הדף היומי בתע"ס – חלק ו | שיעור 9 עמודים ת"ג – ת"ד

201

חלק ו' שיעור 9 עמוד תג' אות יא'

* יא) וצריך לתת טעם למה הוצרך שני דברים: א' הצמצום, ב' הנחת הפרסא. אך הענין הוא שיוכלו התחתונים לקבל האור, הוא על ידי המעטת האור, וגם בהיותו בא דרך מסכים. והנה כיון שבעולם הנקודים היה עיקר התחלת גילוי הכלים. הוצרך הצמצום הנזכר לשיומעט האור ויוכלו כלי הנקודים לסובלו, וגם בהיותם מצומצמים שם, הם דחוקים מאד, ועל ידי זה הם יוצאים בחוזק דרך העינים ומתפשטים למטה.

* מבוא שערים שער ב' פרק ב'.

יב) והוכרח ג"כ להשים הפרסא, ולהמעיט יותר האורות היוצאים דרך הפרסא, וטעם תוספות המעטתו על ידי הפרסא, אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו, שיהיה יכולת בו לקבל האור הנמשך לו. ובזה תבין איך יש מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. אכן מן האצילות אל מה שלמעלה ממנו, אין צריך מסך ממש, רק ריחוק מקום בלבד שהוא הצמצום הנ"ל, כי עלה האור למעלה מהטבור ונתרחק מן הנקודה, אשר מכנגד הטבור ולמטה מבחוץ.

יב) הפרסא אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו: כבר נתבאר לעיל שענין הפרסא ה"ס המסך המסיים לפרצוף הס"ג בדומה לאצבעות רגליו שמקודם לכן, אמנם יש בו תיקון גדול, הנקרא בזוהר דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, כנ"ל בדברי הרב. והוא משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות: מבחי"ב ומבחי"ד יחד. ולפיכך נוהג בו ענין של בקיעת הפרסא בשעה מהבריאה צריכה לקבל האור מאצילות. וענין בקיעה פירושו, ביטול של גבול הסיום שבו והתפשטות האורות דס"ג למטה מהפרסא. והוא רק ביטול לשעתו, ואח"כ חוזר ונסתם. באופן שהוא דומה לפתח הנפתח ונסגר. והדבר תלוי בירידת הבחי"ד דפרסא מתוך הבחי"בדפרסא. כי בשעה שב' הבחינות מחוברים ומהודקים זה בזה, אז הפרסא מסוגרת כמו המסך העומד באצבעות רגלים, שאין שום התפשטות של הפרצוף מלאחר סיום של אצבעות רגליו. ובשעה שהבחי"ד עוזבת את הפרסא, ויורדת למקום אצבעות רגליו של הפרצוף כמו שהיה מקודם לכן, אז מתבטל כח הסיום של פרסא שזה נק' שנבקע הפרסא, והאורות עוברים משם ולמטה לעולם הבריאה. וזהו כוונת הזוהר דשאיב לעילא ויהיב לתתא. ויתבאר עוד להלן. 

מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. כי מכח הפרסא שנתתקן כאן מתחת הפרצוף ס"ג דא"ק, נקבע גבול עולם של הנקודים על בחינת הטבור שלו, אשר על הטבור דנקודים הזה נעשה אותה הפרסא שבין אצילות לבריאה. כמ"ש זה היטב לקמן. וזה שמרמז להבין בזה את הפרסא שבין אצילות לבריאה. כי הם ענין אחד. 

