בס"ד

חלק ז שיעור 40 עמוד תקנה

כא) ויש עוד טעם מובהק בדבר ירידת אורות דרשימות ממקומם, למקום נהי"ם דאצילות. והוא כי נודע שערך חג"ת על נה"י, הוא כערך ג"ר לזו"ן. כי ה' חסדים חג"ת נ"ה הם כמו ה' בחינות כח"ב זו"ן, שחג"ת הם כנגד כח"ב, ונצח הוד כנגד זו"ן. גם נודע, ההפרש בע"ס דבינה דאו"י שג"ר דבינה כולן חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בזו"ן דבינה יש בהם הארת חכמה בחסדים (כנ"ל דף תקכ"ד ד"ה עתה) ובאמת גם ע"ס של זו"ן דאצילות מתוקנות כן, שבחג"ת שלהם עד החזה, שולטים שם אחורים דבינה, כי המסך דיסוד אמא מכסה שם ומעלים להארת חכמה, אלא מחזה ולמטה שכבר יצא מבחינת ג"ר דחסדים, נפסק המסך דיסוד אמא מלהעלים על יסוד דאבא. והארת חכמה שבחסדים מתגלית כנ"ל (דף תק"ל ד"ה האורות) הרי כי מקום גילוי דהארת חכמה, הוא בעיקר בנה"י, ולא בחג"ת. אלא כאן ביחוד בעולם הנקודים, היה שינוי זה, שגם בכלים דחג"ת באו האורות מגולים בהארת חכמה, בלי שום מסך וכיסוי מאחורים דאמא. כנודע. 

ולפיכך, כשנשברו הכלים ההם דחג"ת, ונפלו לבי"ע, והרשימות שלהם שנשארו באצילות רצו להאיר להם ולקיים את צורתם כמה שאפשר, ירדו ממקומם למקום נהי"ם דאצילות, כי ממקום הזה יכולים ביותר לקיים את הכלים שלהם בהארת חכמה, כי כאן היא השליטה לגילוי זו ביותר.

כב) אמנם כ"ז נמשך מטרם שנזדכך המסך דחזה מהעביות דגוף לגמרי, אבל אחר שנזדכך המסך דחזה ובא בהשואת הצורה עם המסך דראש של או"א שאז נבחן שהמסך עם כל הרשימות דחג"ת הכלולות בו, עלה לאו"א שהם עתה בזווג אב"א, ונכלל בזווג שלהם בבחינות מ"ן וכו', כנ"ל (דף תצ"ד אות י"ז עש"ה) ויצא שם הראש דישסו"ת. גם כבר נתפשטו ונתקנו האחורים דאו"א שנפלו למקום חג"ת בתיקון קוים, שהוא מכח הארת אחורים דאמא עליהם, כנ"ל, שאז נבחנו לכלים דחג"ת חדשים. הנה אז תכף נתעלו גם הרשימות שירדו בנה"י דאצילות, ועלו ונתלבשו בכלים החדשים ההם, כל אחד בקו שלו, שבזה נתגדל כחם בשנים: א' שחזרו למדרגתם כבתחילה לבחינת ג"ר דחסדים, שהם חג"ת. וב' כי אחר שקבלו התיקון קוים שבכלים החדשים, נתגדל ונתחזק כחם ביותר, ויוכלו לקיים את הכלים הנפולים שלהם ביותר. בסו"ה סומך ה' לכל הנופלים. כי האחורים האלו הם בחינת אמא עלאה, שהיא בבחינת "סמך", שפירושו ששה ספירות דג"ר, שהם כח"ב, וג"ר דחסדים שהם חג"ת עד החזה. שעד שם מגיע שבחה של אמא עלאה כנ"ל. 

והנה נתבאר, שמשך זמן היות הרשימות דחג"ת במקום נהי"מ דאצילות. הוא כל זמן שלא נגמרו נפילת אחורים דאצילות להתתקן בתיקון קוים, שהוא עד זמן עליות המסך והרשימות שבו להמאציל, דהיינו לאו"א, להכלל שם בזווג דאב"א. כי עוד בטרם שהיו למ"ן נכללו בזווג דאב"א דאו"א, ונתרבה האור הזה ע"י המסך והרשימות שנתכללו בהזווג, והגיע האור דאחורים הזה גם לאחורים דאו"א שנפלו ואז נתקנו בתיקון קוים ונעשו לכלים חדשים דחג"ת. והרשימות שהיו בנהי"מ דאצילות עלו ונתלבשו בתוכם. 

כג) וצריך שתבין כאן כי הכל הולך על סדר המדרגה. ואע"פ שנאמר, שמסך דחזה דנקודים עלה למ"ן לאו"א, והחזיר אותם פב"פ, שהם בחינת הסתכלות עיינין דישסו"ת הנכללים בזווג דאו"א. כנ"ל. אין הפירוש, שתכף בבת אחת נעשה זה, כי כבר ידעת דברי הרב לעיל (דף תק"ב אות כ"ה) שג' מדרגות ישנן בהדבר, שהן אב"א ופב"א ואח"כ פב"פ. 

וכן היה בהמסך והרשימות, שעליהם יצאו ע"ס דראש דישסו"ת בהתכללות הזווג דאו"א. כי מתחלה באו ונכללו בזווג אב"א, כי גם תיקון זה היה חסר להם, שהוא התיקון לאחורים דאמא עלאה. ואח"ז באו בהזווג של פנים באחור, שהוא הארה דשיעור קומה היוצא על התחדשות העביות של הרשימות, כנ"ל ואח"ז נעשו לבחי' מ"ן והחזירו לאו"א פב"פ, שהוא ההארה הב' להמשכת המוחין. (הסתכלות פנימית אות ט' ואות י"ז. ועי' היטב בב' המקומות) וזהו שאמרנו לעיל שבהתכללות המסך בהזווג דאב"א, נתחדשה הארת האחורים דאמא עלאה עד שהגיעה גם לאחורים דאו"א, שנפלו לחג"ת. והבן היטב.

סיכום: למדנו בשיעור הקודם את החוק: "כל העב מחברו (כשיש הארה של התלבשות אורות בכלים) הוא חשוב מחברו". ז"א עביות היא השתוקקות חזקה. אם לאדם יש השתוקקות חזקה בקדושה, אז יש לו אורות וככל שהשתוקקותו בקדושה יותר גדולה אז יש לו מסך. חשוב שיש השתוקקות גדולה ומסך. אבל אם הסתלקו האורות, היתה שבירה – חטא או פגם, אז הפוך – ככל שהעביות יותר גדולה הכשל יותר גדול. לכן הסברנו דרך זה שגם הכלים והרשימות מתנהגות כמו הכלים, הם נפלו ע"פי הסדר שהכלים של המדרגה, המלכים שהם הגוף, אור העב, שהיתה שבירה הם נפלו למטה מפרסא. הם נפלו כשמלך הדעת, שהוא הכי גדול, אם אין בו אור אז נפל למקום הכי נמוך – לדעת דבריאה. וראש מלך החסד נפל לבינה, של מלך הגבורה לחכמה, ומלך היסודות נפל לכתר. 

כמו שהכלים נפלו כך גם נפלה הרשימה דהתלבשות נפלה, רק לאצילות. לא יכולה לרדת למטה מאצילות. מדובר על אור הזך של הרשימה. נפלו ע"פי אותו סדר, מלכות, יסוד, נ"ה ות"ת של מקום אצילות. 

זה למדנו בשיעור קודם. הוסיף לנו היום – אמר, יש עוד טעם למה האורות דרשימות ירדו למקום נהי"מ דאצילות, אומר שיש לנו הבדל לנהי"מ לחג"ת. חג"ת זה מקום של ג"ר. נהי"מ מטבעם הם מקום של הארת חכמה, כי כל מדרגה מחולקת למקום חג"ת שזה ח"ח. כמו שראינו בחסדים, שחג"ת זה מקום הג"ר, כי חסד כנגד כתר, גבורה כנגד חכמה וכיוב'. חג"ת כנגד ג"ר ואם מדברים על חסדים, אז ג"ר דחסדים, הרי בינה זה חסדים, אז תכונת החסדים היא ח"ח. אמנם בעולם הנקודים זה לא קרה אבל זה התכונה הבסיסית שלהם, לכן מצד הטבע, המקום של נ"ה שזה זו"ן מקום הנה"י, שם הנה"י זה המקום של הארת חכמה. מכיוון שהם רוצים להחזיק, או להאיר לכלים שתהיה בהם הארת חכמה, לכן נפלו למקום נהי"מ. זה עוד סיבה למה נפלו למקום זה. זו הידיעה הראשונה.

הידיעה הבאה, באות כב' למדנו שכל זה קרה מטרם שנגמרה כל ההזדככות. הרי השבירה גרמה להזדככות הכלי, והכלי עלה. כל פעם הטבור עלה עד שהגיע לראש ויצא הפרצוף הבא. אומר שנכון שהרשימות נפלו למקום נהי"מ אבל עד שלב מסויים בו עלו כ"א לכלי חדש, לאח"פ של הראשים שירד לגוף. הרוויחו בזה ב' דברים, ונראה למה חזרו. א. חזרו למקום החג"ת שזה היה המקום שלהם. מקום יותר גבוה. ב. הם קיבלו את התיקון שיש בכלים החדשים. התיקון של ח"ח. ופה ראינו עניין מאוד גדול, איך מחזיקים את הרשימות. הרשימות האלה חזרו לכלים, ופה אמרנו עניין נפשי חשוב – אם אדם עובד בעבודת השם ומרגיש שהוא נשבר, פגם בעבודת השם, וזה נכון גם לנפש הבהמית של האדם. נפל בעבודת המידות – כעס, התרגז. איך הוא מחזיק את הרושם שיש לו ממה שקרה. אם הוא יורד לקטנות והרי איך נוצרו הכלים החדשים שאליהם עלו הרשימות – מי אלו הרשימות, רשימות דהתלבשות זה הרושם ממה שקרה. את הרושם ממה שקרה, איך מחזיק? אם אני מקטין עצמי ולא נשאר בגאווה, אז הקטנות הזו מזינה את האח"פ של ראש, כי כשחזרתי לקטנות אז אח"פ של ראש נפלו למקום גוף והם מהווים כלים חדשים. ולכלים האלה עולות הרשימות כשירדתי לקטנות וקיבלתי ח"ח, וזה נקרא 'סומך השם לכל הנופלים' – אותן רשימות שנפלו למקום הנה"י סומכים אותם ובעצם אני זוכר את אותה טראומה, או רוחנית בקשר עם הבורא, או בקשר שלי עם המידות שלי. אז אני יכול להחזיק את הרשימות האלה. 

אנשים עברו שואה למשל, איך מחזיקים מעמד אחרי דבר כזה, או אם אדם איבד קרוב, אומר בשלב ראשון יש לך אבלות, זה נמצא בנה"י. אח"כ חוזר לקטנות ואין לך את המקום הזה. שואל אם מה שאני רוצה זה החשוב, או שיש דבר גדול שמעלי. אם חוזר לקטנות ומקבל שיש מעליך – אתה בונה כלי לאותן רשימות שהיו ממה שקרה לך. ואז כשאתה גדול אתה דורש את מה שאתה רוצה ואם לא מקבל, אז 'אין בורא, אין אמת, אין מדינה, אין בת זוג, אין ילדים'. למה? חכה רגע. תוריד את עצמך קצת. יש בחיים עוד דברים. ואז הרשימות חוזרות ונמצאות במקום של ח"ח. זה 'סומך השם לכל הנופלים'. הנפילה הגדולה היא שההתרשמות הנפשית שלך ממקרה הכאוס שלך בחיים לא מוחזקים במקום של ח"ח. נראה שאת כל האני של האדם, כל האצילות של האדם, כל הנאצלות הנפשית שלו נבנית מהצורה שבה הוא מתייחס למה שקרה לו במקום החוויות שלו. אם שומר את החוויות במקום ח"ח ויודע להקטין עצמך, אז יכול להעלות את הרשימות.

נקודה נוספת שאומר לנו שיש פה עניי: הכלים האלה קיבלו ח"ח מהקטנות שנשארה בראשים, כי אחרי הגדלות שגרמה לשבירה פב"פ, אז חזרו למצב הקטנות, רק לג"ע, ואח"פ חזרו לגוף. ומהג"ע שעשו זיווג ח"ח הם נתנו לאח"פ שירדו לגוף ח"ח. אז הכלים האלה נבנו בח"ח אבל למדנו שגם הראש דישסו"ת נתן ח"ח לכלים האלה. אז שואל, מהיכן הראש דישסו"ת נותן ח"ח לכלים שירדו למקום חג"ת, הרי הוא בגדלות. אומר שלא, מה שמספר שבגדלות כי מקצר בשיח, אבל באמת גם ישסו"ת יצא קודם בקטנות, אח"כ פב"א ואח"כ בגדלות. במצב הקטנות בהתחלה, אז נתן ח"ח לכלים אלה, ורק אז יצא הקטנות בישסו"ת עלו הרשימות. ז"א שצריך לבנות את הכלים שיש לך מהחוויה הטראומטית שלך, ורק אחרי שבנית והקטנת עצמך, והלכת לחוויה חדשה ועשית שם ח"ח, רק אז אתה תדע לנהל את אותן רשימות שנשארו לך מהמצב הקודם.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
❡
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
❧

בס"ד

חלק ז שיעור 40 עמוד תקנה

כא) ויש עוד טעם מובהק בדבר ירידת אורות דרשימות ממקומם, למקום נהי"ם דאצילות. והוא כי נודע שערך חג"ת על נה"י, הוא כערך ג"ר לזו"ן. כי ה' חסדים חג"ת נ"ה הם כמו ה' בחינות כח"ב זו"ן, שחג"ת הם כנגד כח"ב, ונצח הוד כנגד זו"ן. גם נודע, ההפרש בע"ס דבינה דאו"י שג"ר דבינה כולן חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בזו"ן דבינה יש בהם הארת חכמה בחסדים (כנ"ל דף תקכ"ד ד"ה עתה) ובאמת גם ע"ס של זו"ן דאצילות מתוקנות כן, שבחג"ת שלהם עד החזה, שולטים שם אחורים דבינה, כי המסך דיסוד אמא מכסה שם ומעלים להארת חכמה, אלא מחזה ולמטה שכבר יצא מבחינת ג"ר דחסדים, נפסק המסך דיסוד אמא מלהעלים על יסוד דאבא. והארת חכמה שבחסדים מתגלית כנ"ל (דף תק"ל ד"ה האורות) הרי כי מקום גילוי דהארת חכמה, הוא בעיקר בנה"י, ולא בחג"ת. אלא כאן ביחוד בעולם הנקודים, היה שינוי זה, שגם בכלים דחג"ת באו האורות מגולים בהארת חכמה, בלי שום מסך וכיסוי מאחורים דאמא. כנודע. 

ולפיכך, כשנשברו הכלים ההם דחג"ת, ונפלו לבי"ע, והרשימות שלהם שנשארו באצילות רצו להאיר להם ולקיים את צורתם כמה שאפשר, ירדו ממקומם למקום נהי"ם דאצילות, כי ממקום הזה יכולים ביותר לקיים את הכלים שלהם בהארת חכמה, כי כאן היא השליטה לגילוי זו ביותר.

כב) אמנם כ"ז נמשך מטרם שנזדכך המסך דחזה מהעביות דגוף לגמרי, אבל אחר שנזדכך המסך דחזה ובא בהשואת הצורה עם המסך דראש של או"א שאז נבחן שהמסך עם כל הרשימות דחג"ת הכלולות בו, עלה לאו"א שהם עתה בזווג אב"א, ונכלל בזווג שלהם בבחינות מ"ן וכו', כנ"ל (דף תצ"ד אות י"ז עש"ה) ויצא שם הראש דישסו"ת. גם כבר נתפשטו ונתקנו האחורים דאו"א שנפלו למקום חג"ת בתיקון קוים, שהוא מכח הארת אחורים דאמא עליהם, כנ"ל, שאז נבחנו לכלים דחג"ת חדשים. הנה אז תכף נתעלו גם הרשימות שירדו בנה"י דאצילות, ועלו ונתלבשו בכלים החדשים ההם, כל אחד בקו שלו, שבזה נתגדל כחם בשנים: א' שחזרו למדרגתם כבתחילה לבחינת ג"ר דחסדים, שהם חג"ת. וב' כי אחר שקבלו התיקון קוים שבכלים החדשים, נתגדל ונתחזק כחם ביותר, ויוכלו לקיים את הכלים הנפולים שלהם ביותר. בסו"ה סומך ה' לכל הנופלים. כי האחורים האלו הם בחינת אמא עלאה, שהיא בבחינת "סמך", שפירושו ששה ספירות דג"ר, שהם כח"ב, וג"ר דחסדים שהם חג"ת עד החזה. שעד שם מגיע שבחה של אמא עלאה כנ"ל. 

והנה נתבאר, שמשך זמן היות הרשימות דחג"ת במקום נהי"מ דאצילות. הוא כל זמן שלא נגמרו נפילת אחורים דאצילות להתתקן בתיקון קוים, שהוא עד זמן עליות המסך והרשימות שבו להמאציל, דהיינו לאו"א, להכלל שם בזווג דאב"א. כי עוד בטרם שהיו למ"ן נכללו בזווג דאב"א דאו"א, ונתרבה האור הזה ע"י המסך והרשימות שנתכללו בהזווג, והגיע האור דאחורים הזה גם לאחורים דאו"א שנפלו ואז נתקנו בתיקון קוים ונעשו לכלים חדשים דחג"ת. והרשימות שהיו בנהי"מ דאצילות עלו ונתלבשו בתוכם. 

כג) וצריך שתבין כאן כי הכל הולך על סדר המדרגה. ואע"פ שנאמר, שמסך דחזה דנקודים עלה למ"ן לאו"א, והחזיר אותם פב"פ, שהם בחינת הסתכלות עיינין דישסו"ת הנכללים בזווג דאו"א. כנ"ל. אין הפירוש, שתכף בבת אחת נעשה זה, כי כבר ידעת דברי הרב לעיל (דף תק"ב אות כ"ה) שג' מדרגות ישנן בהדבר, שהן אב"א ופב"א ואח"כ פב"פ. 

וכן היה בהמסך והרשימות, שעליהם יצאו ע"ס דראש דישסו"ת בהתכללות הזווג דאו"א. כי מתחלה באו ונכללו בזווג אב"א, כי גם תיקון זה היה חסר להם, שהוא התיקון לאחורים דאמא עלאה. ואח"ז באו בהזווג של פנים באחור, שהוא הארה דשיעור קומה היוצא על התחדשות העביות של הרשימות, כנ"ל ואח"ז נעשו לבחי' מ"ן והחזירו לאו"א פב"פ, שהוא ההארה הב' להמשכת המוחין. (הסתכלות פנימית אות ט' ואות י"ז. ועי' היטב בב' המקומות) וזהו שאמרנו לעיל שבהתכללות המסך בהזווג דאב"א, נתחדשה הארת האחורים דאמא עלאה עד שהגיעה גם לאחורים דאו"א, שנפלו לחג"ת. והבן היטב.

סיכום: למדנו בשיעור הקודם את החוק: "כל העב מחברו (כשיש הארה של התלבשות אורות בכלים) הוא חשוב מחברו". ז"א עביות היא השתוקקות חזקה. אם לאדם יש השתוקקות חזקה בקדושה, אז יש לו אורות וככל שהשתוקקותו בקדושה יותר גדולה אז יש לו מסך. חשוב שיש השתוקקות גדולה ומסך. אבל אם הסתלקו האורות, היתה שבירה – חטא או פגם, אז הפוך – ככל שהעביות יותר גדולה הכשל יותר גדול. לכן הסברנו דרך זה שגם הכלים והרשימות מתנהגות כמו הכלים, הם נפלו ע"פי הסדר שהכלים של המדרגה, המלכים שהם הגוף, אור העב, שהיתה שבירה הם נפלו למטה מפרסא. הם נפלו כשמלך הדעת, שהוא הכי גדול, אם אין בו אור אז נפל למקום הכי נמוך – לדעת דבריאה. וראש מלך החסד נפל לבינה, של מלך הגבורה לחכמה, ומלך היסודות נפל לכתר. 

כמו שהכלים נפלו כך גם נפלה הרשימה דהתלבשות נפלה, רק לאצילות. לא יכולה לרדת למטה מאצילות. מדובר על אור הזך של הרשימה. נפלו ע"פי אותו סדר, מלכות, יסוד, נ"ה ות"ת של מקום אצילות. 

זה למדנו בשיעור קודם. הוסיף לנו היום – אמר, יש עוד טעם למה האורות דרשימות ירדו למקום נהי"מ דאצילות, אומר שיש לנו הבדל לנהי"מ לחג"ת. חג"ת זה מקום של ג"ר. נהי"מ מטבעם הם מקום של הארת חכמה, כי כל מדרגה מחולקת למקום חג"ת שזה ח"ח. כמו שראינו בחסדים, שחג"ת זה מקום הג"ר, כי חסד כנגד כתר, גבורה כנגד חכמה וכיוב'. חג"ת כנגד ג"ר ואם מדברים על חסדים, אז ג"ר דחסדים, הרי בינה זה חסדים, אז תכונת החסדים היא ח"ח. אמנם בעולם הנקודים זה לא קרה אבל זה התכונה הבסיסית שלהם, לכן מצד הטבע, המקום של נ"ה שזה זו"ן מקום הנה"י, שם הנה"י זה המקום של הארת חכמה. מכיוון שהם רוצים להחזיק, או להאיר לכלים שתהיה בהם הארת חכמה, לכן נפלו למקום נהי"מ. זה עוד סיבה למה נפלו למקום זה. זו הידיעה הראשונה.

הידיעה הבאה, באות כב' למדנו שכל זה קרה מטרם שנגמרה כל ההזדככות. הרי השבירה גרמה להזדככות הכלי, והכלי עלה. כל פעם הטבור עלה עד שהגיע לראש ויצא הפרצוף הבא. אומר שנכון שהרשימות נפלו למקום נהי"מ אבל עד שלב מסויים בו עלו כ"א לכלי חדש, לאח"פ של הראשים שירד לגוף. הרוויחו בזה ב' דברים, ונראה למה חזרו. א. חזרו למקום החג"ת שזה היה המקום שלהם. מקום יותר גבוה. ב. הם קיבלו את התיקון שיש בכלים החדשים. התיקון של ח"ח. ופה ראינו עניין מאוד גדול, איך מחזיקים את הרשימות. הרשימות האלה חזרו לכלים, ופה אמרנו עניין נפשי חשוב – אם אדם עובד בעבודת השם ומרגיש שהוא נשבר, פגם בעבודת השם, וזה נכון גם לנפש הבהמית של האדם. נפל בעבודת המידות – כעס, התרגז. איך הוא מחזיק את הרושם שיש לו ממה שקרה. אם הוא יורד לקטנות והרי איך נוצרו הכלים החדשים שאליהם עלו הרשימות – מי אלו הרשימות, רשימות דהתלבשות זה הרושם ממה שקרה. את הרושם ממה שקרה, איך מחזיק? אם אני מקטין עצמי ולא נשאר בגאווה, אז הקטנות הזו מזינה את האח"פ של ראש, כי כשחזרתי לקטנות אז אח"פ של ראש נפלו למקום גוף והם מהווים כלים חדשים. ולכלים האלה עולות הרשימות כשירדתי לקטנות וקיבלתי ח"ח, וזה נקרא 'סומך השם לכל הנופלים' – אותן רשימות שנפלו למקום הנה"י סומכים אותם ובעצם אני זוכר את אותה טראומה, או רוחנית בקשר עם הבורא, או בקשר שלי עם המידות שלי. אז אני יכול להחזיק את הרשימות האלה. 

אנשים עברו שואה למשל, איך מחזיקים מעמד אחרי דבר כזה, או אם אדם איבד קרוב, אומר בשלב ראשון יש לך אבלות, זה נמצא בנה"י. אח"כ חוזר לקטנות ואין לך את המקום הזה. שואל אם מה שאני רוצה זה החשוב, או שיש דבר גדול שמעלי. אם חוזר לקטנות ומקבל שיש מעליך – אתה בונה כלי לאותן רשימות שהיו ממה שקרה לך. ואז כשאתה גדול אתה דורש את מה שאתה רוצה ואם לא מקבל, אז 'אין בורא, אין אמת, אין מדינה, אין בת זוג, אין ילדים'. למה? חכה רגע. תוריד את עצמך קצת. יש בחיים עוד דברים. ואז הרשימות חוזרות ונמצאות במקום של ח"ח. זה 'סומך השם לכל הנופלים'. הנפילה הגדולה היא שההתרשמות הנפשית שלך ממקרה הכאוס שלך בחיים לא מוחזקים במקום של ח"ח. נראה שאת כל האני של האדם, כל האצילות של האדם, כל הנאצלות הנפשית שלו נבנית מהצורה שבה הוא מתייחס למה שקרה לו במקום החוויות שלו. אם שומר את החוויות במקום ח"ח ויודע להקטין עצמך, אז יכול להעלות את הרשימות.

נקודה נוספת שאומר לנו שיש פה עניי: הכלים האלה קיבלו ח"ח מהקטנות שנשארה בראשים, כי אחרי הגדלות שגרמה לשבירה פב"פ, אז חזרו למצב הקטנות, רק לג"ע, ואח"פ חזרו לגוף. ומהג"ע שעשו זיווג ח"ח הם נתנו לאח"פ שירדו לגוף ח"ח. אז הכלים האלה נבנו בח"ח אבל למדנו שגם הראש דישסו"ת נתן ח"ח לכלים האלה. אז שואל, מהיכן הראש דישסו"ת נותן ח"ח לכלים שירדו למקום חג"ת, הרי הוא בגדלות. אומר שלא, מה שמספר שבגדלות כי מקצר בשיח, אבל באמת גם ישסו"ת יצא קודם בקטנות, אח"כ פב"א ואח"כ בגדלות. במצב הקטנות בהתחלה, אז נתן ח"ח לכלים אלה, ורק אז יצא הקטנות בישסו"ת עלו הרשימות. ז"א שצריך לבנות את הכלים שיש לך מהחוויה הטראומטית שלך, ורק אחרי שבנית והקטנת עצמך, והלכת לחוויה חדשה ועשית שם ח"ח, רק אז אתה תדע לנהל את אותן רשימות שנשארו לך מהמצב הקודם.

בס"ד

חלק ז שיעור 39 עמוד תקנד

יט) ועם המתבאר, תבין גם סדר נפילתם של הכלים הנשברים לבי"ע, כי הוא בסדר הפוך מבעת מלוכתם. כי בעת התלבשות האורות בהכלים, נמצא תמיד שכל העב מחברו, הוא יותר חשוב ויותר עליון מחברו. כי הכלי שיש בו עביות הגדולה, שהיא בחי"ד, הוא מלביש קומת כתר, וכשעביותו פחות דהיינו בבחי"ג, מלביש רק לקומת חכמה, וכו'. ונמצא העביות מעלה גדולה בכלי. משא"כ בכלים ריקים אחר שנסתלקו מהם אורותיהם, אשר אז להיפך, כי לא לבד שאין העביות גורמת שום מעלה עתה, אלא עוד גורמת בו חסרון, כי כל כלי העב ביותר, האור מתרחק ממנו ביותר. 

