הדף היומי בתע"ס חלק ז' | שיעור 13 – עמוד תקז – תקח

38

 חלק ז שיעור 13 עמוד תקז

כט) ונמצא, כי בהתפשט החסדים והגבורות למטה בגופא דז"א, אז החסדים נתנים אל ז"א, ובהם נשלם ונגמר בנין אחורים שלו בשלימות, והגבורות ניתנין אל הנוקבא, כנודע, וע"י נשלם אחורים שלה, ויש לו אחורים שלם ולה אחורים שלם, ואז יכולים לחזור אפין באפין כיון שאחוריהם שלימים, ואין עתה יכולת בחיצונים להתאחז שם, משא"כ בתחלה, שהיה לזה חצי אחורים ולזה חצי, והיו יכולים להתאחז בהם. ולכן עתה יכולים לחזור פב"פ, כי אין פחד מן החיצונים, כנזכר אצלינו בביאור כונת ברכת אבות של העמידה דימי החול והבן זה מאוד, והנה נמצא, כי תועלת כניסת החסדים והגבורות בז"א, היתה לב' סיבות שהם אחת, כי הם המגדילים והמשלימים האחורים דזו"ן, ועוד שעי"כ חוזרים פב"פ.

כט) החסדים נתנים אל ז"א וכו' והגבורות נתנין אל הנוקבא: כבר נתבאר, שטפת הזווג הנמשכת לז"א היא בחי' נה"י חדשים מגולים, והיא חסדים וגבורות היוצאים מיסוד דאמא הנפסק במקום החזה דז"א. כי בחינתם עצמם הם חסדים, וחלק המלכות שבהם, הם גבורות. וזה אמרו "החסדים ניתנין אל ז"א, ובהם נשלם ונגמר בנין אחור שלו בשלימות". כי עתה שהשיג נה"י בהארת חכמה בבחינת נה"י דאור ישר, כנ"ל. הרי נשלם כל הגדלות של האחורים שלו, ואין בהם חסרון עוד. וע"כ המה יכולים עתה להתגלות לחוץ בלי שום פחד מפני החיצונים. כנ"ל. "והגבורות ניתנים אל הנוקבא ועל ידיהם נשלם אחור שלה" כי הגבורות שהם בחינת נה"י בהארת חכמה, הכלולה בהטפה דזווג או"א מצד הגבורות שבהם, הם מושפעים להנוקבא, ועתה גם הנה"י דנוקבא נשלמים ונגמרים ומתגלים לחוץ בלי שום פחד מהקליפות, וע"כ המה נפרדים עתה זה מזה, כי יש לכל אחד אחורים בפני עצמו. 

יכולים לחזור אפין באפין כיון שאחוריהם שלמים, וכו', משא"כ בתחלה שהיה לזה חצי אחורים ולזה חצי והיו יכולים להתאחז בהם: כמ"ש לעיל שבשעת היותם אב"א, שפירושו, שהיו מוגנים באחורים דאמא, הבוחרים יותר באור דחסדים, ודוחים אור החכמה. הן אמת שזה היה מספיק להם לשמרם מפני החיצונים שלא יוכלו להתאחז במקום החסרון שלהם, דהיינו החסרון מהארת חכמה. כי בעת היותם מתוקנים באחורים אלו אינם חפצים חכמה, ואינם צריכים לה, וע"כ אין שום חסרון ניכר בהם שיוכלו החצונים להתאחז שמה, עם כל זה, נבחנים כמו חסרי נה"י, כנ"ל, כי מקום החסרון חכמה, ניכר בעיקר בנה"י שלהם, (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל כי החסר מנה"י דכלים הוא חסר מג"ר דאורות מטעם ערך ההפוך שבין כלים לאורות וכן יש לומר) משום שמיחס האור ישר הם עצם הזו"ן דאו"י, שכל עיקרם אינו יותר אלא בחינת הארת חכמה אשר בהם: כי הבינה דאור ישר היא אור דחסדים בלי חכמה כלל, כי אינה חפצה אלא חסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ הג"ר שבה נבחנים לחג"ת, כי כח"ב מבחינת חסדים נבחנים לחג"ת, כנודע. 

אלא רק בעת שהאצילה את הזו"ן, כי ראתה שאין קיום לחסדים בלי הארת חכמה, וחזרה והמשיכה הארת חכמה לתוך חסדים, הנה נבחנת המשכה זו שכבר יצאה מבחינת בינה דאו"י וקנתה שם בפני עצמה, שהם זו"ן או נהי"מ דאו"י. (עי' לעיל ח"ד פ"ו באו"פ סעיף פ') והנך רואה שכל ההפרש בין הבינה לבין הנה"י דאו"י, הוא רק בהארת החכמה שהמשיכה, אשר בחי' החסדים בלי הארת חכמה, היא חלקה של הבינה עצמה במקורה, ובחינת הארת חכמה בחסדים, המה חלקם של הנהי"מ או זו"ן. (עי' לעיל ח"א דף ה' ד"ה וטעם). 

