הדף היומי בתע"ס – חלק ו' | סיכום |שיעור 26 עמודים תלז – תלח

79

חלק ו' שיעור 26 עמוד תלז'

המשך אות מז'

 ונתבאר שאחר ירידת הקמץ למקום הפה, דהיינו ע"י הזווג דגדלות, אז יצאו ז"ס התחתונות, ונמצא שהז' נקודות האלו יצאו מסוד הנקודה, אשר בתוך הקמץ. כי כל עוד שהנקודה זו היתה כלולה בנקבי העינים, ובפה של הנקודים, לא היה רק הפתח בלבד, אז לא יכלו הז' נקודות להתפשט מהפה ולמטה, כי אז האח"פ עצמם היו בחינת גוף, והפתח שבפה היה בבחינת מלכות דמלכות, הנקרא טבור. אבל אחר ירידת ה"ת למקום הפה אז נפתחו האורות של ז"ס התחתונים ויצאו למקומם, הרי שכל שבחם של הז"ת נמשכה מהנקודה, ולפיכך נרמזו בצורת יודין, דהיינו נקודות לבד, כי אינם נמשכים מסוד הרקיע, שהוא פתח אלא מסוד הניצוץ כמבואר. 

וזה אמרו "כל הז' אחרונות של הנקודות הם בצורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח, שהם ב' ווין ויוד" שהוא מטעם הנ"ל. כי ווין שה"ס פתח, אינם כלולים רק בכתר וחכמה, ו' ונקודה בכתר שהוא צורת קמץ. וו' לבד בחכמה, שהוא צורת פתח. אבל בז"ת אין שם רק בחינת הנקודה לבד, כי משם הם יוצאים, כנ"ל. 

העין יצאו הנקודות: היינו כנ"ל בדיבור הסמוך, שע"י ירידת ה"ת מהעינים יצאו כל הנקודות. 

כ"ב אותיות שמהם נעשו הכלים של הנקודים: הכלים נקראים אותיות והמספר כ"ב, כולל כל בחינות הכלים שבהמציאות. כנודע. וכבר נתבאר איך מהזווג של קמץ ופתח יצאו כל הז"ת. וגם יצא להם אז בחינת כלים חדשים המכונים כלים דאחור, כמ"ש במקומו.

מט) וא"ת למה נרשמו ונרמזו הכלים בב' נקודות הראשונות שבכולם והמעולות. אמנם הענין הוא, כי מאלו ב' נקודות הראשונות, שהם כתר חכמה של הנקודות כנודע, מהם נעשו כלים אל השאר, והם אשר הולידו והוציאו כלים לספירות אשר תחתיהן. עוד טעם ב' לפי שנודע כי הז' נקודות תחתונות הם ז' מלכים שמתו, אבל הראשונים לא מתו. ונודע כי בחי המיתה הוא שבירת הכלי לכן הז' נקודות אחרות נשארו בלא כלי, רק אור לבדו, שהוא בחינות הנקודות. אבל הראשונים שלא מתו, ונשארו עם הכלים שלהם, הנה האורות נעלמים ומתלבשים תוך הכלים, ונקרא ע"ש הכלים, שהם הכ"ב אורות הרמוזין בקמץ ופתח כנזכר.

מט) הראשונים לא מתו: אלא שחזר הקמץ לנקבי העינים כמו שהיה מקודם לכן, וכן הפתח נשאר שוב לבדו בכלי דחכמה, כי בהיותם במקומם כמו שהיו בתחלת אצילותם, נבחנים לכלים דפנים שאין ביטול ושבירה נוהג בהם. 

נ) והנה הקמץ מורה על הכתר כנודע, והכתר הוא טעמים, והפתח מורה על החכמה והם הנקודות, ולכן נקראים ב' נקודות אלו, קמץ ופתח, כי הם מורים על ענין הנ"ל. והוא, שכל זמן שעדיין לא יצאו רק הטעמים דס"ג, שהם בחי' אורות אח"פ, עדיין היו האורות סתומים וקמוצים, וכשבאו בחי' הנקודות שהם חכמה שהוא פתח, והוא בחי' העין כנ"ל, אז הם נפתחו בפתיחו דעיינין כנזכר בתיקונים. וזהו ענין נקודות פתח. אבל בתחלה בבחינות הטעמים, שהם כתר הוא קמץ, כי האורות היו קמוצים וסתומים.

