וקיימני. ומה אוכל עני כמוני להודות לו ית', וגם מתחילה ידע את עניי שאין לי שכל ובינה אפילו להודות ולהלל בשביל טובותיו העצומים, אמנם מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל".
• אחר שנגלו לו השגותיו העצומות בתורת האמת, הפסיק בעל הסולם בעבודת הרבנות בה עסק שעות ספורות ביום, והקדיש את זמנו אך ורק לעיסוק בחכמת הקבלה. בד בבד התקבצו סביבו קבוצה מצומצמת של תלמידים מובחרים, הידוע שבהם הוא רבי משה מרדכי שולץ זצ"ל, שחלק מהמכתבים בספר "פרי חכם – אגרות" ממוענים עבורו, ומעידים על הקשר העז ששרר בין השניים.

העליה לארץ ישראל

• עם תום מלחמת העולם הראשונה, החל בעל הסולם לעורר בין מיודעיו על כך שיהדות אירופה בסכנה. הוא ניסה להידבר עם גדולי התורה שבפולין על חובת הלימוד של הזוהר הקדוש, אך לרבנים, דבריו נראו כהזויים ולא זכו להתייחסות.
• להתנגדות חריפה יותר זכתה עמדתו כי על היהודים לעזוב במהירות את הגולה ולעלות לארץ ישראל. על רקע זכויות האזרח שהוענקו ליהודי פולין לראשונה בתולדותיהם, איום ההכחדה נראה כבלתי מציאותי.
• בעל הסולם לא נסוג מעמדתו, הוא אמר מפורשות לבני ביתו כי אין לו עוד מה לעשות בעולם הזה אם יישאר בגולה, והתכונן לנסיעה לארץ ישראל.
• כאשר קיבל אישור כניסה לארץ, מיהר לממשו. הוא לא התחשב בכך שרעייתו עמדה בימי הריונה האחרונים. וכך, בחיפזון עזב את פולין, כשחלק מילדיו מאחוריו. על אם הדרך נולדה לו בתו בת שבע רייכברד, ובחול המועד סוכות תרפ"ב (10/1921), הגיע לארץ הקודש לנמל יפו.

הקמת החבריא קדישא

• בארץ ישראל, חשב להצטנע בין ההמון ולהתפרנס מיגיע כפיו.
• בתחילה היה זה רבי יהושע הורביץ שגילה את סודו של בעל הסולם, משם התפשטה הידיעה לעוד קבוצה מחשובי התלמידים בישיבת "חיי עולם" הירושלמית, לצד תלמידים נוספים ממובחרי האברכים שבירושלים. הקמת החבריא קדישא הייתה לעובדה.
• בעל הסולם החל למסור שיעורים מידי לילה בחצות לחבר תלמידים. הוא הקפיד לבל יאחרו, התנה עימם תנאים שיבטיחו את נכונותם להקריב את עצמם ביגיעה בעבודת ה', והם מצידם התמסרו לכל דרישותיו.
• לקבוצה החדשה קמה התנגדות עזה בירושלים. המתנגדים היו חברי קהילות ירושלמיות שטובי אברכיהם "נלקחו" מהם, קבוצת מקובלים ספרדים שהטיפה ללימוד קבלה וכוונות – ללא כל הבנה במשמעות העניינים. למותר לציין כי דרכו הבהירה של בעל הסולם הייתה לצנינים בעיניהם וכן בני משפחות התלמידים שחרה להם דרכם החדשה של בן משפחתם, ובייחוד הקימה בחצות הליל.
• היו תלמידים שכשלו בלחץ הרדיפות, אך עם זאת התחשלה עתה ביתר עוז קבוצת התלמידים שראתה בבעל הסולם לא רק כרב ומורה בתורת האמת, כי אם אדמו"ר לכל דבר ואיש אלוקים קדוש. מהם שפוטרו מעבודתם ובאו עד פת לחם ממש, מהם שנודו מבני משפחתם. אולם כולם התאמצו בחיבור סביב רבם.
• בשנת תרפ"ה (1924/5) נאות בעל הסולם לכהן כרבה של השכונה החדשה "גבעת שאול" שבפאתי ירושלים, שם קבע את בית מדרשו "בית אולפנא רבתא עיטור רבנים" ללימוד הוראה ותורת הנסתר.
• כעבור שנים ספורות עבר לגור בבתי ורשה שבשכונת מאה שערים, ולאחר מכן – מפאת חולי ה'רומטיזם' שנדרש לרפואתו אויר ים – ליפו. מדהים הדבר, כי את כל ספריו וחיבוריו הדורשים יישוב הדעת מוחלט, חיבר בעל הסולם תוך תנאי נדודים. במשך יותר משלושים שנותיו של בעל הסולם בארץ ישראל, לא היה מנוח לכף רגליו, הוא עבר מדירה שכורה אחת לדירה אחרת מידי תקופה, בירושלים, בבני ברק (שם נוצר קשר מיוחד בינו לבעל החזון-איש), בתל אביב וביפו, וחוזר חלילה, מתוך תנאי עוני ודלות, ובהמשך, תוך כדי ייסורים ומחלות..
• החל מהימים בהם התגורר מחוץ לירושלים, הפך שיעורו לתלמידיו לשבועי בלבד, גם בתקופות שחזר לגור בעיר.

