הדף היומי בתע"ס חלק ז' | סיכום | שיעור 7 – עמוד תצו – תצז

122

חלק ז שיעור 7 עמוד תצו

כ) ואמנם צריך שתדע, כי כמו שבקדושה הם ד' עולמות אבי"ע, ושרשם הם י"ס בלבד, המתפשטים בהם, בירור אחר בירור, ומדרגה אחר מדרגה כנ"ל, כן הוא באבי"ע הקליפות, כולם שרשם הם מבירורי המלכים שלא יכלו להתברר, והם י"א ספירות. וז"ש בזוהר פרשת תרומה קס"ד ע"ב, לס"א יהבין חושבנה יתיר, ואיהי במניינא בגריעו, כגון עשתי עשר, והכונה, כי עם דיהבין ליה חושבנא יתיר, כי בקדושה הם י"ס ובקליפות י"א, אדרבא הוא לגריעו, והוא, כי הרי עם שהם י"א בחינות אינם רק ט', כי הרי אלו י"א הם שבעה בחינות שבעה מלכים וב' אחורים דאו"א, שהם בין הכל תשעה לבד. אמנם בהתחלקות או"א לשתי בחינות, יהיו להם ד' אחורים, ואז יהיו כולם י"א בחינות כנ"ל.

כ) לס"א יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במנינא בגריעו כגון עשתי עשר: מביא מכאן ראיה על דבריו לעיל, שאומר שכללות האבי"ע דקליפות הם י"א ספירות שהם לעומת כללות אבי"ע דקדושה שהם עשר ספירות. והטעם שהם במנין י"א, מפרש טעמא, משום שהמה משארית הסיגים שלא נתבררו, כנ"ל, שיש בענין זה י"א בחינות, שהם ז' מלכים וד' אחורים: דאו"א וישסו"ת, שהם י"א. בסו"ה א"י אלקימו צור חסיו בו. והבן. והם הם סוד י"א יום מחורב דרך הר שעיר. וה"ס י"א סמני הקטורת, ולהיותם כל החיות אשר בהקליפות, ע"כ בהקטירם אותם, עולה החיות של הקליפות למעלה, ומתבטלים הסיגים והמות, והמגפה נעצרה. 

אמנם דברי הזוהר לפי עצמו לא נחית כאן הרב לפרשו, ולפי שיש בדבריהם ז"ל סוד גדול מאד, ראוי להביא שלימות המאמר ולפרשו מעט. וז"ל, לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במנינא בגריעו, כגון עשתי עשר. והא אוקמוה דבכל אתר דאתוון אתוספן כגוונא דא, איהו לגריעותא, כגון האמינון אחיך, דסגיא אמנון, ובסטרא דקדושה, גרע אות ואיהי תוספת. עכ"ל. פירוש: כי כללות הס"א הוא משבירת הכלים, כנ"ל בדברי הרב, שיש שם י"א בחינות ונודע, שהתיקון שלהם הוא בסוד י"ב פרצופי דקדושה, כי כל התיקון של שביה"כ, הוא בסוד שתים עשרה הפרצופים דאצילות. שהס"א הולכת ומתבטלת על ידיהם עד בלע המות לנצח. 

וזה אומרו, לס"א יהבי חושבנא יתיר ואיהו במנינא בגריעו, כי חשבון הוא כינוי למלכות, והמלכות דס"א הוא בבחינת חושבנא יתיר, (נ"ב מכי"ק המחבר זצ"ל, "חושבנא" פירושו חכמה, "יתיר" פירושו מוסיף בסוד כל המוסיף גורע). שה"ס מלכותא בלא תגא, שהם תשע ולא עשר, כי אין להם שום יניקה מהכתר, ותגא פירושו כתר, וע"כ הם בחוצפא, בבחי' מלכותא בלא תגא. והם ע' רעה, בסוד תשעה ותשעים מתים מעין רעה ואחד משאר מחלות. וזה אומרו, כגון עשתי עשר כלומר, בסוד כל המוסיף גורע, הם מוסיפין ע' על שתי עשר, (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל, ומסתלק פרצוף העליון די"ב שה"ס א"ס וכתר). ונשארו רק בי"א, (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל דהיינו י"א כי נתבטלים ונשברים ויורדים לרשותם של הקליפות, וז"ס שצעק העץ רשע אל תגע בו, כי בנגיעת עין בשתי עשרה, מסתלק האור והצירוף עשתי עשר שנעשה נופל לקליפות). כי אין להם יניקה בכתר. וז"א בסטרא דקדושה גרע אות ואיהו תוספת. כלומר, שגורעים הע' מן עשתי עשרה, ויוצא הצירוף דקדושה, בתוספת, כי נעשה שתי עשר. והבן זה בצירוף דברי הרב ועם ההמשך שבדברי הזוהר שם.

