הדף היומי בתע"ס חלק ז' | שיעור 8 – עמוד תצח – תצט

55

חלק ז' שיעור 8 עמוד תצח

* כג) דע, כי ד' בחינות יש בעולם האצילות באופן מצב העמדת הזכר והנקבה אשר שם, בין בהיותם בבחינות נקודות קודם התיקון, בין בהיותם בבחינות פרצוף גמור אחר התיקון. וזה סדרם: היותר גרועה הוא, היות שניהם אחור באחור. למעלה מזה הוא, אחור בפנים. פירוש, שהזכר יהפוך אחוריו נגד פני הנקבה, כי עתה הנקבה תוכל לקבל האור מן אחורי הזכר דרך פנים שלה, אבל מפני הזכר, אין כח בה עדיין לקבל האור. למעלה מזה, הוא פנים באחור, פירוש שהזכר יהפוך פניו כנגד אחורי הנקבה, ויאיר בה. וזו מעלה יתירה, כי האור של הפנים עצמם של הזכר מאיר בנקבה, אלא שעדיין אין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים ולכן הופכת אחוריה ומקבלת דרך שם האור בפנים עצמם, ועל ידי כן מתעבה שם האור קצת , וכאשר יעבור האור דרך האחור ויגיע עד צד פנים שלה כבר יכולה לקבלו, כיון שנתעבה קצת. וזה סוד וחכם באחור ישבחנה, כי החכמה שהוא הזכר, כאשר פניו מביטים באחורי הנקבה ומאירים בה, ישבחנה, ויאיר בה הארה נוספת יותר מאלו יהיו להיפך, שהוא אחור בפנים, כנ"ל שהוא המדרגה הב'.

* שער הקדמות דף נ"ו ענין י' נקודות.

כג) ד' בחינות וכו' היותר גרועה הוא היות שניהם אחור באחור: הנה ד' המדרגות הללו נוהגות בין בזו"ן ובין באו"א, אבל מקורן הוא באו"א. ולפי שהמה היסודות הראשונות להבין המוחין דאו"א וזו"ן, ראוי להאריך בהם ולבארם היטב. 

והנה נתבאר לעיל (בחלק ו') אשר הראש דנקודים הנקרא או"א, הם רק בחינת חוטם פה דראש, בערך הע"ס של ראש הכללי ע"ש. ומבחינת ראש הב' הם בחינת אח"פ שיצאו לחוץ מהראש, משום דה"ת הוא בעינים דכתר, ונמצאים או"א למטה מהמסך דראש, שנחשבים משום זה לחג"ת. (כמ"ש באורך באו"פ לעיל דף תל"ג ד"ה אות יוד) 

וצריך שתדע, שאע"פ שאמרנו שאו"א הללו הם בחינת חג"ת, מ"מ הם נחשבים לבחינת ג"ר וראש מצד הבינה, והיינו ע"י התיקון דאב"א שיש בהם. ותיקון זה נמשך מכח הבינה דאו"י, כי הבינה דאו"י ה"ס אור דחסדים, ולא חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, (כמ"ש הרב לעיל דף שכ"ט אות מ"א וע"ש באו"פ דף שכ"ה ד"ה והפנים) וע"כ נבחנת שאחורים שלה דוחים חכמה, והפנים שלה הוא אור חסדים לבד. ונמצא החו"ב דאו"י הם באחורים זה לזה. (עי' לעיל חלק א' דף ה' באו"פ ד"ה וטעם החיוב) 

ונתבאר לעיל בדברי הרב (דף תי"ג אות כ"ד) שאו"א לקחו קצת הארה מאור האזן, דהיינו אור הבינה דע"ס דראש הכללי, (ע"ש באו"פ) ולכן הועיל להם האחורים דאור הבינה, הנ"ל, להחזיקם בבחינת ג"ר. ואע"פ שהם נמצאים למטה ממסך דראש, שהוא בנקבי העינים דכתר, אשר המסך הזה שה"ס ה"ת מונע מהם הארת חכמה של ראש, מ"מ אין זה נחשב להם לפגם כלל, כי בלאו הכי אין רצונם כלל לקבל הארת חכמה, מחמת שחושקים וחפצים בחסדים דוקא, ודוחים חכמה, מכח האחורים דאור האזן דרכיב עליהם, ומטביע בהם את החפץ הזה, בסוד כי חפץ חסד הוא. 