חיבור ספריו

• בשנת תרפ"ז (1926/7) יצא בעל הסולם ללונדון. יהודי מקומי שהרגיש בו ובגדלותו, הביאו אל ביתו ותמך בו. ושם סגור בביתו, ללא טרדות משפחה ותלמידים, החל בכתיבת פירושו הראשון על ה"עץ חיים", "פנים מאירות" ו"פנים מסבירות".
• הפירוש נדפס בארץ וצורפו לו הסכמותיהם של ראש המקובלים הספרדים רבי חיים שאול הכהן דוויק, רבי יוסף חיים זוננפלד, ורבי אברהם יצחק הכהן קוק.
• מאוחר יותר, החל בעל הסולם בכתיבת פירוש מקיף ונגיש יותר על כתבי האר"י "תלמוד עשר הספירות", עליו שקד בין השנים תרצ"ג – תרצ"ז (1932/3-1936/7). המצב הכלכלי לא איפשר להדפיסו, והוא הוקלד במכונת כתיבה ושוכפל (סטנסיל) במספר עותקים מצומצם לתלמידים. (יצוין, כי הרב שלמה יוסף זווין ז"ל, עורך האנציקלופדיה התלמודית, העריך כי בכתיבת ספר כה מורכב זה, השתתפו צוות עורכים של 25 איש. הוא סירב להאמין, כי הספר נכתב על ידי אדם אחד בלבד תוך תקופת נדודים).
• בעל הסולם התחיל בכתיבת והפצת קונטרסים שיסבירו את רוח חכמת הקבלה באופן השווה לכל נפש. מתוך סדרה של חמישים חוברות, יצאו רק שלושת הראשונות "מתן תורה" "הערבות" ו"השלום".

כתיבת פירוש "הסולם" וימיו האחרונים

• את תמצית מפעל חייו ראה בעל הסולם בכתיבת פירושו על ספר הזוהר. הוא ראה בכתיבת הפירוש שיביא ללימוד ספר הזוהר תרופה למצב הקשה של כלל ישראל. בכתיבת הפירוש השקיע כוחות רבים והשלים את פירושו על הזוהר בסעודת הודיה במירון. בל"ג בעומר תשי"ג (3/5/1953) לאחר מכן כתב את פירושו על ה"זוהר חדש".
• בעל הסולם סירב להתחיל בכתיבת כרך נוסף בטרם יודפס הקודם לו, מתוך חשש, שאם ימשיך בכתיבה – יתרפו התלמידים במלאכת ההדפסה על כל קשייה. רק את שני הכרכים האחרונים כתב בזה אחר זה – ביודעו כי כבר הגיעה עיתו – והם הודפסו אחר הסתלקותו.
• בשנתו האחרונה לא פסק לרמוז כי כבר קרב זמנו. בסוכות תשי"ד (9/1953) אמר לתלמידיו כי בשנה הבאה יישב בסוכה שאותה עין לא ראתה, וכן התבטא כי לתלמידיו לא נותר זמן רב לשמוח עימו. הוא השלים את כתיבת פירוש "הסולם" ועריכת "תלמוד עשר הספירות" להדפסה בהכנסת תיקונים שונים וכותרות, אך לא החל בכתיבת ספרים חדשים.
• שלא כמנהגו לבחור אתרוג לחג סוכות כבר בחודש אלול – לא בחר, ומנגד ביקש להקים את הסוכה עוד בטרם יום כיפור.
• בעצם יום הכיפורים תשט"ו (7/10/1954), בשעה 11:00 בבוקר עת החזיק בעל התפילה בבית המדרש הצמוד לביתו ברחוב בלפור בתל-אביב באמירת המילים "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", מסופר שלא יכול היה להמשיך הלאה ושב על המילים שוב ושוב, עד שנקרא לחדרו של בעל הסולם, ושם נודע לו כי בעל הסולם השיב את נשמתו למרום.
• במוצאי היום הקדוש, נטמן בהר המנוחות בירושלים. אוהל נבנה על קברו ועל ידו נטמנו ספרי תורה.

