053- הדף היומי בתע"ס – חלק יג – א'תא-א'תב

media

שאלות חזרה א'תא-א'תב
1. מה הבדל בין מארי תריסין, מארי דיבבה ומארי דיללה?
2. מה הבדל בין התיקונים מצד המיכה ומצד התורה?
3. הסבר בהרחבה את שמו של התיקון הב' – נושא עוון – וכיצד הוא מתואר בתיקונים מצד התורה הנקרא רחום?
4. ערוך טבלה והשווה בין צ"ב לתיקון הב' – מצא כמה שיותר דברים דומים.
5. היכן אתה מוצא בחייך את תיקון הא' ואת תיקון הב' הן מצד מיכה והן מצד התורה?

סיכומים תמלולים וחומרי עזר על האות:

עמוד א"ת
אנו עוסקים כרגע בתיקון הא'.
למדנו על תיקון הא' מי"ג תיקוני דיקנא, שהוא כולל ג' מרכיבים:
• תיקון הא'- הוא מיצר הזקן,היסוד שלו מתחיל מהפאות,
• והמקום שלו- הוא מנקב האוזן ומטה, מעצם הגולגולת שמחלקת ביןלסת עליונה ללסת תחתונה.
• והצורה שלו שהוא יורד ומתעגל כלפי מעלה, לכוון שפה עילאה לכוון לסת עליונה, שהשפה עילאה נמצאת בלסת העליונה.(1.03)

הוא נקרא "מי אל כמוך" במיכה, דהיינו מצד א"א, ונקרא א"ל מצד ז"א.
למה הוא נקרא "מי אל כמוך"? זה ע"ש הארת עתיק" שהוא מקבל את זה רק ממטה למעלה,שבכל אצילות, אין משיהו שיכול לקבל משהו מצ"א, כמו התיקון הזה הראשון,ש הוא נקרא התיקון הא' של שערות דיקנא, וכל שאר התיקונים לאחר התיקון הזה, הם טמונים בתוך מציאות של צ"ב.
לכן התיקון הזה, "מי אל כמוך" בהפתעה, שאין כזה דבר בכל עולם אצילות.
אבל בתורה, הוא נקרא סתם " מי א"ל כמוך", שהפירוש א"ל שהוא בא מצ"א, שיש לו תקיפות, ההארה שלו מתפשטת ממעלה למטה, וממנו, מההארה התקיפה הזו, שהוא לא נותן להארה לעבור הוא יוצר איזה תוקף של דין קשה,
אז כאשר מדברים על ז"א, אז הוא מתפשט אותו דן לעולמות יצירה ולעולמות עשייה, ואז יראה מה זה יבבה ומה זה יללה, שיש שם, דהיינו העדר של חסדים, והעדר של חכמה, ומארי דיבבה זה העדר של חסדים, ומייבבים ע"כ שלא מקבלים את החסדים, ומארי דיללה, הוא ע"כ שמייללים, משלון לילית שלא מקבלים את אור החכמה בעולם עשייה. וכל זה בא בתיקון הא',ש אותו אנו רוצים לסיים, והתחיל בע"ה, את תיקון הב', אבל רק נקדים ונאמר, שהוא שפה עילאה" השערות בשפה עילאה, הוא תיקון של צ"ב, ונסיים צ"א וניתן עליו קצת תקציר לפני שנלמד אותו. (3.19)

עמוד א"ת טור ב'
ועלמא תנינא ( עולם שני)מתפשט מבחינת ז"א, שהוא בחינת חג"ת וגופא, שהוא בחי' עולם היצירה, (דהיינו הבחינות שיש בעולם יצירה )
ולפי שהם מבחינת ממעלה למטה, לא יוכלו לקבל מתיקון הזה דשם א"ל, (למה? ) כי הוא אינו מתפשט ממעלה למטה, (בחינת צ"א, הוא לא יכול להתפשט למטה )
משום שבבחינתו גופיה שהיא המלכות דצמצום א', אין זווג כלל, וע"כ הם נשארים (נשארים עולם היצירה בלי אור, הבחינות של עולם היצירה שצריכים לקבל מז"א, שימו לב: שהוא עשה פה מעבר מי"ג תיקוני דיקנא של א"א לי"ג תיקני דיקנא של ז"א, ונדבר על ההשלכה של י"ג תיקוני דינקא של ז"א כלפי העולמות.

ובאמת, מה שאנו מדברים בחלק הזה, הוא י"ג תיקוני דיקנא של א"א" כפי שמוזכרים במיכה, ולא בי"ג תיקוני דינקא שבז"א, אבל הוא מזכיר גם אותם, כי הם יותר יקרים לנו, רק מה, אנו רוצים ללמוד מה המקור שלהם, היות והמקור שלהם הוא י"ג תיקוני דיקנא שבא"א, אז יכול להיות כמו התיקון הזה, שהוא לא כ"כ דין בא"א, אבל פה בא"א הוא יהיה דין.
אז אנו נדבר תמיד משני המצבים, ואנו תמיד נראה על מה אנו מדברים. (5.13)

כרגע מה שאנו מדברים, על זה שהוא בא להשפיע על עולם היצירה,

• אנו מדברים מתיקון הראשון שנקרא "א"ל"שהוא תיקון של ז"א..
• איך נקרא אותו תיקון בא"א? "מי א"ל כמוך".
אז התיקון הזה , הוא תיקון של דין, ועכשיו הוא להשפיע על עולם יצירה ועשייה
מה שהוא בא להשפיע על עולם יצירה זה דין, צ”א, לא עושה עליו זווג, אז הוא לא יכול להשפיע, אז בעצם עוצר את ההארה, ואיך זה מתבטא למטה? כמוות דייבבה.
מה זה מוות דייבבה? שהם בוכים וצועקים ומייבבים, מחוסר חסדים, שהוא עוצא את בחינת החסדים,
בחינת הדינין הנקראים מארי דיבבא, שהם מיבבים מחוסר חסדים. וז"ס שהם ז"ן עלמין, (ז"ן מלשון מזונות, כי החסדים זה המזונות, בבחינת אכילה )
שהוא מלשון מזונות, כי הם מיבבים אחר מזונות, שכן נקרא( המזונות) אורות החסדים. (עד לפה היה עולם יצירה ) (6.26)

ובעולם עשיה, שהוא(מי זה הוא? התיקון זה שנקרא א"ל ) מתפשט מבחינת מלכות ונה"י, שהם צריכים גם להארת חכמה, מתאחזים שם הקליפות מב' צדדים, שמיבבים אחר מזונות שהוא חסדים, (זה גם קרה ביצירה, מה התוספת? שהם גם מייללים אחרי הארת חכמה. ומיללים אחר הארת חכמה, כי עיקרם להארת חכמה צריכים, להיותם בחינת נה"י ונוקבא.
למה בעולם יצירה לא יללו אחרי הארת כחמה?
הרי גם הם לא קיבלו הארת חכמה! תשובה: הם בכלל לא רוצים חכמה ביצירה, אין להם מה לילל שם.
בעשייה רוצים חכמה, ולכן שמה מייללים) (7.14 )

וע"כ יש לקליפות שם (בעשייה )אחיזה גדולה מאד מימין ומשמאל, (כי בעשייה יש את שתי הבחינות שלה חסרונות מימין מארי דיבבה, ושמאל מאיר ידיללה )
(שאין שם חכמה, ומוות דיבבה ומות דיללה פועלים שניהם בעשייה ,א בל ביצירה פועל מארי דייבבה ) (7.49)

הסבר שרטוט א' 7.50- 9.10)
צ"א
תיקון הא' א-ל
; חסדים חכמה

עולם יצירה חג"ת מארי דיבבה
(אין חסדים)

עולם עשייה מארי דיללה (חוסר חכמה)
(אין חסדים ואין חכמה )
נה"ימ מארי דיבבה (חוסר דחסדים)

זה התיקון הראשון, תיקון א',
• הוא בא לתת הארה, ויש לו צ"א,
• אז הוא עוצר את ההארה

עולם יצירה , רוצה חסדים ואין לו- וזה נקרא מארי דיבבה., כלומר מיבב, כי אין לו חסדים,
• צריך להגיע חסדים לפה (ליצירה) ואין חסדים
• צריך להגיע גם חכמה לעולם עשייה, אבל גם חכמה אין.
• אז מה עושה _בעשייה? מארי דיללה, מילל על חכמה, אבל גם חסדים לא מגיע לעשייה, ולכן הוא מארי דיבבה.
כלומר :
• בעשייה אין גם חסדים וגם אין חכמה
• וגם ביצירה אין חדים ואין חכמה, אבל הוא בכלל לא רוצה חכמה" רוצה רק חסדים

• ביצירה- מאיר דייבבה
• בעשייה, מארי דיבבה ודיללה (9.12)
שז"ס המספר צ"ו עלמין. בסוד שאין צ"ו אלא ע"ז(עבודה זרה ),
• לכן מה זה צו? מארי דיללה,
• וז"ן זה מארי דיבבה) .
וכל זה נמשך מטרם שנתפשטו שאר התיקונים ( אישה שאר? כל שאר י"ב התיקונים הנוספים, כי פה מדובר רק על התיקון הראשון) . כמ"ש להלן.