ולפיכך נמצא, שכלי הדעת שיש בו מבחי"ד דהתלבשות, שבשעת מלוכתו היה גבוה מכולם, הנה עתה בשעת שבירתו, יותר שפל מכולם, וכלי דחסד שהוא רק מבחי"ג שבשעת מלוכתו היה שפל ממלך הדעת. נמצא עתה בשעת שבירתו, גבוה ממנו, משום שעביותו פחות ממנו, וע"כ נפל כלי דדעת לדעת דבריאה, ועליו כלי דחסד, דהיינו בבינה דבריאה. וכלי הגבורה, שעביות שלו הוא רק מבחינה ב', שבשעת מלוכתו היה שפל מכלי החסד, נמצא עתה בשעת שבירתו גבוה ממנו, והוא נפל למקום חכמה דבריאה. וכלי דת"ת שעביותו פחותה מכולם, נפילתו למעלה מכולם דהיינו במקום כתר דבריאה.

כ) וכבר ידעת שהאורות אחר הסתלקותם מניחים אחריהם רשימו במקום שהיו שם. כי כן היה בהסתלקות האורות דפרצופים הקודמים, שכל אור היה מניח אחריו רשימו בהכלי שהיה שם. אמנם כאן בפרצוף נקודים, אחר שהכלים נשברו ונפלו לבי"ע, לא היה אל הרשימות מקום להשאר שם. כי לא יכלו לירד אחריהם לבי"ע, כי אז היו מתים גם הם כמו הכלים, ולא היו נחשבות עוד לרשימות. לפיכך נשארו הרשימות באצילות, ומאירות אל הכלים שלהן מרחוק, בבחינות תגין על האותיות. 

אמנם נבחנות שהן מתקרבות אל הכלים שלהן כמה שיכולות, ולכן אחר שנפל כלי הדעת, לדעת דבריאה, ירדה הרשימו אחריו עד סוף האצילות, דהיינו למקום מלכות דאצילות. וכן אחר שנפל כלי החסד לבינה דבריאה ירדה הרשימו אחריו, עד יסוד דאצילות דהיינו כמה שיכולה, כי מדרגת מלכות תפשה הרשימו דדעת. וכן אחר שנפל כלי הגבורה לחכמה דבריאה, ירדה אחריו הרשימו, עד נ"ה דאצילות, כי מדרגת יסוד תפשה הרשימו דחסד. וכן אחר שנפל כלי הת"ת לכתר דבריאה, כיון שלא היה עוד אל הרשימו מקום שתרד ותתקרב אל הכלי שלה, כי גם מדרגת נו"ה היתה תפושה מהרשימו של הגבורה, ע"כ נשארה בהמקום של הכלי שלה, כי לא היתה יכולה להתקרב יותר. ונמצא גם מצב הרשימות עומדות הפוכות מבתחלה, כי סדרן עתה: רשימו דת"ת שהיתה למטה מכולן נמצאת עתה במקומה עצמה למעלה מכולן, ואחריה גבורה בנו"ה, ואחריה חסד ביסוד, ואחריה דעת במלכות, למטה מכולם.

סיכום: חזרנו על מה שלמדנו בשיעור הקודם בקצרה – ההבדל בין ראש לגוף. אמרנו שבראש יש ביטול, בשונה מהגוף שבו יש שבירה. המלך הוא בח' גוף המדרגה. ז"א כשאומר מלך הדעת, לא מתכוון לכל הפרצוף שיצא, אלא מתכוון רק לגוף שיצא על הזיווג הראשון, על גוף הפרצוף שיצא בזיווג ד' ג'. רק על הגוף. זה המלך.

בכל הפרצוף יש ראש וגוף. כעת רוצה להתייחס אליהם בנפרד. מה קרה לגוף ומה קרה לראש. לראש היה ביטול, היינו שחלק מהראש שנקרא אח"פ, ירד למקום גוף אבל למעלה מפרסא. אין עליו שליטה של הפרסא. היות והקליפות נמצאות למטה מפרסא, אז אין עליו שליטה של הפרסא ולא על הקליפות. כן יש בו איזשהו נזק. ירד מגדלות לקטנות והכלים שלו ירדו למקום גוף. נשאר ראש קטן. 

בדומה אולי, יכולנו לדמות זה למישהו שהיה בתפקיד מנכ"ל והורד לתפקיד מנהל מחלקה או פועל, אבל עדיין עובד ומתפרנס. לעומת אחד ששמו אותו בבית הכלא, ומשל זה הוא כי הכלים נפלו לבית הכלא שנקרא הקליפות. כמו שלמדנו שיש ב' שערים. שער בית הסוהר ושער המלך.

הבנו את ההבדל בין ראש לגוף. עכשיו רוצים להבין על המלכים, על צורת הנפילה שלהם כשנפלו לבי"ע, ורוצים גם ללמוד מה קרה עם הרשימות. 

המלכים נופלים ע"פי החוק שאומר: "ככל שהכלי יותר עבה הוא יותר חשוב ויותר עליון מחברו, אבל בתנאי שיש הארה, כלומר שבקדושה ומאיר האור בכלי". והפוך – בכלים ריקים אחר שהסתלקו אורות הכלים – "ככל שהכלי יותר עב הופך להיות פחות חשוב". אפשר בדוגמא פשוטה לחשוב שאם לאדם חסר משהו אז ככל שחסר לו דבר יותר גדול אז הוא יותר סובל. אבל כשמאיר לו על רצון גדול הוא יותר נהנה. ככל שאדם גדול יותר יצרו גדול ממנו, אבל יכול לעשות גם נזק גדול. זה ידוע גם בפשט, כשכך אנחנו מדברים, אז אין פלא שגם ברוחניות. את החוק הזה רוצים לקחת ודרכו להבין את שבירת הכלים. 

אומרים, שבמלכים (ציור) היתה הדרגה. ז"א היו מלכים, יצא בהתחלה מלך הדעת. כשיצא בעביות ד' ג' והבח' הראשונה של המלך היתה בח' כתר של אותה מדרגה. אח"כ יצא מלך החסד שהוא בח' חכמה, אח"כ מלך הגבורה שהוא בח' בינה, אח"כ מלך היסוד שהוא בח' ז"א של המדרגה. ז"א שיש ביניהם הדרגה. 

אם היה אור מאיר בהם, אז ודאי שמלך הדעת היה גדול יותר, אבל היות ונשברו והכלים כמו שלמדנו נפלו למטה מפרסא, אז כשנפלו כשמלך הדעת נפל למקום הנמוך ביותר. שמלך הדעת, הכלי של מלך הדעת נפל לדעת דבריאה, והכלי של מלך החסד, שאם היה מאיר בו אור היה יותר נמוך ממלך הדעת, אבל ולא מאיר אז נפל למקום גבוה יותר, היינו יותר קל לתקן אותו. יותר קרוב לקדושה, אז נפל לבינה דבריאה. והכלי של מלך הגבורה נפל לחכמה דבריאה. וכלי מלך ת"ת נפל לכתר דבריאה. אז אנחנו רואים הדרגה, שככל שהמלך יותר גדול נופל למקום יותר נמוך. זה על המלכים.

עכשיו רוצים להבין את הרשימות. הרשימה היא הזיכרון הרגשי שנשאר לנו מהחוויה. למדנו בחלק ד' שבכל כלי נשארת חוויה. אין דבר בקדושה שלא עושה רושם. אז אם נשאר רושם אנחנו רוצים להבין מה קרה עם הרשמים של האדם. יש לאדם רשמים ממה שהתרחש אצלו, והוא צריך לפעול עם הרשמים הללו, או צריכים להבין איך הרשמים האלה מסתדרים אצלו בנפש. אז אם לאדם היתה חוויה חזקה מאוד, נאמר אפילו טראומטית, או חוויה חיובית מאוד חזקה, אבל היא נשברה, היא כבר לא קיימת, אז היא חודרת אצלו בנפש למקום מאוד עמוק. ואפשר להשתמש בה או לתקן אותה רק אם אתה חודר למקום העמוק ולכן אם אתה רוצה לתקן דברים או חוויות חזקות מאוד, אתה צריך להכנס לעומק הנפש מאוד. אתה לא יכול באופן רדוד לטפל בבעיות גדולות. כשאדם רוצה לטפל בדברים קשים שקורים לו פעם אחר פעם, ורק רוצה לצחוק על זה מלמעלה ולעשות מצב רוח טוב, וכך לטפל בזה, אומרים לו שיש פה חוויה רצינית שאתה חוזר עליה שוב ושוב, זה נכנס לעומק ואם לא תיכנס לעומק ולחפור עמוק – לא תגיע למקום הזה, אז מה הטעם? 

שואל, רגע, תגיד לי שהרצונות נמצאים במקומות עמוק. הכלים נפלו. למה אומר זה על החוויה, זה הרי על הרשימה. אומר שנכון שהכלל הזה שאמרנו לגבי הכלים נכון גם לגבי הרשימות. אבל הרשימות נשארות בנפש. נכון שגם פה הרשימות נשארו במקום אצילות ולא ירדו למקום בי"ע, ומלמד אותנו שגם הרשימות מסתדרות באותו הסדר שהרצונות נמצאים. הרצונות נמצאים בכלל במקום הקליפות: רוצה משהו והקליפה משתלטת לי על הרצון. רוצה להיות אדם חזק והחוזק שאני מרגיש שאני רוצה הוא חוזק גופני, או חוזק כלכלי. ואני לא מרגיש רצון בחוזק נפשי. אלה הרצונות, אבל גם החוויה הפנימית שנמצאת בעומק הנפש, ז"א כמה רשימות מסתדרות באופן הזה שהרשימות בנפש הם יורדות למקום נמוך ועמוק יותר אם החוויה היתה חזקה יותר. וכך אנחנו מסתכלים על המלכים. הרי האור של מלך הדעת שהאיר הוא גבוה מאוד. הרשימה יורדת למקום הכי נמוך בעולם אצילות, למלכות דאצילות. אחרי חוויית מלך החסד יורדת למקום הכי נמוך – למקום מלכות דאצילות לא יכולה לרדת, אז יורדת למדרגה למעלה ממלכות, למקום יסוד דאצילות. הרשימה של מלך הגבורה יורדת למקום נ"ה דאצילות, והרשימה של מלך הת"ת נשארת במקומה. אנחנו רואים שהרשימות מסתדרות בדיוק כמו המלכים. 

בס"ד

חלק ז שיעור 39 עמוד תקנד

יט) ועם המתבאר, תבין גם סדר נפילתם של הכלים הנשברים לבי"ע, כי הוא בסדר הפוך מבעת מלוכתם. כי בעת התלבשות האורות בהכלים, נמצא תמיד שכל העב מחברו, הוא יותר חשוב ויותר עליון מחברו. כי הכלי שיש בו עביות הגדולה, שהיא בחי"ד, הוא מלביש קומת כתר, וכשעביותו פחות דהיינו בבחי"ג, מלביש רק לקומת חכמה, וכו'. ונמצא העביות מעלה גדולה בכלי. משא"כ בכלים ריקים אחר שנסתלקו מהם אורותיהם, אשר אז להיפך, כי לא לבד שאין העביות גורמת שום מעלה עתה, אלא עוד גורמת בו חסרון, כי כל כלי העב ביותר, האור מתרחק ממנו ביותר. 

ולפיכך נמצא, שכלי הדעת שיש בו מבחי"ד דהתלבשות, שבשעת מלוכתו היה גבוה מכולם, הנה עתה בשעת שבירתו, יותר שפל מכולם, וכלי דחסד שהוא רק מבחי"ג שבשעת מלוכתו היה שפל ממלך הדעת. נמצא עתה בשעת שבירתו, גבוה ממנו, משום שעביותו פחות ממנו, וע"כ נפל כלי דדעת לדעת דבריאה, ועליו כלי דחסד, דהיינו בבינה דבריאה. וכלי הגבורה, שעביות שלו הוא רק מבחינה ב', שבשעת מלוכתו היה שפל מכלי החסד, נמצא עתה בשעת שבירתו גבוה ממנו, והוא נפל למקום חכמה דבריאה. וכלי דת"ת שעביותו פחותה מכולם, נפילתו למעלה מכולם דהיינו במקום כתר דבריאה.

כ) וכבר ידעת שהאורות אחר הסתלקותם מניחים אחריהם רשימו במקום שהיו שם. כי כן היה בהסתלקות האורות דפרצופים הקודמים, שכל אור היה מניח אחריו רשימו בהכלי שהיה שם. אמנם כאן בפרצוף נקודים, אחר שהכלים נשברו ונפלו לבי"ע, לא היה אל הרשימות מקום להשאר שם. כי לא יכלו לירד אחריהם לבי"ע, כי אז היו מתים גם הם כמו הכלים, ולא היו נחשבות עוד לרשימות. לפיכך נשארו הרשימות באצילות, ומאירות אל הכלים שלהן מרחוק, בבחינות תגין על האותיות. 

אמנם נבחנות שהן מתקרבות אל הכלים שלהן כמה שיכולות, ולכן אחר שנפל כלי הדעת, לדעת דבריאה, ירדה הרשימו אחריו עד סוף האצילות, דהיינו למקום מלכות דאצילות. וכן אחר שנפל כלי החסד לבינה דבריאה ירדה הרשימו אחריו, עד יסוד דאצילות דהיינו כמה שיכולה, כי מדרגת מלכות תפשה הרשימו דדעת. וכן אחר שנפל כלי הגבורה לחכמה דבריאה, ירדה אחריו הרשימו, עד נ"ה דאצילות, כי מדרגת יסוד תפשה הרשימו דחסד. וכן אחר שנפל כלי הת"ת לכתר דבריאה, כיון שלא היה עוד אל הרשימו מקום שתרד ותתקרב אל הכלי שלה, כי גם מדרגת נו"ה היתה תפושה מהרשימו של הגבורה, ע"כ נשארה בהמקום של הכלי שלה, כי לא היתה יכולה להתקרב יותר. ונמצא גם מצב הרשימות עומדות הפוכות מבתחלה, כי סדרן עתה: רשימו דת"ת שהיתה למטה מכולן נמצאת עתה במקומה עצמה למעלה מכולן, ואחריה גבורה בנו"ה, ואחריה חסד ביסוד, ואחריה דעת במלכות, למטה מכולם.

סיכום: חזרנו על מה שלמדנו בשיעור הקודם בקצרה – ההבדל בין ראש לגוף. אמרנו שבראש יש ביטול, בשונה מהגוף שבו יש שבירה. המלך הוא בח' גוף המדרגה. ז"א כשאומר מלך הדעת, לא מתכוון לכל הפרצוף שיצא, אלא מתכוון רק לגוף שיצא על הזיווג הראשון, על גוף הפרצוף שיצא בזיווג ד' ג'. רק על הגוף. זה המלך.

בכל הפרצוף יש ראש וגוף. כעת רוצה להתייחס אליהם בנפרד. מה קרה לגוף ומה קרה לראש. לראש היה ביטול, היינו שחלק מהראש שנקרא אח"פ, ירד למקום גוף אבל למעלה מפרסא. אין עליו שליטה של הפרסא. היות והקליפות נמצאות למטה מפרסא, אז אין עליו שליטה של הפרסא ולא על הקליפות. כן יש בו איזשהו נזק. ירד מגדלות לקטנות והכלים שלו ירדו למקום גוף. נשאר ראש קטן. 

בדומה אולי, יכולנו לדמות זה למישהו שהיה בתפקיד מנכ"ל והורד לתפקיד מנהל מחלקה או פועל, אבל עדיין עובד ומתפרנס. לעומת אחד ששמו אותו בבית הכלא, ומשל זה הוא כי הכלים נפלו לבית הכלא שנקרא הקליפות. כמו שלמדנו שיש ב' שערים. שער בית הסוהר ושער המלך.

הבנו את ההבדל בין ראש לגוף. עכשיו רוצים להבין על המלכים, על צורת הנפילה שלהם כשנפלו לבי"ע, ורוצים גם ללמוד מה קרה עם הרשימות. 

המלכים נופלים ע"פי החוק שאומר: "ככל שהכלי יותר עבה הוא יותר חשוב ויותר עליון מחברו, אבל בתנאי שיש הארה, כלומר שבקדושה ומאיר האור בכלי". והפוך – בכלים ריקים אחר שהסתלקו אורות הכלים – "ככל שהכלי יותר עב הופך להיות פחות חשוב". אפשר בדוגמא פשוטה לחשוב שאם לאדם חסר משהו אז ככל שחסר לו דבר יותר גדול אז הוא יותר סובל. אבל כשמאיר לו על רצון גדול הוא יותר נהנה. ככל שאדם גדול יותר יצרו גדול ממנו, אבל יכול לעשות גם נזק גדול. זה ידוע גם בפשט, כשכך אנחנו מדברים, אז אין פלא שגם ברוחניות. את החוק הזה רוצים לקחת ודרכו להבין את שבירת הכלים. 

אומרים, שבמלכים (ציור) היתה הדרגה. ז"א היו מלכים, יצא בהתחלה מלך הדעת. כשיצא בעביות ד' ג' והבח' הראשונה של המלך היתה בח' כתר של אותה מדרגה. אח"כ יצא מלך החסד שהוא בח' חכמה, אח"כ מלך הגבורה שהוא בח' בינה, אח"כ מלך היסוד שהוא בח' ז"א של המדרגה. ז"א שיש ביניהם הדרגה. 

אם היה אור מאיר בהם, אז ודאי שמלך הדעת היה גדול יותר, אבל היות ונשברו והכלים כמו שלמדנו נפלו למטה מפרסא, אז כשנפלו כשמלך הדעת נפל למקום הנמוך ביותר. שמלך הדעת, הכלי של מלך הדעת נפל לדעת דבריאה, והכלי של מלך החסד, שאם היה מאיר בו אור היה יותר נמוך ממלך הדעת, אבל ולא מאיר אז נפל למקום גבוה יותר, היינו יותר קל לתקן אותו. יותר קרוב לקדושה, אז נפל לבינה דבריאה. והכלי של מלך הגבורה נפל לחכמה דבריאה. וכלי מלך ת"ת נפל לכתר דבריאה. אז אנחנו רואים הדרגה, שככל שהמלך יותר גדול נופל למקום יותר נמוך. זה על המלכים.

עכשיו רוצים להבין את הרשימות. הרשימה היא הזיכרון הרגשי שנשאר לנו מהחוויה. למדנו בחלק ד' שבכל כלי נשארת חוויה. אין דבר בקדושה שלא עושה רושם. אז אם נשאר רושם אנחנו רוצים להבין מה קרה עם הרשמים של האדם. יש לאדם רשמים ממה שהתרחש אצלו, והוא צריך לפעול עם הרשמים הללו, או צריכים להבין איך הרשמים האלה מסתדרים אצלו בנפש. אז אם לאדם היתה חוויה חזקה מאוד, נאמר אפילו טראומטית, או חוויה חיובית מאוד חזקה, אבל היא נשברה, היא כבר לא קיימת, אז היא חודרת אצלו בנפש למקום מאוד עמוק. ואפשר להשתמש בה או לתקן אותה רק אם אתה חודר למקום העמוק ולכן אם אתה רוצה לתקן דברים או חוויות חזקות מאוד, אתה צריך להכנס לעומק הנפש מאוד. אתה לא יכול באופן רדוד לטפל בבעיות גדולות. כשאדם רוצה לטפל בדברים קשים שקורים לו פעם אחר פעם, ורק רוצה לצחוק על זה מלמעלה ולעשות מצב רוח טוב, וכך לטפל בזה, אומרים לו שיש פה חוויה רצינית שאתה חוזר עליה שוב ושוב, זה נכנס לעומק ואם לא תיכנס לעומק ולחפור עמוק – לא תגיע למקום הזה, אז מה הטעם? 

שואל, רגע, תגיד לי שהרצונות נמצאים במקומות עמוק. הכלים נפלו. למה אומר זה על החוויה, זה הרי על הרשימה. אומר שנכון שהכלל הזה שאמרנו לגבי הכלים נכון גם לגבי הרשימות. אבל הרשימות נשארות בנפש. נכון שגם פה הרשימות נשארו במקום אצילות ולא ירדו למקום בי"ע, ומלמד אותנו שגם הרשימות מסתדרות באותו הסדר שהרצונות נמצאים. הרצונות נמצאים בכלל במקום הקליפות: רוצה משהו והקליפה משתלטת לי על הרצון. רוצה להיות אדם חזק והחוזק שאני מרגיש שאני רוצה הוא חוזק גופני, או חוזק כלכלי. ואני לא מרגיש רצון בחוזק נפשי. אלה הרצונות, אבל גם החוויה הפנימית שנמצאת בעומק הנפש, ז"א כמה רשימות מסתדרות באופן הזה שהרשימות בנפש הם יורדות למקום נמוך ועמוק יותר אם החוויה היתה חזקה יותר. וכך אנחנו מסתכלים על המלכים. הרי האור של מלך הדעת שהאיר הוא גבוה מאוד. הרשימה יורדת למקום הכי נמוך בעולם אצילות, למלכות דאצילות. אחרי חוויית מלך החסד יורדת למקום הכי נמוך – למקום מלכות דאצילות לא יכולה לרדת, אז יורדת למדרגה למעלה ממלכות, למקום יסוד דאצילות. הרשימה של מלך הגבורה יורדת למקום נ"ה דאצילות, והרשימה של מלך הת"ת נשארת במקומה. אנחנו רואים שהרשימות מסתדרות בדיוק כמו המלכים. 

שיעור 39 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תקנ"ד –כ"ב ניסן תש"ף – איסרו חג פסח
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. אנו רואים הבדל בין המלכים שהם הגוף של הפרצוף לבין הראשים שהראש של הפרצוף שאינו נקרא מלך.
2. אח"פ של הראשים נפל למקום הגוף ולא נשבר, דהיינו לא נפל לשליטת הקליפות ששולטות למטה מפרסה.
3. המלכים, דהיינו הגוף, כן נשבר דהיינו הגוף שהוא אור העב נפל למטה מפרסה וזה נקרא מיתה.
ומדוע זה נקרא מיתה? מכיון שיש על זה שליטה של הקליפות ורשעים בחייהם נקראים מתים.
4. הכלים בנפילתם לבי"ע מסתדרים על פי החוק הבא. בכלים ריקים, אחר שנסתלקו מהם אורותיהם, כל כלי העב ביותר נופל למקום נמוך יותר.
5. לפיכך הכלים של המלכים שנפלו לבי"ע הסתדרו באופן הבא : כלי דמלך הדעת נפל לדעת דבריאה, של חסד לבינה דבריאה, של גבורה לחכמה ושל ת"ת לכתר. דהיינו כל העב יותר ירד למקום נמוך יותר.
6. גם הרשימות דהתלבשות היו אמורות להישאר בכלים רק שהכלים נפלו לבי"ע ורשימה אינה יכולה לרדת למטה מפרסה. הן מסתדרות במקום אצילות על פי אותו סדר של הכלים, דהיינו כל העב מחברו נמוך מחברו.
7. לפיכך הרשימות הסתדרו בסר הבא- רשימה של מלך הדעת במקום מלכות דאצילות, של האור של מלך החסד במקום יסוד דאצילות, של אור הגבורה בנצח הוד ושל ת"ת בת"ת.

שיעור 38 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תקנ"ב – תקנ"ג – י"ג ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני

1. ישנו הבדל בין הכלים דראש שנוצרו בגוף לאחר החזרה לקטנות בעקבות השבירה, לבין הכלים דגוף שנשברו ונפלו למטה מפרסה.
2. בכלים דגוף ישנם סיגים ובכלים דראש אין.
3. טעם נוסף – הכלים דראש הם רק שורשי כלים ואין בהם קבלה בפועל של אורות, בכלים דגוף ישנה קבלה בפועל של אורות, כי הם כלים ממשיים.
4. סיגים זה התערבות של נקודת סיום רגלין באמצע המדרגה, שהיא בחינת הרצון לקבל לעצמו הגדול ביותר שעליה היה צמצום א', שנהיה חוק שלא ישתנה לעולם שאסור לקבל שם אור.
5. כאשר האור התפשט ונגע בנקודת הסיג, מיד נשבר הכלי והזיווג בראש פסק באותה בחינה. למשל כשהיה זיווג באו"א על דג' נתפשט הזיווג למלך הדעת שנשבר ומיד בראש נפסק הזיווג על דג' ועבר לזיווג על גב'.
6. כך הזיווגים הולכים ומתמעטים והגופים נשברים והראשים מתבטלים עד שעולה לראש ומוליד פרצוף חדש בגב'.
7. הפרצוף החדש נקרא ישסו"ת, שגם הוא מתפשט ממעלה למטה, למלך ב' שלישים תחתונים דת"ת שמיד נשבר כי האור נוגע בסיג.
8. כך גם בפרצוף ישסו"ת מזדככך המסך יוצאים זיווגים בראש, מתפשטים לגוף, הגוף נשבר והאח"פ של הראש יורד לגוף.
9. לסיכום ראינו הבדל מהותי בין כלים דראש שרק התבטלו לבין כלים דגוף שנשברו ונפלו לבי"ע.

בס"ד

חלק ז שיעור 38 עמוד תקנג

טז) אמנם צריכים להבין אחר שנזדכך המסך, והכלים נשברו מחמת הסיגים שבהם, ונפלו לבי"ע, וה"ת שוב עלתה בעינים, ואו"א חזרו אב"א. א"כ איך הועיל עלית המסך שנזדכך מכלים השבורים ועלה לראש דאו"א, להתחדש שם בזווג חדש, עד שיכול להוציא הראש דישסו"ת בקומת בחי"ג דהתלבשות, ובחי"ב דעביות. ומי חזר והוריד הה"ת מעינים. 

והענין הוא, כי יש ב' גורמים להסתלקות האורות מתוך הכלים דנקודים שהם: הזדככות המסך, כמו בהגופות דהפרצופים הקודמים. ודבר הסיגים שהיו מעורבים בתוך הכלים האלו. שפירושם, עביות דכלים דבחי"ד, אשר נתערבה בכלים דס"ג, מכח הלבשתם למטה מטבור דא"ק, כי הכלים דנקודים הם בחינות הכלים דט"ת דס"ג שנתפשטו עד סיום רגלים דא"ק, שנסתלקו מהם האורות בעת צמצום ב', וע"כ עברו אל הפרצוף דנקודים, הנחשב להתפ"ב אל הט"ת דס"ג אלו. כמ"ש באו"פ (דף תפ"ו ד"ה הסיגים. עש"ה) וכיון שמסך דבחי"ד דעביות לא היה בפרצוף הנקודים, ע"כ לא היו ראוים כלים אלו לקבל אור העליון, כי בעת שהיה האור מתפשט לתוך הכלי ופגע בחלקים דבחי"ד, המעורבים שם, נסתלק תכף ויצא משם, והכלי נשבר ונופל לבי"ע ע"ש באו"פ הנ"ל. 

אמנם בהסתלקות האורות דגדלות דראשייהו דאו"א ונפילתם לחג"ת דנקודים, לא פגע ולא נגע בהם ענין הסיגים האלו כלל וכלל, ומכ"ש שלא גרמו לנפילתם. כי אין הסיגים האלו פוגמים אלא בכלי קבלה דגוף, שהם מקבלים האור ממעלה למטה, משא"כ בכלים דראש, שאין בהם כלום מבחינת התלבשות האורות, אלא שהם שרשים אל הכלים בלבד. כנודע. וע"כ אין אל הסיגים הללו שייכות להם כל עיקר. וע"כ כל הגורם להסתלקות האורות דראש, היה רק הזדככות המסך בלבד. כי אחר שנזדכך, למשל, המסך מכלי דדעת, הרי כבר אינו ראי לקבל האור דהסתכלות עיינין דאו"א, וע"כ נפסק הזווג הזה מאליו. כי כל עיקר הזווג הזה דפב"פ היה רק בשביל המ"ן שהם הזו"ן שנתפשטו, וכיון שנתבטל המקבל, כבר אין לאמא שום צורך להארת חכמה בשבילו, ותכף מפסקת הזווג השייך לכלי דדעת, והמסך נתעלה למקום החוטם, כנ"ל בהסת"פ אות י' וכמ"ש הרב לעיל דף תקי"ח אות מ"א ותק"כ אות מ"ב. 