ובזה תבין ביותר דברי הרב שם (דף תט"ו) כי הז"ת שלא קבלו כלום מהארת האזן לכן נשברו הכלים פנים ואחור, אבל או"א שקבלו קצת הארה מאור האזן לא נשברו רק האחורים שלהם, והפנים שלהם נתקיים ולא נשבר, אע"פ שלקחו הארת אור האזן בריחוק מקום. עש"ה. 

ובאמור תבין הדברים היטב. כי נתבאר, שע"י ההארה שקבלו מאחורים דאור האזן, לא נפגמו כלל מהריחוק מקום, שפירושו, ממה שנתרחקו מבחי' הראש, ע"י הה"ת שבעינים דכתר, המונעת מהם הארת החכמה דראש, משום שאינם חפצים כלל באור החכמה, ואפילו אם היו בקירוב מקום, היו ג"כ דוחים מהם אור החכמה, להיותם עמו באחורים כנ"ל. וע"כ יש להם עוד בחינת ראש גמור, מבחינה הזאת דבינה, וע"כ לא שלט עליהם פגם השבירה כלל, בבחינה זאת, והיינו הכלים דפנים שנתקיים כולו, כלומר הפנים דבינה, שה"ס אור דחסדים, כנ"ל. ורק מה שקבלו בכלים דאחוריים שלהם, אח"כ ע"י הזווג דיסוד א"ק, כלומר, שהפכו עי"ז הזווג את הכלים דאחורים שלהם ועשו אותם לבחינת פנים, שפירושו שקבלו בהם הארת החכמה (עי' דף שכ"ה באו"פ ד"ה והפנים) הנה כלים אלו לבדם נשברו. משום שהמה כבר נפגמו ע"י הריחוק מקום, שנעשו לבחינת גוף כנ"ל. ויתבאר עוד להלן. 

וזה שאומר הרב להלן, שאם לא היו או"א מתחלתן בבחינת אב"א, אז היו נשברו פנים ואחור כמו הז"ת של הנקודים. דהיינו כמבואר, שע"י תיקון זה של אב"א, שהוא הארת אור האזן, כנ"ל. המה נחשבים לבחינת ראש אע"פ שנמצאים למטה ממסך דה"ת שבעינים, שע"כ לא שלטה השבירה בהם, כנ"ל. אבל אם לא היו בהם תיקון זה דאב"א, אז היו נחשבים לגוף ממש, כמו הז"ת דנקודים. כי אלו ואלו הם רק בחינת חו"פ לבד. (כנ"ל דף תפ"ט באו"פ ד"ה ואין להקשות) 

והנה נתבאר היטב, דבר האחורים דאמא כלפי החכמה. אמנם גם אבא נבחן שאחוריו הוא כלפי הבינה, וזה הוא מטעם הה"ת שבנקבי העינים של הכתר, וע"כ אין אבא יכול להשפיע לבינה מבחינת חכמה כלום, להיותו למטה ממסך כנ"ל. וע"כ נקרא זה אב"א כי אבא אינו יכול להשפיע להבינה מהארת חכמה מחמת האחורים דה"ת, באופן אפילו אם הבינה היתה משיבת פניה אל החכמה. ולעומתו לא היה הבינה מקבלת אור החכמה מאבא, אפילו אם אבא היה משיב פניו אל הבינה להשפיע לה אור החכמה, משום כי חפץ חסד הוא כנ"ל. והנה נתבאר היטב המצב של המדרגה הראשונה המכונה אחור באחור. 

למעלה מזה הוא אחור בפנים, פירוש: שהזכר יהפוך אחוריו כנגד פני הנקבה וכו': וצריך שתדע, כי ב' מיעוטים נעשו בהבינה מכח עלית ה"ת בעינים: א', מצד המסך שנתקן בעינים, שמשום זה, ירדה הבינה לבחינת מלכות המצומצמת, שבה נעשה הזווג דהכאה בראש, ובה נסתיים כל הפרצוף, דהיינו בספירת הבינה דנה"י, כנודע, ומיעוט ב' נעשה בה, מכח הגבורות דהיינו סיתום החסדים שבכלי המלכות ממקור אצילותה. 