ולפי אם היה נשאר רק התיקון הראשון
, ולא היה עוד תיקונים,
כל הזמן היינו בוכים בעולם עשייה ובעולם יצירה,
אבל ברוך ה', אנו לא בוכים כל הזמן, ותכף נעשה עוד תיקונים.
אבל מי שנתפס, רק על התיקון הזה, יהיה ביללה וביבבה (10.25

תיקון הא'
א"ל- מהתורה ( ויקרא)- ז"א
"מי א"ל כמוך"- (ספר נביאים- מיכה) א"א
וז"ש עוד שם "ועם כל דא האי א"ל אתכפיא לרחמי דרחמי, דעתיק יומין אתכלל ואתפשט ביה" דהיינו כמבואר כי הוא (התיקון הראשון )מקבל מזווג הגדול דפה דעתיק, (מצד צ"א. יוצא , שרק התיקון ראשון יש לו צ"א )שהוא הזווג היותר גדול שאין למעלה ממנו. וז"ש, דע"י אתכלל ונתפשט ביה. (דהיינו הזווג של עתיק, שהוא זווג של צ"א, התיקון ראשון הוא היחיד שמקבל את הכח הזה של המלכות, אומנם לא עולזה עליו זוגו כדי להתפשט ממעלה למטה, אבל יש בו א התקיפות בז"א של הדין הזה, יש לו גם את התקיפות בא"א, אבל בא"א זה פועל ממטה למעלה, וממטה למעלה , איל לו כ"כ דין, זקן,שיער לבן, )

והשם של התיקון הא' הזה במיכה(ספר נביאים), הוא, מי אל כמוך. שזה רומז על רחמי דרחמי דעתיק יומין דאתפשט ביה, ( למה זה כ"כ רחמים? הרי אמרת לי שזה צ"א וזה דין, איך פתאום אתה אומר לרחמים?
רק רגע:
מה שאמרתי על דין דיברתי על ז"א,ש הוא זה שמתפשט ליצירה ועשייה, והוא נקרא א"ל, ולא "מי א"ל כמוך", ועכשיו אני רוצה לדבר איתך על התיקון הראשון שנעשה, איפה? בא"א "מי אל כמוך" בא"א
א"ל לבד בא"א.
למה זה רומז על רחמים? שלא דומה לו בכל האצילות)
שאין דומה לו בכל האצילות. וז"ש שם בזוהר, "ורזא דכתיב, מי אל כמוך, בעתיק יומין אתמר בתיקונא קדמאה דדיקנא קדישא עלאה" ( שזה נאמר בתיקוןה ראשוןו של דיקנא קדישא עילאה, שזה שערו הזקן של א"א)דהיינו כמבואר, שהשם הזה רומז על שפע הזווג, שעתיק יומין משפיע לתיקון הזה. (לתיקון ה ראשון של א"א של שערותה זקן ) והבן, כי שאר התיקונים אינם יכולים לקבל מזווג הגדול הזה דפה דעתיק, משום ששם משמשת המלכות דצמצום א'(וכל שאר התיקונים שייכים לצ"ב, אז הם לא יכולים לקבל מהזווג הגדול הזה של עתיק )
, כנ"ל, ומתיקון ב' ואילך כבר אין בדיקנא מבחינת המלכות דצמצום א' לבדה, אלא שכבר ממותקת במדת הרחמים דבינה, וע"כ רק התיקון הא' בלבד, שהוא בחינת מלכות דצמצום א' בלי שום חיבור עם הה"ר, כנ"ל. ע"כ הוא ראוי לקבל מפה דעתיק יומין, ששם משמשת בחינת המלכות(בצ"א ) ולכן הוא כ"כ זך וגדול ולכאורה הי ה צריך להיות דין, אבל פועל שם רק ממטה למעלה, ולכן הוא לא דין הזו. כנ"ל. (13.29 )

ההבדל בין י"ג מידות רחמים שבתורה(ז"א)
לי"ג מידות רחמים בנביאים (א"א)

ותדע, ההפרש מן
• השמות די"ג מדות של רחמים שבתורה, (בויקרא ).
• אל השמות די"ג מדות הרחמים שבמיכה, הוא

היכן כתוב שיש לנו מידות של רחמים?
• בספר ויקרא שהוא בתורה, שז"א נקרא תורה, ולכן שייך לז"א
• ובספר מיכה, שזה בנביאים, שייך לא"א

כי התורה היא בחינת ז"א, וע"כ מתבארים השמות האלו, כמו שהם מקובלים לז"א, כי אע"פ שאין בז"א אלא ט' תיקוני דיקנא, ( במצב הקביעות), הנה זה שלא בשעת גדלות.

אבל בשעת גדלות, יש לו כל י"ג תיקוני דיקנא כמו א"א, כי הוא מקבל מהם, (ולכן הוא יושפע מסוג התיקונים שיש בא"א ) כמ"ש הרב לעיל,

ואלה (שהם י"ג תיקוני דיקנא של ז"א )מתפרשים לפי בחינת המקבל, כי ז"א מקבל אותם מי"ג ( דיקנא דא"א)דא"א

. אבל י"ג מדות שבמיכה, מתפרשים בא"א עצמו, ( זאת אומרת, לפי איך שא"א תופס אותם, הוא נמצא במעלה מאד גבוהה א"א" הוא נמצא מכל קרומא דאתחפייא, נמצא במקום שהוא קשור לעתיק, צריכים לקחת את זה בחשבון שחושבים על התיקונים)
וע"כ הם מתבארים לפי מדת המשפיע.

ולפיכך בתורה נקרא התיקון הא' בשם א"ל, שהוא מלשון תקיף, כנ"ל בזוהר, והוא משום שמתפשטים ממנו ג' עלמין, (בי"ע ) שרק עלמא קדמאה (רק העולם הראשון,שה או עולם בריאה ) יכול ( בריאה)לקבל הרחמי דרחמי המגולה בתיקון הזה, להיותו בחינת ממטה למעלה, וע"כ המה מתפשטים,

• בסוד אלף אלפין ( רומז לעתיק)
• ורבוא רבבן (וכנגדן יש את התיקון הזה פה )מארי תריסין(זה כמו שהם עושים חסימה ), הרומזים על הזווג דפה עתיק ועל מו"ס כנ"ל. ( 16.04)

אמנם ב' עלמין תתאין, שהם יצירה ועשיה. אינם יכולים לקבל כלום מהזווג הגדול ההוא, (שיש בא"א שנותן הזווג דצ"א, ולכן קורא לו זווג גדול, שיש בתיקון הראשון של א"א,ויש בתיקון הראשון של ז"א כנגדו )כי ע"כ מתפרשים שם מארי דיבבא ומארי דיללה, כנ"ל.
איפה שם? ביצירה ועשייה:
• שמייבבים אחרי מזונות שהוא חסדים בעולם היצירה, שנקרא מארי דיבבה
• בעולם עשייה מייללים, אחרי זה שאין להם הארת חכמה, וגם מייבבים על זה שאין להן אור דחסדים, הן מימין והן משמאל)
וע"כ מכונה בשם א"ל מלשון תקיף.