האצילות למה שלמעלה ממנו אין צריך מסך ממש רק ריחוק מקום לבד: כלומר, שאע"פ שענין הסיום של רגלי הס"ג על הפרסא, הוא מסבת עלית האורות שלמטה מטבור למ"ן אל נקבי העינים, שמטעם זה יצאו האח"פ של הראש לחוץ מהראש, והבינה וז"א ומלכות דע"ס הסיום לחוץ מהגוף של האצילות. כנ"ל דף ת"א ד"ה פרסא ע"ש. וא"כ משמע לכאורה שהפרסא באה לתיקון האצילות דאורות הנקודים מסבה שנאצלים מאורות העינים. וע"כ אומר, שהן אמת כי דבר הסיום גופיה דפרצוף הס"ג על הפרסא, בא עם מדת האצילות שבנקבי העינים. אמנם, זה עדיין אינו נקרא מסך ופרסא, אלא ריחוק מקום לבד, שמקודם היה סיום פרצוף הס"ג בשוה עם רגלי א"ק הפנימי, ועתה מסבת הזווג שנתעלה באור העינים, נתעלה סיום הפרצוף למקום הטבור, והגבול החדש הזה היה מכונה רק ריחוק מקום לבד. אמנם ענין הפרסא הוא דבר אחר שנוסף על הריחוק מהטבור ולמעלה, והוא לצורך הבריאה, כנ"ל, כי יש בהפרסא תיקון מיוחד שבסבתו עוברים אורות אצילות לבריאה.

יג) והמשכיל יבין, מזה, מ"ש כי כל יציאת אורות מחודשים ועולמות נוספים, אינו אלא על ידי צמצום אור. כי כן היה צמצום הא"ס להוציא א"ק, וא"ק להוציא הנקודים הוא האצילות. וכל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים, ואסור להוציאו בפה, כי זה מקום גבוה. 

יג) אורות מחודשים ועולמות נוספים אינו אלא על ידי צמצום אור: כי אין חידוש נעשה בהעולמות אלא בסבת חידוש כלים, אבל בהאור אין שום השתנות לעולם, וכמו שמאיר בראש הקו כן האור מאיר בסוף העשיה. וענין התהוות הכלים, הוא כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ט' "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי שצמצום והסתלקות האור הוא עצם מציאות הכלי. וטעם הדבר, כבר מובא באורך, בחלק ד' בהסתכלות פנימית אות נ"ח.

צמצום הא"ס להוציא א"ק. זה נתבאר בהסתכלות פנימית חלק ד' דף רס"ח אות ס"ג, עיין שם.

קרוב אל ביטול המלכים. זה נתבאר לעיל דף רל"ז אות ז'. ובאו"פ שם אות ת. וכבר נתבאר בדף שצ"ח ד"ה צמצום דבר ההשואה שבין צמצום הא"ס להוציא הא"ק, שה"ס קו הראשון שהאיר הא"ס לתוך מקום הצמצום, ובין צמצום הב' שהוא צמצום נה"י דא"ק, ששניהם הם בחינת הסיום וההפסק לאורות אצילות. אלא ההפרש הוא, כי נקודת ההפסק שנעשה על ידי צמצום א' לנקודת הסיום רגליו דפרצוף א"ק, היה בעולם הזה, כי רגלי א"ק מסתיימים בעולם הזה. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. וצמצום הב' עשה מקום הסיום והפסק האצילות דס"ג, שנקודת ההפסק החדש הזה מכונה פרסא, והוא ג"כ הסיום רגלין דכולהו פרצופי אצילות הבאים אחר פרצוף הס"ג, כי כל כח המחודש בהעליון שולט בהכרח גם על התחתונים ממנו. והוא מקום החתך וההפסק שבין עולם האצילות לג' עולמות בי"ע.

סיכום: היום קודם כל חזרנו על מה שדיברנו אתמול, על עניין של צ"ב, שאומר שנקודת הסיום עלתה מסיום רגלין למקום הטבור, ושם עשתה את ההפסק, עליו רוצה הרב לדבר. לכאורה מצד אחד המעיט את המדרגה. מצד שני נעשה פה דבר גדול, שאפשר לקבל את ההארה במלכות, כי כשעלתה לסיום רגלין עמדה כנקודה, וסיימה את המדרגה ואי אפשר היה לקבל בכלל, אבל היא עלתה לבינה, ולבינה יש ניצוצי השפעה, אז עכשיו דווקא כן יכולה לדבר. מה שהיה קודם סיום, נעשה עכשיו לפרסא שהיא בח' 'שייב מלעילה', שואב מהעליון, 'ויהיב לתחתון' – נותן לתחתון. יוצא שתיקון הפרסא אינו כדי לא לקבל את האור, דווקא כן לקבל את האור, ולכן צריכים להשתמש באמצעים הראויים כדי כן לקבל את האור ולא כדי לא לקבל את האור.