נ) והפתח מורה על חכמה, והם הנקודות: כלומר, שהנקודות דהיינו הז"ס תחתונות יצאו מהזווג הזה דקמץ פתח שהם כתר וחכמה. כנ"ל. ואז יוצאים ומתגלים הנקודות דס"ג כמ"ש להלן. 

הטעמים דס"ג שהם בחינת אורות אח"פ וכו' וכשבאו בחינות הנקודות וכו' נפתחו בפתיחו דעיינין: וצריך שתבין כאן את ההפכיות הנעשה בסבת עלית ה"ת בעינים, שהנקודות קדמו להטעמים. כי עיקר ההבחן בין טעמים לנקודות הוא, אשר הטעמים דס"ג שהם עד הטבור, לא נתחברו בה"ת, דהיינו בזו"ן הפנימיים דא"ק. והנקודות של הס"ג, שהם הט"ת מחכמה ולמטה נתחברו עם הה"ת ועלו למ"ן לעינים. כנ"ל בדברי הרב (דף שצ"ו אות ו'. ובאו"פ שם). והנה כאן בפרצוף שיצא מהזווג הזה דנקבי העינים, נעשה ההיפך. כי בחינות הנקודות, דהיינו החיבור של ה"ר בה"ת נעשה בנקבי העינים, ובחי' הטעמים, דהיינו בחינת ה' ראשונה שלא נתחברה כלום עם הה"ת, יצאו באח"פ, כנ"ל (באו"פ דף תל"ו ד"ה אמנם). ונמצאו הנקודות למעלה בנקבי העינים, והטעמים למטה באח"פ. שהוא בהיפך מעמידתם בס"ג, ששם הטעמים הם למעלה מטבור, והנקודות היו למטה מהטבור. אמנם באמת עדיין אין זה נקרא יציאה להנקודות, כי כל עוד שבחינות הנקודות הם בנקבי העינים אינם מגולים לחוץ, כי הם שם בסוד קמץ כנ"ל (דף תל"ה ד"ה הז'). אלא אח"כ ע"י הזווג דע"ב ס"ג שהנקודות יוצאות מהעינים לפה מתחת הטעמים, שנבחן שהנקודה הדבוקה בהפתח נפרשה ובפרדה משם, ונשארו העינים בסוד פתח לבד בלי נקודה, ואז נפתחו העינים. והאח"פ חוזרים לראש, והז"ת באים למקומם. 

וזה אמרו "שכל זמן שלא יצאו רק הטעמים דס"ג היו האורות סתומים" כלומר, כל זמן שה"ת היתה בהעינים, שהנקודות לא יכלו לצאת רק הטעמים לבדם בסוד יה"ו הנקיים מה"ת, הנה אז היו האורות סתומים וקמוצים. "וכשבאו בחינות הנקודות שהם חכמה שהוא פתח, נפתחו בפתיחו דעיינין", כנ"ל, שאז ירדה הנקודה הדבוקה בהפתח אשר בעינים, ומתגלה אור של הנקודות דס"ג לחוץ, שהם בחינת חכמה, כנ"ל, (דף תל"ה ד"ה חכמה).

נא) ונחזור לענין הפסוק פקח עיניך. כי כאשר בא בחי' העי"ן, שהם הנקודות אז נאמר פקח עיניך, שאז הוי בפתיחו דעיינין. והנה כבר נתבאר כי כל בחינות האלו הם בשם ס"ג, ושם זה רומז לבינה, שהוא גבורה עלאה דבה תליין הדינין, לכן בזו הבחי' של ס"ג, היה ענין ביטול המלכים. גם בפרטות ס"ג עצמו יש בו בחי' הטעמים, שגם הם נקראים ע"ב, עם היותם בס"ג, אבל הנקודות דס"ג הם עיקריות דס"ג עצמו, שהם ס"ג דס"ג ושם היה ביטול ומיתה. וז"ש הכל ס"ג יחדיו. כי בשם ס"ג היה כל הביטול. וס"ג עצמו מורה ע"ז שהוא מלשון נסוגו אחור, שהוא ביטול המלכים. 