אמנם בא"א במקומו, אין שום גילוי לתקיפות הדינים אשר בו, (למה? ) כנ"ל, וע"כ רק בחינת האור דזווג עתיק מגולה שם, שעל שם זה הוא נקרא מי אל כמוך. ( שהשמות במיכה מתפרשים בא"א ובתורה בז"א, ובא"א אין דינים)שמורה על הזווג דעתיק, כנ"ל, שאין כמהו בכל האצילות. (ובזאת סיימנו את תיקון הא' , אנו כמובן נדבר ממנו, אגב התיקון הב'. (17.30)
אבל נזכור:

סיכום: מהו תיקון הא'?
• תיקון הא' הוא ההתחלה והבסיס, וחומר הגלם שלנו, לשאר התיקונים,
• וחומר הגלם הוא בא מצ"א.
• חומר הגלם, חייב לבוא מעצם הרצון, כי אם לא, לא יהיה לנו איך להשתמש ברצון הזה, כדי לתקן אח"כ, מה שקרה בג"ר דנקודים.
• ולכן הוא חייב להיות עצם הרצון הזה,
o זה נכון שהוא תקיף,
o וזה נכון שלפעמים הוא עושה בעיות,
o ולפעמים הוא גורם למאיר דיבבה, ומארי דיללה
o וגורם לנו לחסרונות
אבל אין לנו ברירה, אלא עליו לעשות את כל התיקונים, וממנו לקבל את כל הכוחות הראויים לפעול בעולמות. (18.16)לאחר שסיימנו את תיקון הא', מסביר לנו באות ר"ו על תיקון הב'.

תיקון הב'-
בא"א- נושא עוון,
בתורה -בז"א- ורחום
מהו תיקון הב'? זה התיקון של השערות בשפם- בשפה עילאה.
אבל זה לא רק השערות האלה, אלא התיקון של צ"א, של כל החומר הגדל של השתוקקות הגדולה של צ"א עולה למקום של צ"ב?
איך זה נקרא במיכה? נושא עוון.
למה זה נקרא נושא עוון? מכיוון שהבינה בשפה עילאה ששייכת ללסת העליונה, היא שייכת לגלגלתא בכלל, לאוזן לבינה, היא נקייה מכל חטא, היא לא עשתה שום דבר לא בסדר, אבל היא מוכנה לשאת עוון בשביל התחתונים. היא מוכנה לעוות את עצמה בשביל התחתונים. למה?
בגלל שמלכות של צ"א עולה אליה, ומתערבת איתה, והיא גורמת לה לשפה עילאה לחסרון.
ואז הבינה מתמעטת בסיבת המלכות דצ"א שעולה אליה, ולכן זה נקרא נושא עוון.
למה זה נושא עוון? כי הוא נושא את העוון שלה תחתון אצלו, הוא מוכן להיות בעוון, בשביל התחתון. איזה דבר(גדול) זה!
מוכן להיות עם עוון, בשביל התחתון (19.57)

למה הבינה עשתה את זה? מה אכפת לה?
אומרת אני צריכה להמתיק את המלכות, יש לי תפקיד בעולם,
• כל מי שמרגיש את עצמו בעל השפעה, הוא צריך להסכים לרדת בשביל התחתון שיוכל להתכלל בו,
• או לתת לתחתון לעלות אליו, ואפילו שהוא עלה אליו, הוא נפגע ממנו, והוא צריך להיות מוכן לזה. וזה נקרא נושא עוון!
מותר לפגום, כדי לתקן עוד חבר! מותר!
אם אתה כזה גדול, אז אתה צריך לתקן גם את החברים שלך.

בינה אומרת: אני מוכנה לקבל עלי את המלכות!
הנשר שנקרא בעל חסדים, אומר: מוטב שהחץ יפגע בי ולא בבני.
הנשר עושה לא כמו שאר הטורפים, שטורפים את הגוזלים את הציפורניים, אלא נושא אותם על גבו, למה? כי מוטב שיפגע החץ בי, ולא בבני. למה? אני לא רוצה שהזו"ן יפגעו, אני מכון לקחת על עצמי את חציית המדרגה, שזה נקרא חץ, שנקרא נשוא עוון, כדי שהזו"ן לא יפגמו. (21.11)

זה שונה למשל, מהחטאים של המלכות.
איך נקרא החטאים של המלכות? פשע!
יש הבדל בין פשע לבין עוון!
• פשע היו שלוקחים את הפשע שלא בקדושה- זה אסור. זה מעבר של צ"א, הוא לא יכול לומר אני רוצה לפשוע
• אבל לקבל עוון מותר!

אז מה זה עוון? לעוות את הדבר
פשע זה לקחת אתה שפע לרצון לקבל לעצמו-זה אסור, זה דינים של המלכות.

בתורה התיקון הזה נקרא "ורחום". למה? כי בינה צריכה להשתמש עם מקור הרחמים שבה, כדי להשפיע את הרחמים האלה לא"ל, כדי שיהיה א"ל רחום (22.03)

אם בנאדם יבין זאת , זה יהיה דבר גדול מאד. למה?
כי כל העולם הרוחני שלנו, לכאורה סובל.
הנשמה ירדה לעולם הזה, כל הכל של הצדיקים בעולם הזה, הוא כח שמוכנים למסור נפשם בשביל ההמון. אנו רואים את גדולי ישראל הם הם עשו דברים כאלה עצומים- פלא פלאים.מה בעל הסולם, אחרי שגמר לתקן, עשה פה בעולם? בשבילנו, בכדי שעכשיו אנו נוכל לשבת וללמוד את הדברים האלה. הוא לא היה צריך את זה. והוא נפגע מזה, הוא מוכן להישאר בשביל זה.
שאלו את הבעש"ט, את המוכן שאת המצוות שלך יתנו לאיזה יהודי? אמר כן, שיתנו לו, אנאי עשה אותם מחדש. אני מוכן מהתחלה. (22.55)

אות ר"ו
רו) ב', הוא שורת השערות הגדילין בשפה העליונה ברוחב, ע"ג הפה. ג' הוא ההוא ארחא, פנוי בלתי שער, היורד מכנגד תחת אמצע החוטם, ועובר ומפסיק בתוך השפה העליונה, ויורד עד הפה.

אות ר"ו או"פ
רו) תיקון ב' הוא שורת השערות הגדילים בשפה עליונה ברוחב(למה ברוחב? כדי לציין שזו מידת השפעה, יש כאלה שמגדלים שפם רק לאורך שמתחת לנחיריים- וכך אסור. אלא לרוחב )
ע"ג הפה: ונביא דברי הזוהר במילואו וז"ל (בפרשת נשא דף קל"ב ע"ב ובאד"ר ע"פ הסולם אות קט"ז) תיקונא תנינא: ממתקן שערא מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפומא בתקונא שקיל עכ"ל. פירוש: כי נתבאר בתיקון הא', (הקודם שדברנו עליו )
דנחית מקמי פתחא דאודנין (שבא מהמקור של פתח האוזניים )
בחד חוטא בשקולא טבא עד רישא דפומא, (שהוא בא וירד עד המקום הזה של ראש הפה, אבל לא עלה למעלה עדיין, אלא התחיל לעלות, אבל הוא עוד לא נקרא שהוא נמצא בשפה העליונה ) (24.18)

שפירושו, שהולך ונמשך ממקום אחיזתו, שהוא בלחי התחתון, הנבחן לבחינת זו"ן שיצא מראש (למה הוא נקרא זו"ן? כנגד חוטם- פה דעתיק) דהיינו מעצם הגלגלתא (שנחשב לראש, כי קרומא דאוירא לא פועל עליו
אז גלגלתא נחשב לראש
והוא כמו, בתוך הראש, הוא זו"ן דראש, הוא יצא מראש, ולכן זה נקרא התיקון הראשון זו"ן שיצא מראש)
. ונבדל לעצם מיוחד לעצמו, (ללסת תחתונה ) בדוגמת השערות, שמפאת המסך שבפאתי הראש, (בפאות ) נבדלו ויצאו מבחינת גו"ע דשערות שהם
שערות רישא, ונעשו לבחינת גוף המוגבל בכח המסך שממעל לו, כנ"ל. שהוא בחינת זו"ן.
אמנם נמשך משם ( נמשך משם אותו תיקון שירד מב' מיצריי הזקן,שהוא התיקון הראשון, משם הוא נמשך ועלה למעלה לשפה עלאה)ועלה ללחי העליון בסופו, כי נמשך עד רישא דפומא, ( הוא הגיע עד ראש הפה-וזה התיקון הא'. ששם מתחיל מקום סיום דלחי העליון.
• ברגע שהוא עולה למעלה, אז מתחיל להיות תיקון הב'.
• אבל מה שעולה למעלה, זה לא התיקון, התיקון הוא דוקא בינה של השפעה העליונה, שמסכימה לקבל את מה שבא מלמטה אליה, ואז זה כמו ש ערות מעורבות. מה שבא מלמטה וממה ששייך למעלה (25.50)