"מחמת אותה הכאה של אור עליון, שמכה בפרגוד ההוא, הנה התנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא" (תע"ס דף קט"ו אות ו'). ואפשר לפרש, ענין הכאה, פירושו המחשבות שמכה לאדם שמטרידו ומיגעו, ויש לו סברא לכאן ולכאן. וכל זה הוא מסיבה שיש לו מסך. ואם הוא מקיים את המסך ומסכים ללכת בדרך ה', שזה נבחן לבחינת מוחא, שזה נקרא בחינת בירור, שמברר שטוב לו לקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת. שזה נבחן שגורם תוספת אור במדרגה העליונה, שהשמחה באה על ידי הבירור דוקא." (דרגות הסולם מאמר ב')

הרב"ש אומר לנו כאן שלאדם במוחו, בנפשו, יש מסך. כאשר המחשבה באה כאור אלוקי שבא מחוצה לו לפנימיותו, דהיינו הוא מרגיש מחשבה שעולה לו, צריך לעשותה לב. מה הכוונה? הוא צריך להגיע לבירור האם הדבר הזה הוא נכון, הוא לא נכון. לכוח המברר הזה של המחשבה, קורא "מסך". דהיינו, המחשבה יכולה לחשוב אם הדבר הוא נכון, או לא נכון, כלומר לברר אותו.

איך היא עושה את זה? קודם כל, המחשבה צריכה לבטל את הרגשת הגוף כדי לחשוב. הרי האור הזה בא לבחינת הגוף של האדם כדי שיהנה מהדבר הזה. ההכאה היא לדחות את זה מהגוף. קודם כל האדם צריך לחשוב – איך זה כשהמחשבה הזו לא קשורה אלי? כשאני לא נמצא בעניין? הדיון צריך להיות כמה שפחות סובייקטיבי, וזה נקרא "הכאה"

אחרי ההכאה אתה יכול לעשות בירור: האם לפנות לכאן או לכאן, מה נכון לעשות, האם נכון א' או נכון ב'? אחרי שאתה יודע מה נכון לפעול, אז אפשר לפרט את הדבר. אבל אם האדם חושב רק דרך עצמו, רוב הסיכוי שהוא יטעה, רוב הסיכוי שכל מה שהוא ירצה לקחת זה רק לעצמו.

פה הוא גם אומר לנו, מהו נקרא ה"בירור". אם הוא מברר שטוב לו לקחת אמונה למעלה מהדעת, אז הוא בירר נכון, ואם הוא בירר ואמר שטוב לו לקחת רק רצון גופני, אז הדבר אינו נכון.

"כמו שרואין בשני אנשים, שאחד אוהב להשני. ובזמן שנזדמן לאחד מהם עוד חבר, ויש לו רצון להתחבר גם עם השני, אבל זה לא לפי רצונו של הראשון. והראשון יושב ומצפה לראות את מי הוא יבחר לחבר נאמן, והוא מתחיל לברר את הראשון נגד השני. ומתחיל למדוד את החשיבות והתועלת שמגיעה לו מבין שניהם, ומתחילות המחשבות לעוף ולרצוץ את מחשבתו, שזה נקרא שמכה בדעותיו. ובסופו של דבר הוא מחליט על הראשון, שכדאי להתחבר עמו. ומברר רק בבחינת כח למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שאינו מרגיש כל כך חשיבותו של העליון, אזי הבירור הוא על ידי מסך, שנקרא בחינת נסיון, שהוא בחינת הסתרה. אבל כשמתגבר על המסך ומקיימו, היינו שאינו מבטל את המסך, מזה נגרמת שמחה למעלה, אזי העליון משפיע לו גם כן שמחה. כלומר, בשיעור שקיבל את חשיבותו של העליון למעלה מהדעת, אותו שיעור גדלותו של העליון נמשך לו בתוך הדעת, לא פחות ולא יותר." (המשך המאמר)

מכאן משמע, שכגודל המסך כך גודל ההארה. כאשר האדם עושה חשבון: "הרי היתה לי ברית עם האדם הזה. אם היתה לי ברית, האם אני מוכן לקיים את הברית עם הראשון, או לבטל את הברית עם הראשון? בין שני האוהבים יש ברית כשהם מתחברים. לאחר מכן בא דבר שני, הוא אומר לו תתחבר עימי. לְמה הוא צריך להקשיב?