כא) ונמצא כי המלכים הנשארים מלהתברר הם הם חיות הקליפות. ולהיותם שם נקראו רשות הרבים, יען הם נפרדות ואינם מחוברות, כי עדיין לא נתקנו. והם, הם י"א יום מחורב דרך הר שעיר, הם המלכים שמלכו בהר שעיר הוא אדום, והם הם שאמרו. א"י אלקי"מו צור חסיו בו, כמנין י"א. והם הם י"א סמני הקטורת, אשר בהקטירם אותם עולים למעלה, ומסתלקים מתוך הסיגים הנקראים מות, ואז מתבטלים הסיגים והמות, והמגפה נעצרה, והבן זה. 

כב) ואלו י"א סמני הקטורת אינם אלא בחינה אחת, שהיא הנוגה לו סביב, וכנגדה ג"כ ביצירה, וכו בבריאה וכן באצילות. וקליפה זו דנוגה נקרא רוח אלקים מרחפת. שאותיותיו מ"ת פר"ח, הם רפ"ח ניצוצי המלכים שמתו. וקליפה זו נעשית מהרפ"ח ניצוצין שנשארו תוך הכלים ולא נתבררו, והיא מרחפת על הקליפות ולא נכנסה בתוכם.

כב) הנוגה לו סביב וכנגדה ג"כ ביצירה וכן בבריאה וכן באצילות: אכן תדע, כי אבי"ע דקליפה הם בהפך מאבי"ע דקדושה, כי הקדושה כל מה שהוא עליון, הוא יותר קדוש, וכל מה שמתמעט יורד קדושתו עד סוף עשיה, ובקליפות הוא להפך, כי קליפה העליונה שכנגד האצילות הוא חלשה ואינה כל כך רעה, וכל מה שיורד מתחזק הטומאה והקליפות. 

גם יש חילוק בענין העירוב טוב ורע שבקליפת נוגה, דהיינו בבחינת הסיגים שלא נתבררו. כי בעשיה רובו רע, ושם הם בחי' אבי אבות הטומאה, דהיינו טומאת מת. והקליפות דיצירה מעורבים טוב ורע מחצה על מחצה, והיא מטמאה גם את החולין, כי עולם היצירה, ה"ס חולין בטהרה. והקליפות דבריאה העירוב הוא ברובו טוב ומיעוטו רע, והוא מטמא רק את התרומה. כי עולם הבריאה הוא בחי' תרומה ועולם האצילות הוא רובו טוב, ויש בו מיעוט קליפה, ואפילו אותו המיעוט אינו מעורב עם הקדושה והקליפה דאצילות אין בה טומאה אלא שהוא פוסל את הקדשים, כי האצילות הוא בחינת קדשים. 

מרחפת שאותיותיו מ"ת פר"ח, הם רפ"ח ניצוצי המלכים שמתו: כלומר שהניצוצין הם בחינות רשימות מהאורות שפרחו מז' המלכים, ומתו. שהרשימות ירדו עמהם כדי שיהיה להם כח לקום לתחית המתים. ורפ"ח, ופרח אותיותיהם שוות. והבן.

סיכום: אחרי שלמדנו בשיעור הקודם על בח' הצורך לתיקון המלכים, והבנו קצת על מה היתה השבירה, מי היא, ואיך הנשמות מתקנות. דיברנו על אדה"ר שהמלכים נמצאים בתוך הקליפות, למדנו היום איך להבין יותר את היחס בין הטומאה לקדושה. 

היות והבנו שע"י השבירה היתה טומאה, אבל יש גם קדושה. והקדושה הזו לא נפסדת אלא עומדת כנגד. כך אנחנו רואים שבנפש האדם יש ב' צדדים: את האני הכוזב, והאני האמיתי שהוא אותו צד שנשאר בקדושה. האני הכוזב, יש בו תמיד יתר. הכוונה ביתר היא הגאווה. בעקבות השבירה בחטא אדם הראשון אז כל דבר שקיים, קיים בצורת גאווה, ולכן כל דבר שאנחנו מקבלים, אומר בעה"ס, צריכים לפלוט ממנו חלק מאיתנו. כל ידיעה שמקבלים תסתכל איך אתה פולט ממנה חלק החוצה. איזה חלק יפלט? אותם חלקים שאיתם לא יכול להשתמש כדי לבנות את הנשמה, כדי לבנות את החלק הערכי שבי, אם הוא לא בונה לי את אברי הגוף צריך לפלוט אותו.