והנה נתבאר היטב, שעיקר מדרגת נה"י, אינו, אלא בחינת הארת חכמה אשר בהם, וע"כ כל עוד שאין בהם הארת החכמה המה הנושאים את החסרון הזה, וע"כ הקליפות והחיצונים מתאחזות בחסרון זה, ומשום זה הנה"י מכונים בשם אחורים, כי אחורים פירושו, מקום חסרון, וז"ש הרב לעיל אות כ"ו כי מקום הקליפות והחיצונים הוא אחורי נוקבא דז"א, ובאחור דז"א, ע"ש. 

ומשום פחד הקליפות שלא יתאחזו באחורים אלו, שהם הנהי"מ נתתקנו אב"א, דהיינו באחורים דאמא, כנ"ל. שהמה מכונים כותל, שע"י כותל זה, נשמרו הנהי"מ שלא יתראה בהם חסרון החכמה, כנ"ל. שז"ס ואחוריהם ביתה. שהנה"י גנוזים בפנימיות, שהוא בתוך הכותל דאמא המגנת עליהם, ופניהם מגולים כלפי חוץ. דהיינו החג"ת שלהם, שהם אינם צריכים להארת חכמה ממקורם באו"י, כנ"ל, שהם נמשכים מבחינת הבינה, מטרם שהמשיכה את אור חכמה, וע"כ יכולים להיות מגולות כלפי חוץ, כי אין חסרון ניכר בהם ואין שם מקום אחיזה לחיצונים. 

וזה אמרו "ואז יכולים לחזור אפין באפין, כיון שאחוריהם שלימים ואין עתה יכולת בחיצונים להתאחז שם, משא"כ בתחלה, שהיה לזה חצי אחור ולזה חצי, והיו יכולים להתאחז בהם". כי מתחלה שהיו שניהם מתוקנים בכותל אחד, דהיינו באחורים דאמא, היו שניהם דבוקים בכותל הזה, שהוא כותל דחג"ת, ואין שום הפרש בין הז"א להנוקבא, כי שניהם הם עתה בחינת חסדים בלי גבורות, כי חג"ת כולו הם עתה חסדים, מטעם האחורים דאמא שה"ס כי חפץ חסד הוא, אמנם עתה שכבר השיגו טפת הזווג דאו"א, שהיא הנה"י בהארת חכמה כנ"ל. הנה עתה נתגדלו ונשתלמו האחורים שלהם, שנה"י מצד החסדים לקח הז"א, ונשלמו ונגמרו האחורים שלו, עד שאין בו שום חסרון, כי כבר יש בו הארת חכמה, וע"כ יכולים אחורים שלו, דהיינו הנה"י, להתגלות כלפי חוץ, בלי שום פחד. ועד"ז, הנוקבא לקחה נה"י הללו מצד הגבורות, ונשלם ונגמר אחור שלה, ויכולה עתה להתפרד מהאחור של הז"א, כי יש לה אחור שלם בפ"ע דהיינו הגבורות דנה"י. וע"כ המה מזדווגים עתה פב"פ. ומשפיעים הארת חכמה להמ"ן שלהם, שהם נשמות הצדיקים. 

לב' סבות שהם אחת, כי הם המגדילים והמשלימים האחור דז"א, ועוד שעי"כ חוזרים פב"פ: כי אותם האחורים השלמים שהשיגו דהיינו הנה"י החדשים המגולים הם מעלים את החג"ת לבחינת חב"ד ומוחין, והם מזדווגים פב"פ. ולהיות שהמוחין והזווג נמשכים מהנה"י המגולים, ע"כ נחשבים לבחינה אחת.

סיכום: היום סיפר לנו על ההבדל בין זיווג של קטנות לזיווג של גדלות. אותנו מעניין בלימוד שכאשר נעשה זיווג על מצב הגדלות, או"א פב"פ, שלא תהיה שבירה. בעולם הנקודים היתה שבירה, אז מסביר לנו למה היתה שבירה. לכאורה, אם אתה בא לזיווג פב"פ ומקבל את הכלים, אז בעולם האצילות עם הכלים אתה מקבל גם מסכים. גם בעולם הנקודים, שה"ת ירדה למטה ונתנו להם כלים בראש, ביחד עם מסכים. אז היה מסך ד' ג'. אבל כשהתפשטו למטה המסך לא עוזר אם יש סיגים. מצד אחד יש מסך בגדלות, והוא גם מסתמך על הקטנות שהיתה, אז אנחנו רוצים להבין מה קרה פה? למה נשברו כלים דאו"א? שהם לבושי המוחין.