ועד"ז כשנזדכך המסך מכלי דחסד ונתבטל המקבל מזווג דחוטם, הפסיקה אמא הזווג הזה, והעלה הה"ת למקום אזן, בשביל כלי דגבורה. וכשנזדכך המסך גם מכלי דגבורה, הפסיקה גם הזווג הזה וה"ת עלתה לעינים, בשביל כלי דש"ע דת"ת. באופן שעלית ה"ת בחזרה לעינים, היה רק מחמת הזדככות המסך בלבד. אבל כלים דגוף, אם לא היה בהם העירוב של הסיגים, אלא רק סבת הזדככות המסך בלבד, לא היו נשברים ומתים ונופלים לבי"ע, אלא כהכלים דפרצופים הקודמים, שלא מתו כלל מחמת הסתלקות אורותיהם.

יז) ולפיכך אחר הזדככות המסך הזה דחזה דנקודים לגמרי עד שהשוה צורתו למלכות דראש דאו"א, חזר ונכלל בשורשו במלכות דראש דאו"א, ונכלל שם בהזווג שבהם, עם הרשימות הכלולות בו בד' המלכים. וכבר ידעת ענין ב' הארות שהיו מחויבים להכלל בלידת זו"ן דנקודים: הארה א' לשיעור קומה, שהוא ע"י אור חדש שיצא דרך הטבור לכתר דנקודים והוריד הה"ת תחת לאו"א. והארה ב' דרך היסוד דאו"א, שהארה זו היתה למ"ן ולגורם להחזרת פב"פ דאבא ואמא ולהמשיך הארת חכמה בשביל זו"ן. ועפ"ז תבין גם כאן, שאותן ב' ההארות כלולות עתה בהמסך והרשימות ההם שעלו בחזרה לאו"א, כי שיעור הקומה נכלל בב' הרשימות העליונות שישנן בהמסך: שהן בחי"ג דהתלבשות, ובחי"ב דעביות. ובחינת המ"ן כלולה בכללות המסך והרשימות, להיותן רשימות דזו"ן, שהן צריכות להארת חכמה, שיש להם אותו הקשר עם אמא, דוגמת הו' ונקודה של הארת יסוד דא"ק, שהרי הן רשימות מו' ונקודה זו, שנתפשטו לבחינת גוף. 

יח) וע"כ כשעלה המסך והרשימות שבו למלכות דאו"א, נעשו שם למ"ן לאו"א שהיו באב"א, וחזרו בשבילם למצב פב"פ, כדי להמשיך להם הארת חכמה. ואז הורדה ה"ת מעינים שהן בחי"א, לבחינת החוטם והאזן, דהיינו בשיעור העביות של הנקבה ובשיעור התלבשות של הזכר, ונכללו זב"ז ע"ד ההתכללות זכר ונקבה שבפרצופים הקודמים וע"י הזווג הזה יצא ראש דישסו"ת, בבחינת הסתכלות עינים דישסו"ת זה בזה, וכשהוכרה עביות דגוף שבהם, ירדו למקומם במקום החזה דנקודים, ונתפשט ראש דישסו"ת ממקום החזה שבש"ע דת"ת ולמעלה, עד הפה דאו"א, ומחזה ולמטה, דהיינו בב"ש ת"ת תחתונים, נתפשט הגוף שלהם. ואחר שנזדכך המסך הכלול מבחי"ב ובחי"ג, ונשבר הכלי דת"ת, נסתלק הזווג דהסתכלות עיינין דישסו"ת, ועלה המסך לבחי"ב לבד, שהוא בחינת גוף כלפי זווג דהסתכלות עינים ומזווג הזה ממעלה למטה, נתפשט המלך דנצח והוד. ואח"כ כשהזדכך גם הנו"ה, עלה המסך לבחי"א, ויצא ממעלה למטה מלך היסוד, ואח"כ נזדכך לבחינת השורש ויצא ממעלה למטה בחינת המלך הז' שהיא מלכות.

סיכום: היום למדנו שיש הבדל בין הכלים של הראש לכלים של הגוף. ההבדל הגדול ביניהם הוא שבראש אין שבירה, ובגוף יש שבירה. 

אנחנו רוצים להבין טוב את ההבדל הזה. מספר לנו, שההבדל הזה נובע מהשוני בסוג הכלים ואגב כך מסביר לנו מדוע היתה השבירה. אומר, שהשבירה התרחשה בגלל הסיגים, שלא היו בראש, וכן היו בגוף. 

בראש היו כלים שהם רק שורשי כלים ולא כלים בפועל. ובגוף היו סיגים, כלומר התערבות של הרצון לקבל בע"מ לקבל. בראש זה צד ההשקפה, צד הרעיון. מצד האמת בראש אין שבירה. אבל בלב יש שבירה. אנחנו לא אומרים 'היתה לי אהבה והמח שלי נשבר'. אומרים 'הלב נשבר'. למה עם לב שבור ולא עם מח שבור? למה הלב נקרע לשנים, יש שירים כאלה 'הלב נקרע לשנים'. למה יש באמת שני צדדים בלב – צד ימין וצד שמאל, למה הוא נקרע לשניים, למה הוא נשבר? התשובה היא שהלב נשבר מכיוון שהוא מעורב עם רצונות עצמיים. כי הלב הוא מלך הגוף, והגוף מבטא את הפרטיות. בגוף יש את הפרסא. הוא מחולק ממטה למעלה. המח מחולק בימין ושמאל. זו חלוקה שונה. 

אומר הראי"ה קוק, שהיות שלמח יש גם נטיית לב, לכן גם שם אנחנו רואים חלוקה. אנחנו נרעשים מתבניות המחשבה שלנו, וזה משפיע ללב, אבל פה רוצה להסביר לנו, מצד הרעיון, למה הלב נשבר? מה קורה בלב? למה דווקא הגוף נשבר ולא הראש? אומר, בצ"ב כשיצא עולם הנקודים, אז הוא השתמש בכלים ריקנים של נק' דס"ג, כי לא היו לו כלים משל עצמו. ובכלים הריקנים האלה היתה פרסא שהיא מלכות דסיום רגלין, שהיא הנק' שעליה היה צמצום, שנמצאת בסיום רגלין, והיא נקודת החושך בעולם. נק' זו עלתה ונקראת סיגים. היא נק' שעליה אסור לקבל אור. היא נק' הפרטיות שאומרת 'מה איתי, מה יצא עם הרצון שלי, אני רוצה, אני משתוקק, זו התאווה הפרטית שלי, כך אני רוצה'. 

למה ב"א כועסים? למה הם במתח גדול? למה הם מאשימים? כי זה נוגע בסיגים שלהם, ואז הם נשברים. אבל זה בדיוק הסיגים שהם הרצון לקבל לעצמו. זה נקרא גם זוהמה – 'זו היא מה', זה הכתר של כל הנגיפים, מלשון גוף. הרצון לקבל לעצמו. 

בגוף היתה נק' של סיגים. ברגע שהאור מגיע ונוגע בנק' הסיג הוא נשבר. לעומת זאת בכלים של ראש לא היו סיגים. הם נמצאים רק בגוף. הצמצום הוא לא על הראש אלא על הגוף, כי בראש אין קבלה בפועל. יש שם רק שורשי כלים, אז למה אומר שיש כלים של ראש? למדנו שהכלים של ראש יורדים לגוף בגלל שאין טעם יותר לעשות זיווג בראש, אם אין כלים. כי אם הכלי נשבר אז אני מוריד כבר את הסטנדרטים שלי בראש, ומוריד את האח"פ. כבר לא יכול לעשות על זה זיווג. ממילא לא מצליח לעשות על זה זיווג. אין לי גוף וכלים להכין את זה. צריך להוריד סטנדרטים ולרדת ברמת הזיווג שלי בראש. היה בהתחלה זיווג על מלך הדעת בד' ג', ירד לג' ב', כי אין למי להשפיע. המסך הזדכך, מג' ב' ירד לב' א' וכו' עד שעלה לראש ויצא זיווג הבא בראש חדש. ראש שנקרא ישסו"ת. לפי הרשימות שהעלה למעלה. אבל פה רוצה שנקבע עכשיו את ההבנה. 

הכלים דראש מצד הטבע שלהם אין בהם שבירה. הכלים של גוף מצד הטבע שנוצר בהם, שהם כלים שיש בהם סיגים – יש בהם שבירה. זה ההבדל ביניהם ולכן כשבהמשך נלך לבנות את עולם אצילות שלנו אז נבנה אותו רק מהכלים של ראש. כך נבנה את הראש דאצילות. את הגוף נבנה מכלים של קטנות שנשברו שלא מחמת עצמם. נראה זה בחלק ח'. 

צדק זה מידה של דין. אומר הזה"ק: "יש צדק ומשפט". צדק זה מידת הדין ומשפט זה מידת הרחמים. האם אני שופט את הנסיבות או רק את האדם לגופו? עדיף לשפוט את הנסיבות ולא את האדם לגופו. 

אומר, שאחרי שהיתה ההבדלה הזו, אנחנו צריכים לראות שאותו הדבר קרה בפרצוף הבא – פרצוף ישסו"ת, שיוצא זיווג על ג' ב', במקום ד' ג' שבו או"א והזדכך הפרצוף ואותו סיפור קורה במלכי תנהי"מ, שיש שבירה בגוף. בראש אין שבירה והפרצוף הולך ומזדכך עד שמגיע לראש. כל זה כדי שנבין מה הסדר בשבירה, ואת הסדר הזה, כתוצאה מהתהליך הזה נלמד בשיעור הבא. 

שיעור 38 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תקנ"ב – תקנ"ג – י"ג ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני

1. ישנו הבדל בין הכלים דראש שנוצרו בגוף לאחר החזרה לקטנות בעקבות השבירה, לבין הכלים דגוף שנשברו ונפלו למטה מפרסה.
2. בכלים דגוף ישנם סיגים ובכלים דראש אין.
3. טעם נוסף – הכלים דראש הם רק שורשי כלים ואין בהם קבלה בפועל של אורות, בכלים דגוף ישנה קבלה בפועל של אורות, כי הם כלים ממשיים.
4. סיגים זה התערבות של נקודת סיום רגלין באמצע המדרגה, שהיא בחינת הרצון לקבל לעצמו הגדול ביותר שעליה היה צמצום א', שנהיה חוק שלא ישתנה לעולם שאסור לקבל שם אור.
5. כאשר האור התפשט ונגע בנקודת הסיג, מיד נשבר הכלי והזיווג בראש פסק באותה בחינה. למשל כשהיה זיווג באו"א על דג' נתפשט הזיווג למלך הדעת שנשבר ומיד בראש נפסק הזיווג על דג' ועבר לזיווג על גב'.
6. כך הזיווגים הולכים ומתמעטים והגופים נשברים והראשים מתבטלים עד שעולה לראש ומוליד פרצוף חדש בגב'.
7. הפרצוף החדש נקרא ישסו"ת, שגם הוא מתפשט ממעלה למטה, למלך ב' שלישים תחתונים דת"ת שמיד נשבר כי האור נוגע בסיג.
8. כך גם בפרצוף ישסו"ת מזדככך המסך יוצאים זיווגים בראש, מתפשטים לגוף, הגוף נשבר והאח"פ של הראש יורד לגוף.
9. לסיכום ראינו הבדל מהותי בין כלים דראש שרק התבטלו לבין כלים דגוף שנשברו ונפלו לבי"ע.

שיעור 37 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תקנ"א – י"ב ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. בשיעור זה אנו מבקשים להבדיל בין או"א במצב הקטנות למצב הגדלות.
2. במצב הקטנות היה לאו"א אח"פ מכח הבינה שהיה להם מהתכללות של הזכר שהוא ב' דהתלבשות.
3. הגדלות ניתנ בתור תוספת על ידי העלאת ביקוש מיסוד דא"ק. הביקוש התאחד עם מצב הקטנות ונהיה ראש אחד של גדלות כאשר הגדול היה חשוב יותר מהקטן.
4. לאחר השבירה ירדה חשיבותו של הראש דגדלות, שהרי פעולתו גרמה לשבירה. כתוצאה מכך נפרדו הראשים של הקטנות והגדלות, הראש, שמבטא את הגדלות, שהם האח"פ, ירדו לגוף ובראש חזרה לשלוט הקטנות דהיינו גלגלא ועיניים.
5. ממהלך זה הקטנות הפכה להיות חשובה יותר מהגדלות.
6. האח"פ של הראש ירדו לבחינת גוף, דהיינו הרצון או המחשבה שהיא ההשקפה, ירדה לבחינת גוף ולא נאבדה ויתרה מכך נתמכה על ידי החפץ חסד שבראש דקטנות שנשאר בזיווג.
7. אור הזך של הרשימה עלה והתלבש בכלים החדשים של הראש שעלו לגוף בסדר של ג' קוים היות והיו מתוקנים אותם כלים בחפץ חסד כפי הראש.
8. מבחינת עבודת נפש רואים אנו שנכון לבנות את עצמנו עם יסוד חזק של חפץ חסד שיש בו כח שלא נשבר גם אם לא מקבלים את רצוננו וכאשר באה גדלות ונשברת יש כח לתמוך באותה השקפה שאף שיורדת לגוף לא נעלמת אלא נשמרת על ידי אותה קטנות ואף הרשימות שעולות אליה מאפשרות בעתיד שנעורר שוב את מצב הגדלות הזו לאט לאט כדי לקיים אותה כראוי.

בס"ד

חלק ז שיעור 37 עמוד תקנא

יב) וצריך שתבחין כאן, בין או"א דקטנות במצב אב"א, שהם יצאו מנקבי העינים בזווג א'. ובין או"א דגדלות, שיצאו ע"י זווג דע"ב ס"ג עד שבאו למצב פב"פ, כנ"ל. כי החילוקים שביניהם המה יסודות הכי חשובים שבהחכמה. ובעיקר צריכים לדייק ההפכיות שיש ביניהם מתחילתם לסופם: כי מתחלתם נחשבים למדרגה אחת, רק שבאה בב' מצבים, שמצד עצם אצילותם נאצלו במצב אב"א, ומצד תוספת אור שהשיגו מהארת הזווג דע"ב ס"ג וממ"ן דיסוד דא"ק, קנו המצב דפב"פ. אבל הם מדרגה אחת. ולא עוד, אלא שהמצב הב' חשוב הרבה מאד על המצב הא', כי בהמצב הא' היו חסרי ג"ר דחכמה. ולא היה בהם רק בחינות ג"ר דאחורים דבינה, הדוחים חכמה. אבל בהמצב הב' חזרו לראש והשיגו ג"ר שלהם בשלימות. 

אמנם בסופם, נתהפך הדבר מקצה אל הקצה, והוא, כי נבדלו זה מזה ונעשו לב' מדרגות: והמצב הא' נעשה לבחינת ראש ולבחינת פנים, והמצב הב' נעשה לבחינת גוף ולבחינת אחורים, וסבת הדבר, הוא מטעם שביה"כ דהיינו הגופות שלהם שנתפשטו בד' המלכים: דעת, חסד, גבורה, וש"ע דת"ת. כנודע. אמנם בצורת הענין יש הבנה חשובה מאד, הראוי לתשומת לב במיוחד.

יג) והענין הוא, כי כל פרצוף דנקודים, נחשב כמו פרצוף ס"ג דא"ק, והוא מטעם שיש במסך שלו בחי"ב דהתלבשות, כנודע. והס"ג כולו הוא בחינת בינה, להיות בינה הבחינה העליונה שבו. וע"כ כל נטיות בינה דאור ישר שולטות בו. ונודע, שבינה דאור ישר כולה חסדים, ובחינת הארת חכמה שמקבלת לתוך החסדים, כבר נחשבת לבחינת חוץ ממנה, שקנתה שם בפ"ע, שהוא ז"א. והמרחק ביניהם רב מאוד, כמו המרחק שבין השורש, לענף קטן היוצא ממנו, כי בינה היא שורש, וז"א הוא ענף קטן שיצא ממנה. ואע"פ שיש בבינה בחינת אחורים על אור חכמה, מ"מ אין אחורים אלו נחשבים לשום מיעוט אליה, ואדרבה, שנחשבים לכל שבחה של הבינה. בסוד כי חפץ חסד הוא. כנודע. וע"כ הבינה בחינת ג"ר לגמרי בלי שום מיעוט כלל. ומטעם זה לא נפגמו או"א ביציאתם מראש, מחמת הה"ת שבעינים דכתר, כי אותה מקצת הארה שהיתה להם מאור אזן, שהוא בינה, מכח התכללותם בזווג דהתלבשות של הזכר, הספיקה להם לבחינת ג"ר, ואינם נפגמים כלל מצמצום חכמה, שה"ת שבעינים מעכבת עליהם, כי אפילו בלאו הכי לא היו מקבלים חכמה, מחמת הארת אור אזן שבהם. כמבואר. 

והנך רואה, שהמצב דאב"א של או"א, מספיק להם לשלימות גמורה בלי שום חסרון. ולפיכך אין להם חיבור גדול כל כך עם מצב הב' דגדלות שהשיגו מהאור חדש דבקע לפרסא, כי לולא המ"ן שהאיר בהם יסוד דא"ק, לא היו מקבלים לאור החדש הזה כל עיקר, כי החשק שלהם דבוק אך בחסדים כנ"ל. ולפיכך דבר הביטול דזווג דגדלות, לא נגע בהם כלל. כי כל הראש הזה דגדלות, היה להם כדבר חוץ מהם, שהמשיכו אותו רק לצורך המ"ן שיסוד האיר בהם. כמבואר. 

ולא עוד אלא אפילו אח"כ שנתבטלו כל ע"ס דראש דגדלות, לא נתבטלו לגמרי, כמו ז"ת, אלא שנכלל תכף באחורים דאו"א דמצב א', שאחורים אלו סמכו אותם בבחי' ג"ר ואצילות ולא נפלו לבי"ע. 

יד) ואין להקשות, לפי"ז היה להם לע"ס דגדלות הללו להשאר בראש במקום או"א, ולמה ירדו לבחינת גוף, במקום המלכים דחג"ת, אחר שגם הם נתלבשו באחורים דאמא, כמו או"א דראש. והענין הוא. כי הוכרו עתה לב' מדרגות נבדלות זו מזו לגמרי. והוא לסבת יציאתם על המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק: הו' והנקודה, שהן בחינות נה"י ושורשיות דזו"ן, כנ"ל. אשר אלו מיוחסים ובאים מנה"י הפנימים דא"ק, ואינם שייכים לבחינת עצמם, כנ"ל (בהסתכלות פנימית חלק זה אות ו') אלא בשעה שהיו בהם למ"ן, שנכללו בבחינות היסודות דאו"א, שהמשיכו עליהם אור חדש בע"ס דכתר וחכמה, כנ"ל. אשר או"א עצמם נתגדלו על ידיהם במוחין ונה"י חדשים. הנה בשעה זו היו מחוברים עמהם כמדרגה אחת. אבל אחר שנשברו הגופות שלהם ונזדכך המסך ונתבטל אותו הזווג דגדלות, ולא נשאר ממנו אלא הרשימות שנשארו באותם הנה"י שקבלו מיסוד דא"ק. הנה הוכרו כגוף זר אליהם, שאינם כלל מבחינות או"א וראש, וע"כ ירדו למטה מהם לגוף, ולבחינת חג"ת. 

ונתבאר היטב איך נתהפכו המצבים שמצב הא' דאו"א אב"א, נשאר לבסוף לבחינת הראש ולבחינת פנים, וענין הביטול דע"ס דגדלות אינו נוגע בו כלל. ומצב הב' דאו"א פב"פ, נשאר לבסוף לבחינת גוף, ולבחינת אחורים כי נפגם מאד מביטול הזווג דגדלות שנסתלקו כל אורותיו, ולא נשאר ממנו כי אם בחינות המ"ן, דהיינו בחינות הו' והנקודה, ובחינות הרשימות מכל ע"ס דגדלות שהיו בו. אמנם ע"י אחורים דאו"א דראש המושפעים אליהם למקומם בגוף, המה מקבלים בזה, ענין תיקון קוים שיש באו"א. וע"כ הם מכונים התפשטות כח"ב לחג"ת, כי תיקון קוים דג"ר דנקודים נתפשט אליהם. והמה נעשו לכלי קבלה אל הרשימות שנשארו מד' המלכים דעת וחג"ת, כמ"ש הרב.

טו) והנה נתבאר בדיוק ענין אחורים דאו"א שנפלו לחג"ת מה הם. שעצמותם דאחורים האלו, הם בחינות המ"ן והרשימות דע"ס דגדלות דאו"א. אמנם נוסף עליהם הארת אחורים דאמא, וגם הלבושים של המ"ן מעת היותם בראש דאו"א, שלבושים ההם נעשו להם לבחינת הקוים, גם ענין אחורים דאמא קבלו בתוך הלבושים ההם. ותדע שההבחן בין עצם האחורים שנפלו, ובין הלבושים האלו שלקחו עמהם מעת התלבשותם באו"א, הוא גדול מאד כי הלבושים ההם, אין בהם מבחינת ה"ת כלום, כמו הכלים דאו"א, והם המגינים על האחורים האלו מכל הצדדים, כמ"ש במקומם. 

גם תבין שמקום נפילתם של אחורים אלו, היו כל קומה למקום הגוף שלה. כי קומת יחידה, נפלה למקום מלך הדעת. וקומת חיה, נפלה למקום מלך החסד. וקומת נשמה, נפלה למקום מלך הגבורה. וקומת נפש רוח, נפלה לשליש עליון דת"ת. אלא שנוסף בהם תיקון קוים, מה שלא היה בהגופות שלהם. כי הדעת וחג"ת מלכו זה תחת זה, אבל האחורים נתקנו בבחינת כלים חדשים, בדרך ימין שמאל אמצע. כי על כן הרשימות של אלו ד' המלכים, מצאו להם מקום להתלבש באלו הכלים החדשים, שנעשו מהאחורים דאו"א. כדברי הרב. עי' לעיל דף תקל"ז ד"ה אור הת"ת.

סיכום: למדנו היום שצריך להבחין ולראות את ההבדל בין הראש של או"א דנקודים בין מצב הקטנות למצב הגדלות. עצם המדרגה היא מצב הקטנות שיצא על ב' א'. והגדלות יצאה על ד' ג' והיא נובעת מהביקוש שהיה מיסוד דא"ק, שלכאורה נותן גדלות וחשיבות למדרגה, ונראה במצב זה שהגדלות חשובה מהקטנות. אולם לאחר שהיתה שבירת הכלים נהפכו היוצרות והקטנות הפכה ליותר חשובה. בתחילה, כשהיתה גדלות במדרגה אז הם הפכו להיות מדרגה אחת. אבל לאחר השבירה הן נבדלו שוב לב' מדרגות. אז נראתה חשיבות של הקטנות יותר מאשר של הגדלות, והיא הפכה לצד הפנים, לצד החשוב. החשיבות של הקטנות היא היות והיה לה ח"ח שהגיע מב' דהתלבשות. לכאורה או"א יצאו בא', לא בב', אז מדוע אומר שב' דהתלבשות היא שנותנת חשיבות לאו"א, והתשובה היא כפי שלמדנו גם בפרצופי א"ק, שכשאשר יוצא זיווג דזכר יוצא על בח' ההתלבשות. אבל היות והתלבשות לא יכולה לעשות זיווג לבד, אז קומת הנקבה מסייעת לקומת הזכר. היא מרוויחה בזה שאח"כ כשתעשה זיווג על צד הנקבה יהיה לה גם את הצד של הזכר. לכן גם פה קורה אותו הדבר – ראש של כתר יוצא על ב' התלבשות ראש הזכר, מקבל סיוע מהנקבה, מאו"א שהם א'. אח"כ יוצא זיווג על א', ובגלל שסייעה יש גם לא' את הב' דהתלבשות בהתכללות. הב' דהתלבשות זו היא מדרגת בינה, כי ב' שייך למדרגת בינה, ולכן או"א מקבל כח של ח"ח ממדרגת הבינה. הכח הזה מבדיל אותו ועושה אותו ,חשוב יותר ולכן לאחר השבירה אז מה שנשאר בראש הוא מצב הקטנות הזה, שחוזר למצבו הטבעי.  מכאן אנחנו למדים שהכח הזה, של ח"ח הוא מאוד חשוב לאדם. יכול להחזיק אותו. יכול לשמור עליו. לכן כדאי לבנות את האני שלו בח"ח, גם אם יהיה גדול ויפול – יהיה לו לאן לחזור.

מה קרה עם הראש של הגדלות? קודם כל ודאי שלא יכול להשאר כך בראש. אין לו מה לעשות שם, כי נראה שפגם. למה אתה רוצה להיות גדול אם אתה לא יכול לעמוד בזה? אז מורידים את מצב הראש של הגדלות והאח"פ, היינו הביקוש הגדול, השאלה וההשתוקקות הגדולה, מורידים אותה לגוף. זה יעזור כי בראש היא לא יכולה להיות, אבל היה בה סיגים אז לא נשברה כי לא היתה גוף, אבל מוריד אותה למצב גוף. קודם כל היא שונה מהגוף. מה שמיוחד בה, קרה פה תהליך מאוד מעניין: שהאח"פ שירדו לגוף, היות והיו בראש, קיבלו מהראש הארה של ח"ח. הכח הזה של ח"ח שקיבלו מהראש איפשר להם להיות ראש. יש פה איזושהו מהלך נפשי בעולמות מאוד יפה. אומר, היית גדול אבל הגדול הזה היה עם איזושהי נקודת עוגן שבך, שהייתה קטנות של ח"ח. נשברת. לא הצלחת. מה קרה עם מה שלא הצלחת? עם הרצון הגדול הזה של המחשבה בראש. אומר שירד לבח' גוף ומקבל תמיכה. המצב של הגדלות שלך מקבל תמיכה ממצב הקטנות שהיה לך, ממצב הקביעות. כשאדם יודע להסתפק במועט, זה עוזר לו לשמור על הרצונות, על השקפת הגדלות מתוך מצב הקטנות. זה דבר נפלא. לכן צריכים להתבסס תמיד על איזשהי בניה אישית של מדרגת הקטנות הזו בח"ח. 

קרה שכאשר ירדו האח"פ של ראש לגוף הם קיבלו תמיכה מהזיווג שנשאר בראש והאירו להם ח"ח. זה מאפשר להרגיש את ההשקפה. להרגיש את ההשקפה שהיתה לי בראש, השקפה של גדלות, אני עדיין יכול להרגיש אותה ויותר מזה, להתחיל לתת לה תיקון. כשהיתה בראש היא היתה בקו אחד. כמו שיש לאדם איזושהו רעיון חזק שעליו הולך בכל הכח, ואז נשבר. אומר, נכון נשברתי, אבל אשים זה כמו בהמתנה, אוריד לגוף. זה עוד לא מעובד כדי להתפשט עם זה לגוף. אוריד לרמה של גוף שזה לא יכול להוליד, אבל נותן לו איזושהו כח לשמר אותו. הכח המשמר הוא כח של ח"ח שנותן לו מהראש. ואז כל ההשקפה של הגדלות הזו מסתדרת בגוף בצורה של ג' קווים, והצורה הזו מאפשרת לרשימות לעלות אליו. ואז יוצא מצב מעניין ויפה, שאת ההשקפה של הגדלות אני מחזיק כגוף עם רשימות של כל החוויות שהיו לי, אמנם הרצונות של החוויות נפלו לקליפות, עשיתי דברים לא טובים, אבל נשאר הרושם שרוצה את הדבר הזה בקדושה עכשיו. ז"א שומר בקדושה על הרצון הגדול אפילו שלא הצלחתי בו, ואז אין יאוש בעולם. זה משאיר אותו, אני לא מיואש, הולך לבנות זה לאט לאט, וזה מה שנתן את הכח אח"כ לבנות את עולם אצילות כדי לעשות את אותה עבודה שעשינו בנקודים אבל לאט לאט.