לפני שהנשמה יורדת לגוף העכור שואלים אותה: "את רוצה להידבק בבורא"? והיא אומרת "כן". כשהיא יורדת למטה היא פוגשת את הגוף עם כל הרצונות הבהמיים והגופניים שלו. היא צריכה לשאול את עצמה עכשיו, לעשות בירור: מה אני רוצה, "האם ללכת למעלה מהגוף, או ללכת בתוך הגוף?". למעלה מהגוף- כלומר, למרות שאני נמצאת בגוף, אני צריכה לדעת שהגוף רק אמור להוביל אותי, ולתת לי אמצעים כדי לפעול איתם למעלה מהדעת.

אם פגשתי חבר חדש והוא עוזר לי להתחבר יותר לחבר הראשון, אדרבה ואדרבה. אבל אם הוא בא להפריד אותי מהחבר הראשון, הדבר הוא רע ביותר. לכן צריך לעשות בדיקה טובה של כל הרצונות הגופניים שלנו, אם הם באים לשרת את האמונה בדברים טובים. אם הם באים לסתור את האמונה, הם ודאי חברים רעים ואותם צריך לבטל.

עד כמה האדם יכול לדעת שטוב להתחבר עם הראשון? הוא לא יודע באמת. הרי נתנו לו הסתרה, הורידו לו את הנשמה בתוך הגוף. בנשמה עשו שיכחה, שלא תזכור את הבורא, את האהבה שלה לבורא, את הרצון שלה לדביקות עם לבורא. לשם מה? כדי שהיא תוכל לבחור בזה מצד עצמה, ואז תתגבר האהבה. כמו מצב בין רעים ואהובים, שהאדם לא רוצה לאהוב את חברו רק כאשר חברו מועיל לו, אלא אוהב אותו ללא תנאי. ואז חברות כזו מזמינה את אור האהבה, והוא זוכה לקבלה על ידי עמידתו בניסיון והתגברותו ללכת למעלה מהדעת.

שאלה: האם הכוונה שצריך להיזהר בהתחברות לחברים חדשים כי יש חשש שאאבד את הקשר עם הראשון.?

תשובה: מה שנתן כאן זהו רק משל, לא מדובר דווקא על חברים. הוא נותן משל על השאלה האם האדם מסוגל להיות נאמן או לא נאמן. האם כאשר יש לאדם מחשבה ראשונית, ובאה מחשבה חדשה, והוא כבר לקח החלטה לגבי המחשבה הראשונית, האם הוא מוכן להיות נאמן?

למשל, בן אדם מגיע למסקנה במחשבתו "אני קם בבוקר ללמוד". בבוקר הוא מתכוון לקום, ובאה לו מחשבה חדשה: "בעצם, במיטה קצת יותר נוח, אני במילא עייף, הגוף שלי חלש, אני צריך להתחזק בגוף". כזאת מחשבה באה לו. האם הוא הולך עם החבר הזה, או נשאר עם החבר הראשון? זה תלוי כמה אדם נאמן. אם הוא נאמן למחשבה הראשונה, או לא נאמן.

שאלה: מה המעשה של אדם שיכול לגרום שמחה אצל העליון? כמו כן לא הבנתי, למה אם הוא לא יזכור את הדבר הזה, אז לא יבוא לו הדבר מצד הבחירה? הרי הוא יכול לזכור את זה, ולבחור בזה כל פעם מחדש, למרות שהוא זוכר את זה.

תשובה: השמחה שבאה לו מצד העליון היא בכך שמשווה צורה לעליון, כי בעליון ודאי יש נאמנות. צריך להשוות צורה עם העליון. זאת, ע"י כך שהוא בוחר באמת, ולא בשקר שהוא בדרך כלל הדבר המזדמן בכל רגע ורגע. צריך זכירה של הדבר הראשון שאותו הוא בחר, כדי שזו תעזור לו לראות את האמיתי והנכון, ולבחור באמת.

