הדף היומי בתע"ס – חלק ו'| סיכום | שיעור 27 עמודים תמ – תמא

62

חלק ו שיעור 27 עמוד תמ'

צריכים לדעת, שעולם הנקודים הוא השורש הראשון שעולמות אבי"ע נמשכים ממנו, כי כאן נתקן והושרש ענין השיתוף דמדת הרחמים בדין, בבחינת התחלה ראשונה. שהוא סוד עשרה מאמרות שהעולם נברא בהם. שפירושם עשרה כלים להתלבשות האור העליון. כמו שכבר הארכנו בזה לעיל באו"פ בתחלת חלק ד'. אבל בג' פרצופי א"ק הקודמים לא היו שם אלא בבחינת מאמר אחד, שפירושו, שאור העליון התלבש רק בכלי אחד, הנקרא מלכות, אבל הט"ס הקודמות להמלכות, היו נקיים לגמרי מבחינת כלי. 

ולפיכך צריכים להבין היטב השתלשלות הענינים המובאים בדברי הרב שבחלק זה. ואיך הם באים ומתקשרים בדרך סבה ומסובב, מג' פרצופים הקודמים. ונבאר מתחלה סדר האצילות של פרצוף הנקודים הזה, מהפרצוף העליון שלו הנקרא ס"ג דא"ק.

א) כבר נתבאר אשר הגורם העיקרי להתהוות כל פרצוף חדש, הוא ענין הביטוש דאו"מ ואו"פ זה בזה, כי זה המסך, והאו"ח שהוא מעלה, הממשיך ומלביש האו"פ של הפרצוף, הנה במדה כזו שהוא מלביש וממשיך את האו"פ נמצא מדחה מן הפרצוף את אור המקיף השייך להפרצוף. כנ"ל (דף רי"ג (אות ד' באו"פ סעיף ז'). והביטוש הזה של האו"מ מזכך את המסך מעביותו עד שמעלהו לשורשו דהיינו שמזכך אותו לגמרי מבחינת העביות דגוף עד שמשתוה להמלכות של ראש דאותו הפרצוף, שזה נבחן שהמסך עלה ונכלל בהמסך שבמלכות דראש, בהזווג ממטה למעלה אשר שם, ואז מתחדש המסך דגוף בעביות חדשה, המעלה קומה חדשה דע"ס בראש תוך סוף, וקומה חדשה הזו נבחן לפרצוף חדש ובן אל הפרצוף הקודם, שבו נעשה דבר ההזדככות והזווג החדש. כנ"ל (בחלק ג' בתשובה ר"י עש"ה). ואותו האור של פרצוף החדש הנולד, הוא בחינת חלק מאור המקיף של פרצוף העליון. כי אין האו"מ מתגלה רק ע"י אצילות פרצופים ונשמות של התחתונים. בסוד דחז"ל, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. שפירושו כל אוצר הנשמות הכלולים באו"מ העליון הכולל. וז"ס הביטוש דאו"מ באו"פ, כי זה כל אורח גילויו. כמבואר. 

והנך מוצא, שהמסך דגוף שהוא המסך דטבור, הוא עיקר הפועל האצילות דתחתון. כי הוא העולה להתכלל בזווג עליון של ראש, והוא המעלה את הרשימות של הע"ס הנשארות אחר הסתלקות האורות של הגוף דעליון, אל המאציל, שהיא המלכות דראש. כמ"ש בחלק ד' בתשובה ר"י הנ"ל באורך, עש"ה. וטעם הדבר, כי בהקדושה נמצאים תמיד ההעלמה והגילוי עולים כאחד, ובכל מקום שאתה מוצא העלמה תדע ששם הוא מקום הגילוי ג"כ, שהם נאחזים זה בזה, כדמיון הפתילה והאור בהנר. וכל כיסוי והעלם הוא ההכנה היחידה, לבחינת הגילוי שלה, באופן, שלולא אותה ההעלמה, לא היה שום מציאות להגילוי ההוא, כמו שאין מציאות לאור הנר זולת הפתילה. 