מתחיל ומסביר מהי הצורה המתוקנת, ואז יראה שלמרות הצורה המתוקנת, בעולם הנקודים אינו מתוקן ולכן נשברו. לפני שיסביר למה ומה היה מקולקל, אומר, בוא נראה מה התהליך של המעבר מקטנות לגדלות. 

מסביר, שבמצב הקטנות נקראים 'ואחוריהם ביתה'. הכוונה בזה היא שהם מכסים את האחוריים שלהם ולא נותנים להארה הזו להתגלות. אחוריהם ביתה, יש להם רצון לחכמה אבל מסתירים אותה. והכח של אמא, של ח"ח פועל בהם. זה כשעושים זיווג אב"א, כי בזיווג זה שבקטנות מאירים רק ב' קווים. במסגרת לבושי המוחין של אמא. מקבלים רק נ"ה. אומר שכשעושים זיווג דגדלות, יבואו ויעשו זיווג על הדעת. כולל חו"ג שאלה ירדו למטה יאפשרו כשיש דעת לכאורה יש גדלות. כי הקטן אין לו דעת. הגדול יש לו דעת. אז כשעושים זיווג על בח' הדעת, אז יש דעה עצמית. הדעת כלולה מחו"ג, הז"א מקבל דעת 'באתי להיות משפיע גדול', והמלכות מקבלת את הגבורות שבדעת ואומרת שבאה להיות אחת שמבטאת את הרצון של הזכר להשפיע. ולכן נותנת את ההשתוקקות שלה. 

ההגדרה היא שלא שהיא מקבלת את כח ההשתוקקות העצמית, זו לא הנקבה שחושבת רק על ההשתוקקות העצמית שלה כדי לקבל את ההארה, אלא רוצה לבטא את הזכר כי זה תפקיד הבריאה. 

מספר לנו, שבעולם אצילות היה תיקון מיוחד. כאשר קיבלו את כח הגדלות, אז לא עשו במקומם, אלא עלו למעלה, ולא היתה בעיה שאם התפשטו אז יתפשטו ויפגמו בפרסא. אלא העלו את כל הכלים למקום יותר גבוה וקיבלו בגדלות אבל עד כאן (ציור), וזה נראה יותר טוב בשיעור הבא.

בינתיים אומר כך, הגדילה היא בשלבים. שלב ראשון הוא להיות קטן. להסכים להיות קטן. להסכים לוותר על האחוריים, הרצונות הפרטיים, ואז לנהוג בח"ח, שזה תיקון מבח' אמא. ובגדלות יש סוג של אח"פ דעליה, אותו לא למדנו, אבל בגדלות נותנים לך גם מסכים. ואם כך אז יש מסך דגדלות שיכול להשתמש בו כדי לקבל בע"מ להשפיע. היה מצוין אם לא היתה פרסא וראש א' ישסו"ת לא היתה שומרת שהפרסא לא תתבטל. אז אם הפרסא היתה יורדת למטה אז היה מתקבל אור ונגמר התיקון בנקודים.

אבל לא קרה כך. היתה שבירה שעליה נלמד בשיעור הבא. 

שיעור 13 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תק"ז – י אדר תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני

1. כאשר יש זיווג על בחינת הדעת דהיינו בגדלות, אז כל אחד בנפרד דהיינו הז"א ונוק' דז"א מקבלים את הדעת העצמית שלהם.
2. הז"א מקבל את הדעת של בחינת החסדים דהיינו להיות משפיע והנקבה מקבלת את דעת הגבורות דהיינו להיות משתוקקת לבטא את צד הזכר.
3. על ידי קבלת הדעת נשלמים האחוריים של הזו"ן שבקטנות הם הסתירו את בחינת האחוריים הללו.
4. בקטנות הכוח של היסוד דאמא חפץ חסד שמר עליה. בבחינת הסתפקות במועט לצורך הגדלות הם צריכים ב' תנאים כדי לא להישבר: א. שיהיה תיקון של חפץ חסד גם בזו"ן. ב. שלא יתקבלו למטה מפרסה.
5. אם תיקון הגדלות דהיינו קבלת הדעה העצמית נעשית באופן ראוי ונכון בהתחשב בגבול של הפרסה ואצל כל אדם בגבולות האמונה שלו. אז קבלת האור דגדלות תהיה כראוי ויוכלו לעשות זיווג פב"פ.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

אין תגובות

להגיב