נב) והנה העין נקרא ג"כ ע"ש ס"ג, כמו אח"פ הנ"ל, והוא בענין זה כי הלא כאשר היה ג' בחי' הנ"ל, שהם אח"פ, שהם הטעמים, היה שם ס"ג שלהם בחי' הוי"ה שהוא ס"ג: יו"ד ה"י וא"ו ה"י. אמנם בעין, שהוא בחי' הנקודות, הוא ס"ג של ג"פ אהי"ה, שהוא בגימטריא ס"ג ג"כ. וזהו ס"ג אשר בעין. 

נג) והנה כל אהיה מאלו הג', לוקח כל בחי' כ"ב אתוון, הנרמזים בקמץ פתח כדי לעשות מהם כלים, ע"י הסתכלות העין בהם, וא"כ כל שם אהי"ה מהם כולל כל בחי' כ"ב אותיות. ונמצאו ג' שמות אהי"ה, עם ג"פ כ"ב אותיות, ע"ה, עולה ק"ל בגימטריא עי"ן, הרי איך שם ס"ג רומז ג"כ בעין.

נד) וזהו פקח עיניך וראה, כי באח"פ יש ג"פ ס"ג, בגימטריא פקח ע"ה, ואחריהם בא בחי' עינים. וזהו פקח עיניך, כי' ג' אהי"ה אלו שבעינים, הם בחי' אהי"ה ביודין, גימטריא קס"א מנין עיניך ע"ה. וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים.

נד) פקח עיניך וראה, כי באח"פ יש ג"פ ס"ג גי' פקח ע"ה ואחריהם בא בחינת העינים: כלומר, שהתפלה היא כדי להיישיר הסדר, שיהיו יה"ו שהם הטעמים למעלה וס"ג אשר בעינים שהיא בחינות החיבור של ב' ההין אשר שם, הנה היא תרד למטה אחר מקום הטעמים. כי אז אחר שיורדת הנקודה הדבוקה בהפתח אשר בעינים, ונשאר הפתח בלי החיבור דה"ת. אז נפתחים העינים בסוד פתח. וזה אמרו "ואחריהם בא בחינת העינים" כלומר אחרי הטעמים הרמוזים בהגימטריא פקח". 

וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים. כי ע"י החזרת הסדר למקומו כבדיבור הסמוך, שתרד ה"ת למטה ויה"ו יחזרו למעלה, נמצא מתתקן כל השממון הגדול שנעשה בסבת שביה"כ. והיינו עם כל התיקון כלים שיש לנו היום בעולם התיקון.

סיכום: היום למדנו את הרעיון – איך יוצאים כלים במדרגות. אומר, שהרי ראינו שכשיצא פרצוף ג"ע א"ב ס"ג לפני שיצאו הנקודות, למטה מטבור לא היה מילוי. רצינו לפעול גם למטה מטבור. כשמסתכלים על גלגלתא שהוא בריח התיכון, אז רואים שיצא גלגלתא, והוא בח' גלגלתא של גלגלתא ועד החזה בח' חכמה, ומחזה עד טבור ס"ג בח' בינה, ומטבור ולמטה זה ז"א ונוקבא זה בח' העולם, הרצונות והכלים, כי כח"ב שייכים לצד המאציל של הנברא, וצד הנברא של הנברא זה בח' זו"ן. וברגע שכך, כאשר באים לבח' זו"ן אז קרה צ"ב במדרגות, כדי להוליד את עולם הנקודים ואז הוא יוצא בהתחלה בקטנות ואח"כ בגדלות, והיא שגורמת לשבירה. אז עכשיו רוצים לראות, בא לספר לנו, איך יצאו הכלים האלה שהם כל החסרונות שקיימים. חיסרון, למדנו, שזה אות. כמו שחור ע"ג לבן. כשיש לבן הוא ההארה, והחיסרון הוא אותו רצון שאני מרגיש בהעדר ההארה. אז כל החסרונות נמצאים בכב' אותיות, וע"ז רוצה לתת רמז – שהראש שמוליד את כל הכלים, החסרונות, נקרא קמץ ופתח. 