וכבר ידעת, שהמסך דטבור הזה, במציאותו הראשונה דהיינו בפרצוף הא' דא"ק, היה הגורם היחיד למציאות החושך וחלל הפנוי בהעולמות, וכל ההפרש מעולם הא"ס ב"ה שמילא את כל המציאות לבין פרצוף הא"ק, שהוא רק בחינת קו דק של אור, נתהווה בסבת מסך דטבור הזה, שעכב על אור העליון ולא נתנו להתפשט ולמלאות את כל המציאות כדרכו, ועשה סוף וסיום על אור העליון בנקודה האמצעית, כמ"ש כל זה בחלקים הקודמים באורך. ואע"פ שענין העיכוב והכאה על אור העליון עשה המסך בהמלכות דראש, אמנם נודע שהמסך דראש אינו מעכב לאור העליון. אלא בבחינת "כח" לבד, משום שגם בחינת הלבשה אינו נוהג כלל בראש, ומכ"ש עיכוב על הלבשה, אלא כל הנרשם בבחי' "כח" יוצא ומתגלה בהגוף ב "פועל" ובחינת ההלבשה שעשה באו"ח דראש, דהיינו על ט"ס הראשונות מתגלה בט"ס ראשונות דגוף, שמקומם מכונה, מפה עד הטבור והעיכוב ודחיה שעשה בראש, מתגלה בהמלכות דגוף, שמקומה מכונה מטבור עד סיום רגלים, באופן שמסיום רגלים ולמטה, נעשה חושך גמור, כי כבר נפסק שם הקו אור שנמשך מא"ס ב"ה. ונודע, שנקודת הסיום הזה, היה אז בבחינת עוה"ז, דהיינו כדור ארצנו ממש, בסוד הכתוב ועמדו רגליו על הר הזיתים.

ב) והנה נתבאר, אשר כל בחינת הדין שישנו בהמציאות, צרור וחתום במסך דטבור במציאותו הא', שהוא פרצוף הראשון דא"ק, ולפיכך, נעשה שם ביטוש חזק בין או"מ לאו"פ, כי האו"פ שנתלבש בעקודים דפרצוף הזה, היה קטן מאד בערך אור העליון הנשאר מחוץ, שהוא כל האור הקודם שהיה ממלא כל המציאות, הנקרא אור מקיף כלפי הפרצוף ההוא, ומקום של הבטישא היה בהמסך דטבור, כי לולא המסך ההוא, היה אור המקיף בא בפנימיות המציאות כמקודם לכן. וזה גרם הזדככות המסך והסתלקות האורות של העקודים דפרצוף הא' דא"ק שנקרא פרצוף גלגלתא. והמסך עם כל הרשימות שנשארו מהע"ס, עלו ונתכללו בזווג המלכות דראש, דפרצוף הזה. מלבד בחינה אחרונה שאינה מנחת רשימו, כנודע. 

והנה הזווג נעשה שם על הרשימו דבחינה העליונה, הכלולה בהמסך, שהוא הרשימו דבחי"ג, כי הרשימו דבחי"ד נעלמה להיותה בחינה אחרונה, וע"כ נעשה שם הזווג על בחי"ג ויצא קומת חכמה, מכח עלית המלכות בחוטם, מחמת שנתכללה עם המסך דטבור הכלול רק מבחי"ג. כנודע. כנ"ל בחלק ג' בתשובה אות ר"י ע"ש. ונתבאר שם שאחר שהוכר העביות שבהרשימות דמסך דטבור שהם באים מעביות דגוף, נמצאים תיכף שיורדים מהראש לגוף, והוא לבחי"ג של הגוף, המכונה חזה, שמחזה ולמעלה מוציא ע"י זווג עם אור העליון, ע"ס דראש, עד הפה דפרצוף העליון, ומחזה ולמטה מתפשט בע"ס דתוך וסוף של הגוף, המסתיימים במקום הטבור של העליון, כי אינו יכול להתפשט למטה מטבור, להיותו חסר בחי"ד, ולמטה מטבור הוא מקום דבחי"ד.

