הדף היומי בתע"ס חלק ו' | שיעור 29 – סיכום עמודים תמ"ד-תמ"ה

134

חלק ו' שיעור 29 עמוד תמד'

ח) ועם כל המתבאר עד הנה תבין כי עיקר כל התיקונים תלוים במ"ה וב"ן, שמקום עמידתם מטבור ולמטה דכל פרצוף, כי שם מקום הדין והחסרון שבכל פרצוף, כמו במטבור דפרצוף הראשון דא"ק, כנ"ל באות א' וב', כן בכל הפרצופין, עד סוף עשיה. וכל פרצוף תחתון לא בא אלא למלאות ולהשלים מקום חסרון זה שבהעליון, מחמת כח הדחיה והעיכוב המצוי במסך הטבור ההוא, על אור העליון, וכמ"ש לעיל, אשר כל תחתון מגלה חלק מאור הזה שנדחה מחמת המסך דטבור דעליון. באופן, שכל שמתרבה הפרצופין ונשמות, כן הולך ומתרחב הגבול הזה שמטבור ולמטה ונעשה מוכשר לקבלת אור העליון, עד שיתגלה או"מ הכולל הנק' או"מ דא"ס, ואז יהיה גמר התיקון. ולפיכך עיקר כל התיקונים תלוים רק בהפרצופים מ"ה וב"ן שמקום עמידתם הוא מטבור ולמטה. וזכור זה כי הוא ידיעה יסודית בכל הקף החכמה. 

והנה עולם הנקודים הזה שהרב עוסק בו כאן הוא מ"ה וב"ן הראשון שנתגלה בהעולמות, ונקרא בשם ב"ן לבד, והטעם כי לא נשתייר ממנו לבא בהעולמות אבי"ע, רק בחינת הנקבה לבדה, הנק' ב"ן. כי הזכר הממשיך המוחין, דהיינו הג"ר, נקרא בשם מ"ה, והנקבה המקבלת המוחין נק' בשם ב"ן.

ט) ועתה נבא לעצם דברי הרב, ותחלה נבאר ענין הכלים של פרצוף הנקודים. והנה הרב אומר (דף ת"ח אות י"ט) שהכלים יצאו ע"י הסתכלות עינים באח"פ, ויש להבין למה נשתנה יציאת כלים דנקודים משאר הפרצופים כי נודע, שהמלכות של ראש מתפשטת מינה ובה, לעשרה כלים מלמעלה למטה, בכל אותו הכמות שהאו"ח שלה, הלבישה להע"ס דראש. ולפי זה גם כאן היתה המלכות דעינים צריכה להתפשט בסוד כלים מנקבי עינים ולמטה, בזה השיעור שהלבישה מנקבי העינים ולמעלה. וא"כ היה צריך להיות ההסתכלות, בנקבי העינים, ולא באח"פ. 

אמנם ענין עמוק יש כאן, כי נתבאר לעיל באות ז', שאע"פ שהה"ת שהיא הבחי"ד עלתה לנקבי העינים, שהיא בחי"א, עכ"ז לא נעשה הזווג על בחי"ד, אלא על הרשימו דבחי"ב דהתלבשות, המכונה אזן, שהוא בחינת הזכר, ועל הרשימו דבחי"א דהמשכה הנק' חוטם פה. כמ"ש באורך לעיל (באו"פ דף תל"ג ד"ה אות יוד באזן). ונמצא משום זה, שהכלים דנקודים אין בהם מבחינת ה"ת דהיינו בחי"ד, ולא כלום, כי הה"ת נשארה בנקבי העינים, ולא נמשך מבחינתה למטה. 

ואין להקשות לפי זה, איך נתחלקו גם הג"ר דנקודים לב' ראשים: לגו"ע שהוא הכתר, ולאח"פ שהם חו"ב, כנודע, אשר ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. כנ"ל. אמנם צריכים לזכור שאחר שהרשימות שעלו לזווג לנקבי העינים דראש ס"ג נתכללו בהזווג של ראש, ונתחדש בהם עביותם, הנה תכף יורדים משם למקומם המותאם להם בהגוף, שהוא הטבור, ושוב יורד אור העליון על המסך, ורשימותיו, בזווג דהכאה, ומוציא מטבור ולמעלה ע"ס דראש, ומטבור ולמטה ע"ס דגוף, כמו בכל הפרצופין. וע"כ נמצא שוב ה"ת כלולה בהמסך שבמקום הטבור, ולכן שוב ירדו האח"פ לחוץ, כמו בראש, וע"ד זה בג"ר דנקודים עצמם, אחר שמתחלקים לגו"ע ואח"פ, נמצא שוב ה"ת בעינים. אלא מעינים ולמטה אין ה"ת מתפשטת כלום, כנ"ל, משום שההסתכלות שה"ס הזווג, אינה נעשה בבחי"ד דהיינו בה"ת, אלא בבחי"ב ובחי"א שהם אח"פ. כנ"ל. והנה נתבאר, שהכלים דנקודים הם רק מבחי"ב ובחי"א, ואין בהם מבחי"ד כלום, אע"פ שהמלכות דראש כלולה מן ה"ת, כמבואר. 