וענין גבורות אלו שבכלי מלכות נתבאר לעיל בדברי הרב בדבר אור המלכות אשר בכלי דיסוד שישנו בפרצוף ע"ב דא"ק, שהוא התפ"ב דא"ק שנתחלפו האורות, ובא אור החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה וכו' עד אור המלכות בכלי היסוד. (כמ"ש בדף של"ו אות מ"ה. ובאו"פ שם ד"ה חזר) שהוא אור האחורים הנשאר מספירת ההוד, שכבר אין בו הארת החסדים, של הו"ק דז"א, וע"כ נבחן שם בהכלי דיסוד לבחינות ה"ג, עש"ה. גם נתבאר שם ששורש המלכות הוא ספירת ההוד, דהיינו חסד החמישי דה' חסדים, אלא שיש לה ב' מיעוטים ביסוד, ובמלכות, עש"ה. ולפיכך נבחנת המלכות מצד התכללותה בהז"א שיש לה כלים דפנים, דהיינו המקבלים הארת חכמה כמו הז"א, אלא בסיתום חסדים. וזכור זה. 

סיכום: התחלנו נושא משלים, צדדי שמסביר מה קורה בעולם הנקודים. אנחנו צריכים הסבר על נושא השבירה שמבח' פנימית – מתי אדם נשבר? כשמקבל אור שלא מתאים לו. מקבל תענוג שלא מתאים לו, וזה יוצר לו בנפש איזושהי שבירה, תסכול, רוגז, יאוש, עצבות, צער, וזה נקרא שבירה קטנה, כנגד שבירה גדולה שהיתה בעולמות שקיבלו אור שלא מתאים, שאין את הכלים המוכנים. אותו הדבר קורה לאדם בזמנים הפרטיים שלו. רק הדבר העצום והגדול הזה אפשר לראות בכל מקרה ומקרה.

בעולם הנקודים חלק מהדברים נשברו וחלק לא. למשל ז"ת תחתונות נשברו פב"א. הראש לא נשבר, בו יש רק ביטול. ובכתר הביטול שונה מהביטול באו"א. אומר, לבדוק איזה סוגי קשר יש בינך לבין העולם. 

סוג הקשר, נקרא איחוד. אומר שיש ד' סוגי איחודים. איחוד, זה סוג של קבלת האור. איך מתקבל האור. קבלת האור זה רגש, איך אני מתרגש בחיים, או איך אני יודע בחיים. כי רגש זה התלבשות אור בכלי. אומר, יש ד' צורות התרגשות. 

א': התרגשות פנומנלית, גדולה. כל כולך רוצה ומרגיש שאתה צריך לקבל אור עצום וגדול. אם לא מוכן לזה אז נשבר לגמרי. הכל נשבר. אז אנשים רוצים לעשות שמירה. אומרים שלא רוצים להתלהב לגמרי, כי התלהבות גמורה יוצרת מצב שבו אם לא אוכל לקבל, או אם אקבל משהו שלא מתאים לי, למשל אם מתלהב מנהיגה ולא יודע לנהוג, אם ינהג ישבר לגמרי. אבל אם לא רוצה מאוד לנהוג וניסיתי ולא הצלחתי, אז לא נורא אם לא יהיה לי. זו דוגמא. כדי להבין זה, רוצה ללמד אותנו ד' צורות של זיווגים, שנקראים כך: אב"א, אב"פ, פב"א, פב"פ.

נעשה מקרא קטן איך להבין את הזיווגים:

כשאומרים 'אחור' – זה לא חשוב.

כשאומרים 'פנים' – זה חשוב. 

כשאומרים 'זכר' – זה משפיע. 

כשאומרים 'נקבה' – זה מקבלת.

כשאומרים את המושגים אב"פ פב"פ וכו' – הראשון הוא הנקבה והשני הוא הנקבה. 

כשאומרים למשל אב"א – הזכר באחור והנקבה באחור וכד'. 

כשהנקבה היא בפנים עושה את הצד החשוב אצלה שהוא הקבלה. אם אומר שהנקבה באחור – זה הצד הלא חשוב אצלה, לא מקבלת. 

לע"ז – זכר, משפיע חכמה. אז כשהזכר בצד פנים אז משפיע חכמה. כשבצד אחור שלו, הצד הלא חשוב שלו, לא משפיע חכמה אלא רק חסדים. 

כך לומדים. אלה הערכים שלנו. 

הקשר הוא בין זכר לנקבה. צריכים לראות איזה סוג של קשר יש ביניהם. 

חכם באחור ישבחנה, אומר שאם לא יכול לתת חכמה, יתן חסדים.