בס"ד
חלק ז שיעור 37 עמוד תקנא
יב) וצריך שתבחין כאן, בין או"א דקטנות במצב אב"א, שהם יצאו מנקבי העינים בזווג א'. ובין או"א דגדלות, שיצאו ע"י זווג דע"ב ס"ג עד שבאו למצב פב"פ, כנ"ל. כי החילוקים שביניהם המה יסודות הכי חשובים שבהחכמה. ובעיקר צריכים לדייק ההפכיות שיש ביניהם מתחילתם לסופם: כי מתחלתם נחשבים למדרגה אחת, רק שבאה בב' מצבים, שמצד עצם אצילותם נאצלו במצב אב"א, ומצד תוספת אור שהשיגו מהארת הזווג דע"ב ס"ג וממ"ן דיסוד דא"ק, קנו המצב דפב"פ. אבל הם מדרגה אחת. ולא עוד, אלא שהמצב הב' חשוב הרבה מאד על המצב הא', כי בהמצב הא' היו חסרי ג"ר דחכמה. ולא היה בהם רק בחינות ג"ר דאחורים דבינה, הדוחים חכמה. אבל בהמצב הב' חזרו לראש והשיגו ג"ר שלהם בשלימות.
אמנם בסופם, נתהפך הדבר מקצה אל הקצה, והוא, כי נבדלו זה מזה ונעשו לב' מדרגות: והמצב הא' נעשה לבחינת ראש ולבחינת פנים, והמצב הב' נעשה לבחינת גוף ולבחינת אחורים, וסבת הדבר, הוא מטעם שביה"כ דהיינו הגופות שלהם שנתפשטו בד' המלכים: דעת, חסד, גבורה, וש"ע דת"ת. כנודע. אמנם בצורת הענין יש הבנה חשובה מאד, הראוי לתשומת לב במיוחד.
יג) והענין הוא, כי כל פרצוף דנקודים, נחשב כמו פרצוף ס"ג דא"ק, והוא מטעם שיש במסך שלו בחי"ב דהתלבשות, כנודע. והס"ג כולו הוא בחינת בינה, להיות בינה הבחינה העליונה שבו. וע"כ כל נטיות בינה דאור ישר שולטות בו. ונודע, שבינה דאור ישר כולה חסדים, ובחינת הארת חכמה שמקבלת לתוך החסדים, כבר נחשבת לבחינת חוץ ממנה, שקנתה שם בפ"ע, שהוא ז"א. והמרחק ביניהם רב מאוד, כמו המרחק שבין השורש, לענף קטן היוצא ממנו, כי בינה היא שורש, וז"א הוא ענף קטן שיצא ממנה. ואע"פ שיש בבינה בחינת אחורים על אור חכמה, מ"מ אין אחורים אלו נחשבים לשום מיעוט אליה, ואדרבה, שנחשבים לכל שבחה של הבינה. בסוד כי חפץ חסד הוא. כנודע. וע"כ הבינה בחינת ג"ר לגמרי בלי שום מיעוט כלל. ומטעם זה לא נפגמו או"א ביציאתם מראש, מחמת הה"ת שבעינים דכתר, כי אותה מקצת הארה שהיתה להם מאור אזן, שהוא בינה, מכח התכללותם בזווג דהתלבשות של הזכר, הספיקה להם לבחינת ג"ר, ואינם נפגמים כלל מצמצום חכמה, שה"ת שבעינים מעכבת עליהם, כי אפילו בלאו הכי לא היו מקבלים חכמה, מחמת הארת אור אזן שבהם. כמבואר.
והנך רואה, שהמצב דאב"א של או"א, מספיק להם לשלימות גמורה בלי שום חסרון. ולפיכך אין להם חיבור גדול כל כך עם מצב הב' דגדלות שהשיגו מהאור חדש דבקע לפרסא, כי לולא המ"ן שהאיר בהם יסוד דא"ק, לא היו מקבלים לאור החדש הזה כל עיקר, כי החשק שלהם דבוק אך בחסדים כנ"ל. ולפיכך דבר הביטול דזווג דגדלות, לא נגע בהם כלל. כי כל הראש הזה דגדלות, היה להם כדבר חוץ מהם, שהמשיכו אותו רק לצורך המ"ן שיסוד האיר בהם. כמבואר.
ולא עוד אלא אפילו אח"כ שנתבטלו כל ע"ס דראש דגדלות, לא נתבטלו לגמרי, כמו ז"ת, אלא שנכלל תכף באחורים דאו"א דמצב א', שאחורים אלו סמכו אותם בבחי' ג"ר ואצילות ולא נפלו לבי"ע.
יד) ואין להקשות, לפי"ז היה להם לע"ס דגדלות הללו להשאר בראש במקום או"א, ולמה ירדו לבחינת גוף, במקום המלכים דחג"ת, אחר שגם הם נתלבשו באחורים דאמא, כמו או"א דראש. והענין הוא. כי הוכרו עתה לב' מדרגות נבדלות זו מזו לגמרי. והוא לסבת יציאתם על המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק: הו' והנקודה, שהן בחינות נה"י ושורשיות דזו"ן, כנ"ל. אשר אלו מיוחסים ובאים מנה"י הפנימים דא"ק, ואינם שייכים לבחינת עצמם, כנ"ל (בהסתכלות פנימית חלק זה אות ו') אלא בשעה שהיו בהם למ"ן, שנכללו בבחינות היסודות דאו"א, שהמשיכו עליהם אור חדש בע"ס דכתר וחכמה, כנ"ל. אשר או"א עצמם נתגדלו על ידיהם במוחין ונה"י חדשים. הנה בשעה זו היו מחוברים עמהם כמדרגה אחת. אבל אחר שנשברו הגופות שלהם ונזדכך המסך ונתבטל אותו הזווג דגדלות, ולא נשאר ממנו אלא הרשימות שנשארו באותם הנה"י שקבלו מיסוד דא"ק. הנה הוכרו כגוף זר אליהם, שאינם כלל מבחינות או"א וראש, וע"כ ירדו למטה מהם לגוף, ולבחינת חג"ת.
ונתבאר היטב איך נתהפכו המצבים שמצב הא' דאו"א אב"א, נשאר לבסוף לבחינת הראש ולבחינת פנים, וענין הביטול דע"ס דגדלות אינו נוגע בו כלל. ומצב הב' דאו"א פב"פ, נשאר לבסוף לבחינת גוף, ולבחינת אחורים כי נפגם מאד מביטול הזווג דגדלות שנסתלקו כל אורותיו, ולא נשאר ממנו כי אם בחינות המ"ן, דהיינו בחינות הו' והנקודה, ובחינות הרשימות מכל ע"ס דגדלות שהיו בו. אמנם ע"י אחורים דאו"א דראש המושפעים אליהם למקומם בגוף, המה מקבלים בזה, ענין תיקון קוים שיש באו"א. וע"כ הם מכונים התפשטות כח"ב לחג"ת, כי תיקון קוים דג"ר דנקודים נתפשט אליהם. והמה נעשו לכלי קבלה אל הרשימות שנשארו מד' המלכים דעת וחג"ת, כמ"ש הרב.
טו) והנה נתבאר בדיוק ענין אחורים דאו"א שנפלו לחג"ת מה הם. שעצמותם דאחורים האלו, הם בחינות המ"ן והרשימות דע"ס דגדלות דאו"א. אמנם נוסף עליהם הארת אחורים דאמא, וגם הלבושים של המ"ן מעת היותם בראש דאו"א, שלבושים ההם נעשו להם לבחינת הקוים, גם ענין אחורים דאמא קבלו בתוך הלבושים ההם. ותדע שההבחן בין עצם האחורים שנפלו, ובין הלבושים האלו שלקחו עמהם מעת התלבשותם באו"א, הוא גדול מאד כי הלבושים ההם, אין בהם מבחינת ה"ת כלום, כמו הכלים דאו"א, והם המגינים על האחורים האלו מכל הצדדים, כמ"ש במקומם.
גם תבין שמקום נפילתם של אחורים אלו, היו כל קומה למקום הגוף שלה. כי קומת יחידה, נפלה למקום מלך הדעת. וקומת חיה, נפלה למקום מלך החסד. וקומת נשמה, נפלה למקום מלך הגבורה. וקומת נפש רוח, נפלה לשליש עליון דת"ת. אלא שנוסף בהם תיקון קוים, מה שלא היה בהגופות שלהם. כי הדעת וחג"ת מלכו זה תחת זה, אבל האחורים נתקנו בבחינת כלים חדשים, בדרך ימין שמאל אמצע. כי על כן הרשימות של אלו ד' המלכים, מצאו להם מקום להתלבש באלו הכלים החדשים, שנעשו מהאחורים דאו"א. כדברי הרב. עי' לעיל דף תקל"ז ד"ה אור הת"ת.
סיכום: למדנו היום שצריך להבחין ולראות את ההבדל בין הראש של או"א דנקודים בין מצב הקטנות למצב הגדלות. עצם המדרגה היא מצב הקטנות שיצא על ב' א'. והגדלות יצאה על ד' ג' והיא נובעת מהביקוש שהיה מיסוד דא"ק, שלכאורה נותן גדלות וחשיבות למדרגה, ונראה במצב זה שהגדלות חשובה מהקטנות. אולם לאחר שהיתה שבירת הכלים נהפכו היוצרות והקטנות הפכה ליותר חשובה. בתחילה, כשהיתה גדלות במדרגה אז הם הפכו להיות מדרגה אחת. אבל לאחר השבירה הן נבדלו שוב לב' מדרגות. אז נראתה חשיבות של הקטנות יותר מאשר של הגדלות, והיא הפכה לצד הפנים, לצד החשוב. החשיבות של הקטנות היא היות והיה לה ח"ח שהגיע מב' דהתלבשות. לכאורה או"א יצאו בא', לא בב', אז מדוע אומר שב' דהתלבשות היא שנותנת חשיבות לאו"א, והתשובה היא כפי שלמדנו גם בפרצופי א"ק, שכשאשר יוצא זיווג דזכר יוצא על בח' ההתלבשות. אבל היות והתלבשות לא יכולה לעשות זיווג לבד, אז קומת הנקבה מסייעת לקומת הזכר. היא מרוויחה בזה שאח"כ כשתעשה זיווג על צד הנקבה יהיה לה גם את הצד של הזכר. לכן גם פה קורה אותו הדבר – ראש של כתר יוצא על ב' התלבשות ראש הזכר, מקבל סיוע מהנקבה, מאו"א שהם א'. אח"כ יוצא זיווג על א', ובגלל שסייעה יש גם לא' את הב' דהתלבשות בהתכללות. הב' דהתלבשות זו היא מדרגת בינה, כי ב' שייך למדרגת בינה, ולכן או"א מקבל כח של ח"ח ממדרגת הבינה. הכח הזה מבדיל אותו ועושה אותו ,חשוב יותר ולכן לאחר השבירה אז מה שנשאר בראש הוא מצב הקטנות הזה, שחוזר למצבו הטבעי. מכאן אנחנו למדים שהכח הזה, של ח"ח הוא מאוד חשוב לאדם. יכול להחזיק אותו. יכול לשמור עליו. לכן כדאי לבנות את האני שלו בח"ח, גם אם יהיה גדול ויפול – יהיה לו לאן לחזור.
מה קרה עם הראש של הגדלות? קודם כל ודאי שלא יכול להשאר כך בראש. אין לו מה לעשות שם, כי נראה שפגם. למה אתה רוצה להיות גדול אם אתה לא יכול לעמוד בזה? אז מורידים את מצב הראש של הגדלות והאח"פ, היינו הביקוש הגדול, השאלה וההשתוקקות הגדולה, מורידים אותה לגוף. זה יעזור כי בראש היא לא יכולה להיות, אבל היה בה סיגים אז לא נשברה כי לא היתה גוף, אבל מוריד אותה למצב גוף. קודם כל היא שונה מהגוף. מה שמיוחד בה, קרה פה תהליך מאוד מעניין: שהאח"פ שירדו לגוף, היות והיו בראש, קיבלו מהראש הארה של ח"ח. הכח הזה של ח"ח שקיבלו מהראש איפשר להם להיות ראש. יש פה איזושהו מהלך נפשי בעולמות מאוד יפה. אומר, היית גדול אבל הגדול הזה היה עם איזושהי נקודת עוגן שבך, שהייתה קטנות של ח"ח. נשברת. לא הצלחת. מה קרה עם מה שלא הצלחת? עם הרצון הגדול הזה של המחשבה בראש. אומר שירד לבח' גוף ומקבל תמיכה. המצב של הגדלות שלך מקבל תמיכה ממצב הקטנות שהיה לך, ממצב הקביעות. כשאדם יודע להסתפק במועט, זה עוזר לו לשמור על הרצונות, על השקפת הגדלות מתוך מצב הקטנות. זה דבר נפלא. לכן צריכים להתבסס תמיד על איזשהי בניה אישית של מדרגת הקטנות הזו בח"ח.
קרה שכאשר ירדו האח"פ של ראש לגוף הם קיבלו תמיכה מהזיווג שנשאר בראש והאירו להם ח"ח. זה מאפשר להרגיש את ההשקפה. להרגיש את ההשקפה שהיתה לי בראש, השקפה של גדלות, אני עדיין יכול להרגיש אותה ויותר מזה, להתחיל לתת לה תיקון. כשהיתה בראש היא היתה בקו אחד. כמו שיש לאדם איזושהו רעיון חזק שעליו הולך בכל הכח, ואז נשבר. אומר, נכון נשברתי, אבל אשים זה כמו בהמתנה, אוריד לגוף. זה עוד לא מעובד כדי להתפשט עם זה לגוף. אוריד לרמה של גוף שזה לא יכול להוליד, אבל נותן לו איזושהו כח לשמר אותו. הכח המשמר הוא כח של ח"ח שנותן לו מהראש. ואז כל ההשקפה של הגדלות הזו מסתדרת בגוף בצורה של ג' קווים, והצורה הזו מאפשרת לרשימות לעלות אליו. ואז יוצא מצב מעניין ויפה, שאת ההשקפה של הגדלות אני מחזיק כגוף עם רשימות של כל החוויות שהיו לי, אמנם הרצונות של החוויות נפלו לקליפות, עשיתי דברים לא טובים, אבל נשאר הרושם שרוצה את הדבר הזה בקדושה עכשיו. ז"א שומר בקדושה על הרצון הגדול אפילו שלא הצלחתי בו, ואז אין יאוש בעולם. זה משאיר אותו, אני לא מיואש, הולך לבנות זה לאט לאט, וזה מה שנתן את הכח אח"כ לבנות את עולם אצילות כדי לעשות את אותה עבודה שעשינו בנקודים אבל לאט לאט.

שיעור 37 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תקנ"א – י"ב ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. בשיעור זה אנו מבקשים להבדיל בין או"א במצב הקטנות למצב הגדלות.
2. במצב הקטנות היה לאו"א אח"פ מכח הבינה שהיה להם מהתכללות של הזכר שהוא ב' דהתלבשות.
3. הגדלות ניתנ בתור תוספת על ידי העלאת ביקוש מיסוד דא"ק. הביקוש התאחד עם מצב הקטנות ונהיה ראש אחד של גדלות כאשר הגדול היה חשוב יותר מהקטן.
4. לאחר השבירה ירדה חשיבותו של הראש דגדלות, שהרי פעולתו גרמה לשבירה. כתוצאה מכך נפרדו הראשים של הקטנות והגדלות, הראש, שמבטא את הגדלות, שהם האח"פ, ירדו לגוף ובראש חזרה לשלוט הקטנות דהיינו גלגלא ועיניים.
5. ממהלך זה הקטנות הפכה להיות חשובה יותר מהגדלות.
6. האח"פ של הראש ירדו לבחינת גוף, דהיינו הרצון או המחשבה שהיא ההשקפה, ירדה לבחינת גוף ולא נאבדה ויתרה מכך נתמכה על ידי החפץ חסד שבראש דקטנות שנשאר בזיווג.
7. אור הזך של הרשימה עלה והתלבש בכלים החדשים של הראש שעלו לגוף בסדר של ג' קוים היות והיו מתוקנים אותם כלים בחפץ חסד כפי הראש.
8. מבחינת עבודת נפש רואים אנו שנכון לבנות את עצמנו עם יסוד חזק של חפץ חסד שיש בו כח שלא נשבר גם אם לא מקבלים את רצוננו וכאשר באה גדלות ונשברת יש כח לתמוך באותה השקפה שאף שיורדת לגוף לא נעלמת אלא נשמרת על ידי אותה קטנות ואף הרשימות שעולות אליה מאפשרות בעתיד שנעורר שוב את מצב הגדלות הזו לאט לאט כדי לקיים אותה כראוי.

שיעור 36 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום קצר עמוד תק"נ – י"א ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
למדנו היום שהאור שמתפשט למלכים יש לו שני ערכים עיקריים:
1. לפי הביקוש מלמטה
2. לפי גובה הקומה שעליו נעשה הזיווג
נבדוק מהו המ"ן שהתבקש.
מזכיר לנו שבמצב של פנים באחור, האמא לא רצתה להפנות פניה לאבא. אין לה בשביל מה. הטבע שלה חסדים.
אם כך מה יגרום לה? אם הבנים ירצו.
כשביקשו, אמא מפנה פניה ואז היא עולה.
הם עלו לז"ת דנקודים. ביקשו חסדים דגבורות אבל רק הארת חכמה
מצד הטבע זה מה שבינה מאירה לז"א רק חסדים בהארת חכמה.
הבנו שכל המלכים יקבלו רק הארת חכמה. במסגרת הארת חכמה מה יקבלו?נתנו דוגמה שיש נעליים.
מכניסים אותך לחנות נעליים. כל אחד מודדים לו את הרגל וכך נותנים לו נעל.
מלך הדעת- מה יקבל? כתר של הארת חכמה של ד"ג. של חסדים בהארת חכמה
מלך החסד- חסדים בהארת חכמה על חכמה של ד"ג
מלך הגבורה – בחינה ב'
שליש עליון תפארת- א'
זהו שלב ראשון
שלב שני הזדככה על המדרגה יצא ישסו"ת
איזו הארה יקבלו- רק הארת חכמה
מלך ראשון- כתר הארת חכמה של ג"ב
למה חשוב לנו לדעת את זה?
מכיון שכל אדם המבקש משהו מבקש במדרגה שונה. תלוי באיזו מדרגה נמצא.
אותן מילים נותנות לו הארה אחרת.
כולם מבקשים נעליים- כולם מבקשים הבנות בתע"ס.
כל אחד מקבל במדרגה אחרת.
מבקשים את אותו לימוד אבל כשתבוא ממקום עמוק יותר, תקבל הארה גבוהה יותר.
כשאני מוריד רמת קשר, השבירות לא יהיו כל כך גדולות.
זה רק כדי להבין שיש גובה קומה.
מה שמבקשים עכשיו זה לראות את כל התמונה ונסכם אותה כעת בנקודות.

שיעור 36 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תק"נ – י"א ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. כל הארה שמגיעה למדרגה, תלויה בסוג הביקוש ובגובה הקומה של אותה מדרגה. גובה הקומה ישנה הכללית ויש את גובה הקומה הפרטי בתוך המסגרת הכללית.
2. במצב של פנים באחור, נקבע גובה הקומה של המדרגה שלמשל באו"א היא תהיה ד"ג. אולם סוג ההארה היא תהיה לפי הביקוש והיות וז"ת דנקודים ביקשו את ההארה על ידי התעוררות היסוד דא"ק, לכן הביקוש הוא רק על הארת החסדים והגבורות שנקרא הארת חכמה.
3. בתוך מסגרת של ד"ג שיצאו או"א ישנן קומות פרטיות.
א. המלך הראשון יוצא על בחינת כתר של ד"ג בהארת חכמה.
ב. המלך השני יוצא על בחינת חכמה של ד"ג בהארת חכמה.
ג. המלך השלישי, מלך הגבורה, יוצא על בחינה ב' של ד"ג בהארת חכמה.
ד. ומלך הרביעי, שליש עליון דת"ת, יוצא על בחינה א' של ד"ג בהארת חכמה.
4. לאחר שנגמרה כל יציאת המלכים של או"א, נולד פרצוף חדש הנקרא ישסו"ת בגובה קומה של ג"ב.
5. המלך הראשון, הנקרא ב' שלישים תחתונים דת"ת יוצא על בחינת חכמה של ג"ב בהארת חכמה וכן בהתאמה יוצאים המלכים נצח הוד, היסוד והמלכות בגבהי קומה חכמה בינה ז"א ומלכות של ג"ב בהארת חכמה.
6. כל מה שאנו מדברים על ג"ב הוא רק ביחס לד"ג ולכן בו מתחילים מחכמה ולא מכתר.
7. אנו לומדים מכאן שחשוב שאדם יראה תמיד מה עומק הביקוש שלו וכן מה הוא מבקש. לא די שאדם מבקש להיות מחנך, להיות בעל טוב, להיות אדם דתי, להיות אדם רוחני וכדו'. אלו נקודות חשובות אולם עליו להסתכל גם באיזה עומק, דהיינו באיזה גובה קומה הוא מבקש קומות אלו.

שיעור 36 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום קצר עמוד תק"נ – י"א ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
למדנו היום שהאור שמתפשט למלכים יש לו שני ערכים עיקריים:
1. לפי הביקוש מלמטה
2. לפי גובה הקומה שעליו נעשה הזיווג
נבדוק מהו המ"ן שהתבקש.
מזכיר לנו שבמצב של פנים באחור, האמא לא רצתה להפנות פניה לאבא. אין לה בשביל מה. הטבע שלה חסדים.
אם כך מה יגרום לה? אם הבנים ירצו.
כשביקשו, אמא מפנה פניה ואז היא עולה.
הם עלו לז"ת דנקודים. ביקשו חסדים דגבורות אבל רק הארת חכמה
מצד הטבע זה מה שבינה מאירה לז"א רק חסדים בהארת חכמה.
הבנו שכל המלכים יקבלו רק הארת חכמה. במסגרת הארת חכמה מה יקבלו?נתנו דוגמה שיש נעליים.
מכניסים אותך לחנות נעליים. כל אחד מודדים לו את הרגל וכך נותנים לו נעל.
מלך הדעת- מה יקבל? כתר של הארת חכמה של ד"ג. של חסדים בהארת חכמה
מלך החסד- חסדים בהארת חכמה על חכמה של ד"ג
מלך הגבורה – בחינה ב'
שליש עליון תפארת- א'
זהו שלב ראשון
שלב שני הזדככה על המדרגה יצא ישסו"ת
איזו הארה יקבלו- רק הארת חכמה
מלך ראשון- כתר הארת חכמה של ג"ב
למה חשוב לנו לדעת את זה?
מכיון שכל אדם המבקש משהו מבקש במדרגה שונה. תלוי באיזו מדרגה נמצא.
אותן מילים נותנות לו הארה אחרת.
כולם מבקשים נעליים- כולם מבקשים הבנות בתע"ס.
כל אחד מקבל במדרגה אחרת.
מבקשים את אותו לימוד אבל כשתבוא ממקום עמוק יותר, תקבל הארה גבוהה יותר.
כשאני מוריד רמת קשר, השבירות לא יהיו כל כך גדולות.
זה רק כדי להבין שיש גובה קומה.
מה שמבקשים עכשיו זה לראות את כל התמונה ונסכם אותה כעת בנקודות.

שיעור 36 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תק"נ – י"א ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. כל הארה שמגיעה למדרגה, תלויה בסוג הביקוש ובגובה הקומה של אותה מדרגה. גובה הקומה ישנה הכללית ויש את גובה הקומה הפרטי בתוך המסגרת הכללית.
2. במצב של פנים באחור, נקבע גובה הקומה של המדרגה שלמשל באו"א היא תהיה ד"ג. אולם סוג ההארה היא תהיה לפי הביקוש והיות וז"ת דנקודים ביקשו את ההארה על ידי התעוררות היסוד דא"ק, לכן הביקוש הוא רק על הארת החסדים והגבורות שנקרא הארת חכמה.
3. בתוך מסגרת של ד"ג שיצאו או"א ישנן קומות פרטיות.
א. המלך הראשון יוצא על בחינת כתר של ד"ג בהארת חכמה.
ב. המלך השני יוצא על בחינת חכמה של ד"ג בהארת חכמה.
ג. המלך השלישי, מלך הגבורה, יוצא על בחינה ב' של ד"ג בהארת חכמה.
ד. ומלך הרביעי, שליש עליון דת"ת, יוצא על בחינה א' של ד"ג בהארת חכמה.
4. לאחר שנגמרה כל יציאת המלכים של או"א, נולד פרצוף חדש הנקרא ישסו"ת בגובה קומה של ג"ב.
5. המלך הראשון, הנקרא ב' שלישים תחתונים דת"ת יוצא על בחינת חכמה של ג"ב בהארת חכמה וכן בהתאמה יוצאים המלכים נצח הוד, היסוד והמלכות בגבהי קומה חכמה בינה ז"א ומלכות של ג"ב בהארת חכמה.
6. כל מה שאנו מדברים על ג"ב הוא רק ביחס לד"ג ולכן בו מתחילים מחכמה ולא מכתר.
7. אנו לומדים מכאן שחשוב שאדם יראה תמיד מה עומק הביקוש שלו וכן מה הוא מבקש. לא די שאדם מבקש להיות מחנך, להיות בעל טוב, להיות אדם דתי, להיות אדם רוחני וכדו'. אלו נקודות חשובות אולם עליו להסתכל גם באיזה עומק, דהיינו באיזה גובה קומה הוא מבקש קומות אלו.

חלק ז שיעור 35 עמוד תקמח

ה) ותדע שב' ההארות שאמרנו שקבלו ג"ר דנקודים מאור החדש דבקע לפרסא, עשו ב' מצבים באו"א. כי ההארה הא' שקבל כתר דרך הטבור, הורידה הה"ת מכתר לפה דאו"א, ואז שבו או"א לבחינת ראש כמו הכתר, כי כבר המסך נמצא למטה מהם, וזה נבחן שנה"י דכתר התלבשו בהם, ואו"א השיגו אור הפנים. ועכ"ז עדיין לא הועיל זה לאמא, כי אע"פ שהיא יכולה עתה להחזיר פניה לאבא, ולקבל אור החכמה, כי כבר נתבטל הגבול שנעשה בסבת ה"ת שבעינים, מ"מ אין לה עוד סבה שתפסיק אחורים שלה, שיש לה משורשה שבאו"י, כי היא חושקת תמיד לחסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה כנ"ל. ונמצא כי אבא בלבד נהנה מן החזרה לראש, כי מקבל הג"ר והפנים שלו, אבל אמא, עדיין מחזקת באחורים שלה, בסוד כי חפץ חסד כנ"ל. ולכן באו עתה או"א במצב של פנים באחור. דהיינו פני אבא באחורי אמא: כי אבא יש לו בחינת פנים, ואמא עוד מחזקת את אחורים שלה על אבא. הרי כי הארה זו שקבל הכתר להוריד הה"ת מעינים, עשה רק מצב פב"א באו"א. 