קמץ ופתח, זה שני ווים ונקודה, ואת הרעיון הזה של הקמץ והפתח, זה עיקר השעור שרוצה להסביר איך דרכם מולידים את החסרונות. 

הקמץ הוא קמצן, הפתח נדיב. אומר, שפה בעולמות העליונים הקמצן בא לפני הנדיב, ושואל למה לא קודם לתת ואח"כ להתקמץ. אומר שהסדר האמיתי והנכון, כמו בגלגלתא – כל מה שיכול לקבל בע"מ להשפיע נתן. קודם תתן. אדם רגיל קודם שומר הכל, ואח"כ נפתח לתת. אומר שזה סדר לא טוב. אומר, לראות איך היה בעולמות העליונים: כשיצא עולם הנקודים אז יצא קודם בקמץ, דהיינו זיווג בקטנות, כלומר שה' תתאה עולה לנקבי עיניים ועושה שם סתימה. במקום שיהיה ראש שלם נהיה ראש חלקי, ואז א"א להאיר בצורה שלמה, כמו שלמדנו שכאשר יש זיווג בצורה חלקית, אז כבר בזיווג להכנה, במקום שיהיה זיווג כמו בס"ג, על כל המדרגה, יש זיווג בצ"ב רק על ג"ע. כשבאו לעשות זיווג בעולם הנקודים, אז היה בהתאם לרשימות בראש. עשו זיווג רק בנקבי עיניים. זה נקרא לעשות זיווג בקמיצו. קודם להיות קטן ואז לגדול. אומר, זה לא סדר טוב. כי לא היתה ברירה ולכן עשו כך. כתוצאה מארועים שקרו בצ"ב, אבל הסדר הנכון, כמו בא"ק, להיות גדול קודם. אם אתה לא יכול אז אל תתן, אבל תבוא לעשות כל מה שאתה יכול בהשפעה. 

הסדר היה כזה, שמלכות עלתה לנקבי עיניים ועשתה שם קמץ, ואז באו"א שהם הראש השני, דנקבה, שצריכה להתפשט לגוף, שם היתה בעיה שלא היתה מלכות. למדנו, שכשהמלכות עלתה לראש אז ה' תתאה עלתה לעיניים, ונשאר לאו"א למטה נשאר רק י.ה.ו. ה' תתאה בעיניים, אז אין למלכות לעשות זיווג, ואז נוצרה בעיה, אין מלכות. כשבאים לעשות זיווג על גדלות, נקראים כמו דומים לטעמים בס"ג, כי בטעמים דס"ג ראינו שהם לא התערבו עם ה' תתאה, עם ד' ג' שלמטה מטבור, ולא התערבו למעלה, כי שם כלים מוכנים, עם רצונות לעשות כלים. ח"ג של ד' ג' שהיה למטה מטבור, הטעמים לא התערבו שם. לכן, כשעלו רשימות, אז כשאין ד' ג' לעשות עליהם זיווג, אז זה כמו הטעמים שלא היה להם ד' ג'. אומר, שבאח"פ אלה של או"א נקראים כמו הטעמים, כי אין להם ד' ג'. וא"א לעשות עליהם זיווג. אין להם זיווג. היה ד' ג' אבל היה גם קימוץ ואפשר לעשות זיווג על קטנות.

בגדלות ירדה הנקודה ע"י אור ע"ב ס"ג שירד, הרשימות ד' ג' ביקשו הארה גם כן. אז ה' תתאה ירדה למטה ואז הקמץ, מה שהיה קודם, והפתח התחברו, שאו"א כבר זיווג של נקבה, שהזכר מתכלל בה. אז מה שהיה קודם קמץ ופתח מתכללים ביחד. הקמץ המתכלל מקבלת עכשיו את ד' ג' שקודם בגלל הקטנות היה בקמיצו. עכשיו ד' ג' זה הוא בפתיחו דעינין, ויכול להשפיע. אז משפיע, עושה זיווג ומתפשט לגוף, אבל נשבר, וזה 'פקח עיניך וראה שוממותנו'. קרה אסון, נפתחו הרצונות, חייתי אותם ונשברתי. לא רוצה להתפתח. איך זה קורה בין בני אדם – מי שנפתח רגשית לשני ופוגע בו, אז נסגר ולא רוצה להפתח יותר. זה מה שקרה לנו. נסגרנו רגשית ואת כל הרצונות לקחו הקליפות ונהיה לנו בלגן בראש. אנחנו כועסים ונסערים, כי מנסים להגן על עצמנו מכל מיני עיוותים, כי הקליפות לקחו את הרצונות שלנו. מה עשינו? פקחנו עינינו לעשות זיווג על רצונות גדולים.