)
והנה בתיקון א' נבחן, שנשאר עומד שם ברישא דפומא, ולא נמשך עוד על השפה ממש, (אלא עד השפה העליונה מתחיל להתעגל כלפי מעלה )
כנ"ל. וכאן בתיקון ב', הוא עלה ונתפשט לגמרי, מרישא הוא דפומא, לרישא אחרא דפומא, ( דהיינו מהראש תחתון של הלסת התחתונה של צ"א עלה לבינה,(לשפם) שזה ראש של צ"ב" כמו שעלה ממו"ס לגלגלתא)
דהיינו ששערות דיקנא נתישבו ונאחזו לגמרי במקום לחי העליון, שהוא בחינת השפה עלאה בכל הקיפה. (26.27 )
והנה החומר של השערות אלו של תיקון ב', הוא אותו החומר שבתיקון א', (שימו לב שזה החומר של השערות יש שם גם חומר נוסף, יש שם גם את הצ"ב שיש בשערות האלה,)

דהיינו מבחינת מלכות דצמצום א', אלא מתוך ששינה מקומו ועלה ללחי העליון, שהוא בינה, ובחינת עצם הגלגלתא ובחינת ראש,. (שזה שפה עילאה ששיך ללסת העליונה). הנה גרם בזה בחינת צמצום גם בסיומא דלחי העליון, (שלפני כ הלחי העליון כמו בגלגלתא, היתה יקיה מכל צימצום" ופתאום המלכות עולה אליה , אז היא עושה בה גם צימצום, כמו בצ"ב) עד שגם המקום הזה( השפה עילאה) יצא מבחינת ראש ונעשה לו"ק בלי ראש וזה דומה ממש לעלית ה"ת בה"ר בסוד ותלכנה שתיהן, שמשם זה נעשה צמצום גם בה"ר, (בבינה ) כנודע.

ומצמצום החדש הזה יצאו גם שערות בשפה עלאה מבחינת הבינה עצמה, (אם לא היה עולה לשם השערות,א ז לא היה )
באופן שיש כאן בשפה עלאה ב' מיני שערות:
i. א' מבחינת מלכות דצמצום א', שנמתקו במקום בינה.
ii. וב' בחינת השערות שיצאו מבינה עצמה, ( אבל לא היו יוצאים ממנו אם לא היתה נחסרת כתוצאה ממלכות שעלתה אליה) ע"י כח הצמצום שקבלה מעלית המלכות דצמצום א' במקומה, הכל כמ"ש אצל עלית ה"ת לעינים. (28.43 )

סיכום, מה למדנו היום:

סיכמנו את תיקון הא' :
• במיכה ( ספר נביאים)- מצד א"א – נקרא "מי אל כמוך"
• בהתורה, שהוא מצד ז"א, נקרא "אל", והוא נחשב לדינים, שגורם בעולמות שמתחתיו, בעולם יצירה ובעולם עשייה:
o יבבה ביצירה (בגלל מיעוט חסדים)
o ויללה ויבבה בעשייה (בגלל מיעוט חכמה וחסדים)
o מכיוון שהוא גורם למיעוט חסדים, ומיעוט חכמה

הבחינה שלו היא של צ"א, והוא מקבל את החומר לצורך כל התיקונים, כי אם אין לי רצון, אין לי עם מה לעבוד:
כמו שבגלגלתא בא אור, וקודם כל גילה לי שאני בכלל רוצה לקבל, בכלל גילה לי את העיגול, שיהיה על מה לעבוד.
אם אין השתוקקות- אין על מה לעבוד, אין חומר.
הוא מביא לנו את החומר גלם לעבודה.

אז האם זה תיקון או לא תיקון? ודאי תיקון, רק שהוא נחשב ונראה כדין.
שימו לב שבשורש א"א, "מי אל כמוך" הוא לא דין, כי הוא ראש, ולכן כל דין נמתק בשורשו

ולכן התיקון א',שהוא תיקון חשוב מאד, שדרכו אנו נקבל את כל הרצונות, והוא התיקון הראשון- של ב' מיצרי הזקן, שיורדים ומתחילים להתעגל לשפה העליונה. (30.29)

סיכום: התיקון השני (של י"ג תיקוני דיקנא):

• נקרא "נושא עוון"- במיכה (נביאים)- שזה מצד א"א
• ונקרא "רחום" מצד התורה, מצד ז"א.

למה התיקון הב' נקרא "נושא עוון"?
• כי השפה העליונה שייכת לבינה
• לבינה אין מיעוט מצד עצמה, המקור שלה הוא בגלגלתא בלסת עליונה, בלסת עליונה אין בה דינים, שייכת לגלגלתא, זוכרים, שאפילו גילינו התפוחים הקדישין, בהארת חכמה , פנויים משערות
• מה פתאום, שיבוא שערות בלחי העליון?(הרי אין שם שערות).
o אומר ששהיא מסכימה להכנס עוון, דהיינו לעוות את מידת ההשפעה שלה,
o מוכנה להתעוות ולקבל על עצמה חסרון בשביל לעזור לזו"ן.
כפי שהנשר שאומר: מוטב שהחץ יפגע בי ולא בבני, לא בזו"ן, ולכן זה נקרא "נושא עוון", היא נשואת את העוון ומוכנה לעוות עצמה בגלל התחתון,

ואז התיקון השני הוא עירוב של שני מיני שערות:
o שערות של התיקון הראשון שעולות למעלה
o עם ה השערות של בינה
בגלל שבינה מקבלת חסרון, אז יוצא ממנה השערות, ויש גם את השערות של מלכות שעלתה למעלה" תיקון שנקרא "אל"
ושניהם ביחד זה משולב:
• זה לא שערה שערה,
• זה שערות שבנויות מב' הבחינות שזה שערות של צ"ב.

ועכשיו, מפה ועתה והלאה, כל התיקונים יהיו תלויים בתיקון הזה, שכל התיקונים יקבלו מהמקום הזה, ועוד נראה קצת צ"א בתיקון הג', אבל אין יותר צ"א בתיקונים, כל התיקונים מעכשיו הם שייכים לחומר הזה שכבר התערב בצ"ב, וממנו והלאה כל הבחינות.

יש לזה נפקמינא גדולה לעבודת ה', לתיקון של "נושא עוון":
הנקודה ראשונה של התיקון שלנו, היא השתוקקות קודם לערב אותם עם אמונה, עם השפעה ואח"כ את השאר התיקונים.
אם לא ערבת אותה עם השפעה, אבל היא תרצה לעבוד רק עם "אל", מזה שזה יביא זה מוות דיילה ומוות דיבבה. (33.06)

וענין זה נתבאר שם בזוהר (אות קי"ז קי"ח וקי"ט וז"ל, קם רבי חזקיה וכו' מסתכל הוינא, וארו חמית נהורא יקירא דבוצינא עלאה נהיר וסליק לשכ"ה עיבר, וחד חשוך הוה אתסחי בההוא נהורא, כמאן דאתסחי בההוא נהרא עמיקא, דמימוי מתפלגין ונהרין ונגדין לכל עיבר, ממה דעלוי. וסליק ההוא נהורא בשפתא דימא עלאה עמיקא, דכל פתחין טבין ויקירין בההוא פתחא אתפתחן, אנא שאיל מהם מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו, נושא עון חמיתא, אמר, דא הוא תקונא תנינא. ע"כ.
פירוש הדברים: כי ראה נהורא יקירא דבוצינא עלאה, היינו האי נהורא דרחמי דרחמי, שנתגלה עם יציאת תיקון הא' כנ"ל, וכיון שנמשך מעתיק, ע"כ נקרא בוצינא עלאה. נהיר וסליק לשכ"ה עיבר, פירוש: שהיה מאיר ועולה לשכך ולאכפיא הדינים ולהפכם לרחמים. כנ"ל ועם כל דא, האי א"ל, אתכפיא לרחמי, דרחמי דעתיק יומין אתכליל ואתפשט ביה. כמ"ש לעיל, ע"ש. וע"כ אומר לשכ"ה עיבר, כי שכ"ה, מלשון וחמת המלך שככה, דהיינו לשכך הדינים ולאכפיא לון. "וחד חשוך אתסחי בהאי נהורא כמאן דאתסחי וכו' " פירושו: כי בחינת