וההארה הב' דרך היסוד דא"ק אשר קבלו או"א דנקודים, דהיינו הו' והנקודה, הביאה לאו"א במצב פב"פ. כי אותו השורק שהאיר היסוד להם, הוא בחינת זו"ן: כי הו' הוא בחינת ו"ק חג"ת נה"י דז"א, והנקודה היא בחינת מלכות. והם נעשו למ"ן באו"א. כנ"ל (דף תכ"ג אות ל"א בדברי הרב) וגרם לאמא שתפסיק אחורים שלה, ולהחזיר פניה לאבא כדי שתזדווג עמו פב"פ, ולהמשיך הארת חכמה לצורך זו"ן שעלו אליה למ"ן. והנה נתבאר שע"י הארת האור החדש דרך הטבור אל הכתר, קבלו או"א המצב דפב"א, וע"י הארת האור החדש דרך היסוד לאו"א קבלו או"א המצב דפב"פ, וגם האורות דזו"ן היסודיים בצורת מ"ן, שע"י זווגם דפב"פ הוציאו והולידו אותם למקומם. 

ואין להקשות, כיון שנה"י אלו דא"ק הפנימי לא יכלו לקבל מטעמים דס"ג, עוד מטרם צמצום ב', כנ"ל (דף ש"צ באו"פ ד"ה וס"ג) משום שבע"ב חסר המסך דבחי"ד, ואיך יכלו כאן לקבל האור החדש דזווג ע"ב ס"ג. והנה בכלל אין זה שום קושיא, כי כאן שאני, שהרי הרשימות עצמן דנה"י דא"ק עלו למ"ן ונתכללו בזווג דע"ב ס"ג, וע"כ המה יכולים עתה לקבל מע"ב. אמנם לפי האמת, אין זה נבחן על שם קבלת הכלים דנה"י דא"ק, כי לא המשיכו אור החדש הזה לצורך עצמם, אלא לצורך לידת ז"ת דנקודים, בדומה לטפה הנמשכת ממוח האב, וכלפי עצמם דנה"י דא"ק, נחשב קבלתם רק דרך העברה בעלמא.

ו) והנה נתבאר מה שהקשינו לעיל באות ב' למה לא נתפשט פרצוף הנקודים, ג"ר וז"ת בבת אחת, ע"ד כל הפרצופים הקודמים. כי יש כאן מרחק של ג' מצבים בהכרח. שהרי הג"ר דנקודים יצאו ע"י הזווג שבנקבי העינים, והוכרחו להמצא משום זה במצב של אב"א, שבמצב הזה אפילו או"א בעצמם נבחנים למחוסרי נה"י, כנ"ל באות ב', ומכ"ש שלא יכלו להוציא את הז"ת, אלא אח"ז ע"י מ"ן דנה"י דא"ק, שעלו לע"ב ס"ג, והולידו האור החדש דבקע לפרסא, שתחלה קבל הכתר האור הזה דרך הטבור, והוריד הה"ת מעינים והביא לאו"א במצב דפנים באחור, כנ"ל, ואח"ז קבלו או"א את אור הזה דרך יסוד דא"ק, הנה אז השיגו את הז' אורות השייכים לז"ס תחתונות שהן זו"ן, ואז באו למצב דפב"פ ויכלו להוליד את הז"ס תחתונות דנקודים. 

גם נתבאר היטב ענין ההשתנות דז"ת דנקודים מז"ת דפרצופים הקודמים, שלא נמשכו בארח ישר מן ג"ר שלהם, מה שעמדנו בזה באות א'. כי נתבאר, שאו"א מצד עצם אצילותם אין להם מבחינת זו"ן ולא כלום: כי מלבד שהם עצמם מחוסרי נה"י, כנ"ל, הנה הם מבחינת ה"ר בלבד, ואין בהם מבחינת ה"ת כלום, כנ"ל (תמ"ד בהסתכלות פנימית אות ט') אשר הה"ת נשארה בעינים בכתר, ולא נמשך ממנה כלום לאו"א דנקודים. ע"ש. ולפיכך אי אפשר כלל שז"ת דנקודים ימשכו בארח ישר מאו"א, אלא רק על ידי א"ק הפנימי, שהכלים שלו המה מבחי"ד כי ע"כ קומתו עד הכתר, כנודע. ולכן לא היה אפשר שיצאו ז"ת דנקודים רק אחר שנה"י דא"ק הפנימי בעצמם יעלו למ"ן לע"ב ס"ג, וימשיכו עי"ז אור חדש, בסוד השורק, שפירושו ו' ונקודה דהיינו האורות היסודיים של הזו"ן, וא"ק הפנימי השפיע אותם למ"ן לאו"א, כנ"ל, ואז נזדווגו עליהם או"א והולידו אותם למקומם. 

ואין לשאול, שלפי"ז, למה צריכים לגמרי אל הפרצופים דאו"א, כיון שאין להם שייכות לבחי"ד הכלולה בזו"ן, והיה להם לצאת באורח ישר מא"ק הפנימי, אכן זה לא יתכן כלל לפי דרך המדרגה, כי הנאצל מא"ק הפנימי, הוא פרצוף ע"ב, שקומתו עד החכמה, ולא פרצוף ז"ת, שהם קומה דבחי"א, וחסר להם ג"ר מעצם אצילותם כנודע. ולפיכך זו"ן מחויבים לצאת דרך או"א, דהיינו בהשתלשלות המדרגה עד למסך דבחי"א, כמ"ש (בהסתכלות פנימית דף תמ"ב ד"ה ועדיין. עש"ה כל ההמשך). הרי שלשניהם הוא צריך, כי העצמות דז"א, המחויב להכלל בה"ת אינו יוצא אלא ע"י נה"י דא"ק הפנימי ודבר אצילותו ליציאה למקומו, לא יצוייר כי אם ע"י פרצופי או"א.

ז) ובזה תבין מ"ש חז"ל (קידושין דף ל') שלשה שותפין הם באדם הקב"ה ואביו ואמו. אבא מזריע לובן שבו ואמא מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה (ע"ש בפירש"י) כי ענין שותפות זאת, נמשכת מהמדרגות העליונות, כנ"ל. כי נתבאר שגם בזו"ן הראשונים שבעולמות, היו שלשה שותפין: א"ק הפנימי, ואו"א דנקודים, אשר הלובן שבו, דהיינו החסדים, הם מאבא. והאודם שבו, דהיינו הגבורות הם מאמא. אמנם עצם נשמתו הוא מא"ק הפנימי. והבן. וכן הדבר גם בז"א דאצילות, ששלשה שותפים באצילותו. א"א, ואו"א, כי ערך א"א באצילות, הוא כמו א"ק הפנימי שבכאן, וגם שם עיקר עצמותו ושורשו בא מא"א, וחסדים וגבורות באים מאו"א.

ח) ונתבאר היטב ענין ב' הזווגים שנעשו לצורך הנקודים, על ב' מיני הרשימות, שהמסך שעלה לראש הס"ג היה כלול מהן: כי זווג הא' נעשה על הרשימות של הנקודות דס"ג, הכלולות מה"ת, שזווג זה נעשה בבחינת נקבי עינים, כלומר, בבחי"א שבראש, בסוד ה"ת בעינים, שעי"ז יצאו אח"פ דכל המדרגות לחוץ, ויציאה זו גרמה ג' ראשים בנקודים, כנ"ל בחלק ו'. גם יצאו בינה וזו"ן של ע"ס דסיום דא"ק לבד מכל אצילות. ונעשו לבי"ע דפרודא. ואו"א דנקודים, שהם הראש הג' נתקנו באב"א. וזווג ב' נעשה על הרשימות דנה"י דא"ק הפנימי דהיינו, שנעשה למ"ן לזווג ע"ב ס"ג דראש הס"ג, שע"י זה הורד ה"ת מעינים לפה כבתחילה, ואור שיצא מזווג זה בקע לפרסא, כלומר שביטל הגבול והמסך המבדיל בין עינים לאח"פ, והשיב אח"פ למדרגתם כבתחלה, והוא האיר להנקודים בשנים: א' דרך הטבור, אל הכתר דנקודים, והוריד גם הה"ת שבנקבי עינים דכתר אל פה דכללות הראש למטה מאו"א, שבזה חזרו או"א לראש והשיגו הג"ר שלהם. והארה הב' דרך יסוד דא"ק אל או"א, שהוא בחינת הו' ונקודה, דהיינו שרשי הזו"ן, ונעשו בהם למ"ן שהשיב אותם פב"פ, ונזדווגו והמשיכו הארת חכמה לזו"ן, מתחלה על ידי התכללותם דזו"ן בזווג או"א גופיהו, שאז נבחנים הזו"ן האלו לבחינת דעת של או"א, ואח"כ נתפשטו ממלכות של או"א ולמטה לבחינת גוף, ונתלבשו בכלי של מלך הדעת. והאור שנתפשט במלך זה, נבחן לאור היחידה דז"א.

סיכום: למדנו היום שבאו"א שהם צריכים להוליד את הבן, שהבן נקרא ז"א, וצריכים להוליד גם את הבת שנקראת נקבה. אז או"א צריכים להוליד את הז"ת. השורש הראשון בעולמות שהולידו את הז"ת, את הבן והבת זה כאן (ציור), רק שהולידו אותם ומתו. אבל שם יש את השורש, איך אפשר בכלל להוליד. אחת הבעיות הגדולות בעקרות, שלא מולידים, זה שלא יודעים לעורר השתוקקות נכונה. מייד נראה איך זה קרה.

במצב הרגיל או"א לא מולידים. מתי? כשהם קטנים. כשראובן בגיל 5-7 ורותי גם לפני גיל 12 וחצי, וראובן לפני גיל 13 הם לא יכולים להוליד, כי קטן אינו מוליד. בין 9-13 זה מצב ביניים. קטן לא מוליד ולכן במצב הראשון שיצאו או"א הם יצאו בקטנות. וקטן אינו מוליד. אז לכן אנחנו רואים גם במציאות שלנו שקטנים לא מולידים. רק גדולים. ואל תאמר שראית פעם בעיתון שמישהו קטן הוליד. זה לא משנה. מדברים על הרעיון. רואים שבאופן רגיל זה כך, ולמה? כי זה השורש. בשורשים קטן לא מוליד, ז"א שכשאדם נמצא במצב קטנות הנפש הוא לא יכול להוליד משהו ללב, כי הלב, הגוף זה הז"ת. כי הראש הוא ג"ר – חב"ד, או כח"ב, והגוף הוא הבן והבת. 

כשהרצונות של השפעה, עד הסרעפת, כלי הנשימה, הם הזכר, וכלי האכילה הם נקראים הבת. הם אלה שנולדים כזכר ונקבה. לראות שמאוד יפה איך אנחנו יכולים לראות עכשיו שיש שורשים לכל דבר. אתה רוצה להבין דברים – תסתכל על השורשים. זה השורש הראשון שנולדו הז"ת בעולמות, הזו"ן בעולמות. 

אומר שהיו ב' מצבים באו"א. מצב קטנות ומצב גדלות. בקטנות לא יכולים להוליד ולא יכולים להבין מה זו לידה. מבינים רק שהם צריכים לחיות, רק קיום. ב"ה אני נושם. זה המצב הראשון בו לא מולידים כלום.

המצב השני הוא שהם בגדלות שם כן יכולים להוליד, אבל במצב זה יש ב' מצבים: מצב אחד של גדלות, שבו אתה רק לומד. רק הצד המופשט גדול, והצד המעשי מתחיל להבין מה זו הגדלות הזו, אבל עדיין לא רוצה, אין לו השתוקקות פנימית להוליד. זה נקרא מצב פב"א.

המצב השני, שהתעורר הרצון הפנימי מתוך התכלית העמוקה שלך להוליד, ואז אתה יכול להוליד. 

איך זה מתפרש בחכמה? אומר, המצב הראשון היה מצב של אב"א – עלו רשימות מנק דס"ג לראש הס"ג, אמרו 'תולידו אותנו. אנחנו לא יכולים להשאר כבר בג' ב", היה ביטוש בס"ג, עלו הרשימות למעלה, ת"כ היה צ"ב ועלו רשימות של ב' א', כי היה ג' ב' דס"ג, בח' אחרונה נעלמת. נשאר ב' א' מצומצמים בצ"ב, אבל נזכור שהיה איתם גם ד' ג' שהתכללו עם הרשימות שלמטה מטבור. אבל העצם הוא ב' א', לכן ס"ג מוליד את עולם הנקודים, בב' א'. יוצא זיווג על ב' א' אבל בגלל שהוא בצ"ב אז ראש א' ישסו"ת יוצא מהמדרגה ולא משחק, כנגד שערות רישא. יוצא זיווג רק אב"א, כי אומר, אני קטן. אם אני אגלה את הרצונות הגדולים לקטן הוא לא יוכל לעמוד בהם. אין לו מסך. אז מסתיר את אחוריו, שמי שנמצא בקטנות צריך לא לסכן אותו, כי אם יגלה את האחוריים שלו – הקליפות ישתלטו עליו, החיצונים. לכן לקטן לא מגלים רצונות גדולים, וכל מי שנמצא בקטנות משחק רק בצעצועים. אם אתה רוצה להיות גדול, יגלו לך את הרצונות שלך ואז תתחיל לעבוד. 

אז במצב הזה יש הארה, יש רצון טבעי שנתנו לך. כי נק' דס"ג הן אלה שנתנו את הגוף למצב הקטנות. כל הרצונות שלך הם מה שההורים שלך מלמדים אותך. קיבלת בטבע וזה מה שיש לך. אם תרצה לגדול יותר מזה, לעבור לרצונות אחרים במקום התכלית שלך, במקום המופשט שלך אז יהיו לך גם רשימות ד' ג', שהתכללת עם התכלית הזו, כי כשס"ג, שהבינה העליונה 'בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ' זה בינה. את השמים והארץ זה ז"א ומלכות, אז נטע בהם גם את הראשית, שהיא החכמה, את המקום הראשוני, שזה התכלית הזו – רשימות ד' ג'. וכשרשימות אלה מתעוררות אחרי הקטנות, כשגמרת את הקטנות מתעוררות רשימות של הגדלות. אתה מרגיש שמשהו עולה בך, שרוצה להיות גדול. השלב הראשון הוא רק הלימוד. כי זה מעורר אותך, את הכתר שהוא ראש הזכר, שהוא הראש היותר מופשט. ראש הלימודי שמעורר ללמוד. מרגיש שאתה צמא לידע. מה קורה בעולמות העליונים, ואז כשאתה צמא לידע העמוק הזה, אז זה מוריד את ה"ת למטה, ואתה מבקש גדלות בכתר, שכתר זה ראש הזכר. 

כשראש הזכר מקבל הוא נותן גם לראש הנקבה, לראש המעשי, אבל האמא עדיין אומרת שבאה להשפיע. לא באה לקבל. אם אני רוצה שזה יתפשט לגוף, ללב, אז צריך משהו אחר לעורר אותי. צריך משהו שנה"י דא"ק ויסוד הפנימי שבי, שבכ"א מאיתנו יתעורר לבקש. אם אתה לומד לימוד אמיתי אז הוא כמו מקיף שמעורר אותך גם לרצות להיות כזה. אם אתה לומד רק לשכל, רק לדעת מבח' טכנית את הלימוד, ואתה לא לומד כדי להיות כזה. אם אתה לומד שצריך להיות צדיק, האם אתה עכשיו בוכה על זה שאתה לא צדיק? האם כואב לך שאתה לא צדיק או לא כואב לך? אם לא כואב לך אז אתה רק לומד. נמצא במצב של פב"א, אבל פה בעולמות העליונים זה קרה שבמצב פב"א נקרא הארה דרך הטבור. הארה זו עוררה את הנה"י דא"ק שנקרא גם ו' ונקודה, עוררה אותו לעלות למעלה, לאמא לביקוש. אומר לה: "תולידי אותי, את הרצון העמוק הזה שבי לתכלית. אני רוצה להיות צדיק". עונה שאם רוצה להיות צדיק, אז נעשה זיווג על הצדיקות שלך. עושים זיווג על הצדיקות ורק אז זה מתפשט לגוף. על מה שנשבר נדבר בהמשך. למה אם אני גם רוצה דבר גדול, למה אני נשבר? זה נראה בהמשך. 

אלה השלבים שקרו וזה מראה לנו על שלושה שותפים באדם: שני השותפים הראשונים הם או"א. שואל, למה לא גלגלתא להוליד את או"א, עונה שגלגלתא מוליד את הפרצוף הבא אחריו, כי הוא יצא על ד', והפרצוף הבא יצא על ג' ומוליד את ע"ב על ג', והבן והבת זה בח' א'. אז איך ד' יוליד את א'. לא יכול אלא שמוליד את ג', וג' מוליד את ב'. אבא מוליד את ס"ג שמוליד את א'. מי מוליד את הגוף? או"א מולידים את הגוף. כי או"א הם יצאו על א' אז מולידים את הגוף. אז חייב שאו"א יולידו, אבל או"א כדי להוליד ז"ת לא יכולים להוליד כי הם יוצאים בקטנות אז חייבים את השותף השלישי שנקרא הקב"ה. וזה נקרא ג' שותפים בבריאת האדם. או"א והקב"ה שנותן את הצד העמוק של הנשמה. והשילוב הזה, של או"א והנשמה הם השילוב שיכול להוליד את הזו"ן. לכן צריך ב' הארות: קודם כל אב"א מצב קטנות – להסכים להיות קטן קודם. אח"כ פב"א – שזה מצב של לימוד עמוק, עצום, פנימי, נקודתי. הבנה טובה לעורר את הנק' הפנימית שלך, ואז פב"פ. אב"א וגדלות שבאה בב' מצבים – הארה דרך הטבור והארה דרך היסוד, ורק אז מתפשטים לגוף. 

שיעור 35 תע"ס חלק ז' סיכום בנקודות
1. בשלב ראשון יוצא אבא ואמא בקטנות אחור באחור ואינו מוליד את הז"ת כי קטן אינו מוליד.
2. היות ועלו גם הרשימות של ד-ג יחד עם הב-א הם מתעוררות לבקש על הגדלות ומולידות זיווג עב-סג שמוריד את הה תתאה בכתר מעיניים לפה.
3. בהורדת ה' תתאה אבא ואמא חוזרים לבחינת ראש דחכמה היות וכבר נמצאים למעלה ממסך והארה זו נקראת הארה דרך הטבור, אבא מקבל חכמה אולם אמא עדיין חפצה בחסדים כי אין בנים שמעוררים אותה לקבל את אור החכמה.
4. במצב של פנים באחור שהוא מצב של לימוד רק מצד הזכר אבל בלי התפשטות לגוף מתחילה התעוררות בהארה מרחוק למקום שליש תחתון דנהי דאק ששם הוא מקום החיסרון העמוק של התכלית הרצויה שנקרא גם גדלות כלי הקבלה.

5. התעוררות התכלית עולה לזת דניקודים ומעוררת אותה לבקש אור מאמא כדי להיוולד. ביקוש זה יוצר זיווג של פנים בפנים.

6. במצב פנים בפנים אמא מפנה פניה לאבא לקבל חכמה ובכוח זה מתפשטת לבחינת גוף ופעם ראשונה שמולידה את הזון.

7. אנו רואים שלצורך לידת הזון שהם הבן והבת ישנם שלושה שותפים אבא ואמא וגלגלתא, זהו השורש לג' שותפים ללידת הבן והבת שהם אבא אמא והקבה שנותן את צד הנשמה שהיא מתארת את התכלית.

בס"ד

חלק ז שיעור 35 עמוד תקמח

ה) ותדע שב' ההארות שאמרנו שקבלו ג"ר דנקודים מאור החדש דבקע לפרסא, עשו ב' מצבים באו"א. כי ההארה הא' שקבל כתר דרך הטבור, הורידה הה"ת מכתר לפה דאו"א, ואז שבו או"א לבחינת ראש כמו הכתר, כי כבר המסך נמצא למטה מהם, וזה נבחן שנה"י דכתר התלבשו בהם, ואו"א השיגו אור הפנים. ועכ"ז עדיין לא הועיל זה לאמא, כי אע"פ שהיא יכולה עתה להחזיר פניה לאבא, ולקבל אור החכמה, כי כבר נתבטל הגבול שנעשה בסבת ה"ת שבעינים, מ"מ אין לה עוד סבה שתפסיק אחורים שלה, שיש לה משורשה שבאו"י, כי היא חושקת תמיד לחסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה כנ"ל. ונמצא כי אבא בלבד נהנה מן החזרה לראש, כי מקבל הג"ר והפנים שלו, אבל אמא, עדיין מחזקת באחורים שלה, בסוד כי חפץ חסד כנ"ל. ולכן באו עתה או"א במצב של פנים באחור. דהיינו פני אבא באחורי אמא: כי אבא יש לו בחינת פנים, ואמא עוד מחזקת את אחורים שלה על אבא. הרי כי הארה זו שקבל הכתר להוריד הה"ת מעינים, עשה רק מצב פב"א באו"א. 

וההארה הב' דרך היסוד דא"ק אשר קבלו או"א דנקודים, דהיינו הו' והנקודה, הביאה לאו"א במצב פב"פ. כי אותו השורק שהאיר היסוד להם, הוא בחינת זו"ן: כי הו' הוא בחינת ו"ק חג"ת נה"י דז"א, והנקודה היא בחינת מלכות. והם נעשו למ"ן באו"א. כנ"ל (דף תכ"ג אות ל"א בדברי הרב) וגרם לאמא שתפסיק אחורים שלה, ולהחזיר פניה לאבא כדי שתזדווג עמו פב"פ, ולהמשיך הארת חכמה לצורך זו"ן שעלו אליה למ"ן. והנה נתבאר שע"י הארת האור החדש דרך הטבור אל הכתר, קבלו או"א המצב דפב"א, וע"י הארת האור החדש דרך היסוד לאו"א קבלו או"א המצב דפב"פ, וגם האורות דזו"ן היסודיים בצורת מ"ן, שע"י זווגם דפב"פ הוציאו והולידו אותם למקומם. 

ואין להקשות, כיון שנה"י אלו דא"ק הפנימי לא יכלו לקבל מטעמים דס"ג, עוד מטרם צמצום ב', כנ"ל (דף ש"צ באו"פ ד"ה וס"ג) משום שבע"ב חסר המסך דבחי"ד, ואיך יכלו כאן לקבל האור החדש דזווג ע"ב ס"ג. והנה בכלל אין זה שום קושיא, כי כאן שאני, שהרי הרשימות עצמן דנה"י דא"ק עלו למ"ן ונתכללו בזווג דע"ב ס"ג, וע"כ המה יכולים עתה לקבל מע"ב. אמנם לפי האמת, אין זה נבחן על שם קבלת הכלים דנה"י דא"ק, כי לא המשיכו אור החדש הזה לצורך עצמם, אלא לצורך לידת ז"ת דנקודים, בדומה לטפה הנמשכת ממוח האב, וכלפי עצמם דנה"י דא"ק, נחשב קבלתם רק דרך העברה בעלמא.

ו) והנה נתבאר מה שהקשינו לעיל באות ב' למה לא נתפשט פרצוף הנקודים, ג"ר וז"ת בבת אחת, ע"ד כל הפרצופים הקודמים. כי יש כאן מרחק של ג' מצבים בהכרח. שהרי הג"ר דנקודים יצאו ע"י הזווג שבנקבי העינים, והוכרחו להמצא משום זה במצב של אב"א, שבמצב הזה אפילו או"א בעצמם נבחנים למחוסרי נה"י, כנ"ל באות ב', ומכ"ש שלא יכלו להוציא את הז"ת, אלא אח"ז ע"י מ"ן דנה"י דא"ק, שעלו לע"ב ס"ג, והולידו האור החדש דבקע לפרסא, שתחלה קבל הכתר האור הזה דרך הטבור, והוריד הה"ת מעינים והביא לאו"א במצב דפנים באחור, כנ"ל, ואח"ז קבלו או"א את אור הזה דרך יסוד דא"ק, הנה אז השיגו את הז' אורות השייכים לז"ס תחתונות שהן זו"ן, ואז באו למצב דפב"פ ויכלו להוליד את הז"ס תחתונות דנקודים. 

גם נתבאר היטב ענין ההשתנות דז"ת דנקודים מז"ת דפרצופים הקודמים, שלא נמשכו בארח ישר מן ג"ר שלהם, מה שעמדנו בזה באות א'. כי נתבאר, שאו"א מצד עצם אצילותם אין להם מבחינת זו"ן ולא כלום: כי מלבד שהם עצמם מחוסרי נה"י, כנ"ל, הנה הם מבחינת ה"ר בלבד, ואין בהם מבחינת ה"ת כלום, כנ"ל (תמ"ד בהסתכלות פנימית אות ט') אשר הה"ת נשארה בעינים בכתר, ולא נמשך ממנה כלום לאו"א דנקודים. ע"ש. ולפיכך אי אפשר כלל שז"ת דנקודים ימשכו בארח ישר מאו"א, אלא רק על ידי א"ק הפנימי, שהכלים שלו המה מבחי"ד כי ע"כ קומתו עד הכתר, כנודע. ולכן לא היה אפשר שיצאו ז"ת דנקודים רק אחר שנה"י דא"ק הפנימי בעצמם יעלו למ"ן לע"ב ס"ג, וימשיכו עי"ז אור חדש, בסוד השורק, שפירושו ו' ונקודה דהיינו האורות היסודיים של הזו"ן, וא"ק הפנימי השפיע אותם למ"ן לאו"א, כנ"ל, ואז נזדווגו עליהם או"א והולידו אותם למקומם. 

ואין לשאול, שלפי"ז, למה צריכים לגמרי אל הפרצופים דאו"א, כיון שאין להם שייכות לבחי"ד הכלולה בזו"ן, והיה להם לצאת באורח ישר מא"ק הפנימי, אכן זה לא יתכן כלל לפי דרך המדרגה, כי הנאצל מא"ק הפנימי, הוא פרצוף ע"ב, שקומתו עד החכמה, ולא פרצוף ז"ת, שהם קומה דבחי"א, וחסר להם ג"ר מעצם אצילותם כנודע. ולפיכך זו"ן מחויבים לצאת דרך או"א, דהיינו בהשתלשלות המדרגה עד למסך דבחי"א, כמ"ש (בהסתכלות פנימית דף תמ"ב ד"ה ועדיין. עש"ה כל ההמשך). הרי שלשניהם הוא צריך, כי העצמות דז"א, המחויב להכלל בה"ת אינו יוצא אלא ע"י נה"י דא"ק הפנימי ודבר אצילותו ליציאה למקומו, לא יצוייר כי אם ע"י פרצופי או"א.

ז) ובזה תבין מ"ש חז"ל (קידושין דף ל') שלשה שותפין הם באדם הקב"ה ואביו ואמו. אבא מזריע לובן שבו ואמא מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה (ע"ש בפירש"י) כי ענין שותפות זאת, נמשכת מהמדרגות העליונות, כנ"ל. כי נתבאר שגם בזו"ן הראשונים שבעולמות, היו שלשה שותפין: א"ק הפנימי, ואו"א דנקודים, אשר הלובן שבו, דהיינו החסדים, הם מאבא. והאודם שבו, דהיינו הגבורות הם מאמא. אמנם עצם נשמתו הוא מא"ק הפנימי. והבן. וכן הדבר גם בז"א דאצילות, ששלשה שותפים באצילותו. א"א, ואו"א, כי ערך א"א באצילות, הוא כמו א"ק הפנימי שבכאן, וגם שם עיקר עצמותו ושורשו בא מא"א, וחסדים וגבורות באים מאו"א.