כל הבח' האלה, יש זיווגי ביניים שנקראים זיווגי ביניים, עד שיגיעו לפב"פ, כי הזכר והנקבה עדיין לא מוכשרים להגיע למציאות של פב"פ. כי פב"פ צריכה להיות הכנה. צריך שכל צד, בעיקר צד הנקבה, שתדע לקבל את ההארה הגדולה, שתדע מה לעשות בה, אז צריכה להכשיר עצמה, הן מצד הפנים והן מצד האחוריים שלה. עיקר ההכשרה, שכל מה שמקבלים או משתוקקים, יהיה ליחד. וגם הזכר צריך לעבור הכשרה, שלא יתן מה שהצד השני לא יכול לקבל. איך אתה נותן, אתה משיא עיצה, נותן הארה, משפיע מה שהשני לא יכול לקבל. לכן צריך ללמוד, וכל הזיווגים אב"א, אב"פ, זה לא סתם יותר קטן, אלא שהכנה.

מכיוון שמדברים על מדרגות רוחניות, אז ההכנה הזו נמצאת בנויה בתוך המצב הגבוה. נמצאת במצב הגבוה, אז כשיורדים מפב"פ אז יורדים לאב"א אבל לא למטה מזה. עדיין נשארים בקשר.

נראה את הזיווגים. למדנו היום אב"א, שאומר – שהזכר, שהוא המשפיע, לא יכול להשפיע. אז פניו למעלה, ואחוריו למקום הקשר. והנקבה, אומרת שלא יכולה לקבל כרגע, לא מתוקנת. אז היא מפנה אחוריה כלפי האבא. במצב הזה, מה שיכול לעזור להם לשמור על קשר זו הברית. רק אם אומרים שהכח של ח"ח. זה אומר שאין עניין לקבל. הזכר התענוג הכי גדול שלו הוא להשפיע, לכן צריך להרגיש גדול. לכן אחת התכונות החזקות של הזכר היא הגאווה על הרצון שלו להשפיע. אם לא נותנים לו להשפיע, לא נותנים לו לבוא לידי ביטוי זה מפריע לו ולא מרגיש שווה. כמו הבורא שהוא צד הזכר, רוצה להיות משפיע. החבר או האישה אומרים שאין לך מה להשפיע. אתה כלום. לאדם אין שכל, לא לומד תורה, לא יכול להביא חכמה הביתה, לא יכול להנהיג את הבית ולהוביל מהלכים, מרגיש שהבורא לא נתן לו. מה לעשות? רואה את החבר שלו שמרויח המון כסף, שמצליח, ומקנא בו. אומרים לו ללכת ללמוד, אבל לא לצאת מהבית בגלל זה. לא לברוח מהקשר. 

אם אתה ח"ח, ז"א שלא באתי כדי לקבל תענוג. באתי כדי לעבוד. אם אני לא יודע, אלמד. אם לא מסוגל, אכשיר עצמי בלי להתייאש, גם אם לא מקבל אור. זו ההארה שמקבל הזכר, גם אם לא יכול להשפיע. האם יסכים להיות גם לא משפיע? רק אם אתה מגלה בתוכך את תכונת הח"ח. ואותו דבר הנקבה. מאוד משתוקקת. אדם אומר שרוצה לעשן, לא יכול בלי, חייב את זה. כשאתה חייב, ואתה לא יכול להתגבר ז"א שלא מצאתי את נקודת הח"ח. באת לעבוד ולא נתנו לך תענוג, אז בלי תענוג. אם לא יכול בלי תענוג, תעשה בלי 'לא יכול'. 

התכונה הזו היא מאוד חזקה. אב"א זו ברית ששומרים עליה בלי להפר אותה. אם אני מסוגל ללכת כך בברית, זה נקרא חברים אמיתיים. זה חברים שהולכים בברית. גם אם לא מקבל כלום. יש אנשים שנתנו את חייהם למען הקשר שלהם עם הקב"ה. מתו על קידוש השם. אב"א זו בח' חזקה מאוד לבניית קשר. ברית. 