יש דברים שנשמרים בתוכנו, אבל אסור יותר מדי שומנים כי זה מכביד. אלא, שצריך לפלוט את מה שאתה לא צריך, כי לא הצלחת לעבד אותו. אבל לא יכול לאכול רק אוכל זך, שאין ממנו שיירים, כי כשאתה מקבל משהו, אתה מקבלו כך שצריך להעלות את הניצוצין עם הקליפות כדי לברר אותן. כל דבר שעולה עולה עם לב האבן וצריך להורידו. במחשבה אפשר אבל בגוף א"א. 

כל אחד צריך לראות כמה הוא מסוגל להכיל. ככל שהכוונה יותר חזקה, כך עיבוד המציאות טוב יותר. בא ואומר, תראה, אתה צריך לראות שכל התיקון שלך, הוא כנגד מה שקרה בעולם השבירה, שם האני שלך ירד למקום של האני הכוזב. ז"א שעכשיו אתה מרגיש דרך הקליפה, כי הזיכרון שלך, שנקרא אור הע"ב של הרשימה, הניצוצין, והרצונות שלך ירדו למטה לעולם בי"ע ומי ששולט עליהם זו הקליפה שהיא בח' כל המוסיף גורע. כך הקליפה חיה – תמיד בתוספת. רוצים יותר ממה שמגיע לנו. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לרצות כך, כי רוצים מטעם הרצון הגופני לקבל ועליו יש קליפה, והתפקיד שלנו הוא לראות מה קיים בקדושה, באני האמיתי, ומה קיים באני הכוזב, ולקחת את הרצון מהאני הכוזב ולתקן אותו. וכשלוקח את הרצון מהאני הכוזב, לוקח ממה שכתוב 'כל המוסיף גורע'. נותן לנו סימן, שכשאומרים שתי עשר, 12 בארמית, כשמוסיף ע' – עשתי עשר, אז המניין הופך ל11. אומר 12 זה בח' יב' גבולי אלכסון בצ"ב, ועשתי עשר בא לקבל בצ"א, כי רוצה לבטל את תיקון צ"ב. ואז כשבא לקבל בצ"א שאסור כבר. שואל למה, כי רוצה לקבל בע"מ להשפיע, אומר שאסור כך לקבל. צריך בלהשפיע בע"מ להשפיע. אומר שרוצה להשתמש ברצון ושולל זה. אומר, זה בסדר שרוצה להרגיש את הרצון. אומר שיא' סמני הקטורת מתקנים את מה שאתה רוצה לקבל בצ"א. אתה אומר שרוצה לקבל ולהשתוקק לקדושה. בלי להשתוקק אין לך ח"ג. ותמיד כשאדם משתוקק הוא משתוקק לדבר עודף מהקדושה, ולכן אין ברירה אלא לעורר את ההשתוקקיות עם עודף, ואז לקחת מזה לבניה עצמית מה שיכול, ומה שלא יכול נפלט החוצה. היכולת לפלוט החוצה את מה שלא ראוי זה עי"כ שברור לי מאוד מהי הקדושה, ואז כשברור, וגם לוקח ח"ג אז המכונה שלי מצויינת ויודעת לעבד טוב. אז צריך להגדיל את היכולת שלי לעבד את המפגש שלי עם המציאות. לזה נקרא מסכים, גבולות, לימוד תורה, מצוות. עי"ז מבררים. זה לא רק השאלה אלא התפילה, להעלות מ"ן לביקוש לנשמה. ז"א שהביקוש שלי, כשאני אוכל, או כשמקבל ידיעה, כשנפגש עם המציאות, זה לעבד את האני האמיתי שלי, למרות שהוא כבר קיים. אבל הוא צריך לרצות ולהשתוקק אז מבטא עצמו. האני שלא רוצה ולא משתוקק לא מבטא עצמו. לכן הביטוי העצמי זה עי"ז שרוצה ומשתוקק. ויש דרך אחרת, לחיות כמו בת יענה. לשים את הראש באדמה ולאמר 'אני לא כאן'. לא שומעים, לא רואים, לא מתייחסים. רק כשחייבים, במיידי, כדי להרים את הראש טיפה, ואז שוב לא עושים כלום. חיים לא טובים. כי לבוא במגע עם המציאות זה מחייב עבודת הבירורים, להעלות ניצוצות וזה קשה. לא רוצים לפגוש את המציאות ואם כבר כן, אז עם האני הכוזב, ואז זה בח' טומאה.