ח) ונתבאר היטב ענין ב' הזווגים שנעשו לצורך הנקודים, על ב' מיני הרשימות, שהמסך שעלה לראש הס"ג היה כלול מהן: כי זווג הא' נעשה על הרשימות של הנקודות דס"ג, הכלולות מה"ת, שזווג זה נעשה בבחינת נקבי עינים, כלומר, בבחי"א שבראש, בסוד ה"ת בעינים, שעי"ז יצאו אח"פ דכל המדרגות לחוץ, ויציאה זו גרמה ג' ראשים בנקודים, כנ"ל בחלק ו'. גם יצאו בינה וזו"ן של ע"ס דסיום דא"ק לבד מכל אצילות. ונעשו לבי"ע דפרודא. ואו"א דנקודים, שהם הראש הג' נתקנו באב"א. וזווג ב' נעשה על הרשימות דנה"י דא"ק הפנימי דהיינו, שנעשה למ"ן לזווג ע"ב ס"ג דראש הס"ג, שע"י זה הורד ה"ת מעינים לפה כבתחילה, ואור שיצא מזווג זה בקע לפרסא, כלומר שביטל הגבול והמסך המבדיל בין עינים לאח"פ, והשיב אח"פ למדרגתם כבתחלה, והוא האיר להנקודים בשנים: א' דרך הטבור, אל הכתר דנקודים, והוריד גם הה"ת שבנקבי עינים דכתר אל פה דכללות הראש למטה מאו"א, שבזה חזרו או"א לראש והשיגו הג"ר שלהם. והארה הב' דרך יסוד דא"ק אל או"א, שהוא בחינת הו' ונקודה, דהיינו שרשי הזו"ן, ונעשו בהם למ"ן שהשיב אותם פב"פ, ונזדווגו והמשיכו הארת חכמה לזו"ן, מתחלה על ידי התכללותם דזו"ן בזווג או"א גופיהו, שאז נבחנים הזו"ן האלו לבחינת דעת של או"א, ואח"כ נתפשטו ממלכות של או"א ולמטה לבחינת גוף, ונתלבשו בכלי של מלך הדעת. והאור שנתפשט במלך זה, נבחן לאור היחידה דז"א.

סיכום: למדנו היום שבאו"א שהם צריכים להוליד את הבן, שהבן נקרא ז"א, וצריכים להוליד גם את הבת שנקראת נקבה. אז או"א צריכים להוליד את הז"ת. השורש הראשון בעולמות שהולידו את הז"ת, את הבן והבת זה כאן (ציור), רק שהולידו אותם ומתו. אבל שם יש את השורש, איך אפשר בכלל להוליד. אחת הבעיות הגדולות בעקרות, שלא מולידים, זה שלא יודעים לעורר השתוקקות נכונה. מייד נראה איך זה קרה.

במצב הרגיל או"א לא מולידים. מתי? כשהם קטנים. כשראובן בגיל 5-7 ורותי גם לפני גיל 12 וחצי, וראובן לפני גיל 13 הם לא יכולים להוליד, כי קטן אינו מוליד. בין 9-13 זה מצב ביניים. קטן לא מוליד ולכן במצב הראשון שיצאו או"א הם יצאו בקטנות. וקטן אינו מוליד. אז לכן אנחנו רואים גם במציאות שלנו שקטנים לא מולידים. רק גדולים. ואל תאמר שראית פעם בעיתון שמישהו קטן הוליד. זה לא משנה. מדברים על הרעיון. רואים שבאופן רגיל זה כך, ולמה? כי זה השורש. בשורשים קטן לא מוליד, ז"א שכשאדם נמצא במצב קטנות הנפש הוא לא יכול להוליד משהו ללב, כי הלב, הגוף זה הז"ת. כי הראש הוא ג"ר – חב"ד, או כח"ב, והגוף הוא הבן והבת. 

כשהרצונות של השפעה, עד הסרעפת, כלי הנשימה, הם הזכר, וכלי האכילה הם נקראים הבת. הם אלה שנולדים כזכר ונקבה. לראות שמאוד יפה איך אנחנו יכולים לראות עכשיו שיש שורשים לכל דבר. אתה רוצה להבין דברים – תסתכל על השורשים. זה השורש הראשון שנולדו הז"ת בעולמות, הזו"ן בעולמות. 

אומר שהיו ב' מצבים באו"א. מצב קטנות ומצב גדלות. בקטנות לא יכולים להוליד ולא יכולים להבין מה זו לידה. מבינים רק שהם צריכים לחיות, רק קיום. ב"ה אני נושם. זה המצב הראשון בו לא מולידים כלום.

המצב השני הוא שהם בגדלות שם כן יכולים להוליד, אבל במצב זה יש ב' מצבים: מצב אחד של גדלות, שבו אתה רק לומד. רק הצד המופשט גדול, והצד המעשי מתחיל להבין מה זו הגדלות הזו, אבל עדיין לא רוצה, אין לו השתוקקות פנימית להוליד. זה נקרא מצב פב"א.

המצב השני, שהתעורר הרצון הפנימי מתוך התכלית העמוקה שלך להוליד, ואז אתה יכול להוליד. 

איך זה מתפרש בחכמה? אומר, המצב הראשון היה מצב של אב"א – עלו רשימות מנק דס"ג לראש הס"ג, אמרו 'תולידו אותנו. אנחנו לא יכולים להשאר כבר בג' ב", היה ביטוש בס"ג, עלו הרשימות למעלה, ת"כ היה צ"ב ועלו רשימות של ב' א', כי היה ג' ב' דס"ג, בח' אחרונה נעלמת. נשאר ב' א' מצומצמים בצ"ב, אבל נזכור שהיה איתם גם ד' ג' שהתכללו עם הרשימות שלמטה מטבור. אבל העצם הוא ב' א', לכן ס"ג מוליד את עולם הנקודים, בב' א'. יוצא זיווג על ב' א' אבל בגלל שהוא בצ"ב אז ראש א' ישסו"ת יוצא מהמדרגה ולא משחק, כנגד שערות רישא. יוצא זיווג רק אב"א, כי אומר, אני קטן. אם אני אגלה את הרצונות הגדולים לקטן הוא לא יוכל לעמוד בהם. אין לו מסך. אז מסתיר את אחוריו, שמי שנמצא בקטנות צריך לא לסכן אותו, כי אם יגלה את האחוריים שלו – הקליפות ישתלטו עליו, החיצונים. לכן לקטן לא מגלים רצונות גדולים, וכל מי שנמצא בקטנות משחק רק בצעצועים. אם אתה רוצה להיות גדול, יגלו לך את הרצונות שלך ואז תתחיל לעבוד. 

אז במצב הזה יש הארה, יש רצון טבעי שנתנו לך. כי נק' דס"ג הן אלה שנתנו את הגוף למצב הקטנות. כל הרצונות שלך הם מה שההורים שלך מלמדים אותך. קיבלת בטבע וזה מה שיש לך. אם תרצה לגדול יותר מזה, לעבור לרצונות אחרים במקום התכלית שלך, במקום המופשט שלך אז יהיו לך גם רשימות ד' ג', שהתכללת עם התכלית הזו, כי כשס"ג, שהבינה העליונה 'בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ' זה בינה. את השמים והארץ זה ז"א ומלכות, אז נטע בהם גם את הראשית, שהיא החכמה, את המקום הראשוני, שזה התכלית הזו – רשימות ד' ג'. וכשרשימות אלה מתעוררות אחרי הקטנות, כשגמרת את הקטנות מתעוררות רשימות של הגדלות. אתה מרגיש שמשהו עולה בך, שרוצה להיות גדול. השלב הראשון הוא רק הלימוד. כי זה מעורר אותך, את הכתר שהוא ראש הזכר, שהוא הראש היותר מופשט. ראש הלימודי שמעורר ללמוד. מרגיש שאתה צמא לידע. מה קורה בעולמות העליונים, ואז כשאתה צמא לידע העמוק הזה, אז זה מוריד את ה"ת למטה, ואתה מבקש גדלות בכתר, שכתר זה ראש הזכר. 

כשראש הזכר מקבל הוא נותן גם לראש הנקבה, לראש המעשי, אבל האמא עדיין אומרת שבאה להשפיע. לא באה לקבל. אם אני רוצה שזה יתפשט לגוף, ללב, אז צריך משהו אחר לעורר אותי. צריך משהו שנה"י דא"ק ויסוד הפנימי שבי, שבכ"א מאיתנו יתעורר לבקש. אם אתה לומד לימוד אמיתי אז הוא כמו מקיף שמעורר אותך גם לרצות להיות כזה. אם אתה לומד רק לשכל, רק לדעת מבח' טכנית את הלימוד, ואתה לא לומד כדי להיות כזה. אם אתה לומד שצריך להיות צדיק, האם אתה עכשיו בוכה על זה שאתה לא צדיק? האם כואב לך שאתה לא צדיק או לא כואב לך? אם לא כואב לך אז אתה רק לומד. נמצא במצב של פב"א, אבל פה בעולמות העליונים זה קרה שבמצב פב"א נקרא הארה דרך הטבור. הארה זו עוררה את הנה"י דא"ק שנקרא גם ו' ונקודה, עוררה אותו לעלות למעלה, לאמא לביקוש. אומר לה: "תולידי אותי, את הרצון העמוק הזה שבי לתכלית. אני רוצה להיות צדיק". עונה שאם רוצה להיות צדיק, אז נעשה זיווג על הצדיקות שלך. עושים זיווג על הצדיקות ורק אז זה מתפשט לגוף. על מה שנשבר נדבר בהמשך. למה אם אני גם רוצה דבר גדול, למה אני נשבר? זה נראה בהמשך. 

אלה השלבים שקרו וזה מראה לנו על שלושה שותפים באדם: שני השותפים הראשונים הם או"א. שואל, למה לא גלגלתא להוליד את או"א, עונה שגלגלתא מוליד את הפרצוף הבא אחריו, כי הוא יצא על ד', והפרצוף הבא יצא על ג' ומוליד את ע"ב על ג', והבן והבת זה בח' א'. אז איך ד' יוליד את א'. לא יכול אלא שמוליד את ג', וג' מוליד את ב'. אבא מוליד את ס"ג שמוליד את א'. מי מוליד את הגוף? או"א מולידים את הגוף. כי או"א הם יצאו על א' אז מולידים את הגוף. אז חייב שאו"א יולידו, אבל או"א כדי להוליד ז"ת לא יכולים להוליד כי הם יוצאים בקטנות אז חייבים את השותף השלישי שנקרא הקב"ה. וזה נקרא ג' שותפים בבריאת האדם. או"א והקב"ה שנותן את הצד העמוק של הנשמה. והשילוב הזה, של או"א והנשמה הם השילוב שיכול להוליד את הזו"ן. לכן צריך ב' הארות: קודם כל אב"א מצב קטנות – להסכים להיות קטן קודם. אח"כ פב"א – שזה מצב של לימוד עמוק, עצום, פנימי, נקודתי. הבנה טובה לעורר את הנק' הפנימית שלך, ואז פב"פ. אב"א וגדלות שבאה בב' מצבים – הארה דרך הטבור והארה דרך היסוד, ורק אז מתפשטים לגוף. 

שיעור 35 תע"ס חלק ז' סיכום בנקודות
1. בשלב ראשון יוצא אבא ואמא בקטנות אחור באחור ואינו מוליד את הז"ת כי קטן אינו מוליד.
2. היות ועלו גם הרשימות של ד-ג יחד עם הב-א הם מתעוררות לבקש על הגדלות ומולידות זיווג עב-סג שמוריד את הה תתאה בכתר מעיניים לפה.
3. בהורדת ה' תתאה אבא ואמא חוזרים לבחינת ראש דחכמה היות וכבר נמצאים למעלה ממסך והארה זו נקראת הארה דרך הטבור, אבא מקבל חכמה אולם אמא עדיין חפצה בחסדים כי אין בנים שמעוררים אותה לקבל את אור החכמה.
4. במצב של פנים באחור שהוא מצב של לימוד רק מצד הזכר אבל בלי התפשטות לגוף מתחילה התעוררות בהארה מרחוק למקום שליש תחתון דנהי דאק ששם הוא מקום החיסרון העמוק של התכלית הרצויה שנקרא גם גדלות כלי הקבלה.

5. התעוררות התכלית עולה לזת דניקודים ומעוררת אותה לבקש אור מאמא כדי להיוולד. ביקוש זה יוצר זיווג של פנים בפנים.

6. במצב פנים בפנים אמא מפנה פניה לאבא לקבל חכמה ובכוח זה מתפשטת לבחינת גוף ופעם ראשונה שמולידה את הזון.

7. אנו רואים שלצורך לידת הזון שהם הבן והבת ישנם שלושה שותפים אבא ואמא וגלגלתא, זהו השורש לג' שותפים ללידת הבן והבת שהם אבא אמא והקבה שנותן את צד הנשמה שהיא מתארת את התכלית.

שיעור 35 תע"ס חלק ז' סיכום בנקודות
1. בשלב ראשון יוצא אבא ואמא בקטנות אחור באחור ואינו מוליד את הז"ת כי קטן אינו מוליד.
2. היות ועלו גם הרשימות של ד-ג יחד עם הב-א הם מתעוררות לבקש על הגדלות ומולידות זיווג עב-סג שמוריד את הה תתאה בכתר מעיניים לפה.
3. בהורדת ה' תתאה אבא ואמא חוזרים לבחינת ראש דחכמה היות וכבר נמצאים למעלה ממסך והארה זו נקראת הארה דרך הטבור, אבא מקבל חכמה אולם אמא עדיין חפצה בחסדים כי אין בנים שמעוררים אותה לקבל את אור החכמה.
4. במצב של פנים באחור שהוא מצב של לימוד רק מצד הזכר אבל בלי התפשטות לגוף מתחילה התעוררות בהארה מרחוק למקום שליש תחתון דנהי דאק ששם הוא מקום החיסרון העמוק של התכלית הרצויה שנקרא גם גדלות כלי הקבלה.

5. התעוררות התכלית עולה לזת דניקודים ומעוררת אותה לבקש אור מאמא כדי להיוולד. ביקוש זה יוצר זיווג של פנים בפנים.

6. במצב פנים בפנים אמא מפנה פניה לאבא לקבל חכמה ובכוח זה מתפשטת לבחינת גוף ופעם ראשונה שמולידה את הזון.

7. אנו רואים שלצורך לידת הזון שהם הבן והבת ישנם שלושה שותפים אבא ואמא וגלגלתא, זהו השורש לג' שותפים ללידת הבן והבת שהם אבא אמא והקבה שנותן את צד הנשמה שהיא מתארת את התכלית.

בס"ד

חלק ז שיעור 35 עמוד תקמח

ה) ותדע שב' ההארות שאמרנו שקבלו ג"ר דנקודים מאור החדש דבקע לפרסא, עשו ב' מצבים באו"א. כי ההארה הא' שקבל כתר דרך הטבור, הורידה הה"ת מכתר לפה דאו"א, ואז שבו או"א לבחינת ראש כמו הכתר, כי כבר המסך נמצא למטה מהם, וזה נבחן שנה"י דכתר התלבשו בהם, ואו"א השיגו אור הפנים. ועכ"ז עדיין לא הועיל זה לאמא, כי אע"פ שהיא יכולה עתה להחזיר פניה לאבא, ולקבל אור החכמה, כי כבר נתבטל הגבול שנעשה בסבת ה"ת שבעינים, מ"מ אין לה עוד סבה שתפסיק אחורים שלה, שיש לה משורשה שבאו"י, כי היא חושקת תמיד לחסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה כנ"ל. ונמצא כי אבא בלבד נהנה מן החזרה לראש, כי מקבל הג"ר והפנים שלו, אבל אמא, עדיין מחזקת באחורים שלה, בסוד כי חפץ חסד כנ"ל. ולכן באו עתה או"א במצב של פנים באחור. דהיינו פני אבא באחורי אמא: כי אבא יש לו בחינת פנים, ואמא עוד מחזקת את אחורים שלה על אבא. הרי כי הארה זו שקבל הכתר להוריד הה"ת מעינים, עשה רק מצב פב"א באו"א. 

וההארה הב' דרך היסוד דא"ק אשר קבלו או"א דנקודים, דהיינו הו' והנקודה, הביאה לאו"א במצב פב"פ. כי אותו השורק שהאיר היסוד להם, הוא בחינת זו"ן: כי הו' הוא בחינת ו"ק חג"ת נה"י דז"א, והנקודה היא בחינת מלכות. והם נעשו למ"ן באו"א. כנ"ל (דף תכ"ג אות ל"א בדברי הרב) וגרם לאמא שתפסיק אחורים שלה, ולהחזיר פניה לאבא כדי שתזדווג עמו פב"פ, ולהמשיך הארת חכמה לצורך זו"ן שעלו אליה למ"ן. והנה נתבאר שע"י הארת האור החדש דרך הטבור אל הכתר, קבלו או"א המצב דפב"א, וע"י הארת האור החדש דרך היסוד לאו"א קבלו או"א המצב דפב"פ, וגם האורות דזו"ן היסודיים בצורת מ"ן, שע"י זווגם דפב"פ הוציאו והולידו אותם למקומם. 

ואין להקשות, כיון שנה"י אלו דא"ק הפנימי לא יכלו לקבל מטעמים דס"ג, עוד מטרם צמצום ב', כנ"ל (דף ש"צ באו"פ ד"ה וס"ג) משום שבע"ב חסר המסך דבחי"ד, ואיך יכלו כאן לקבל האור החדש דזווג ע"ב ס"ג. והנה בכלל אין זה שום קושיא, כי כאן שאני, שהרי הרשימות עצמן דנה"י דא"ק עלו למ"ן ונתכללו בזווג דע"ב ס"ג, וע"כ המה יכולים עתה לקבל מע"ב. אמנם לפי האמת, אין זה נבחן על שם קבלת הכלים דנה"י דא"ק, כי לא המשיכו אור החדש הזה לצורך עצמם, אלא לצורך לידת ז"ת דנקודים, בדומה לטפה הנמשכת ממוח האב, וכלפי עצמם דנה"י דא"ק, נחשב קבלתם רק דרך העברה בעלמא.

ו) והנה נתבאר מה שהקשינו לעיל באות ב' למה לא נתפשט פרצוף הנקודים, ג"ר וז"ת בבת אחת, ע"ד כל הפרצופים הקודמים. כי יש כאן מרחק של ג' מצבים בהכרח. שהרי הג"ר דנקודים יצאו ע"י הזווג שבנקבי העינים, והוכרחו להמצא משום זה במצב של אב"א, שבמצב הזה אפילו או"א בעצמם נבחנים למחוסרי נה"י, כנ"ל באות ב', ומכ"ש שלא יכלו להוציא את הז"ת, אלא אח"ז ע"י מ"ן דנה"י דא"ק, שעלו לע"ב ס"ג, והולידו האור החדש דבקע לפרסא, שתחלה קבל הכתר האור הזה דרך הטבור, והוריד הה"ת מעינים והביא לאו"א במצב דפנים באחור, כנ"ל, ואח"ז קבלו או"א את אור הזה דרך יסוד דא"ק, הנה אז השיגו את הז' אורות השייכים לז"ס תחתונות שהן זו"ן, ואז באו למצב דפב"פ ויכלו להוליד את הז"ס תחתונות דנקודים. 

גם נתבאר היטב ענין ההשתנות דז"ת דנקודים מז"ת דפרצופים הקודמים, שלא נמשכו בארח ישר מן ג"ר שלהם, מה שעמדנו בזה באות א'. כי נתבאר, שאו"א מצד עצם אצילותם אין להם מבחינת זו"ן ולא כלום: כי מלבד שהם עצמם מחוסרי נה"י, כנ"ל, הנה הם מבחינת ה"ר בלבד, ואין בהם מבחינת ה"ת כלום, כנ"ל (תמ"ד בהסתכלות פנימית אות ט') אשר הה"ת נשארה בעינים בכתר, ולא נמשך ממנה כלום לאו"א דנקודים. ע"ש. ולפיכך אי אפשר כלל שז"ת דנקודים ימשכו בארח ישר מאו"א, אלא רק על ידי א"ק הפנימי, שהכלים שלו המה מבחי"ד כי ע"כ קומתו עד הכתר, כנודע. ולכן לא היה אפשר שיצאו ז"ת דנקודים רק אחר שנה"י דא"ק הפנימי בעצמם יעלו למ"ן לע"ב ס"ג, וימשיכו עי"ז אור חדש, בסוד השורק, שפירושו ו' ונקודה דהיינו האורות היסודיים של הזו"ן, וא"ק הפנימי השפיע אותם למ"ן לאו"א, כנ"ל, ואז נזדווגו עליהם או"א והולידו אותם למקומם. 

ואין לשאול, שלפי"ז, למה צריכים לגמרי אל הפרצופים דאו"א, כיון שאין להם שייכות לבחי"ד הכלולה בזו"ן, והיה להם לצאת באורח ישר מא"ק הפנימי, אכן זה לא יתכן כלל לפי דרך המדרגה, כי הנאצל מא"ק הפנימי, הוא פרצוף ע"ב, שקומתו עד החכמה, ולא פרצוף ז"ת, שהם קומה דבחי"א, וחסר להם ג"ר מעצם אצילותם כנודע. ולפיכך זו"ן מחויבים לצאת דרך או"א, דהיינו בהשתלשלות המדרגה עד למסך דבחי"א, כמ"ש (בהסתכלות פנימית דף תמ"ב ד"ה ועדיין. עש"ה כל ההמשך). הרי שלשניהם הוא צריך, כי העצמות דז"א, המחויב להכלל בה"ת אינו יוצא אלא ע"י נה"י דא"ק הפנימי ודבר אצילותו ליציאה למקומו, לא יצוייר כי אם ע"י פרצופי או"א.

ז) ובזה תבין מ"ש חז"ל (קידושין דף ל') שלשה שותפין הם באדם הקב"ה ואביו ואמו. אבא מזריע לובן שבו ואמא מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה (ע"ש בפירש"י) כי ענין שותפות זאת, נמשכת מהמדרגות העליונות, כנ"ל. כי נתבאר שגם בזו"ן הראשונים שבעולמות, היו שלשה שותפין: א"ק הפנימי, ואו"א דנקודים, אשר הלובן שבו, דהיינו החסדים, הם מאבא. והאודם שבו, דהיינו הגבורות הם מאמא. אמנם עצם נשמתו הוא מא"ק הפנימי. והבן. וכן הדבר גם בז"א דאצילות, ששלשה שותפים באצילותו. א"א, ואו"א, כי ערך א"א באצילות, הוא כמו א"ק הפנימי שבכאן, וגם שם עיקר עצמותו ושורשו בא מא"א, וחסדים וגבורות באים מאו"א.

ח) ונתבאר היטב ענין ב' הזווגים שנעשו לצורך הנקודים, על ב' מיני הרשימות, שהמסך שעלה לראש הס"ג היה כלול מהן: כי זווג הא' נעשה על הרשימות של הנקודות דס"ג, הכלולות מה"ת, שזווג זה נעשה בבחינת נקבי עינים, כלומר, בבחי"א שבראש, בסוד ה"ת בעינים, שעי"ז יצאו אח"פ דכל המדרגות לחוץ, ויציאה זו גרמה ג' ראשים בנקודים, כנ"ל בחלק ו'. גם יצאו בינה וזו"ן של ע"ס דסיום דא"ק לבד מכל אצילות. ונעשו לבי"ע דפרודא. ואו"א דנקודים, שהם הראש הג' נתקנו באב"א. וזווג ב' נעשה על הרשימות דנה"י דא"ק הפנימי דהיינו, שנעשה למ"ן לזווג ע"ב ס"ג דראש הס"ג, שע"י זה הורד ה"ת מעינים לפה כבתחילה, ואור שיצא מזווג זה בקע לפרסא, כלומר שביטל הגבול והמסך המבדיל בין עינים לאח"פ, והשיב אח"פ למדרגתם כבתחלה, והוא האיר להנקודים בשנים: א' דרך הטבור, אל הכתר דנקודים, והוריד גם הה"ת שבנקבי עינים דכתר אל פה דכללות הראש למטה מאו"א, שבזה חזרו או"א לראש והשיגו הג"ר שלהם. והארה הב' דרך יסוד דא"ק אל או"א, שהוא בחינת הו' ונקודה, דהיינו שרשי הזו"ן, ונעשו בהם למ"ן שהשיב אותם פב"פ, ונזדווגו והמשיכו הארת חכמה לזו"ן, מתחלה על ידי התכללותם דזו"ן בזווג או"א גופיהו, שאז נבחנים הזו"ן האלו לבחינת דעת של או"א, ואח"כ נתפשטו ממלכות של או"א ולמטה לבחינת גוף, ונתלבשו בכלי של מלך הדעת. והאור שנתפשט במלך זה, נבחן לאור היחידה דז"א.

סיכום: למדנו היום שבאו"א שהם צריכים להוליד את הבן, שהבן נקרא ז"א, וצריכים להוליד גם את הבת שנקראת נקבה. אז או"א צריכים להוליד את הז"ת. השורש הראשון בעולמות שהולידו את הז"ת, את הבן והבת זה כאן (ציור), רק שהולידו אותם ומתו. אבל שם יש את השורש, איך אפשר בכלל להוליד. אחת הבעיות הגדולות בעקרות, שלא מולידים, זה שלא יודעים לעורר השתוקקות נכונה. מייד נראה איך זה קרה.

במצב הרגיל או"א לא מולידים. מתי? כשהם קטנים. כשראובן בגיל 5-7 ורותי גם לפני גיל 12 וחצי, וראובן לפני גיל 13 הם לא יכולים להוליד, כי קטן אינו מוליד. בין 9-13 זה מצב ביניים. קטן לא מוליד ולכן במצב הראשון שיצאו או"א הם יצאו בקטנות. וקטן אינו מוליד. אז לכן אנחנו רואים גם במציאות שלנו שקטנים לא מולידים. רק גדולים. ואל תאמר שראית פעם בעיתון שמישהו קטן הוליד. זה לא משנה. מדברים על הרעיון. רואים שבאופן רגיל זה כך, ולמה? כי זה השורש. בשורשים קטן לא מוליד, ז"א שכשאדם נמצא במצב קטנות הנפש הוא לא יכול להוליד משהו ללב, כי הלב, הגוף זה הז"ת. כי הראש הוא ג"ר – חב"ד, או כח"ב, והגוף הוא הבן והבת. 

כשהרצונות של השפעה, עד הסרעפת, כלי הנשימה, הם הזכר, וכלי האכילה הם נקראים הבת. הם אלה שנולדים כזכר ונקבה. לראות שמאוד יפה איך אנחנו יכולים לראות עכשיו שיש שורשים לכל דבר. אתה רוצה להבין דברים – תסתכל על השורשים. זה השורש הראשון שנולדו הז"ת בעולמות, הזו"ן בעולמות. 

אומר שהיו ב' מצבים באו"א. מצב קטנות ומצב גדלות. בקטנות לא יכולים להוליד ולא יכולים להבין מה זו לידה. מבינים רק שהם צריכים לחיות, רק קיום. ב"ה אני נושם. זה המצב הראשון בו לא מולידים כלום.

המצב השני הוא שהם בגדלות שם כן יכולים להוליד, אבל במצב זה יש ב' מצבים: מצב אחד של גדלות, שבו אתה רק לומד. רק הצד המופשט גדול, והצד המעשי מתחיל להבין מה זו הגדלות הזו, אבל עדיין לא רוצה, אין לו השתוקקות פנימית להוליד. זה נקרא מצב פב"א.

המצב השני, שהתעורר הרצון הפנימי מתוך התכלית העמוקה שלך להוליד, ואז אתה יכול להוליד. 