ג) והנך מוצא, אשר מסך דטבור הזה שהפריע לאור מקיף דפרצוף הא' דא"ק, ולא נתנו להתפשט מטבור ולמטה כנ"ל, הנה מכח הביטוש שהאו"מ עשה בו, נתכשר עתה להמשיך ולהלביש פרצוף שלם ברת"ס. הרי שדוקא כח ההעלמה נתהפך ונעשה לבחינת כח של גילוי. ועוד לא נסתיים בזה, אלא גם המסך דטבור של פרצוף ב' דא"ק הזה, מזדכך ג"כ מכח הביטוש דאו"מ בו, עד שעולה ומתכלל בהזווג של ראש דאותו פרצוף, וגם הוא מתחדש שם, בבחינת עביות חדשה דבחי"ב, כי גם כאן נעלמה הבחי' אחרונה שהיא בחי"ג ולא הניחה ממנה רשימו, כנ"ל. ואחר שהוכר עביות הגוף שבהמסך, נמצא יורד למקום בחי"ב דגוף, שהוא בערך בחינת החזה דהעליון שלו, כי הטבור דפרצוף ע"ב הזה, הוא בחי"ג, כנ"ל, שבפרצוף הב' דא"ק כבר אין שם כלל הבחי"ד, וע"כ נמצא החזה שהיא בחי"ב שלו. וע"כ יורדת הקומה החדשה, אשר נאצלה ממנו, אל מקום החזה שלו. ומחזה ולמעלה, מוציאה ע"ס דראש, ומחזה ולמטה, ע"ס דגוף בתוך סוף. וזה הפרצוף הוא פרצוף הג' דא"ק, הנקרא ס"ג דא"ק. והרי שוב אותו הדבר, אשר כח ההעלמה נתהפך ונעשה לכח של גילוי. כי המסך דטבור אשר הפריע לאו"מ דפרצוף ע"ב, ולא נתנו להתפשט אף משהו למטה ממנו, הנה עתה התחדש והתפשט לפרצוף שלם ברת"ס. 

סיכום: שיעור ראשון בהסתכלות פנימית. אומר כאן שהשורש של כל העולמות הוא עולם הנקודים, כי שם יצא לראשונה ג' קווים בראש, וב' קווים בגוף. כל זה נובע מהרשימות שעלו מנק דס"ג. אומר שאם רוצה ללמוד על עולם הנקודים ודרכו על עולמות אבי"ע אז כדאי ללמוד איך הגענו לעולם הנקודים הזה, מה השורש שלו – כל מה שקרה בא"ק, ולכן בתחילת ההסתכלות הפנימית עושה בעה"ס חזרה מאוד מקוצרת על מה שקורה בעולם א"ק כדי להגיע עד עולם הנקודים.

מתחיל ואומר, שיצא פרצוף, דהיינו אחרי שהיה צמצום, שנגרם כתוצאה מהבחירה ביתר דבקות, שהיא בחירה בויתור על האור, ורצון בקשר, ביחד. אבל אין כלים ליחד, כי לא מכירים את מקומו. אמנם היו במחשבת הבריאה כלים ליחד, אבל לא היה להם גילוי, ולכן צריך לגלותם. אומר, אם אוותר על האור, יהיה לי מקום לגלות את הבח' הללו. 

החליט אם כך לעשות צמצום. לסלק את האור וזה גרם עוד בצמצומו שיהיה תהליך כזה שכשכל פעם שמסתלק האור נעשה מקום פנוי לתיקונים. נעשה תהליך שבו כל הזמן, גם אם מגיע האור, הוא מסתלק וחוזר חלילה, כדי שיהיה תמיד מקום פנוי לתיקונים. ז"א שההעלמה של האור מאפשרת לתקן את מה שבחרתי ביתר דביקות, דהיינו לתקן ולהביא עצמי למצב בו אפשר לבנות כלים. תהליך זה נקרא בפרצוף א"ק ביטוש. שהאור המקיף בא ומבטש את האור הפנימי ואומר לו שלא יכול להשאר במצב הזה, כי הפסיק לתקן. ז"א, לשים לב לדבר יפה, כי האו"מ, כתוב בחלק ב', שאינו דבוק. אור א"ס שהוא המקיף, אינו דבוק בעיגול. העיגול הוא התפישה הפרטית שלנו, לשם הוא בא, ואינו דבוק בו, פירוש שאינו יכול להתקבל בו. יוצא שהאו"מ מקיף בא ואומר שא"א לקבלו. האו"מ הוא כל המפגש האישי עם המציאות. אני פוגש את הכלים דעיגולים שלי. כשפוגש את המציאות צריך להבין שבאה לגרום לי לביטוש, לומר מה אין לי. לגרות. לתת משוב שאם לא קיבלת את האור ואתה לא מאושר בתכלית השלמות של האושר, זה אומר שלא הכנת מספיק כלים. זה מגרה אותי לעשות כלים, וזה נקרא הביטוש.