כשצריך לנהל זה, צריך לנהל בצורה שכשאני מקבל, נפגש עם המציאות, צריך לראות מה לוקח מזה לאני האמיתי. איך בונה את עולם האצילות ועולמות בי"ע דקדושה. כנגד זה יש אבי"ע דקדושה. צריך לראות שבקדושה יש 'חושבנא יתיר'. חשבון זה בח' המלכות שעושה חשבון מה אמיתי מה לא. מה ערכי, מה זה בעל ערך, ומה לא בעל ערך. 

תמיד אנחנו משתוקקים לדבר שגם אם הוא בעל ערך יש לו עודף שלא שייך לי. וכשאדם רוצה דבר שלא שייך לו, רוצה את הדבר של חברו מקינאה, או משתוקק לדבר שלא מתאים לו, צריך לדעת שחלק מזה צריך להוריד. לקחת רק את הצורה המתאימה, ולכן הקנאה היא קשה, כי רוצה דבר שלא מתאים לו, וצריך לרצות ולראות איך הוא מברר מה שמתאים לו. 

הרצונות שלנו, שנמצאים בקליפות, טבע הקליפה, של הסיגים, זה לעשות הפרדה. לכן אחד הסימנים הם שכשהאדם רוצה בנפרדות, אז ז"א שבא מהקליפה, אבל כשרוצה משהו מהנפרדות, תפקידו לתקן זה, ואפילו שרוצה משהו משם, צריך להביא את זה ביחד, לרצון הנשמה, שזה רצונה – היחד. צריך להביא זה בדרך תורה, לפי רצון השם, לעשות לטובת הכלל, לרצות את ערך ההשפעה, ההצטרפות, של חיים תמידיים לא גשמיים, של רצונות שלא נוגעים רק לקבלה עצמית, אלא למשהו של שיתוף, לאחריות אישית, להחשבת הדברים הטובים, להשתלבות, ליכולת לאהוב, ליכולת, כמו בשבת, לומר שעכשיו מצוי ויש את האפשרות לא להסתכל על חסרונות בכלל ולהיות בתענוג שלם ממה שקיים. יש אנשים שלא יודעים לעשות את זה, שתמיד רואים חיסרון, וקוראים לעצמם פרפקציוניסטים, אבל זה לא פרפקציוניזם. אם אתה רוצה להיות מושלם, תהיה מושלם בנשמה. המושלמות היא ביכולת ליהנות, לשים הכל בצד ברגע שמגיעה שבת, בח' הנשמה. וגם זה צריך לדעת מה לוקחים מכל דבר – מהמאכל, מהמפגש עם בת הזוג, עם חבר, עם הליכה לים. כל דבר חז"ל לימדו, וצריך עוד ללמוד.

זה הכח שאומר 'זה כנגד זה', כמה יפה. ז"א שלכל דבר שאתה צריך בקדושה באה הטומאה ואומרת שכנפגש איתה יכול להוציא ממנה ניצוצות. בעצם כל הטומאה היא 'מכשירי כושר' עבורנו. יש מכשירים כאלה שמציקים לך. אז יש כאלה שהולכים למכשיר כושר ויושבים עליו במקום להתאמן איתו. לכן משתמשים בטומאה ואח"כ אין להם כח לקדושה. אבל כשהם יפעלו ויקבלו בקדושה, ותהיה הארה של קדושה ויהנו ממנה, אז יודעים שתיקנו. כשאתה נהנה מהקדושה.

יא' סימני הקטורת, זה העלאת ריח מהסימנים האלה, שזה הרוחניות המעבר למקרה שאתה רואה במקרה. כשהולך לעבר המקרה זה קשור גם לקרבן התמיד, להתמדה של האדם בדרך השם וזה נותן את הכח.

הרבה פעמים רואים שאין את החסדים, אין את כח ההתמדה שיש לאדם. קרבן התמיד והיכולת לעבוד עם הקליפות כנגד ההתמדה, כנגד זה שאתה רוצה רק את הרצון של כאן ועכשיו, זה נותן את הכח האמיתי של האדם. 