העביות דמלכות דצמצום א' הנקראת חד חשוך, כי צמצום הא' רכיב עלה, רוחץ עצמו בהאור הגדול הזה שנגלה עם הופעתו כנ"ל, כלומר, שנסתלקו ממנו כל הדינים מכח האור הגדול שנתגלה עם הופעתו, שזה דומה לרחיצה במים, כי אור חסדים נקרא מים. כנודע.
"וסליק האי נהורא בשפתא דימה עלאה עמיקא. דכל פתחין טבין ויקירין בהאי פתחא אתפתחן" היינו ענין עלית השערות דתיקון הא', ממקום לחי התחתון, אל מקום השפה עלאה שבלחי העליון, שהוא מקום בינה, כנ"ל, "בשפתא דימא עלאה עמיקא" כי בינה נקראת ים העליון, ושפת הים הזה, פירושו, מלכות דבינה, כי השפה עלאה עומדת בסיום הלחי העליון. וכבר ידעת, שעליה זו של המלכות במקום בינה, היא הגורם לכלהו מוחין דגדלות של זו"ן, שזולת זה, לא היה מציאות מוחין דגדלות בשבילו, וע"כ נבחן עליה זו דמלכות דצמצום א' למקום בינה, לבחינת פתח לכל האורות אשר בהעולמות, המקבלים מזו"ן. וז"ש "דכל פתחין טבין ויקירין בהאי פתחא אתפתחן" כלומר, שע"י עליה זו לשפתא דימא עלאה, נעשה הפתח המקורי, שעל ידו נפתחים הפתחים טבין ויקירין בשביל זו"ן, שיוכל לקבל המוחין דגדלות דרך שם. וזה כמ"ש הרב, שלולא יצאה הבינה לחוץ, לא היה מציאות לז"א להשיג שום מוח (כנ"ל דף תתפ"ג אות ל"ג) וענ"ן המשכת השערות דתיקון א', לתיקון ב' ע"ג השפה עלאה שהיא בינה, הוציא זה החלק מן הבנה, לחוץ מן בחינת הראש, מחמת שקבלה לתוכה בחינת כח הצמצום שיש במלכות והשערות דתיקון הא', כנ"ל באורך.
וז"ש "אנא שאיל מהם מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו, נושא עון חמיתא" כבר ידעת, שהשמות שבתורה, מתבארים

כלפי ז"א המקבל אותם התיקונים מא"א, והשמות שבמיכה מתבארים כלפי א"א עצמו איך הוא נתתקן בעצמו כדי להשפיע לז"א. וע"כ השם של התיקון הב' הזה בתורה הוא השם רחום שהארתו, שז"א מקבל מהתיקון הזה רחמים מרובים, והוא מתבאר בפירוש חז"ל על הפסוק, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וכו' שפירושו, שהנשר הזה רחמני הוא על בניו, ואינו נושא אותם ברהליו אלא על גבי כנפיו, כי אומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, ע"ש בפירש"י. ודברים אלו רומזים לעליה זו של מלכות במקום בינה, שבסבתה יצא חלק מבינה לבר מראש, ונעשה כמו מלכות, שה"ס מה שאמרה, מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, כי בהיות המלכות במקומה בלחי התחתון במקום תיקון א', ובחינת כח הדין וצמצום היה רכיב על הבנים, שהם זו"ן בני הבינה, אז לא היה שום מציאות מוחין לז"א, משום שעל מלכות דצמצום א' אין שום זווג באצילות. ואור הזה שנתגלה שם מהזווג דעתיק עצמו, אינו ראוי להתפשט למוחין לזו"ן אלא לבינה, בסוד אלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין, כנ"ל, אבל העולמות המתפשטים מן זו"ן, לא קבלו כלום מאור הגדול הזה, כי ע"כ נתפשטו מהם מארי דיבבה ומארי דיללה, כנ"ל. וע"כ עתה כשהשערות דתיקון א' שינוי מקומם ועלו בשפה עלאה במקום בינה, הוכן בזה הפתח לכל פתחין טבין ויקירין, שיוכל ז"א לקבל דרכיהם כל המוחין דגדלות שלו, אשר אז נכפין כל אלו מארי דיבבא ויללא, כמ"ש להלן. וע"כ נבחנת יציאה זו של הבינה לחוץ, מכח שקבלה לתוכה את המלכות, בבחינת רחמים על הבנים, כי קבלה לתוכה את החץ, שהוא כח הצמצום והדין, כדי שלא יכנס בהבנים העביות דמלכות דצמצום א', הנקראת חד חשוך, כי הצמצום הא' רכיב עלה, היה

עצמם, כי אז תוכל הבינה להאירם, ולהעביר מהם מארי דיבבה ויללה ולהשפיע בהם כל המוהין הגדולים. הרי שז"א מקבל רחמים מרובים, מכח התיקון הזה, שלולא זה היו העולמות התחתונים מתבטלים לגמרי, כמ"ש שם בזוהר, (אות קי"ב) "אי עתיק דעתיקין קרישא דקדישין, לא אתתקן באלין תקונין, לא אשכחו עלאין ותתאין, וכלא הוי כלא הוי" כי לא היה פתח להשפיע לזו"ן, ומכ"ש לבי"ע. כנ"ל. וע"כ נקרא התיקון הזה בשם רחום. כי הוא שורש כל הרחמים.

אבל במיכה, שהשמות הם מבחינת א"א עצמו, דהיינו מצד המתקן, הוא נקרא בשם "נושא עון" שזה סובב על בחינת שפה עלאה גופה, שהיא בחינת בינה, ואין לה שום ענין עם הצמצום, ומ"מ קבלה לתוכה מלכות המצומצמת ובחינת הדינים שבה, הנחשב לבחינת עון וקלקול, כי עון הוא מלשון מעוות, המורה שהיה ישר ונעשה למעוות. כן הבינה היא ישרה מצד עצמה, ומחמת נשיאתה כח הדין של המלכות, נעשתה למעוות, וז"ס נושא עון, והוא עשתה זה בשביל הרחמים על הבנים שהם זו"ן, כנ"ל, ע"כ מצד הז"א, נקרא התיקון, רחום. ומצד הבינה נקרא התיקון, נושא עון.

ודע, שהפגמים של התחתונים, הנמשכים ממלכות דצמצום א' מטרם מיתוקה במדת הרחמים, נקראים בשם פשעים, להיוהם פשע אמיתי, כי עליה היה הצמצום האמיתי, כנודיע. אבל הפגמים הנמשכים ממלכות הנמתקת במדת הרחמים, דהיינו מבחינת בינה שיצאה לחוץ וקבלה לצורת המלכות הזאת, הם מכונים בשם עונות, המורה, שמשורשם הם ישרים, אלא שנתעוו, כנ"ל.
תיקון ג' הוא האי ארחא פנוי בלתי שער היורד מכנגד תחת אמצע החוטם, ועובר ומפסיק בתוך השפה העליונה, ויורד

עד הפה: ונביא דברי הזוהר שבזה התיקון. (בנשא דף קל"א. ובאד"ר ע"פ הסולם אות ע"ו') וז"ל "תיקונא תליתאי: פאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא, ושערי אתפסק בההוא אורהא, ומלי מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא מתיקונא שלים, סוחרניה דההוא אורחא" עכ"ל. וצריכים לזכור, מ"ש הרב בשער מאמרי רשב"י בדברי הזוהר (באד"ר דק"ל ובאד"ר ע"פ הסולם אות ם"ג) וז"ל "דא מארי דחוטמא, מחד רוחא חיין, ומחד רוחא חיי דחיין, האי חוטמא הוא פרדשקא, דביה נשיב רוחא דחיי לז"א, וקרינן ליה סליהה. וכו'. חד רוחא נפיק לז"א לאתערא ליה בגנתא דעדן, וחד רוחא דחיי, דביה זמינין לאתערא לזמנא דבריה דדוד, למנדע חכמתא" עכ"ל הזוהר. ופירש שם הרב, שמנקב הימני נמשך רוחא דחיי לז"א, גם בזמן הזה. אבל מנקב שמאלי, אין האור יוצא רק בסיתום גמור, וע"כ אין גבורות המלכות יכולים להתבסם עתה, עד לעתיד בזמן מלכא משיחא, כי אז מקבלת המלכות מנקב שמאלי הזה, ולא בשתא אלפי שני, עכ"ל בקיצור לשון.