היתה פה בעיה עליה נלמד בחלק ז', שלא היה לנו כח לנהל את הרצונות שלנו, ובגלל זה פתאום נהיתה שממה. אמרו לנו שאין ברירה וצריך ללכת בדרך אחרת. איך לנהל את הרצונות כדי שלא להשבר. איך להפתח מבחינה רגשית? אומר, בוא נעשה סביבה. אם יש לך זוגיות טובה או חברים טובים אז תיפתח רגשית. לא לגויים, ולא לאנשים שהולכים בדרך שלילית, אלא רק בסביבה שהיא אצלו, באצילות. רק סביבה שיש פרסא ברורה, שאתה יודע איפה הדברים הלא טובים. אם יכול להעלות למעלה, להעלות גירה ולהפריס פרסא, שם אפשר להיפתח, ולא במקום אחר. אם תיפתח במקום שלא ראוי, תיפתח למקום לא טוב. 'פקח עיניך וראה שוממותנו', אומר, נעשה סדר חדש, מתוך הבנה שלפעמים יש פתיחה של הרצונות ויש שבירה. השבירה אינה מבטלת את הפתח והקמץ כי חזרו לקטנות. אבל כל שאר הרצונות נראים כמו נקודות. המלכים נקראים כמו נקודות, כשכל נקודה עומדת לבד, בלי קשר עם אחרת. כמו מסך שמראה שלג, ללא תמונה, כי כל אחד עובד לבד, שבור ונפרד, וצריך לעשות תיקון כדי לחבר ביניהם. 

1. במצב הקטנות היתה מציאות של קמיצה על האור, שלא יכול היה להתפשט
וזאת מכיוון שה' תתאה, נקודת הסיום עלתה לנקבי עיניים.

2. אומנם הד' שעלתה לנקבי עיניים יש בה גם רשימות של ד'-ג' לצורך גדלות
אך היות וה' תתאה יש בה סיום אז היא סיימה שם את המדרגה ולכן הזיווג בראש

א' דכתר נקרא קמץ.

3. באבא ואמא לא היתה ה' תתאה, היות והמלכות עלתה לנקבי עיניים ולכן
הם נקראים יה-ו בלי ה', בלי מלכות ולכן לא יכלו לעשות זיווג.

4. במצב הגדלות הה' תתאה ירדה מעיניים ואז היה אפשר לפתוח את העיניים
דהיינו, לעשות זיווג על ד'-ג' מהרשימות שעלו מנה"י דא"ק ע"י נקודות דס"ג

ולהתפשט לז"ת דניקודים.

5. היות וצמצום ב' עדיין שלט בראש א' ישסו"ת, והיות ובאו אורות גדולים בכלים

קטנים אז פקיחת העיניים הזאת גרמה לשיממון בסוד הכתוב "פקח עינייך וראה

שממותינו", דהיינו שנהיה שיממון.

6. כאשר אדם נפתח מבחינה רגשית ומגלה את הרצונות והמאויים הכמוסים שלו
אבל עושה את זה בסביבה שאין בה את היכולת לעבד את הרצונות הללו, אז

נוצרת שבירת הכלים. האדם נשבר וגורם לקליפות דהיינו, לעיוותים להשתלט על

הרצונות שלו, וזה מה שמוליד את עיקר בעיות הנפש של סגירות כעסים פחדים וכו.
את התיקון של מצב זה נראה בע"ה בחלק ח' בעולם האצילות.

אין תגובות

להגיב