שיעור 4 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תצ – תצא – ל שבט תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. הקליפה נקראת בבחינת כל המוסיף גורע, כפי שאם אתה מוסיף ע' ל'שתי עשר' שזו הספרה 12 בארמית – מקבלית את המילה 'עשתי עשר' שזה 11. ע' היא חכמה, שאתה מוסיף חכמה (תענוג) ללא כלי אליו – מייצרים טומאה.
2. הטומאה היא בבחי' י"א, מטעם שבירת שבעת המלכים ואחוריים של או"א וישסו"ת. אחוריים אלו הם לבושי מוחין ולא אח"פ דראש.
3. ניתן לראות בשבירה תועלת המאפשרת תיקון של הרצונות לאט לאט על דרך המדרגה.
4. הרצונות שנשברו וירדו לקליפות מקבלים הארה הנקראת נהירו דקיק שמאירים לניצוצין, שארה זו לוקחת הקליפה. וזאת כדי לתת הארה לרצון, היינו כדי שנרגיש השתוקקות.
5. ההשתוקקות היא חומר גלם שאותו צריך לנהל. ולצורך כך השבירה נעשתה ע"י עירוב המלכות עם בינה.
6. העירוב של מלכות ובינה גרם לכך שבשבירה ברצונות יהיו גם ניצוצי קדושה מבינה בשונה מלפני צ"ב שכל הרצונות הללו היו רק נקודה שחורה שלא היה סיכוי לתקנה.
7. בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, הכוונה שצריך להיות קודם גילוי הרצון וההשתוקקות וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו לא ניתן לקבל את ההארה ללא תיקון של השפעה ולכן הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין. דהיינו עשה את מידת ההשפעה לסיבת הקבלה.

שיעור 6 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תצ"ד – תצ"ה – ב אדר תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. עולם אצילות נתקן כדי לתקן את כל הכאוס שנוצר בעקבות השבירה בעולם הנקודים.
2. התיקון נעשה בצורה הדרגתית ובפרטים בדרך של עליון ותחתון שהם הפרצופים בעולם אצילות כאשר כל פרצוף ככל שהוא יותר עליון הוא לוקח בחינה יותר זכה לתקן.
3. עולם אצילות תיקן רק את הראשים ואת הכלים של הקטנות שנשברו שלא מחמת עצמם.
4. כל שאר הבחינות ירדו לעולם בריאה יצירה ועשייה וכנגדם נתקנו פרצופים דקדושה בעולמות אלו כדי לתקן את הכלים השבורים.
5. הדרך לתקן בעולם אבי"ע נעשית ע"י נשמות שהנשמה היא פנימיות העולם.
6. נשמת אדם הראשון היא זו שבאה לתקן ותיקנה חלק גדול מהתיקונים אולם כשחטאה בעץ הדעת יצרה קלקול כמו שהיה בשבירת הכלים.
7. הנשמות התחלקו לפרטים כנגד העולמות והם הפועלים בתוך העולמות כנגד המציאות הנגלית שאותה צריך לתקן.
8. כאשר יגמר התיקון דהיינו יתברר כל המאכל מהסיגים שהם הבעל מנת לקבל אז יבולע המות לנצח יגיע משיח בן דוד ויעזור לכלל הנשמות לעשות את התיקון הסופי ולתקן גם את לב האבן.

שיעור 7 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תצ"ו – תצ"ז – ג אדר תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. כאשר היתה שביה"כ, אז נפלו הכלים שהם אור העב והניצוצין שהם אור העב של הרשימה אל מתחת לפרסא, ששם מקום בי"ע. ושם יש קליפות ששולטות על הכלים והניצוצין.
2. שליטת הקליפות על הרצונות וכלי של הזיכרון הנקרא ניצוצין, הוא כך שהם גורמים לאדם לרצות יותר ממה שהוא צריך תענוג יותר ממה שהוא מסוגל לעבד להבניה נפשית.
3. כנגד הקליפות יש גם את עולמות דקדושה שהם כנגד האני האמתי של האדם. שמצד העולמות הם נקראים אבי"ע דקדושה.
4. על האדם לנהל את היחס בין אבי"ע דקדושה לאבי"ע דטומאה – ובנפש האדם בין האני האמתי לאני הכוזב.
5. כאשר האדם פוגש את המציאות אז מתעורר לכתחילה אני הכוזב, כי שם מקום התשוקה והרצון של האדם. תפקיד האדם לקחת את הרצון ולעבד אותו ע"י כך שמוריד את הסיגים ממנו, שהיא בחי' הטומאה, לטהר את הרצון ומצרף אותו לבנית האני האמתי שלו, שהוא צד הקדושה
6. הזיהוי של הקדושה הוא דרך מה שמלמדים אותנו רבותינו על הצורה שבה נראית הקדושה. שהיא צורה של עולם אצילות, שהוא נקרא צד של אדם דאצילות וצד הנקבה של אצילות שהם כנדג קב"ה ושכינתה.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

אין תגובות

להגיב