לסיכום, האדם צריך להשתמש במסך המכה (כוח ההתנגדות שלו) כלפי הרצונות הבהמיים שלו, דהיינו הרצונות הגופניים, ורק באופן כזה הוא יכול לחשוב באופן אובייקטיבי כדי לבחור את הנכון וללכת בו. אם הוא בוחר את הנכון, ממילא עוזרים לו, כי מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ואז מקבל ודאי את האור האלוקי מלמעלה בצורה של הנאה, בצורה של התקדמות.

תְּהִיָה עצומה מלווה לכל סיפור הבריאה. ראוי להבין שהתורה לא באה, אלא להורות לנו את דרכנו בחיים. אין התורה באה ח"ו לספר לנו סיפורים, כפי שאומר הזהר (בהעלתך ס"ד): "אוי לאלו הרשעים האומרים, שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשריהם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד. כך גם התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל, אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הסיפורים הם רק לבוש".

גם ספור זה של הבריאה הנו רק לבוש. לַלבוש ב' תפקידים. להסתיר ולגלות. מצד אחד מסתיר הוא את האמת ומצד שני מגלה אותה. שאלמלא אותו לבוש לא יכול היה הנברא לראות דבר. כאדם המסתכל על השמש ראוי שיסתכל בה בזכוכית מפוחמת המסתירה את האור מחד, אך מאידך נותנת את האפשרות לראותה. הבנה זו צריכה להנחות אותנו בקוראנו את סיפור הבריאה, הסיפור בא לגלות לנו את האמת, את סודות התורה. וכל מי שבאים ללחוש לו סוד הוא מאד מתעניין, במיוחד אם הסוד קרוב ללבו.

המקובלים יודעים את כל המציאות מסיפור הבריאה. הם יכולים לספר לנו מה יתרחש בעולם הזה, מתי תהיינה מלחמות, מתי יגיע המשיח וכו'…

אתם רוצים לדעת את השנה בה יגיע המשיח?!? אני מניח שרובכם מאד מסוקרנים. נסו לשמור הרגשת סקרנות זו לשאלות הבאות.

אתם רוצים לדעת איזו יגיעה אתם צריכים לעשות???

אתם יודעים מהי האמת???  אתם יודעים מהי בחירה???  אתם יודעים איך בנויים עולמות עליונים???

כל אחד מתעניין במה שקרוב אליו. כאשר הרב"ש היה מלמד דברים עמוקים, הרבה אנשים היו נרדמים. שאלו את כבוד קדשו באחת מהפעמים למה אנשים נרדמים בשמעם דברים כל כך חשובים? תשובתו: אם היו יודעים, שמדברים אודותם, הם היו מאד קשובים. כדוגמת אדם שחושב ששניים מחבריו מדברים איזה סוד אודותיו. הוא מאזין בקשב רב. לאחר מכן הוסיף: כך אדם צריך ללמוד זהר, לדעת, שהכל מדובר אודותיו.

כך עלינו ללמוד את התורה. לדעת שהכל מדובר אודותינו. גם כאשר מדברים מעולמות עליונים ממלאכים ומספירות.

האנשים המזדהים עם הגוף הגשמי, עם המציאות החומרית, מחפשים כל העת בתורה את התופעות הגשמיות, את השכר הגשמי. רוצים הם לדעת את פעולת הגשמי. מתי תהיה מלחמה, כמה שנים יחיו, כמה ילדים יהיו להם, רוצים הם לדעת, כמה הנאה ונחת ישיגו מהתורה, איזו שלווה צפויה להם.

האמת היא, שנכון שהאדם יזהה את עצמו עם הצד הרוחני שלו, ולא עם הצד הגשמי שלו. הגשמיות היא לא האדם, היא אמצעי להגיע לאדם שבנו, אמצעי לעבוד דרכו, כדי לתקן את האני האמיתי שלנו. האני של האדם הוא הרצון שלו. ישנם רצונות אמיתיים וישנם רצונות דמיוניים.  האדם הנו הרצון האמיתי שלו ולא הרצונות הדמיוניים שלו. כאשר פוגעים במכוניתו, הוא אינו צריך לצאת מהמכונית ולאמר "פגעת בי", היות והוא לא המכונית. כך בע"ה אם נרגיל את עצמנו, אט אט, להזדהות עם הצד הרוחני שלנו, נוכל אף אל התורה להתייחס לא כסיפורים גשמיים, לא כסיפורי הסטוריה, ולא כמגדת עתידות.

על האדם לדעת שהתורה היא הוראת דרך לאדם להתחברות תודעתית עם תכליתו. כך מבקשים אנו ללמוד.