איך זה מתפרש בחכמה? אומר, המצב הראשון היה מצב של אב"א – עלו רשימות מנק דס"ג לראש הס"ג, אמרו 'תולידו אותנו. אנחנו לא יכולים להשאר כבר בג' ב", היה ביטוש בס"ג, עלו הרשימות למעלה, ת"כ היה צ"ב ועלו רשימות של ב' א', כי היה ג' ב' דס"ג, בח' אחרונה נעלמת. נשאר ב' א' מצומצמים בצ"ב, אבל נזכור שהיה איתם גם ד' ג' שהתכללו עם הרשימות שלמטה מטבור. אבל העצם הוא ב' א', לכן ס"ג מוליד את עולם הנקודים, בב' א'. יוצא זיווג על ב' א' אבל בגלל שהוא בצ"ב אז ראש א' ישסו"ת יוצא מהמדרגה ולא משחק, כנגד שערות רישא. יוצא זיווג רק אב"א, כי אומר, אני קטן. אם אני אגלה את הרצונות הגדולים לקטן הוא לא יוכל לעמוד בהם. אין לו מסך. אז מסתיר את אחוריו, שמי שנמצא בקטנות צריך לא לסכן אותו, כי אם יגלה את האחוריים שלו – הקליפות ישתלטו עליו, החיצונים. לכן לקטן לא מגלים רצונות גדולים, וכל מי שנמצא בקטנות משחק רק בצעצועים. אם אתה רוצה להיות גדול, יגלו לך את הרצונות שלך ואז תתחיל לעבוד. 

אז במצב הזה יש הארה, יש רצון טבעי שנתנו לך. כי נק' דס"ג הן אלה שנתנו את הגוף למצב הקטנות. כל הרצונות שלך הם מה שההורים שלך מלמדים אותך. קיבלת בטבע וזה מה שיש לך. אם תרצה לגדול יותר מזה, לעבור לרצונות אחרים במקום התכלית שלך, במקום המופשט שלך אז יהיו לך גם רשימות ד' ג', שהתכללת עם התכלית הזו, כי כשס"ג, שהבינה העליונה 'בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ' זה בינה. את השמים והארץ זה ז"א ומלכות, אז נטע בהם גם את הראשית, שהיא החכמה, את המקום הראשוני, שזה התכלית הזו – רשימות ד' ג'. וכשרשימות אלה מתעוררות אחרי הקטנות, כשגמרת את הקטנות מתעוררות רשימות של הגדלות. אתה מרגיש שמשהו עולה בך, שרוצה להיות גדול. השלב הראשון הוא רק הלימוד. כי זה מעורר אותך, את הכתר שהוא ראש הזכר, שהוא הראש היותר מופשט. ראש הלימודי שמעורר ללמוד. מרגיש שאתה צמא לידע. מה קורה בעולמות העליונים, ואז כשאתה צמא לידע העמוק הזה, אז זה מוריד את ה"ת למטה, ואתה מבקש גדלות בכתר, שכתר זה ראש הזכר. 

כשראש הזכר מקבל הוא נותן גם לראש הנקבה, לראש המעשי, אבל האמא עדיין אומרת שבאה להשפיע. לא באה לקבל. אם אני רוצה שזה יתפשט לגוף, ללב, אז צריך משהו אחר לעורר אותי. צריך משהו שנה"י דא"ק ויסוד הפנימי שבי, שבכ"א מאיתנו יתעורר לבקש. אם אתה לומד לימוד אמיתי אז הוא כמו מקיף שמעורר אותך גם לרצות להיות כזה. אם אתה לומד רק לשכל, רק לדעת מבח' טכנית את הלימוד, ואתה לא לומד כדי להיות כזה. אם אתה לומד שצריך להיות צדיק, האם אתה עכשיו בוכה על זה שאתה לא צדיק? האם כואב לך שאתה לא צדיק או לא כואב לך? אם לא כואב לך אז אתה רק לומד. נמצא במצב של פב"א, אבל פה בעולמות העליונים זה קרה שבמצב פב"א נקרא הארה דרך הטבור. הארה זו עוררה את הנה"י דא"ק שנקרא גם ו' ונקודה, עוררה אותו לעלות למעלה, לאמא לביקוש. אומר לה: "תולידי אותי, את הרצון העמוק הזה שבי לתכלית. אני רוצה להיות צדיק". עונה שאם רוצה להיות צדיק, אז נעשה זיווג על הצדיקות שלך. עושים זיווג על הצדיקות ורק אז זה מתפשט לגוף. על מה שנשבר נדבר בהמשך. למה אם אני גם רוצה דבר גדול, למה אני נשבר? זה נראה בהמשך. 

אלה השלבים שקרו וזה מראה לנו על שלושה שותפים באדם: שני השותפים הראשונים הם או"א. שואל, למה לא גלגלתא להוליד את או"א, עונה שגלגלתא מוליד את הפרצוף הבא אחריו, כי הוא יצא על ד', והפרצוף הבא יצא על ג' ומוליד את ע"ב על ג', והבן והבת זה בח' א'. אז איך ד' יוליד את א'. לא יכול אלא שמוליד את ג', וג' מוליד את ב'. אבא מוליד את ס"ג שמוליד את א'. מי מוליד את הגוף? או"א מולידים את הגוף. כי או"א הם יצאו על א' אז מולידים את הגוף. אז חייב שאו"א יולידו, אבל או"א כדי להוליד ז"ת לא יכולים להוליד כי הם יוצאים בקטנות אז חייבים את השותף השלישי שנקרא הקב"ה. וזה נקרא ג' שותפים בבריאת האדם. או"א והקב"ה שנותן את הצד העמוק של הנשמה. והשילוב הזה, של או"א והנשמה הם השילוב שיכול להוליד את הזו"ן. לכן צריך ב' הארות: קודם כל אב"א מצב קטנות – להסכים להיות קטן קודם. אח"כ פב"א – שזה מצב של לימוד עמוק, עצום, פנימי, נקודתי. הבנה טובה לעורר את הנק' הפנימית שלך, ואז פב"פ. אב"א וגדלות שבאה בב' מצבים – הארה דרך הטבור והארה דרך היסוד, ורק אז מתפשטים לגוף. 

שיעור 35 תע"ס חלק ז' סיכום בנקודות
1. בשלב ראשון יוצא אבא ואמא בקטנות אחור באחור ואינו מוליד את הז"ת כי קטן אינו מוליד.
2. היות ועלו גם הרשימות של ד-ג יחד עם הב-א הם מתעוררות לבקש על הגדלות ומולידות זיווג עב-סג שמוריד את הה תתאה בכתר מעיניים לפה.
3. בהורדת ה' תתאה אבא ואמא חוזרים לבחינת ראש דחכמה היות וכבר נמצאים למעלה ממסך והארה זו נקראת הארה דרך הטבור, אבא מקבל חכמה אולם אמא עדיין חפצה בחסדים כי אין בנים שמעוררים אותה לקבל את אור החכמה.
4. במצב של פנים באחור שהוא מצב של לימוד רק מצד הזכר אבל בלי התפשטות לגוף מתחילה התעוררות בהארה מרחוק למקום שליש תחתון דנהי דאק ששם הוא מקום החיסרון העמוק של התכלית הרצויה שנקרא גם גדלות כלי הקבלה.

5. התעוררות התכלית עולה לזת דניקודים ומעוררת אותה לבקש אור מאמא כדי להיוולד. ביקוש זה יוצר זיווג של פנים בפנים.

6. במצב פנים בפנים אמא מפנה פניה לאבא לקבל חכמה ובכוח זה מתפשטת לבחינת גוף ופעם ראשונה שמולידה את הזון.

7. אנו רואים שלצורך לידת הזון שהם הבן והבת ישנם שלושה שותפים אבא ואמא וגלגלתא, זהו השורש לג' שותפים ללידת הבן והבת שהם אבא אמא והקבה שנותן את צד הנשמה שהיא מתארת את התכלית.

בס"ד

חלק ז שיעור 35 עמוד תקמח

ה) ותדע שב' ההארות שאמרנו שקבלו ג"ר דנקודים מאור החדש דבקע לפרסא, עשו ב' מצבים באו"א. כי ההארה הא' שקבל כתר דרך הטבור, הורידה הה"ת מכתר לפה דאו"א, ואז שבו או"א לבחינת ראש כמו הכתר, כי כבר המסך נמצא למטה מהם, וזה נבחן שנה"י דכתר התלבשו בהם, ואו"א השיגו אור הפנים. ועכ"ז עדיין לא הועיל זה לאמא, כי אע"פ שהיא יכולה עתה להחזיר פניה לאבא, ולקבל אור החכמה, כי כבר נתבטל הגבול שנעשה בסבת ה"ת שבעינים, מ"מ אין לה עוד סבה שתפסיק אחורים שלה, שיש לה משורשה שבאו"י, כי היא חושקת תמיד לחסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה כנ"ל. ונמצא כי אבא בלבד נהנה מן החזרה לראש, כי מקבל הג"ר והפנים שלו, אבל אמא, עדיין מחזקת באחורים שלה, בסוד כי חפץ חסד כנ"ל. ולכן באו עתה או"א במצב של פנים באחור. דהיינו פני אבא באחורי אמא: כי אבא יש לו בחינת פנים, ואמא עוד מחזקת את אחורים שלה על אבא. הרי כי הארה זו שקבל הכתר להוריד הה"ת מעינים, עשה רק מצב פב"א באו"א. 

וההארה הב' דרך היסוד דא"ק אשר קבלו או"א דנקודים, דהיינו הו' והנקודה, הביאה לאו"א במצב פב"פ. כי אותו השורק שהאיר היסוד להם, הוא בחינת זו"ן: כי הו' הוא בחינת ו"ק חג"ת נה"י דז"א, והנקודה היא בחינת מלכות. והם נעשו למ"ן באו"א. כנ"ל (דף תכ"ג אות ל"א בדברי הרב) וגרם לאמא שתפסיק אחורים שלה, ולהחזיר פניה לאבא כדי שתזדווג עמו פב"פ, ולהמשיך הארת חכמה לצורך זו"ן שעלו אליה למ"ן. והנה נתבאר שע"י הארת האור החדש דרך הטבור אל הכתר, קבלו או"א המצב דפב"א, וע"י הארת האור החדש דרך היסוד לאו"א קבלו או"א המצב דפב"פ, וגם האורות דזו"ן היסודיים בצורת מ"ן, שע"י זווגם דפב"פ הוציאו והולידו אותם למקומם. 

ואין להקשות, כיון שנה"י אלו דא"ק הפנימי לא יכלו לקבל מטעמים דס"ג, עוד מטרם צמצום ב', כנ"ל (דף ש"צ באו"פ ד"ה וס"ג) משום שבע"ב חסר המסך דבחי"ד, ואיך יכלו כאן לקבל האור החדש דזווג ע"ב ס"ג. והנה בכלל אין זה שום קושיא, כי כאן שאני, שהרי הרשימות עצמן דנה"י דא"ק עלו למ"ן ונתכללו בזווג דע"ב ס"ג, וע"כ המה יכולים עתה לקבל מע"ב. אמנם לפי האמת, אין זה נבחן על שם קבלת הכלים דנה"י דא"ק, כי לא המשיכו אור החדש הזה לצורך עצמם, אלא לצורך לידת ז"ת דנקודים, בדומה לטפה הנמשכת ממוח האב, וכלפי עצמם דנה"י דא"ק, נחשב קבלתם רק דרך העברה בעלמא.

ו) והנה נתבאר מה שהקשינו לעיל באות ב' למה לא נתפשט פרצוף הנקודים, ג"ר וז"ת בבת אחת, ע"ד כל הפרצופים הקודמים. כי יש כאן מרחק של ג' מצבים בהכרח. שהרי הג"ר דנקודים יצאו ע"י הזווג שבנקבי העינים, והוכרחו להמצא משום זה במצב של אב"א, שבמצב הזה אפילו או"א בעצמם נבחנים למחוסרי נה"י, כנ"ל באות ב', ומכ"ש שלא יכלו להוציא את הז"ת, אלא אח"ז ע"י מ"ן דנה"י דא"ק, שעלו לע"ב ס"ג, והולידו האור החדש דבקע לפרסא, שתחלה קבל הכתר האור הזה דרך הטבור, והוריד הה"ת מעינים והביא לאו"א במצב דפנים באחור, כנ"ל, ואח"ז קבלו או"א את אור הזה דרך יסוד דא"ק, הנה אז השיגו את הז' אורות השייכים לז"ס תחתונות שהן זו"ן, ואז באו למצב דפב"פ ויכלו להוליד את הז"ס תחתונות דנקודים. 

גם נתבאר היטב ענין ההשתנות דז"ת דנקודים מז"ת דפרצופים הקודמים, שלא נמשכו בארח ישר מן ג"ר שלהם, מה שעמדנו בזה באות א'. כי נתבאר, שאו"א מצד עצם אצילותם אין להם מבחינת זו"ן ולא כלום: כי מלבד שהם עצמם מחוסרי נה"י, כנ"ל, הנה הם מבחינת ה"ר בלבד, ואין בהם מבחינת ה"ת כלום, כנ"ל (תמ"ד בהסתכלות פנימית אות ט') אשר הה"ת נשארה בעינים בכתר, ולא נמשך ממנה כלום לאו"א דנקודים. ע"ש. ולפיכך אי אפשר כלל שז"ת דנקודים ימשכו בארח ישר מאו"א, אלא רק על ידי א"ק הפנימי, שהכלים שלו המה מבחי"ד כי ע"כ קומתו עד הכתר, כנודע. ולכן לא היה אפשר שיצאו ז"ת דנקודים רק אחר שנה"י דא"ק הפנימי בעצמם יעלו למ"ן לע"ב ס"ג, וימשיכו עי"ז אור חדש, בסוד השורק, שפירושו ו' ונקודה דהיינו האורות היסודיים של הזו"ן, וא"ק הפנימי השפיע אותם למ"ן לאו"א, כנ"ל, ואז נזדווגו עליהם או"א והולידו אותם למקומם. 

ואין לשאול, שלפי"ז, למה צריכים לגמרי אל הפרצופים דאו"א, כיון שאין להם שייכות לבחי"ד הכלולה בזו"ן, והיה להם לצאת באורח ישר מא"ק הפנימי, אכן זה לא יתכן כלל לפי דרך המדרגה, כי הנאצל מא"ק הפנימי, הוא פרצוף ע"ב, שקומתו עד החכמה, ולא פרצוף ז"ת, שהם קומה דבחי"א, וחסר להם ג"ר מעצם אצילותם כנודע. ולפיכך זו"ן מחויבים לצאת דרך או"א, דהיינו בהשתלשלות המדרגה עד למסך דבחי"א, כמ"ש (בהסתכלות פנימית דף תמ"ב ד"ה ועדיין. עש"ה כל ההמשך). הרי שלשניהם הוא צריך, כי העצמות דז"א, המחויב להכלל בה"ת אינו יוצא אלא ע"י נה"י דא"ק הפנימי ודבר אצילותו ליציאה למקומו, לא יצוייר כי אם ע"י פרצופי או"א.

ז) ובזה תבין מ"ש חז"ל (קידושין דף ל') שלשה שותפין הם באדם הקב"ה ואביו ואמו. אבא מזריע לובן שבו ואמא מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה (ע"ש בפירש"י) כי ענין שותפות זאת, נמשכת מהמדרגות העליונות, כנ"ל. כי נתבאר שגם בזו"ן הראשונים שבעולמות, היו שלשה שותפין: א"ק הפנימי, ואו"א דנקודים, אשר הלובן שבו, דהיינו החסדים, הם מאבא. והאודם שבו, דהיינו הגבורות הם מאמא. אמנם עצם נשמתו הוא מא"ק הפנימי. והבן. וכן הדבר גם בז"א דאצילות, ששלשה שותפים באצילותו. א"א, ואו"א, כי ערך א"א באצילות, הוא כמו א"ק הפנימי שבכאן, וגם שם עיקר עצמותו ושורשו בא מא"א, וחסדים וגבורות באים מאו"א.

ח) ונתבאר היטב ענין ב' הזווגים שנעשו לצורך הנקודים, על ב' מיני הרשימות, שהמסך שעלה לראש הס"ג היה כלול מהן: כי זווג הא' נעשה על הרשימות של הנקודות דס"ג, הכלולות מה"ת, שזווג זה נעשה בבחינת נקבי עינים, כלומר, בבחי"א שבראש, בסוד ה"ת בעינים, שעי"ז יצאו אח"פ דכל המדרגות לחוץ, ויציאה זו גרמה ג' ראשים בנקודים, כנ"ל בחלק ו'. גם יצאו בינה וזו"ן של ע"ס דסיום דא"ק לבד מכל אצילות. ונעשו לבי"ע דפרודא. ואו"א דנקודים, שהם הראש הג' נתקנו באב"א. וזווג ב' נעשה על הרשימות דנה"י דא"ק הפנימי דהיינו, שנעשה למ"ן לזווג ע"ב ס"ג דראש הס"ג, שע"י זה הורד ה"ת מעינים לפה כבתחילה, ואור שיצא מזווג זה בקע לפרסא, כלומר שביטל הגבול והמסך המבדיל בין עינים לאח"פ, והשיב אח"פ למדרגתם כבתחלה, והוא האיר להנקודים בשנים: א' דרך הטבור, אל הכתר דנקודים, והוריד גם הה"ת שבנקבי עינים דכתר אל פה דכללות הראש למטה מאו"א, שבזה חזרו או"א לראש והשיגו הג"ר שלהם. והארה הב' דרך יסוד דא"ק אל או"א, שהוא בחינת הו' ונקודה, דהיינו שרשי הזו"ן, ונעשו בהם למ"ן שהשיב אותם פב"פ, ונזדווגו והמשיכו הארת חכמה לזו"ן, מתחלה על ידי התכללותם דזו"ן בזווג או"א גופיהו, שאז נבחנים הזו"ן האלו לבחינת דעת של או"א, ואח"כ נתפשטו ממלכות של או"א ולמטה לבחינת גוף, ונתלבשו בכלי של מלך הדעת. והאור שנתפשט במלך זה, נבחן לאור היחידה דז"א.

סיכום: למדנו היום שבאו"א שהם צריכים להוליד את הבן, שהבן נקרא ז"א, וצריכים להוליד גם את הבת שנקראת נקבה. אז או"א צריכים להוליד את הז"ת. השורש הראשון בעולמות שהולידו את הז"ת, את הבן והבת זה כאן (ציור), רק שהולידו אותם ומתו. אבל שם יש את השורש, איך אפשר בכלל להוליד. אחת הבעיות הגדולות בעקרות, שלא מולידים, זה שלא יודעים לעורר השתוקקות נכונה. מייד נראה איך זה קרה.

במצב הרגיל או"א לא מולידים. מתי? כשהם קטנים. כשראובן בגיל 5-7 ורותי גם לפני גיל 12 וחצי, וראובן לפני גיל 13 הם לא יכולים להוליד, כי קטן אינו מוליד. בין 9-13 זה מצב ביניים. קטן לא מוליד ולכן במצב הראשון שיצאו או"א הם יצאו בקטנות. וקטן אינו מוליד. אז לכן אנחנו רואים גם במציאות שלנו שקטנים לא מולידים. רק גדולים. ואל תאמר שראית פעם בעיתון שמישהו קטן הוליד. זה לא משנה. מדברים על הרעיון. רואים שבאופן רגיל זה כך, ולמה? כי זה השורש. בשורשים קטן לא מוליד, ז"א שכשאדם נמצא במצב קטנות הנפש הוא לא יכול להוליד משהו ללב, כי הלב, הגוף זה הז"ת. כי הראש הוא ג"ר – חב"ד, או כח"ב, והגוף הוא הבן והבת. 

כשהרצונות של השפעה, עד הסרעפת, כלי הנשימה, הם הזכר, וכלי האכילה הם נקראים הבת. הם אלה שנולדים כזכר ונקבה. לראות שמאוד יפה איך אנחנו יכולים לראות עכשיו שיש שורשים לכל דבר. אתה רוצה להבין דברים – תסתכל על השורשים. זה השורש הראשון שנולדו הז"ת בעולמות, הזו"ן בעולמות. 

אומר שהיו ב' מצבים באו"א. מצב קטנות ומצב גדלות. בקטנות לא יכולים להוליד ולא יכולים להבין מה זו לידה. מבינים רק שהם צריכים לחיות, רק קיום. ב"ה אני נושם. זה המצב הראשון בו לא מולידים כלום.

המצב השני הוא שהם בגדלות שם כן יכולים להוליד, אבל במצב זה יש ב' מצבים: מצב אחד של גדלות, שבו אתה רק לומד. רק הצד המופשט גדול, והצד המעשי מתחיל להבין מה זו הגדלות הזו, אבל עדיין לא רוצה, אין לו השתוקקות פנימית להוליד. זה נקרא מצב פב"א.

המצב השני, שהתעורר הרצון הפנימי מתוך התכלית העמוקה שלך להוליד, ואז אתה יכול להוליד. 

איך זה מתפרש בחכמה? אומר, המצב הראשון היה מצב של אב"א – עלו רשימות מנק דס"ג לראש הס"ג, אמרו 'תולידו אותנו. אנחנו לא יכולים להשאר כבר בג' ב", היה ביטוש בס"ג, עלו הרשימות למעלה, ת"כ היה צ"ב ועלו רשימות של ב' א', כי היה ג' ב' דס"ג, בח' אחרונה נעלמת. נשאר ב' א' מצומצמים בצ"ב, אבל נזכור שהיה איתם גם ד' ג' שהתכללו עם הרשימות שלמטה מטבור. אבל העצם הוא ב' א', לכן ס"ג מוליד את עולם הנקודים, בב' א'. יוצא זיווג על ב' א' אבל בגלל שהוא בצ"ב אז ראש א' ישסו"ת יוצא מהמדרגה ולא משחק, כנגד שערות רישא. יוצא זיווג רק אב"א, כי אומר, אני קטן. אם אני אגלה את הרצונות הגדולים לקטן הוא לא יוכל לעמוד בהם. אין לו מסך. אז מסתיר את אחוריו, שמי שנמצא בקטנות צריך לא לסכן אותו, כי אם יגלה את האחוריים שלו – הקליפות ישתלטו עליו, החיצונים. לכן לקטן לא מגלים רצונות גדולים, וכל מי שנמצא בקטנות משחק רק בצעצועים. אם אתה רוצה להיות גדול, יגלו לך את הרצונות שלך ואז תתחיל לעבוד. 

אז במצב הזה יש הארה, יש רצון טבעי שנתנו לך. כי נק' דס"ג הן אלה שנתנו את הגוף למצב הקטנות. כל הרצונות שלך הם מה שההורים שלך מלמדים אותך. קיבלת בטבע וזה מה שיש לך. אם תרצה לגדול יותר מזה, לעבור לרצונות אחרים במקום התכלית שלך, במקום המופשט שלך אז יהיו לך גם רשימות ד' ג', שהתכללת עם התכלית הזו, כי כשס"ג, שהבינה העליונה 'בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ' זה בינה. את השמים והארץ זה ז"א ומלכות, אז נטע בהם גם את הראשית, שהיא החכמה, את המקום הראשוני, שזה התכלית הזו – רשימות ד' ג'. וכשרשימות אלה מתעוררות אחרי הקטנות, כשגמרת את הקטנות מתעוררות רשימות של הגדלות. אתה מרגיש שמשהו עולה בך, שרוצה להיות גדול. השלב הראשון הוא רק הלימוד. כי זה מעורר אותך, את הכתר שהוא ראש הזכר, שהוא הראש היותר מופשט. ראש הלימודי שמעורר ללמוד. מרגיש שאתה צמא לידע. מה קורה בעולמות העליונים, ואז כשאתה צמא לידע העמוק הזה, אז זה מוריד את ה"ת למטה, ואתה מבקש גדלות בכתר, שכתר זה ראש הזכר. 

כשראש הזכר מקבל הוא נותן גם לראש הנקבה, לראש המעשי, אבל האמא עדיין אומרת שבאה להשפיע. לא באה לקבל. אם אני רוצה שזה יתפשט לגוף, ללב, אז צריך משהו אחר לעורר אותי. צריך משהו שנה"י דא"ק ויסוד הפנימי שבי, שבכ"א מאיתנו יתעורר לבקש. אם אתה לומד לימוד אמיתי אז הוא כמו מקיף שמעורר אותך גם לרצות להיות כזה. אם אתה לומד רק לשכל, רק לדעת מבח' טכנית את הלימוד, ואתה לא לומד כדי להיות כזה. אם אתה לומד שצריך להיות צדיק, האם אתה עכשיו בוכה על זה שאתה לא צדיק? האם כואב לך שאתה לא צדיק או לא כואב לך? אם לא כואב לך אז אתה רק לומד. נמצא במצב של פב"א, אבל פה בעולמות העליונים זה קרה שבמצב פב"א נקרא הארה דרך הטבור. הארה זו עוררה את הנה"י דא"ק שנקרא גם ו' ונקודה, עוררה אותו לעלות למעלה, לאמא לביקוש. אומר לה: "תולידי אותי, את הרצון העמוק הזה שבי לתכלית. אני רוצה להיות צדיק". עונה שאם רוצה להיות צדיק, אז נעשה זיווג על הצדיקות שלך. עושים זיווג על הצדיקות ורק אז זה מתפשט לגוף. על מה שנשבר נדבר בהמשך. למה אם אני גם רוצה דבר גדול, למה אני נשבר? זה נראה בהמשך. 

אלה השלבים שקרו וזה מראה לנו על שלושה שותפים באדם: שני השותפים הראשונים הם או"א. שואל, למה לא גלגלתא להוליד את או"א, עונה שגלגלתא מוליד את הפרצוף הבא אחריו, כי הוא יצא על ד', והפרצוף הבא יצא על ג' ומוליד את ע"ב על ג', והבן והבת זה בח' א'. אז איך ד' יוליד את א'. לא יכול אלא שמוליד את ג', וג' מוליד את ב'. אבא מוליד את ס"ג שמוליד את א'. מי מוליד את הגוף? או"א מולידים את הגוף. כי או"א הם יצאו על א' אז מולידים את הגוף. אז חייב שאו"א יולידו, אבל או"א כדי להוליד ז"ת לא יכולים להוליד כי הם יוצאים בקטנות אז חייבים את השותף השלישי שנקרא הקב"ה. וזה נקרא ג' שותפים בבריאת האדם. או"א והקב"ה שנותן את הצד העמוק של הנשמה. והשילוב הזה, של או"א והנשמה הם השילוב שיכול להוליד את הזו"ן. לכן צריך ב' הארות: קודם כל אב"א מצב קטנות – להסכים להיות קטן קודם. אח"כ פב"א – שזה מצב של לימוד עמוק, עצום, פנימי, נקודתי. הבנה טובה לעורר את הנק' הפנימית שלך, ואז פב"פ. אב"א וגדלות שבאה בב' מצבים – הארה דרך הטבור והארה דרך היסוד, ורק אז מתפשטים לגוף. 

שיעור 35 תע"ס חלק ז' סיכום בנקודות
1. בשלב ראשון יוצא אבא ואמא בקטנות אחור באחור ואינו מוליד את הז"ת כי קטן אינו מוליד.
2. היות ועלו גם הרשימות של ד-ג יחד עם הב-א הם מתעוררות לבקש על הגדלות ומולידות זיווג עב-סג שמוריד את הה תתאה בכתר מעיניים לפה.
3. בהורדת ה' תתאה אבא ואמא חוזרים לבחינת ראש דחכמה היות וכבר נמצאים למעלה ממסך והארה זו נקראת הארה דרך הטבור, אבא מקבל חכמה אולם אמא עדיין חפצה בחסדים כי אין בנים שמעוררים אותה לקבל את אור החכמה.
4. במצב של פנים באחור שהוא מצב של לימוד רק מצד הזכר אבל בלי התפשטות לגוף מתחילה התעוררות בהארה מרחוק למקום שליש תחתון דנהי דאק ששם הוא מקום החיסרון העמוק של התכלית הרצויה שנקרא גם גדלות כלי הקבלה.