וע"פ זה תבין, דענין השיתוף של מדת הרחמים בדין, שהם החיבור דב' ההין: ה"ר, וה"ת. הנה שיתוף הזה נשאר קבוע וקיים בנקבי העינים, ולא בבחינת האח"פ, שיצאו לחוץ, כי באח"פ שיצאו לחוץ, אין שם אלא בחינת ו' שה"ס המסך דה' ראשונה לבד, כי בחי' ה' תתאה לא נמשכה אליהם מנקבי העינים, כנ"ל. וזכור זה. 

ועל פי זה, נבין ענין ב' מיני נה"י. שהאירו בחו"ב דנקודים. שהם: נה"י דכתר, (כמ"ש הרב בע"ח ש"ט פ"א ובשער י"א פ"ח. ויובא בחלק ז'). ונה"י דא"ק, דהיינו יסוד דא"ק. (כנ"ל דף ת"ו אות ט"ז). גם ענין דעת עליון שבג"ר דנקודים (כנ"ל דף תי"ט אות כ"ו). וענין דעת תחתון שהוא ראש הז"ת ומלך ראשון דנקודים שיובא להלן בחלק ז'.

י) וכדי להבין זה צריכים לידע ידיעה יסודית בענין יציאת ז"ס תחתונות, מכח החיבור דה"ת בנקבי עינים. ותדע, שה"ת זו עשתה ד' פסיעות, עד שבאה למקומה בז"ת של הנקודים. כי תחלה באה לנקבי העינים, בסוד חולם, דהיינו אחר ירידתה מן התכללות שלה בהראש דס"ג אל מקומה בהטבור דא"ק, ונעשה הסתכלות הא' על מסך הכפול שלה, ויצאו ע"ס מטבור ולמעלה עד החזה, הנקרא ראש הא', או ישסו"ת, ובמקום הזה נבחנת הה"ת שבהמסך לבחינת חולם שממעל לאותיות יה"ו, הנק' ג"ר דנקודים. וזה פסיעה הא'. ואח"ז נתפשטה מהטבור ולמטה, לבחינת גוף מבחינת אח"פ היוצאים לחוץ מהראש. שהאח"פ האלו הם הג"ר דנקודים. ונודע, שהם נבחנים ג"כ לבחינת ראש בערך עצמם, בע"ס שלמות, הנחלקים ג"כ לגלגלתא ועינים ואח"פ, (כנ"ל דף תל"ו ד"ה והנה) שגו"ע הוא הכתר דנקודים, ואח"פ הם החו"ב דנקודים. ושוב באה הה"ת בנקבי העינים דהיינו בהמסך דכלי דכתר, המכונה יסוד דכתר, או נה"י דכתר, כי מקום הזווג נק' יסוד או נה"י. וכאן הה"ת מכונה בשם נקודת הקמץ: שה"ס רקיע וניצוץ או קו ונקודה מתחתיה. וזהו הפסיעה הב'. 

וכאן הוא עיקר ההבחן, שה"ת היא למעלה בעינים, ויה"ו הם למטה באח"פ. שזה יורה, שאין באח"פ הללו כלום מבחינת ה"ת המחוברת בנקבי העינים, משום שסוד הזווג וההסתכלות לא נעשה אלא בבחינת אח"פ, שהם בחי' ה"ר לבד. באופן שרק הכתר לבדו הוא הנושא בתוכו את הה"ת, אבל החו"ב הם נקיים מה"ת.