פיריש: כי ע"ס דראש א"א, הן קומת ע"ב, המקבלת מבחינה שכנגדה מע"ב דא"ק, והחוטם הוא יסוד דראש, כמ"ש הרב לעיל. ונודע, שיסוד דע"ב הוא צר ואריך, שפירושו, צר וסתום מאור דחסדים. אבל הוא אריך באור החכמה, כי להיותו בחי' ע"ב אין בו שום מיעוט מאור חכמה לעולם, אלא שבחינת המסך דיסוד שלו מצמצם עם סיתום גדול מאד מחסדים. כמ"ש היטב בחלקים הקודמים. ולפיכך אין ע"ב יכול להאיר לתחתונים זולת ע"י זווג ביסוד דאמא, שבחינתה להיפך ממש מהקצה אל הקצה, שהיא בחינת קצר מהחכמה, אבל רחב בחסדים מרובים, ונמצא

הטפה היוצאת מבין שניהם שהיא בתכלית השלמות, כי מצטרף בה האריך מחכמה דאבא, עם הרחבה דחסרים דאמא, שז"ס המוחין דגדלות דאו"א ודז"א, המקבלים מזווג ע"ב ס"ג העליונים שבראש דא"א, שאז הם מקבלים ממנו סוד שע"ה נהורין. בסו"ה ואל הבל ומנחתו שע"ה. שפירושו, הארת פנים דא"א, כמ"ש הרב להלן.
וז"ש שם בזוהר (דף ק"ל ע"ב. ובאד"ר ע"פ הסולם אות ע"א) אורכא דחוטמא תלת מאה וע"ה עלמין אתמליין מההוא חוטמא וכלהו מתדבקן בז"א. עכ"ל פי': אורך פירושו, חכמה, וז"ש אורכא דהאי חוטמא, כלומר, מתי האי חוטמא, שהוא יסוד דקומת ע"ב, משפיע חכמה. ואומר, תלת מאה וע"ה עלמין וכו' דהיינו רק בבחינת שע"ה נהורין, כנ"ל, שזה יוצא רק ע"י זווג עם בינה, כי אז בינה דרדל"א מאירה תוך המצח דא"א, ומתגלים השע"ה נהורין. כמ"ש הרב לעיל (דף א' ש"מ אות צ"ח) ואז נשיב רוחא דחיי לז"א דרך נקב הימיני, ואז אתמליין שע"ה עלמין באורכא דהאי חוטמא, כלומר, אלו השע"ה נהורין היוצאים מבינה, שהם בעיקר אור החסדים, שיוצאים דרך יסודה, שהוא רחב וקצר מחכמה, כנ"ל, נקרא שע"ה עלמין ועלמין, פירושו: העלם, דהיינו על שם העלם חכמה מהם. אמנם כשעוברים דרך אורכא דחוטמא, הם מתמלאים באור חכמה שבחוטם, ואז שע"ה עלמין מתגלים בז"א, כי ההעלם עובר מהם, כי עתה הם נשלמים הן מחכמה והן מחסדים כנ"ל.
והנה נתבאר היטב, בחינת נקב ימין דחוטמא דא"א, שהיא בחינת יסוד דע"ב, מבחינת הזווג עם בינה, שאז נמשכים מבינה שע"ה עלמין בשפע גדולה, והם מתמלאים בהארת חכמה מאורכא דחוטמא עצמו. וענין נקב השמאל דחוטמא, הוא הארת יסוד דע"ב בלי זווג עם הבינה, שאז מושפע ממנו סיתום גדול וצר מאד, בסו"ה ורוח נשבה בו ואיננו.

וז"ש הרב "אין רוחא דחיי דנקב שמאלי יוצא אל המלכות רק בסיתום גמור" כי זה הרוחא דנקב שמאל, אינו נושב כאן בא"א, כי הוא כולא ימינא, אלא הוא אתעורר פעם למטה בז"א, ואז נפיק מניה אל המלכות סיתום גמור. עד אשר אותם הדבוקים אז במלכות זו, נאמר עליהם ורוח נשבה בו ואיננו. אמנם שורשו הוא מבחינת נקב שמאל דחוטמא דא"א, כנ"ל, אלא שאינו מתגלה שם, רק למטה במלכות. וז"ש הרב בפירוש הזוהר, שרוחא דא דנקב שמאלי לא יתגלה רק לע"ל, ביומי דמלכא משיחא. שאז יתבסמו הדינים ההם. ע"ש.
וז"ש בזוהר (נשא קל"א.) תיקונא תליתאה מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא ושערי אתפסק" כי תיקון הג' הזה אינו מבחינת נקב הימיני דחוטמא לבדו, אלא מתחות תרין נוקבין ביחד. והכוונה היא, כי עדיין לא נגלו כאן השע"ה נהורין, הבאים מרוחא דחיי דנשיב מנקב ימין בלבד, כנ"ל, כי הם מתגלים אח"כ בתיקון הששי. וכאן נגלה בחינת רוחא דנשיב מתחות ב' נקבין ביחר דוקא. להורות: שגם נקב השמאל משמש כאן. וכבר ידעת ההפרש מנקב ימין לנקב שמאל, כי הנקב הימין עיקר הארתו הוא שע"ה עלמין, שפירושו אור חסדים דבינה בהעלם החכמה, אלא מקבל גם הארת חכמה מבחינת אורכא דחוטמא עצמו, כנ"ל. משא"כ נקב השמאל הוא אור החוטמא בעצם, ואין בו מבחינת חסדי הבינה כלום, כי ע"כ הוא צר וסתום מחסדים. כנ"ל. והנה כאן צריכים להורדת ה"ת מעינים, דהיינו לאעברא הני שערי מעל גבי השפה עלאה, שהיא בחינת מלכות דבינה שיצאה מראש דא"א, בסבת השערות דתיקון הא' שעלו ונכללו בה, ואבדה בחינת ג"ר שבה מחמת השערות האלו, כנ"ל, ולפיכך צריכים לאעברא הני שערא משפה עלאה, ואז יחזור אליה בחינת ג"ר שלה. ולכן היא צריכה

בעיקר לנקב השמאל דחוטמא דא"א, שהרוח שלו הוא אור חכמה בעצם, אלא לפי שבא"א כולא ימינא, ע"כ נבחן שהרוח מוכרח לצאת מב' הנקבים יחד, וכיון שרוח הזה נשיב ע"ג השפה, הוא מטהר שם את הבינה, ומעביר השערות שנתישבו בה. וז"ש שם בזוהר " ושערא אתפסק מהאי אורחא" רוחא דא דנשיב שם מתחות ב' נוקבין דא"א מעביר השערות משם.
עמנם עינין החיבור דנקב ימין בתיקון הזה, גורם שלא יתפסקו השערות כולם מעל גבי שפה עלאה, אלא שעושה אורחא באמצעותא בלבד, כי אם היה נושב נקב שמאל לבדו, הנה ודאי שכל שערות השפה היו עוברים משם. אלא משום שנתחבר גם נקב הימין בתיקון הזה הג', דמניה נשיב רוחא דחיין, שעיקרו אור חסדים כנ"ל, ע"כ הוא מחזיק השערות בימין ושמאל השפה עלאה, משום שהשערות אלו משמשים למ"ן בשביל החסדים שלו היוצאים דרך הנקב הזה.
וז"ש שם בזוהר "ומלי מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא בתיקונא שלים, סוחרניה דהאי אורחא", כי זהו בכח הרוחא דנשיב מנקב ימין, שהוא המחזיק שערות אלו סוחרביה דהאי אורחא שבאמצעיתא, כי העביות שבהם נחוצים לו לזווג החסדים, שמתפקידו להשפיע תמיד בסוד רוחא דחיי, וז"ש "בתיקונא שלים" כי עתה שנגלה האי אורחא שבאמצעיתא, בהארת חכמה דנקב השמאל, הנה חזרה הבינה בזה לבחינת ג"ר שלה, ומעתה אין שום פגם בהני שערות השפה הנשארים, להיות נחוצים להמשכת חסדים, כי אז יהיה "התיקון שלם"", כי יהיה חכמה עם חסדים, ובלתי חסדים אין התיקון שלם, כי אדרבה היה בסו"ה ורוח עברה בו ואיננו, כנ"ל. וז"ש בתיקונא שלים.
וענין זה מבואר יותר בדברי הזוהר שם (דף קל"ג ע"א. ובאד"ר ע"פ הסולם