בא או"מ ואומר שלא קיבלת את כל האור, הרי אמרת שתסלק את האור כדי לבנות כלים שתוכל לקבל את כל האור בכלים החדשים, אם לא קיבלת את האור כנראה שאין כלים. ז"א שבכל תהליך כשרואה שאין את האור, לא בתענוג או שמחה, לפעמים אפילו עצוב או מדוכא. צריך להבין, לא לבכות להשם וליילל לאור. צריך ללמוד לבנות כלים. זה מה שעשו בעולמות. אומר, אם כך, מה שיש עכשיו אני לא מחשיב יותר. אני רוצה להפסיק להחשיב את האור שקיבלתי עד עכשיו. להפסיק להחשיב זה אומר, שהוא לא מאיר לי יותר. אומרים 'נעשה לנו רב'. אומר שמחליט להסתלק מהמדרגה, כלומר – אין היעדר ברוחני. קיבלת הארה, למשל אתה יודע משהו שלמדת, מרגיש שיש תובנה גדולה. אומר, אל תחשיב אותה כ"כ, כי אם אתה לא תחשיב אותה אז יהיה לך את הכח והאפשרות לבנות דבר חדש. אז מה, להגיד שלא קיבלת? לא. תגיד שכשהיית בכיתה א' וקיבלת רמה מסויימת, אל תחשיב אותה כעת, אלא תראה את החיסרון שאתה צריך לבנות חיסרון אמיתי לכיתה ב', וכן הלאה, עד גמה"ת, עד יבוא משיח, כל הזמן צריך לתקן. אבל לנו עשו כבר את העבודה. נותנים לנו גילוי זה מלמעלה, שכל פעם חסר לנו, ולא משנה כמה מקבלים, עדיין חסר. כל יום מקבלים אתגרים כאלה ואחרים, ולוחצים עלינו. זה הביטוש.

בשלב ראשון אומר, היה ביטוש של או"מ באו"פ. אחריו, המדרגה, הטבור, הסתלק, הזדכך ועלה לראש, ואז העלה איתו רשימות. ז"א שכשאני מסכים לא להחשיב מדרגה מסויימת, כדי ללכת למקום גדול יותר, אז צריך להעלות מזה רשימות, ממה שהיה שם. כי בתוך התהליך של ההסתלקות לומד עוד פרטים בתוכי, שהם לא שלמים. 

אומר לנו, שהיה ביטוש. הטבור עלה לראש, התכלל איתו בזיווג דהכאה, הזדכך וירד לגוף ועושים פרצוף וכלי חדש. אותו הדבר קורה בגלגלתא, ומגלגלתא לע"ב ואותו דבר מע"ב לס"ג. כך יוצאים הפרצופים, עד שאומר לנו, שכל זה יצא על הטבור, כתוצאה ממנו, כי הטבור מחזיק לנו שני דברים: א. שעד כאן התקבלה ההארה, ומכאן למטה לא. טבור – עד כאן טוב האור. דווקא ההעלמה, מה שלא מקבל, זה צריך לעורר לעשות עבודה. בקדושה נמצאים ההעלמה והגילוי שעולים כאחד. בכל מקום שתמצא העלמה, דע ששם מקום הגילוי. ז"א אם מרגיש שמשהו חסר, אני מבין שזה בא מגילוי כלשהו. אני לא יכול לראות משהו ולבנות אותו על שלילה. תמיד על חיוב ומתוכו לראות מה חסר. זה קורה כך באופן טבעי: אם אדם אדריכל, אז מה שמפריע לו בחדר, שואל ורואה איך צריך לבנות את החדר, מתוך החיסרון. אנשים שעסוקים באמת ויודעים איך צריכה להיות בנויה הנפש, רואים בדיוק מה חסר בנפש, דווקא מתוך הבנת השלם.

יותר מזה אפשר לומר, שמבח' עבודת נפש, בקדושה, אני צריך להבין שההעלמה והגילוי באים כאח. ז"א בכל מקום שאנחנו מוצאים איזשהו חיסרון שהו"מ גורם, שם מקום גילוי לעוד עבודה, מקום פנוי לתיקונים. בלי העלמה לא היתה מציאות לגילוי האור. זה באופן יותר עמוק, ואפשר להגיד בפשטות שאם לא יהיה כלי לא יהיה אור. אם לא יהיה רעב לא יהיה שובע.

אומר לגבי מסך דטבור, שכל הבח' כבר נמצאות בראש. אפשר לראות אותו הדבר בפתיחה לפירוש הסולם. אומר שבראש יש מלכות מזדווגת ומסיימת שמראה כוחה. מפה עד טבור מלכות מזדווגת שמקבלת, וממלכות ולמטה מלכות המסיימת. מה שנמצא בראש בכח נמצא בגוף בפועל.

אין תגובות

להגיב