אומר בעה"ס שצריך את הברית כשאין אפשרות אחרת. הכח הזה נלקח מהבינה. אומר, בוא תראה מה קרה בעולם הנקודים. הוא נבנה ע"י גלגלתא ע"ב ס"ג. ס"ג הוא מדרגת ההשפעה בח' ב', שנתנה את הכח לדעת עולם הנקודים שנולד ע"י רשימות ב' התלבשות, א' עביות. אבל הראש שלו התחלק. ג"ע, אח"פ. או"א שהם עיקר ראש דנקודים, הם צד הנקבה, עליהם אנחנו מדברים, על הזיווג בין אבא לאמא. אז קודם כל, אם עושים זיווג הוא נקרא אב"א. זה זיווג או"א, המאפשר להם להיות ראש, כי למרות שהם למטה מנק' המסך, שמלכות עלתה לנ"ע, למרות זאת הם ראש, כי היה להם ח"ח. הכח של ח"ח שהיה להם, משאירם בבח' ראש, בח' שלימות. ז"א, אפשר שאדם לא מקבל כלום וגם צד הזכר לא משפיע כלום, והם עדיין בקשר. רב ותלמיד יושבים, התלמיד אומר שלומד משהו, והרב לא מרגיש שמלמד, ובכ"ז בקשר, כי יש ביניהם ברית. בא אדם יושב ולומד ומרגיש שהתורה לא נותנת לא כלום. הקב"ה אומר עליו שלא מוכשר ולא יכול לתת לו גילוי, ולא לומד כלום. אומר, תמשיך ללמוד למרות שלא מבין כלום. אומר שנכון, וסיפרו לו שמלמעלה לא נותנים לו להבין כלום. רק ממשיך ומכשיר עצמו. מראה שרוצה את הקשר. רוצה קשר אבל אנשים שלא יודעים לבנות הקשר ע"ב אב"א – אומרים שלא רוצים ללמוד כי לא מרגישים מזה טוב. אומר, אז מה? תשמור על הברית גם אם אתה לא מקבל כלום. 

איך מחזיקים כך קשר? זו הברית שאם תשמור עליה תוכל להתקדם לפב"א, אחרת פה תישבר ותעזוב את הקשר. פה באו"א, בגלל שאבא ואמא שהם צד הנקבה, עזרו לכתר בזיווג על ב' א', אז קיבלו הארה מהכתר, וקיבלו גם חסדים שבגללם בהתכללות הב' התלבשות, קיבלו הארה מכח הבינה, והארה זו איפשרה להם לעשות ח"ח. 

ב' א' לא התפשטו לגוף, אז כשיצא הגוף בגדלות, לא קיבלו ב' התלבשות לז"ת דנקודים ולכן הז"ת דנקודים נשברו. ז"א, כשלאדם אין את כח הבינה בתוכו, כשכל כולו ברצון לקבל שלו, הוא נשבר כשלא מקבל. נהיה עצוב, מתרגז ולמה? אם רוצה לא להשבר ולא להתרגז, להתייאש לבוא לדיכאון? תפעיל את כח הבינה שבך, של ח"ח, ואל תלך עם מחשבה שאם לא מקבל כלום, או לא יכול להשפיע כלום אז לא קיים. כן קיים בברית של קשר הבורא. אתה יהודי. 

1 כדי להבין את הזיווגים והשבירה בעולם הניקודים מלמד אותנו בעל הסולם 4

סוגי זיווגים.

2 ארבע זיווגים ממטה למעלה מצד החשיבות הם בהתאמה: אחור באחור, אחור

בפנים, פנים באחור, פנים בפנים.

3. הזיווגים המוקדמים היותר נמוכים לכאורה הם הכנה לזיווג של פנים בפנים,

כאשר אין את ההכנה הזאת אז נוצרת שבירה.

4. מקרא על שמות הזיווגים: אחור- לא חשוב | פנים – חשוב | זכר – משפיע חכמה

| נקבה – מקבלת. תמיד הראשון שנאמר הוא הזכר והשני הוא הנקבה.

5. הזיווג הראשון בעולם הניקודים היה אחור באחור ובכך הכשיר את צד האחוריים

של הנקבה כדי שתוכל לקבל אור חכמה במצב הגדלות.

6 זת דניקודים נשברו היות ולהם לא היה את כוח הבינה לייצר מציאות של חפץ

חסד במצב של אחור באחור.

7. אחור באחור זה זיווג שהזכר אינו נותן כלום והנקבה אינה מקבלת ולמרות זאת

יש זיווג והוא נקרא ברית או מחוייבות שזה הבסיס הראשון לבנות קשר, שבלעדי זה

אם יקבלו אור גדול בקשר זה יזיק להם ולא יועיל.

8. כל אחד מוזמן לבדוק את הקשר שלו אם הוא מוכן להיות בו במצב אחור באחור

אין תגובות

להגיב