המסך הזה עומד בין האצלת הפרצוף ששם יעמוד לעולם אצילות, ובין עולמות בי"ע. יש עניין של צמצום, למשל פרצוף ע"ב מצומצם מפרצוף גלגלתא. פרצוף ס"ג מצומצם מפרצוף ע"ב, כי לא יכול לקבל אותו. אין לו גובה קומה עליו. זה נקרא מיעוט בגלל צמצום. אבל פה אומר שלפרסא היה תיקון מיוחד, שלא סתם מיעוט אלא מאפשר דווקא העברת אורות בדרך ניצוצי השפעה שקיבלה המלכות. זה לא מלכות שעומדת ואומרת שאסור לקבל, אלא כמו סלקטור שעומד בפתח ואומר שמי שנותן את התשלום הראוי יכול להיכנס. על התשלום הוא בא ואומר שאורות מחודשים שבאים ורוצים להכנס למדרגה ולהגדיל את האדם, לא עניינו מבחוץ הרבה אורות, כי האורות מתפרשים כהרבה רכוש, כסף, שכל וכיוב'. אומר שזה לא נותן אורות. אלה לא יורגשו כי אין כלים ראויים לקבלם. צריך אם כך, אומר, "אין חידוש נעשה בהעולמות אלא בסיבת חידוש כלים". ז"א למשל, קניתי בית חדש, אומר שאם אין כלים לקבל את הבית החדש בקדושה, אז לא קנית כלום.

אומר, כי סיבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם לעשות מציאות כלי' כאמור – אין חידוש נעשה בהעולמות אלא בסיבת חידוש הכלים. התלבשות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו.

אומר הרב, שהצמצום הוא הסיבה לקבלת האור. הרי הצמצום הוא הסתלקות האור, אז למה הוא הסיבה לקבלתו? אומר שכדי להבין זה, צריכים לדעת שבשיעור שאדם מאמין שיש מה לקבל ולא מקבל ממנו, ומרגיש שהוא מצומצם ממנו, היינו שמאיר לו בסוד מקיף, כי אם לא יאיר לו בסוד מקיף אז לא מאמין בו ולא מרגיש גם את הצמצום. זה נקרא שהמאור שבתורה מחזירו למוטב. המאור נותן לו להרגיש שהוא רחוק והוא מייצר השתוקקות אמיתית שיוכל לקבל לפי האידאל. אומר הרב"ש שיש ד' שלבים בזה, שאנחנו צריכים להאמין שיש מה לקבל. צריכים לראות שהוא מצומצם מאיתנו ואנחנו לא מקבלים. ג' רואה שיש תנאים לקבלה וזה יוצר סדר עבודה שמוכן לקבל על עצמו. לאחר סדר העבודה נוצרת השתוקקות והכנה שמוכן לקבל, וזה מקבל מלמעלה, בתנאי שעושה עבודה לצורך זה. 

אומר שיש דבר שווה בין צ"א לצ"ב ויש דבר שונה. השווה להם, שהצמצום זה לא רק הסתלקות האור רק בשל לחם ביזיון, אלא כשמסתכלים בצורה עתידית, צ"א נועד כדי שנקבל בע"מ להשפיע. בא לדבר טוב, כדי שנוכל לבנות כלים, כי אם לא היה האור מסתלק, אז לא היינו יכולים לעשות זיווג דהכאה. אומר שצ"ב אותו דבר, כל הסתלקות האור באה כדי שנוכל לקבל אורות במקום בי"ע וגם למעלה מזה, ע"י המלכות שעלתה לבינה והתכללה עם ניצוצי השפעה. 

ההבדל ביניהם הוא שצ"א היה על אור א"ס שאותו נקבל בע"מ להשפיע. צ"ב היה על אור של ג"ר דחכמה, שלא אוכל לקבל בע"מ להשפיע אלא רק בלהשפיע בע"מ להשפיע. 

אין תגובות

להגיב