יא) וההפרש מבחינת החולם לבחינת הקמץ הוא, כי נקודת החולם, שהיא הה"ת הכלולה במסך דראש הא', העומדת במקום הטבור כנ"ל, הנה היא נשארת שם קבועה בתמידית, ואינה זזה משם, משום שראש הא' אינה נחשב כלל לבחי' נקודים. (כנ"ל דף ת"ט ד"ה ג"ר). אבל נקודת הקמץ, שהיא בחינת ה"ת הכלולה בכתר של נקודים, הנה בה נוהג ענין עליה וירידה, כי בעת הזווג דע"ב וס"ג, נמצאת הה"ת הזו שיורדת מנקבי העינים למקום הפה, דהיינו מתחת לאותיות יה"ו, אשר אז שבים החו"ב דנקודים לבחינת ראש. כי אלו החו"ב דנקודים לא נדחו מן הראש לבחינת גוף, אלא בסבת ה"ת אשר באה בנקבי העינים דהיינו בנה"י דכתר, שהיתה שם כדוגמת החולם שממעל לאותיות יה"ו, וע"כ יצאו האותיות יה"ו שהם חו"ב דנקודים, לבחינת גוף, אבל עתה שה"ת ירדה משם ובאה למטה מאותיות יה"ו, דהיינו בסוד נקודת קמץ שדרכה לבא מתחת לאותיות, הנה שוב חוזרים החו"ב ומתחברים אל הכתר לבחינת ראש. 

וענין זה מכונה שנצח הוד יסוד דכתר נתלבשו בתוך החכמה ובינה, ונעשה להם למוחין, כלומר, שהשיב אותם לבחינת ג"ר וראש. כי בעת שנה"י דכתר היו ממעל להם, הנה אז נדחו מהראש ונעשו לבחינת גוף, אבל עתה שנה"י דכתר נתארכו וה"ת שבהם ירדה מתחת לאותיות שלהם, חזרו והשיגו בחינת הג"ר. וע"כ מכונה זה בשם התלבשות למוחין. וזהו פסיעה ג', של הה"ת. כי ירדה מתחת לאותיות.

סיכום: למדנו קודם כל, שלמטה מטבור זה עיקר כל התיקונים, כי למטה מטבור זה החומר גלם לעבודה. הפעם הראשונה שיצא מ"ה וב"ן למטה מטבור זה בעולם הנקודים, לכן הם הכלל של כל מה שצריך לתקן. גלגלתא ע"ב ס"ג כבר תיקן למעלה מטבור וכל מה שצריך לתקן הוא מ"ה וב"ן שלמטה מטבור. כל מצב שיוצא יוצא למטה מטבור. אם אדם בא לעשות עבודה וצריך להבין שבא לעשות תיקונים, עבודה, אז צריך לחפש את מ"ה וב"ן למטה מטבור. אם פועל ואומר מה הוא יודע, במקום לחפש מה לא יודע כדי לתקן, אז הוא טועה בגישה. נשאר אדם רדוד ולא מתחדש. המקום שלמטה מטבור הוא מקום לתיקונים.

עד המקום שכבר קיבלת, שכבר יודע, שאין לך שאלות עליו, זה מקום מתוקן. אבל המקום הלא מתוקן הוא מ"ה וב"ן. הם נשברו, היות וכך בעולם הנקודים אז יצא עולם חדש – עם בח' זכר שנקרא מ"ה, שבא לתקן את עולם הנקודים, וכל מה שאנחנו עושים בעולמות, ביצירת אדה"ר, בעם ישראל, בצדיקים, הכל בא כדי לתקן את הכלים שיצאו בעולם הנקודים ולא הצלחנו לתקנם. שם נמצא חומר הגלם, וכל פעם שפוגשים גם קליפה, מבינים שיש שם מקום לתיקון, או חיסרון בלי קליפה. אבל אם כבר מתוקן אצלי, זה לא מקום לתיקון. 

התפקיד של הזכר הוא למשוך את המוחין, ושל הנקבה הוא לקבל את המוחין הללו, כמובן כל זה בשביל לקיים את יתר הדבקות בה בחרנו.

אומר עוד, שהכלים של עולם הנקודים יצאו כך, שלמרות שהיתה התכללות עם הת' הכלים לא עשו זיווג ולא התפשטו לגוף, כי הרי אם עלו הרשימות מנקודות דס"ג לראש, והם עלו בהתכללות גם עם ד' ג' כמו שלמדנו בצ"ב, שהיתה התכללות גם עם ד' ג' והכלים הריקנים של נקודות דס"ג שירדו למטה מטבור התכללו עם נה"י דא"ק, היתי מצפה שיעלו רשימות גם מאלה. אומר שנכון שעלו רשימות, אבל לזכור שעלו שני מיני רשימות – ב' א' וד' ג', אבל ב' א' שהתכללו מד' ג'. והרשימות האלה, יש בהם ב' דברים. א. ד' שעושה צמצום. מלכות דסיום רגלין שעלתה למקום הפרסא. ב. הרצונות שהיו בנה"י דא"ק של ד' ג'. מצד הזיווג, זה נקרא ד' ג'. מצד הצמצום נקרא ד'. אז עד עכשיו הבנו שעלו רשימות ד' ג' וד', אבל גם של ב' א'. שבאו לעשות זיווג על מדרגה זו, עשו רק על ב' א' ולא על ד' ג', כי ד' צמצום היתה שם, אבל זיווג על ד' ג' לא עשו, כי זה עצם התכללות. אז השאלה היא למה לא עושה זיווג על ד' ג', אומר, כי זה התכללות ולא עצם. העצם, אפילו שקטן יותר, הוא יותר גדול מההתכללות. לכן עושה על ב' א', ולא על ד' ג'. 