אות קכ"/ב) ז"ל מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין נפיק חד אורחא ושערי אתפסק בההוא אורחא. אמאי אתפסק, משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך יתיב תחות נויקבי הוטמא האי ארחא. עכ"ל. פי': כי שואל, אמאי אתפסק רק באמצע שערות השפה, ולא עברו משם כל שערות השפה, מאחר דנשיב שם רוחא דחוטמא, שהוא בחינת חכמה המחזירה את בינה לבחינת ג"ר שלה. וע"ז תירץ, "משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה" כלומר, דלא אתתקן שם החכמה בקביעות, כדרך הרוחא דחיי דנשיב מנקב שמאל דחוטמא, כי אם היה כן, היו עוברים משם כל שערות השפה. אמנם הוא נתקן רק בבחינת דרך בלבד, כי אורחא פירושו דרך, דהיינו לא לעמוד שם, אלא רק לעבור בו לבד, כדי שאח"כ יוכלו להתגלות החסדים מבחינת העביות הנשארת שם בשערות השפה בבחינת מ"ן. כי אז הוי תיקונא שלים. כנ"ל. וזה שממשיך "ובגין כך יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא" כלומר, שהתיקון הזה בא מתחת ב' נוקבין דהיינו גם מנקב הימיני, שדרכו להשפיע חסדים, וע"כ נתפסק רק בבחינת דרך באמצע השערות, וכל השערות מהאי גיסא ומהאי גיסא נשארים כדי שלא יופסק שפע החסדים כנ"ל.
וז"ש עוד שם "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום דכתיב ועובר על פשע, למיהב מעברא על פומא קדישא, דיימא סלחתי" פירוש: כי אין צורך להגלות כאן, אלא בחינת סליחת עון בלבד, שפירושו, להעביר הקטנות מעל בחינת המלכות דבינה, שיצאה לחוץ מחמת נשיאת השערות בסוד נושא עון, כנ"ל. ולזה מספיק בחי' אורחא באמצעיתא דשערי, כנ"ל, וז"ש למיהב מעברא על פומא קדישא דיימא סלחתי, כי ע"י העברה בלבד, נגלה סליחת עון. וז"ש מקודם, "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום שכתיב ועובר על פשע" כי נתבאר

לעיל, שבחינת הפגם דצמצום א' נקרא פשע, ובחינת המיעוט דבינה מחמת שנעשתה לנושא להמלכות הזו, נקרא עון, ולא פשע. אמנם עתה, אשר בחינת מלכות דצמצום א', דהיינו התיקון הא', עלה ונתחבר בבינה, נמצא שעם סליחת העון דבינה, נתכפר ג"כ בחינת הפשע אשר עלה שם. וז"ש "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא" כי יש שם ב' מיני שערות: הא' הבאים מחומר דתיקון א' עצמו שעלה שם, וב' השערות שיצאו מכח הבינה שיצאה לחוץ ואבדה הג"ר שלה, כנ"ל ע"ש. וא"כ יש לשאול אמאי לא אתרבי השערות, שבאו מתיקון הא', גם בהאי אורחא, כי לא היה כאן אלא בחינת סליחת העון, הנוגע רק לשערות דבינה עצמה, ולא לבחינת פשע. וע"ז אומר "משום דכתיב ועובר על פשע" כלומר, כיון שלא נתקן אלא בבחינת אורחא למעברא ביה, ע"כ בשעה שעובר דרך שם לפומא, לומר סלחתי לעון דבינה, נמצא גם הפשע נעלם משם, וע"כ גם השערות דבחינת פשע ג"כ אינם גדילים שם בהאי אורחא. באופן שנמתקים שניהם ביחד, כי זהו כל כח של תיקון הב', שה"ס נושא עון, דהיינו שקבלה בחינת הפשע לתוכה, ונתמעטה גם היא, כדי שאח"ז כשיגיע לה התיקון הג' שהיא האורחא לאעברא ביה, יגיע התיקון הזה גם לבחינת פשע, הנמשך מתיקון א'. וע"כ נקרא במיכה התיקון הזה ועובר על פשע, כי ענין סליחת עון אין בו משום רבותא, כי הוא ישר משורשו, אלא עיקר רבותא היא, שעבר ג"כ על הפשע. כמבואר.
וז"ש שם (אות קכו-א) ותאנא, תיקונא קדמאה דדיקנא ותנינא, לאתכא לתליתאה" פירוש: כי כל עיקר הדיקנא הוא, לתיקון הבוצד"ק דגניז במו"ס, שה"ס אלף עלמין דהתימין בעזקא דכיא, שהוא בחינת העביות דצמצום א', שעליה יצאו או"א דנקודים, וכיון שהיא גנוזה שם, אין בה זווג, וע"כ נגנזו עמה גם קומת או"א הפנימים, הנקרא אלף עלמין, להיותם בחינת ע"ב הגלוי כנ"ל

באורך. ונודע דעיקר כל התיקונים הוא, רק לתקן המלכות דצמצום א', בסוד דא"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה, והנה היא נגנזה לגמרי בעולם האצילות, ואיך יהיה בה תיקון בעת שאין בה שום זווג, והיא גנוזה במו"ס. וז"ס שערות דיקנא, אשר כל שורשה הוא תיקון א' דדיקנא, ששם נגלה בחינת המלכות דגניז במו"ס, כנ"ל באורך, והיא שהצמיחה והולידה לכל השערות דיקנא, כמ"ש לפנינו. אמנם בה בעצמותה גם כאן בדיקנא, אי אפשר שתהיה, בה זווג, כי אם בדרך התכללותה וביאתה בהתכללות הבינה, שהיא מדת הרחמים, דהיינו בחינת תיקון הב' שנקרא ורחום, כנ"ל שמכח השערות דתיקון א' שעלו לשם, יצאו ונצמחו שערות גם מבחינת בינה הנקרא שפה עלאה, וגם השערות של תיקון א' עצמו עלו ונתערבו עמהם, כנ"ל. אמנם עדיין לא נגלה שום המתקה בזה התיקון הב', ואדרבה, כי נגלה מיעוט נוסף על מיעוט הא', אלא אח"ז שנגלה התיקון הג', שהוא האורחא דאתפני משערא, הנמשך לפומא בסוד סליחת העון, שפירושו שהעון דבינה חזר ונתיישר והשיגה את ג"ר שלה, אשר עי"ז נעשה גם בחי' עובר על פשע, כי גם בחי' השערות השייכים לתיקון א" קבלו ג"כ אותם המוחין, ואז נתגלה כל התיקון, של יציאת המלכות דצמצום א' לחוץ בבחינת שערות דיקנא, כי עתה בתיקון ג' הזה, נתקנה בחינת המלכות דצמצום א'. והגיע בחינת תיקון להבוצד"ק דגניז במוחא סתימאה, והאלף עלמין דחתימין שמה, התחילו להתידע באיזה שיעור. וז"ש בזוהר "דתיקונא קדמאה ותנינא דדיקנא, לא היו אלא לאתבא לתליתאה" כמבואר. כי עד עתה לא היו אלא רק צמצומים נוספים, אלא עתה שחזרו הג"ר לבינה, התחיל התיקון דמלכות זו דצמצום א', שזה כל הנרצה. והבן כי משום זה נקראים י"ג תיקוני דיקנא בשם י"ג