היסודות שבונים את הדרך:

בעל הסולם מיקד לנו את התורה באופן ברור, מדויק עם שיטה מסודרת כך שאנו יכולים ללכת בה.

עיקר ראשון: הבורא טוב ומטיב

• אחד – הבורא הוא הסיבה הראשונה לכל דבר, הוא הטוב המוחלט מבחינת התפיסה שלנו.
• יחיד – כל פעולותיו שנראות לנו כפעולות רבות, הן כולם פעולות של השפעה.
• מיוחד – כל מושא פעילותו הוא עניין של להשפיע.

עיקר שני: הבריאה היא רצון לקבל

הבורא ברא רצון לקבל. בעל הסולם בא והגדיר את תופעת הבריאה בצורה נפשית כדי שכל הבריאה תהיה מיוחסת לנברא עצמו ולא רק לספירות מנותקות מהאדם, בכך הוא קישר את תורת הקבלה למציאות נפשו של האדם. הגדיר באופן ברור את הבריאה כרצון לקבל. בגדר ג' במבוא לספר הזוהר הגדיר בעל הסולם שכל תורת הקבלה וכל ספר הזוהר נכתב רק לפי נשמת האדם. וכל הגדר בו אנו צריכים להבין את הזוהר הקדוש ספר היסוד של חכמת הקבלה להבין את תורת הקבלה רק דרך נפשו של האדם.

עיקר שלישי: הקשר בין הנברא לבורא הוא קשר של השוואת צורה

החיבור בין הבריאה לבורא היא ע"י השוואת צורה, ולא בשום צורה אחרת, הדבקות באופן רגיל נתפסת אצל האדם שאני רוצה והוא ייתן לי וכך ארגיש שלם. זה מעביר אותנו לצורה של דרך שמבדילה בין הטומאה לקדושה.

העיקרים בדרך

עיקר רביעי: האדם הוא פנימיות ולא חיצוניות

האדם הוא נשמה ולא גוף. כל הנתפס לחושינו בצורה של חיצוניות היא צורה נפסדת ולא נכונה. רק הפנימיות יכולה לקבל את ההטבה מהבורא.

עיקר חמישי: צריך לתקן את הפנימיות שבי ולא את החיצוניות.

פנימיות היא הנשמה וחיצוניות הוא הגוף מלשון נגף.

העיקרים של סביבת הפעולה

עיקר שישי: קיום תורה ומצוות

בלי לימוד תורה וקיום מצוות אי אפשר לתקן.

עיקר שביעי: כל החיצוניות באה בשביל הפנימיות

כל התורה ומצוות הם הדרך להגיע לתקן את הפנימיות של האדם, בלי תורה ומצוות א"א לתקן את פנימיות האדם. התורה ומצוות החיצוניים באו לתקן את פנימיות האדם.

עיקר שמיני: תיקון הגאווה

על ידי התבטלות לרב שחי בארץ. ויתור על הגאווה מאפשר לאדם להיות ברשות היחיד, שהיא רשותו של הבורא יתברך. הרשות העצמית שלו מבדילה אותו מהבורא.

עיקר תשיעי: תיקון האנוכיות

על ידי פעולה בקבוצת חברים כדי להגיע לאהבת חברים. האהבה היא קבלת אור חכמה שהוא אור של מטרת הבריאה. אהבת חברים היא הגשר לאהבת ה'.

עיקר עשירי: משיח – השלמות בבחינת ישראל אורייתא וקב"ה חד הוא

השלמות הסופית היא החיבור המלא בבחינת האהבה השלמה בין הבורא ועם ישראל המתבטאת בתורה המהווה את הקשר השלם בין הבורא לנברא. היא גם בחינת משיח, המהווה את התיקון הסופי של התפשטות האור בבחינת הגוף, שהוא ישראל המהווה את גוף הבורא, דהיינו ההוצאה מהכוח את הפועל של רצון הבורא.

סיכום

בעל הסולם נתן לנו דרך בתורת ישראל, שנותנת את האפשרות להגיע לשלמות. החיבור המושלם בין תורת הקבלה, שהיא פנימיות התורה, לבין פנימיות האדם, היא היחידה האפשרית לגלות את האני המשותף, שהיא השכינה הקדושה המחברת בין כל נשמות ישראל. לנו נותר ללכת בדרך זו והזמן לעשות זאת הוא עכשיו.

מוגש באהבה רבה מקהילת הסולם