כשעושים זיווג במדרגה, על איזה מדרגה ומה קורה לזיווג זה, המלכות מתפשטת מיני וביי לפי גובה הקומה. בגלגלתא מתפשטים כלים של ד', בע"ב מתפשטים ד' ג' לגוף, בס"ג כלים ג' ב' לגוף לפי הזיווג שעושים בראש. על ב' א'. שואל למה ד' לא מתפשט לגוף, כי לא עשינו זיווג עליו אלא רק על ב' א' ורק הוא נמצא בגוף. פה הוספנו, שלא היתה ממש התפשטות כי ב' א' זו עביות קלושה, אבל הכלים שיש שם הם רק מנק' דס"ג שיצאו על גובה קומה של ב' א'.

עכשיו רוצים להבין, מה קורה עם ד' ג' זה, איפה הוא, מתי עושים עליו זיווג. אומר, שכדי שנוכל לעשות זיווג על ד' ג' צריך לעשות פסיעות. פסיעות זה ד' ג' שקיבלנו בהתכללות נק' דס"ג, שהיתה השוואת צורה ולמדנו צ"ב, שמצד אחד היה צמצום ומצד שני התכללות עם ד' ג'. מתי נעשה זיווג על ד' ג', הרי אמרנו שיוצא פרצוף בזכות ד' ג'. אומר, צריך ד' פסיעות כדי שיצא ד' ג' זיווג דהכאה.

היום למדנו שלוש פסיעות ומחר נלמד את הרביעית שגרמה לשבירה.

ג' פסיעות ראשונות הן, מה שיורד מהשערות לנקבי עיניים, זה פסיעה א', אבל עוד לא יכול לעשות זיווג דהכאה.

מה שיורד מנקבי עיניים דישסו"ת למקום נקבי עיניים דכתר, זה פסיעה ב'. ועדיין לא יכול לעשות זיווג דהכאה להתפשט מיני וביי, כי הוא ראש זכר.

פסיעה ג' – מה שעובר מנקבי עיניים דכתר, למקור הפה דכתר, ששם יש גם נקבי עיניים של או"א. והזיווג הזה הוא זיווג של קטנות באו"א. עוד לא עושים זיווג על ד' ג'. 

שיעור 29 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ו'
סיכום בנקודות עמוד תמ"ד-תמ"ה – יד שבט תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1.כל החסרונות שהם חומרי גלם לעבודה נמצאים למטה מטבור שנקרא מ"ה וב"ן של אותו פרצוף
2. עולם הנקודים — הוא הראשון שיצא למטה מטבור ובשל כך הוא בריח התיכון של כל החסרונות שקיימים מאז ומתמיד.
3. היות ועולם הנקודים נשבר אז חלק מהחסרונות ירדו לקליפו, וחלק התבטלו, וכל מה שיצא לאחר מכן בא לתקן את זאת השבירה.
4. המושג הסתכלות עיניים באח"פ מורה שהזיווג נעשה על בחינת עיניים, דהיינו על בחינה ב"א ולא על ד, למרות שד' נמצאת בנקבי עיניים, זאת מכיוון שד' היא רק התכללות ולא עצם.
5. לבחינה ד שעלתה עם הרשימות עם נקודות דס"ג לראש הס"ג ישנם ד' פסיעות עד שתבוא לידי זיווג. פסיעה ראשונה מראש הס"ג לנקבי עיניים דישסו"ת. פסיעה שנייה מנקבי עניין דישסו"ת לנקבי עיניים דכתר. פסיעה שלישית מנקבי עיניי דכתר לפה דכתר, שבזאת מחזיר את או"א לבחינת ראש, אולם עדיין אינם עושים זיווג על ד.
6. את פסיעה ד נלמד בשיעור הבא.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

אין תגובות

להגיב