מדות הרחמים, כי כל עיקרם הוא להמתיק המלכות דצמצום א', שהיא מדת הדין, בבינה, שהיא מדת הרחמים וזכור זה בכל ההמשך.
וז"ש עוד שם (באות קכו-ג) תאנא בצניעותא דספרא, מהו דכתיב פשע: זכו עובר, לא זכו, פשע" פירוש: כמ"ש לעיל, ד"ה וענין זה. על דברי הזוהר, דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה, שלא נתקן שם החכמה בקביעות, שהיא בחינת הרוחא דנשיב מנקב שמאל דחוטמא, אלא בבחינת דרך לעבור בו, ולא לעמוד שם. ע"ש. וז"ש כאן, זכו עובר: כלומר, שהצדיקים הזוכים, הם מקבלים הרותא דחיי מבחינת ב' הנוקבין דחוטמא, שאז היא בבחינת עובר על פשע, כמ"ש שם, שהוא תיקונא שלים, שיש להם חכמה וחסדים, חכמה מכח העברת הרוחא דחיי בהאי אורחא, וחסדים מכח הני שערין דאשארו שמה סוחרני דהאי אורחא. אבל אם "לא זכו" דהיינו אם הם עומדים בהאי אורחא דהיינו שמקבלים הרוחא דחיי דנשיב מנקב שמאל, המאיר בקביעות, אז מתגלה להם "פשע" כלומר, שהשערות שנתערבו שם מהחומר דתיקון א' הנקרא פשע, כנ"ל המה מראים כח הצמצום שבהם. ואז גם הארת חכמה מסתלקת מהם, כי אין חכמה מתקבלת בפרצוף מבלי התלבשות באור חסדים. כנודע. וז"ש "זכו עובר, לא זכו, פשע" אכן אין זה אמור אלא בהצדיקים המקבלים מאורחא דתחות חוטמא דז"א, ולא באורחא דא"א, כי לית שמאלא בהאי עתיקא, כנ"ל.
וזה שממשיך שם (אות קכ"ז) "האי בז"א, מאי בין האי להאי, בז"א כד נחית ההוא אורחא מתחות נוקבי חוטמוי, כתיב ויחר אף ה' בם וילך. מאי וילך, דנפיק רוחא דרוגזא מאינון נוקבי, ומאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח, הה"ד כי רוח ה' נשבה בו ואיננו. באריך אנפין כתיב, ועובר על פשע, וכתיב, ורוח עברה ותטהרם": פי': כי הדברים האלו, סובבים על הציעותא דספרא

המובא לעיל, שאומר, אם זכו עובר אם לא זכו פשע. דהיינו אם התחתונים אינם מקבלים משם בבחינת העברה, מתגלה להם פשע. כנ"ל. וע"ז פרשו בזוהר, דהאי בז"א דוקא, ולא בא"א. ורק בז"א אפשר להתחתונים להתאחז בהאי אורחא בבחינת עמידה, דהיינו לקבל מבחינת נקב שמאל לבד דנשיב בהאי אורחא. ואז נאמר בהם, ויחר אף ה' בם וילך, כי אז מתגלה להם בחינת השערות דצמצום א' המעורבים שם, שהם נקראים פשע, ואור העליון המלובש בנשמות ההם, מסתלק מהם, שז"ס וילך, "דמאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח, כי רוח ה' נשבה בו ואיננו" כי החיות נסתלק מהם לגמרי, כי הסיתום דאור חסדים גורם הסתלקות אור חכמה ג"כ, כי אין אור חכמה מתלבש אלא בחסדים, כנ"ל.
מה שאין כן "באריך אנפין, כתיב, ועובר על פשע. וכתיב ורוח עברה בהם ותטהרם" דהיינו כנזכר לעיל, דלית שמאלא בהאי עתיקא, ושם נשבין רוחא דחיי מכללות ב' הנקבים, אשר הרוחא דחיי הנושב מהם, הוא רק בבחי' ועובר על פשע, שאין הפשע, מתגלה, אלא אדרבה הוא מתכפר שם, כי נכלל לגמרי במדת הרחמים, וגם הוא מקבל מהאי אורחא כמו השערות דבינה עצמם. כנ"ל באורך. וז"ש "ורוח עברה בם ותטהרם", כי אפילו השערות דבחינת פשע, נטהרו ג"כ. כמ"ש לעיל דשערא לא אתרבאי בהאי אורחא. ע"ש.
וז"ש עוד שם (אות קכ"ט) "תאנא, בשעתא דאתגלי ההוא אורחא דיקנא דעתיק יומין, כולהו מארי דיבבא ויללה ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין וכו' " כי אלו מארי דיבבה ויללה, נמשכין מכח התיקון הא', שה"ס פשע. שנתפשטו ממנו ז"ן עלמין דיבבה, וצ"ו עלמין דיללה. כמ"ש לעיל ע"ש. ונמצא עתה, שהפשע נתכפר בהאי אורחא דתתות חוטמא דא"א, בסוד ועובר על פשע, ובסו"ה ורוח עברה בהם ותטהרם

וחזרו ונגלו החכמה וחסדים ותיקונא שלים, אז נשתקו מארי דיבבא ומארי דיללה ג"כ, כי גם בחינת הפשע, נכלל במוחין אלו, כנ"ל. אמנם רק בבחינת "סתימין ושתיקין" דוקא, כי אינם רשאים לקבל משם, אלא בבחינת אורחא לאעברא ביה, שפירושו בחינת הארת חכמה בחסדים, הבא מחמת ההעברה בהאי אורחא, אבל לא בבחינת עמידה, שפירושו, לקבל חכמה דרך נקב שמאל, כי אז יחזרו הני מארי דיבבה ויללה שביצירה ועשיה לקדמותם, כנ"ל, "לא זכו פשע" כי הפשע יחזור ויתגלה להם מתיקון הא' כנ"ל באורך. וזה שמדייק מזוהר "ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין" כי לית שמאלא בא"א, וכשמתגלה אורחא דא"א, מקבלים הכל רק מבחינת אורחא לאעברא, "ולית מאן דיפתח פטרא לאבאשא" שאין עוד מציאות למי שהוא שיוכל להתאחז בנקב השמאלי. כמבואר. וזה שממשיך "ומהאי, מאן דאחיד ואזהיר לשתקאה, להאי אורחא רשים, דהוא סמנא דעתיקא קדישא" כי שורשים העליונים, מכים בכחם על השתלשלות כל הענפים שלהם עד עולם התחתון, ולפיכך אנו רואים, כשאדם רוצה להשתיק למי שהוא בהקפדה, הוא מזהיר אותו, בדרך הנחת אצבע על האי אורחא דתחות החוטם שלו. ואומר הזוהר, שזה בא לנו משורש העליון שבעתיקא קדישא, כי בהגלות האי אורחא דתחות חוטמא בעתיקא קדישא, נמצאים כל מאריהון דדינא סתימין ושתיקין, כנ"ל. וז"ש "דהוא סמנא דעתיקא קדישא" דהיינו כמבואר.
והנה בי"ג מדות הרחמים שבתורה, נקרא התיקון הג' הזה בשם, וחנון. שפרשו ז"ל, עושה חסד חנם ואע"פ שאינו הגון ואינו כדאי. ונודע, שהשמות שבתורה הם בערך המקבל את התיקון, והנה נתבאר לעיל,

שזה האורחא, הוא גילוי הארת חכמה רק לבינה, להיותו בשפה עלאה שהיא בינה, וא"כ הוא מספיק רק לבחינת סליחת עון, ולא לכפרת פשע, שהיא בחינת המלכות דצמצום א'. ועכ"ז מספיק התיקון הזה גם לכפרת פשע, בסוד ועובר על פשע, כנ"ל. וע"ז נקרא בשם חנון, דהיינו אע"פ שאינו הגון ואע"פ שאינו כדאי, מ"מ הוא מתכפר ע"י התכללות בבינה. ונמצא השם שבמיכה הוא, ועובר על פשע, כי מצד העליון נבחן שהוא עובר עם הרוחא דחיי ומכפר גם הפשע, ומצד התחתון המקבל התיקון נקרא וחנון, להורות, שעדיין אינו כדאי להרוחא דחיי, ומ"מ מקבל, אותו, כמי שהוא כדאי לו.

אין תגובות

להגיב