5. התעוררות התכלית עולה לזת דניקודים ומעוררת אותה לבקש אור מאמא כדי להיוולד. ביקוש זה יוצר זיווג של פנים בפנים.

6. במצב פנים בפנים אמא מפנה פניה לאבא לקבל חכמה ובכוח זה מתפשטת לבחינת גוף ופעם ראשונה שמולידה את הזון.

7. אנו רואים שלצורך לידת הזון שהם הבן והבת ישנם שלושה שותפים אבא ואמא וגלגלתא, זהו השורש לג' שותפים ללידת הבן והבת שהם אבא אמא והקבה שנותן את צד הנשמה שהיא מתארת את התכלית.

🔯הדף היומי בתע"ס חלק ז' | שיעור 34 – עמוד תקמו-תקמז – הסתכלות פנימית 🕎 הרב אדם סיני | סיכום בנקודות.

1️⃣ לימוד של חלק ז' ושבירת הכלים הוא יסוד כל החכמה היות וכל העולמות שהם המקומות לעבודה בנויים על היסוד של שבירת הכלים שהוא נקרא בעיית הליבה של כלל העולמות.

2️⃣ לכל אדם יש את בעיית הליבה שלו שזה היסוד של כל העולמות שלו, דהיינו כל העבודה והתיקונים שהוא בא לעשות בעולמו.

3️⃣ ישנו הבדל בין הראש לגוף דעולם הניקודים היות ולצורך הוצאת הגוף שהוא ז"ת דניקודים היה צריך התערבות של גורם נוסף, פרצוף נוסף שנקרא יסוד דא"ק.

4️⃣ מנקודות דס"ג שעלו לראש הס"ג והעלו אינפורמציה להולדת עולם הנקודים עלו רשימות הן של ב'-א' והן מ- ד'-ג' מהתכללות נה"י דא"ק.

5️⃣ כשיצא ראש דנקודים הוא יצא על הקטנות בעוביות של ב'-א' בתיקון של חפץ חסד אולם תיקון זה לא יכול להתפשט לגוף.

6️⃣ אם בינה מתפשטת לגוף היא צריכה לעזוב את החפץ חסד ועל כן אין אפשרות שהיא תשפיע חפץ חסד לגוף. יוצא שהיא חייבת להפוך פניה לחכמה, וכדי להתפשט לגוף היא צריכת להיות פב"פ עם החכמה.

7️⃣ המעבר ממצב של אחור באחור לפנים באחור מצריך זווג ע"ב-ס"ג, דהיינו שס"ג שהוא פרצוף הבינה יהפוך פניו לחכמה ויבקש אור שהוא מעל צ"ב.

8️⃣ תהליך זה קורה בעקבות הביקוש של הרשימות של ד'-ג' שעלו יחד עם ב'-א' של ראש הס"ג והם מתעוררים לביקוש רק לאחר שיצא הקטנות.

9️⃣ אור ע"ב-ס"ג מוריד את הה' תתאה מנקבי עיניים דכתר ויוצר גדלות במדרגה, אולם רק בראש.

🔟 הארה מהראש מאירה ליסוד דא"ק ומעוררת ביקוש מהגוף לגדלות שעולה מז"ת דנקודים לאמא ומעוררת את אמא להפוך פניה לאבא לבקש חכמה ולהוליד את ז"ת דנקודים. והיא נקראת הארה דרך היסוד.

1️⃣1️⃣ הארה זו גרמה לשבירה שעליה ועל ההשלכות שלה נלמד בהמשך.

בס"ד 

חלק ז שיעור 34 עמוד תקמו

ענין ז' מלכים המתבארים בחלק זה בדברי הרב הוא יסוד כל החכמה, כי כל ד' עולמות אבי"ע נמשכים מהם, וכל ענין התיקונים והבירורים והשתלשלות כל המדרגות אינם באים אלא להשלמתם ולתיקונם. ולפיכך הם צריכים לתשומת לב יתרה, להבין היטב מקור אצילותם וסיבת שבירתם ונפילתם לבי"ע.

א) ראשית צריכים להבחין ולהבדיל בין ז' מלכים הללו, לבין או"א דנקודים. כי אע"פ שהם נמשכים מאו"א מ"מ רחוקים המה בהרבה זה מזה. כי לא נמשכו ונשתלשלו מאו"א באורח ישר בדרך קודם ונמשך, אלא שהמה הגיעו להם על ידי פרצוף אחר, כמ"ש הרב לעיל (דף תק"ט אות ל"א) שיסוד דא"ק השפיע ו' ונקודה לאו"א, כדי להוציא ולהוליד את הז"ת, ע"ש. הרי שא"ק השפיע את ז' המלכים לאו"א. וצריכים להבין הדבר, מה נשתנה פרצוף ז"ת דנקודים מכל הפרצופים הקודמים, אשר כולם נמשכו באורח ישר בדרך קודם ונמשך זה מזה, רק פרצוף ז"ת, אינו נמשך מהעליון שלו, באורח ישר, אלא ג' פרצופים נשתתפו באצילותו, שהם: יסוד דא"ק ואבא, ואמא. 

ב) גם צריכים להבין, למה לא נתפשט פרצוף הנקודים ג"ר וז"ת בבת אחת, כבכל הפרצופים הקודמים, אלא שמתחילה נתפשטו רק ג"ר לבד, שהם כתר ואו"א, ואח"ז ע"י הזווג של יסוד דא"ק שהשפיע להם השורק, אז יצאו ז"ת דנקודים. וטעם הדבר הוא כמו שנתבאר לעיל (דף תפ"ט ד"ה והנך וד"ה אין להקשות) שאו"א אלו, אינם אלא בחינת זו"ן דראש, שהם רק בחינת חו"פ, וכל מה שנחשבים לבחינת ראש, הוא רק בכח הארת אור האזן שקבלו מצד התכללותם בכתר של הנקודים. כנ"ל (דף תי"ד ד"ה וזה אמרו והנה) כי הארה זו תיקנה  אותם בבחינת אב"א, שאחוריים דבינה הנקראים אזן, מחזיק אותם בבחינת ג"ר, ואינם נפגמים מחמת המסך דה"ת שממעל להם, המונע מהם הארת הפנים דחכמה, משום שע"י האחורים דבינה המה חושקים רק בחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא והם דוחים חכמה, וע"כ אין המסך דה"ת ממעט אותם כלום, כי בלאו הכי אינם חפצים חכמה. (כנ"ל דף תצ"ח ד"ה ונתבאר. עש"ה) אמנם תיקון אחורים ההוא, מספיק רק להשלמתם דאו"א עצמם, אבל אינו מספיק שיוכלו להאיר ולהוציא את הזו"ן, שהם הז"ת. 

והוא  מטעם, כי כח האחורים של הבינה, הוא רק בג"ר שלה, ואינם בז"ת שלה, כי בעת שהיא באה להאציל ולהתפשט בז"ת שלה, היא מוכרחת להפסיק את האחורים שלה על אבא, וחוזרת עמו פב"פ, כדי להמשיך ממנו הארת חכמה בשביל ז"ת שלה. כנ"ל (דף תק"א ד"ה המדרגה הד'. עש"ה). ומכאן תדע, שכל פרצוף המתתקן באחורים של בינה, הוא נמצא חסר נה"י, כי ג"ר דחסדים, שהמה חג"ת יכולים להתתקן היטב באחורים דאמא, אבל הנה"י, שאפילו בספירת הבינה, אינם יכולים לצאת ולהתפשט ממנה ולחוץ, זולת על ידי פב"פ עם החכמה, כנ"ל, וע"כ אינם יכולים להתגלות גם בפרצוף זה המתוקן בהאחורים שלה, ונבחן בו אשר נה"י שלו כלולים בחג"ת שלו, בסוד, ואחוריהם ביתה, שנה"י שהם בחינת אחורים, הם בפנימיות חג"ת, ופניהם מגולים כלפי חוץ, ורק הפנים שלהם, שהם חג"ת, המה המגולים כלפי חוץ. (כנ"ל דף תק"ז ד"ה והנה). ובזה מובן היטב, שאו"א דנקודים שהיו מתוקנים בתיקון אב"א, לא היו יכולים להוציא את זו"ן, רק אחר שמשיגים בחינת פנים בפנים, כי אין התפשטות זו"ן יוצאת מבחינת אחורים כלל. כמבואר. ועי' היטב בכל מקומות הנ"ל שצינתי לעיין בהם. כי אי אפשר להכפיל האריכות. 

ג) וכבר ביאר הרב לעיל (דף תק"ב אות כ"ה) שאין או"א חוזרים פב"פ, אלא בג' מדרגות. שהן: אב"א, ופב"א, ואח"כ פב"פ. וע"ש באו"פ שנתבאר היטב טעמם של הדברים. ונתבאר שם, (בדף ת"ק ד"ה למעלה) שמדרגה זו דפב"א מגיעה להם ע"י זווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים שאז שבים או"א אל הראש, ומשיגים ג"ר שלהם. ע"ש. ויש אמנם להבין מי הוא גורם שיזדווגו ע"ב ס"ג כדי להוריד את הה"ת. 

ודבר זה כבר ביאר הרב לעיל (דף שצ"ו אות ו') "שעלו כל בחינות ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים, ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים, ואז אלו מ"ה וב"ן הפנימים הם המ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן" וכו'. ופירוש הדברים, כי מתוך שהנקודות דס"ג נתפשטו למטה מטבור דא"ק הפנימי ששם מקום מ"ה וב"ן הפנימים, שהם זו"ן דא"ק הפנימי, נמצא, שאחר הזדככות המסך ועליתו לפה דראש ס"ג, הוא נכלל ג"כ ממ"ה וב"ן אלו הפנימים, וע"כ המה נעשו למ"ן לאו"א הפנימים דראש הס"ג, הנקראים ע"ב ס"ג דא"ק. ונזדווגו אז הע"ב והס"ג האלו, והוריד הע"ב את הה"ת מעינים של הס"ג. ושבו אח"פ דס"ג אל הראש, ועי"כ, כלהו אח"פ שיצאו לבר מהמדרגה חזרו עתה למדרגתם כבתחלה. 

ונתבאר שם באו"פ, שגם בחינות הס"ג שעלו מתוך מ"ה וב"ן, היו ג"כ למ"ן. אלא שהיה שם ב' זווגים: א' אל הקטנות דנקודים, שמשם יצאו או"א בבחינת אב"א, וב', לצורך הגדלות דנקודים, שמשם השיגו או"א את הג"ר שלהם. כנ"ל (דף ת"ו ד"ה והנה) ע"ש. ותדע, שמרשימות דס"ג. שהיו מעורבות במ"ה וב"ן, יצאה הקטנות דנקודים, שהם בבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ומרשימות דמ"ה וב"ן הפנימים עצמם, יצא הזווג דע"ב ס"ג, שחזר והוריד הה"ת מעינים, וחיבר שוב האח"פ אל הראש כבתחלה.

ד) וטעם הדבר, שמ"ה וב"ן דא"ק נעשו לגורם שיזדווגו הע"ב והס"ג העליונים להוריד ה"ת מהעינים הוא, כי הפרצוף שיצא מנקבי העינים, לא היה מתפשט ומאיר למ"ה וב"ן אלו, שהם נה"י דא"ק והוא מטעם תיקון אחורים דאמא דרביץ שם, כנ"ל. אשר תיקון זה מעכב להתפשטות נה"י, כי הם מוכרחים להכלל בחג"ת בסוד ואחוריהם ביתה. לכן אחר שיצא הפרצוף דנקבי עינים על מסך הכלול מרשימות דנקודות דס"ג וה"ת, ולא הספיק בשביל הנה"י דא"ק, כנ"ל, אז נעשו הרשימות דנה"י דא"ק למ"ן בראש הס"ג, שהיא בחינת בינה בכללה, שיש לה יחס להשפיע הארת חכמה אל זו"ן מצד בינה דאור ישר, כמ"ש באו"פ הנ"ל, וע"כ הפסיק ס"ג את אחורים שלו, ונזדווג עם ע"ב פב"פ, וע"י זווג זה, הורד הה"ת מעינים דראש ס"ג, כי הארת ע"ב עושה זאת, משום שאין ה"ת בעינים דראש ע"ב. ואז נתפשט אור החדש הזה גם מלמעלה למטה, ובקע לפרסא, שפירושו, שביטל את הגבול החדש דצמצום ב' שהוציא האח"פ מכל המדרגות, משום שאור חדש הזה, הבא מע"ב, מבטלו ומוריד את ה"ת למקומה למלכות דראש, וכן למלכות דכל המדרגות, ושבים האח"פ דכל אחד למדרגתם כבתחילה. והאור החדש הזה נתפשט למטה מטבור דא"ק, דהיינו לנה"י דא"ק, שנקראים מ"ה וב"ן דא"ק. 

והנה האור החדש הזה נתפשט ויצא דרך הטבור לכתר דנקודים, כנ"ל בדברי הרב (דף ת"כ אות כ"ז) וביטל ג"כ את הגבול וההפסק בין כתר לאו"א דנקודים, שנעשה שם בסבת הה"ת שבעינים דכתר, כי הוריד אותה מעינים למקומה בפה, וחזרו או"א לראש, כי עתה המסך דה"ת נמצא מלמטה מהם, וע"כ חזרו למדרגת ג"ר שלהם כבתחלה. ומלבד היציאה הזו דרך הטבור, יצא ג"כ אור החדש הזה דרך יסוד דא"ק, והשפיע להם סוד השורק, שהוא ו' ונקודה: והנקודה נטיל אבא, והו' נטלה אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א, כנ"ל בדברי הרב (דף תכ"ג אות ל"א).

סיכום: היום למדנו שכל הלימוד של ז' מלכים, שזה לימוד של שבירת הכלים, הוא יסודי מאוד. ז"א לראות איפה אתה פגום, איפה החומר גלם לעבודה שלך הוא דבר עיקרי. אומר, התיקון הזה, עולם התיקונים זה הדבר המרכזי שבנה את העולמות. למה בכלל יש עולמות? למה בכלל יש עולמות אבי"ע, ולמה לא מספיק עולם א"ס? הרי היתה קבלת כל האור. אומר, כל מה שבאנו זה לתקן. אז צריך לראות את החומר גלם. ח"ג שיצא על הרצון הגדול הזה שנקרא 'גדלות כלי הקבלה' ונשבר, בא ומספר לי שאם אתה רוצה להגיע לאושר העילאי – אם באמת האור בעולם הנקודים היה מתקבל, אז היה גמה"ת. אבל הוא לא התקבל ונהיתה שבירה, אז זה מראה לי שרציתי משהו גדול אבל נשברתי. 

יש פה דרך עבודה גדולה מאוד. כשאדם רוצה משהו גדול בחיים ולא מצליח, אבל יש בו רצון כזה, יש בו השתוקקות פנימית אמיתית אז אם היתה שבירה במקום הזה הוא צריך לדעת שזה המקום שממנו הוא לוקח את כל הכח להבין מה צריך לתקן. 

למשל, אדם, היה לו רצון גדול להיות אבא. והוא בא להיות אבא, ומרגיש שהוא לא מצליח. הוא אומר שהרצון הגדול הזה שנשבר בך בלהיות אבא, תנתח אותו ותבין אותו כי כל העולמות שלך, כל המפגש שלך עם החיים בא לנקודה הזו שלך. כל אדם ואדם בא עם רצון אחר לעולם. הרצון האחר לעולם הזה נקרא 'בעיית הליבה שלו'. ובעיית הליבה הזו היא מלווה אותו כל החיים. והאדם מרגיש שכל פעם זה מלווה אותו ובכל מיני מקומות היה לו את היחסים האלה עם אבא שלו, עם המורה שלו בכיתה, ועם המפקד בצבא, ועם האישה, ועם אחד מהילדים שלו, ועם אחד החברים ועם הרב. רואה שבכל המקומות, בכל מיני גוונים, אבל אותו רצון בסיסי עובר כחוט השני בכל חייו. מי שיודע להסתכל, ז"א את זה באת לתקן. זה הדבר המקולקל שלך, אז תבין שכל העולמות שלך, בכל הגוונים, בכל המפגשים שלך בחיים, באו בעבור זה. כשמבין את בעיית הליבה, אתה רואה שתמיד על זה אתה רב, עם אשתך. כל פעם זה סובב על אותו עניין, כי שם מקום התיקון שלך. 

אומר לנו בעה"ס – אם תבין את הנקודה הזו, אתה תבין למה זה כ"כ חשוב ללמוד את חלק ז' בתע"ס, כי זה מספר לנו מה באנו לתקן. כי אם את זה באתי לתקן אז כל העולמות בנויים כדי לתקן את הכלים השבורים ואת ראש דנקודים, שזה הכלים שהתבטלו. ולכל אחד ואחד יש את הנקודה הפרטית שלו בתיקון הגדול הזה. גם בחטא אדה"ר, שזה נביעה, כמו שבירת הכלים, רק בנשמות.

לכן אומר, זה מאוד חשוב אז בוא נלמד את הפרטים של עולם הנקודים. אז אחרי שהבנו שזה יסוד כל החכמה, להבין את בעיית הליבה, כי זה בעיית הליבה, ז' נקודות זה בעיית הליבה של כל העולמות. מה התיקונים? אחרי שאני יודע את הבעיה, הלכתי לרופא. אמר לי את הבעיה, הבנתי אותה טוב, אז אגיע לתיקונים. אבל לא לרצות תיקון לפני שאני יודע מה הבעיה. אז לכן חשוב ללמוד את עולם הנקודים. ז

בואו נלמד. אומר א': יש פה איזושהי נקודה חשובה. תבין, שיש הבדל גדול בין הראש דנקודים לגוף דנקודים. ההבדל הגדול הוא שהראש לא נשבר, והגוף נשבר. למה הם רחוקים כ"כ זמ"ז? אומר, כדי להוציא את הז"ת דנקודים היה צריך להתערב עוד פרצוף, שתיכף נלמד מהו. אבל היה צריך להתערב פרצוף הכללי שהכלל הזה הוא השאיל את השבירה הזו. כי משם, וזה מקום מאוד פנימי, ז"א שכדי להוליד את מי שאתה באמת, שזה הז"ת דנקודים, שהם האני של כל אדם, כדי להוליד אותו, גם אם הוא נשבר, תידע מהיכן בא – ממקום מאוד עמוק. לא ממה שנראה לך כלפי חוץ. לא מאו"א, כי בכל הפרצופים יש ראש ויש גוף, אז קל לראות את הסיבה הראשונית שמביאה את התוצאה. אומר, פה לא קרה כך. פה לא הסיבה הראשונית מביאה את התוצאה, אלא סיבה הרבה יותר פנימית. אז ממה נובעת ההבחנה הזו? מכך שהראש בהתחלה יצא בח"ח. והגוף, כדי לצאת הוא צריך כח יותר גדול. הוא צריך כח שהבינה תרצה להפוך פניה לחכמה. 

אומר, מאיפה בכלל מתחיל כל התהליך הזה, שיוצא פרצופים למטה מטבור? הרי בהתחלה הפרצופים שיצאו הם גלגלתא ע"ב וס"ג, יצאו למטה מטבור. אמנם גלגלתא התפשט עד הסוף כי הוא בריח התיכון אבל לא קיבל אור מטבור ולמטה. בטבור אמר עד כאן טוב האור. אז כל מה שמטבור ולמטה הוא בח' ח"ג שעוד לא מעובד לפרצוף, לכלי שיכול לקבל את ההטבה. 

אז נשאר ח"ג. משהו צריך לעורר אותו, לבקש על הכלי הזה. בא פרצוף ע"ב ואומר שפוחד לרדת למטה. ס"ג לא יורד למטה. בא נקודות דס"ג ואומר שהוא רק השפעה, יורד למטה, מתכלל עם הרצונות שלמטה מטבור, והמשיך להזדכך. עלה לראש והעלה לשם ב' מיני רשימות. רשימות שלו עצמו של ב' א', וגם את ההתכללות מד' ג'. 

עכשיו יש בראש ב' מיני ביקושים, וזה התחלת ההתערבות של נה"י דא"ק. ז"א שכשאני יורד למטה ומתערב עם רצונות פנימיים עמוקים שבי שבאים אגב מהכלל, הם לא באים רק מהרצונות הפרטיים שלי, אלא מדברים גדולים בחיים. פתאום לא רוצה רק את עצמי, אלא גם את המשפחה, הקהילה, את העם, את האנושות, עולמות רוחניים, רוצה מעבר ליום יום, זה מעורר בי רצונות הרבה יותר גדולים. זה מעורר לי את מה שיש למטה מטבור. 

כשרוצה מה שלמטה מטבור ועולה למעלה, קודם כל אני עושה את הדברים היום יומיים, ולכן יצא קודם כל או"א בקטנות. הכל היה נחמד ויפה, אבל אח"כ קרה שהתעוררו הרשימות של ד' ג' ואומרים שלא קיבלו אור. פתאום התעורר הרצון הזה שאני אומר שלא מספיקה לי הרגילות שלי בחיים. אני הולך לעבודה, מפרנס, לומד דף יומי, מתפלל ג' תפילות ביום, אבל מרגיש שמשהו חסר. אני מרגיש שעדיין יש לי רצונות שלא באו לידי ביטוי, שהם רצונות יותר בח' הכלל, ולא בח' הפרט שבי. 

פתאום רוצה עבודה יותר עמוקה, אז אני מסתכל לנקודה יותר עמוקה שבי ואומר, באמת יש לי גם רצונות של ד' ג'. ואז הרצונות של ד' ג' אלה מתעוררים וגורמים לכך שבמקום שתהיה רק קטנות בראש, בב' א', פתאום בא איזשהו אור שנקרא אור ע"ב ס"ג וגורם להת' לרדת למטה כדי שאפשר יהיה לבקש ד' ג'. זה מצויין, עכשיו אפשר לקבל על ד' ג'. שואל מהיכן יבוא אור ע"ב ס"ג שיגרום לכך שהת' עכשיו תרד מהמדרגה ויהיה אור של גדלות, ולא אחי רק בקטנות? אומר, זה בא מאור ע"ב ס"ג. זה קורה כי רשימות ד' ג' באות לס"ג ואומרות לו למה הולדת רק ב' א'? מה עם ד' ג'? נתת לי לשתות, מה עם לאכול? נתת לי ללמוד, מה עם השראה עליונה רוחנית? נתת לי להסתדר בע"ז עם פרנסה, עבודה, כסף, בית, מכונית, משפחה. מה עם עולמות רוחניים? 

פתאום התעורר עולם רוחני גדול. רצון למשמעות בחיים. רצון לדברים גבוהים. מה עושה? אומר, אני, אם זה הביקוש שלך, והתעוררת לזה, מתעורר אור ממקום עליון שמאיר לך רצון לגדלות הזו. אבל יש פה בעולם הנקודים זיווג שנקרא פב"א, באמת אתה מקבל גדלות במדרגה אבל יש בך צד שאומר שבאת רק להשפיע. והצד שבא להשפיע עדיין לא נותן לך לפעול את זה. אתה נשאר באיזושהי רוחניות, שזה נקרא פב"א. יש בראש, יש בהשקפה אבל לא יורד ללב. אומר שרוצה שירד גם ללב, אז זה מאיר לך את הרצונות של הלב, והלב צועק בתפילה 'גם אני רוצה אור'. כתוב 'והשבות אל לבבך', שאני רוצה להרגיש את ההארה הזו בלב, עמוק בפנים. עונה, הארה של ביקוש מיסוד דא"ק, כי זה מאיר לו את הלב לביקוש, לתפילה. זה נקרא עליית ו' ונקודה, הארה ע"י היסוד, שהארה זו עולה למעלה וגורמת לאמא לבקש אור על חכמה, כדי לתת אור לז"ת. 

הביקוש הזה נקרא פב"פ, ואלה ג' המעברים. מאב"א, פב"א ופב"פ ואז נשברים. נלמד בהמשך מה בדיוק היה בשבירה. 

לאו"א יש אב"א ח"ח. הם לא יכולים לתת ח"ח לז"ת דנקודים, כי הם לא מתפשטים לז"ת דנקודים. כי ברגע שאמא רוצה להתפשט לתחתון, אז היא צריכה להפוך פניה לאבא ולקבל חכמה. אז אם הופכת עצמה לקבלת חכמה, אז כבר לא נותנת ח"ח לתחתון כי עזבה את הח"ח, וכל מה שהיא ח"ח אז לא משפיעה לתחתון ואם כך, אז התחתון, הז"ת דנקודים לא מקבלים ח"ח. יוצא שיש פה פלונטר, שצריך לבדוק מה עושים איתו. כי כשאני רוצה להיות אדם גדול, אז צריך לעזוב את הח"ח וצריך להשתמש באגו שלי, ואם משתמש באגו זה מסוכן. מצד שני, אם לא משתמש ברצונות העמוקים והחזקים שלי, אז אני כאילו נשאר משפיע, אבל נשאר בקטנות. 

את המעבר הזה נראה בשיעור הבא. 

🔯הדף היומי בתע"ס חלק ז' | שיעור 34 – עמוד תקמו-תקמז – הסתכלות פנימית 🕎 הרב אדם סיני | סיכום בנקודות.

1️⃣ לימוד של חלק ז' ושבירת הכלים הוא יסוד כל החכמה היות וכל העולמות שהם המקומות לעבודה בנויים על היסוד של שבירת הכלים שהוא נקרא בעיית הליבה של כלל העולמות.

2️⃣ לכל אדם יש את בעיית הליבה שלו שזה היסוד של כל העולמות שלו, דהיינו כל העבודה והתיקונים שהוא בא לעשות בעולמו.

3️⃣ ישנו הבדל בין הראש לגוף דעולם הניקודים היות ולצורך הוצאת הגוף שהוא ז"ת דניקודים היה צריך התערבות של גורם נוסף, פרצוף נוסף שנקרא יסוד דא"ק.

4️⃣ מנקודות דס"ג שעלו לראש הס"ג והעלו אינפורמציה להולדת עולם הנקודים עלו רשימות הן של ב'-א' והן מ- ד'-ג' מהתכללות נה"י דא"ק.

5️⃣ כשיצא ראש דנקודים הוא יצא על הקטנות בעוביות של ב'-א' בתיקון של חפץ חסד אולם תיקון זה לא יכול להתפשט לגוף.

6️⃣ אם בינה מתפשטת לגוף היא צריכה לעזוב את החפץ חסד ועל כן אין אפשרות שהיא תשפיע חפץ חסד לגוף. יוצא שהיא חייבת להפוך פניה לחכמה, וכדי להתפשט לגוף היא צריכת להיות פב"פ עם החכמה.

7️⃣ המעבר ממצב של אחור באחור לפנים באחור מצריך זווג ע"ב-ס"ג, דהיינו שס"ג שהוא פרצוף הבינה יהפוך פניו לחכמה ויבקש אור שהוא מעל צ"ב.

8️⃣ תהליך זה קורה בעקבות הביקוש של הרשימות של ד'-ג' שעלו יחד עם ב'-א' של ראש הס"ג והם מתעוררים לביקוש רק לאחר שיצא הקטנות.

9️⃣ אור ע"ב-ס"ג מוריד את הה' תתאה מנקבי עיניים דכתר ויוצר גדלות במדרגה, אולם רק בראש.

🔟 הארה מהראש מאירה ליסוד דא"ק ומעוררת ביקוש מהגוף לגדלות שעולה מז"ת דנקודים לאמא ומעוררת את אמא להפוך פניה לאבא לבקש חכמה ולהוליד את ז"ת דנקודים. והיא נקראת הארה דרך היסוד.

1️⃣1️⃣ הארה זו גרמה לשבירה שעליה ועל ההשלכות שלה נלמד בהמשך.

בס"ד 

חלק ז שיעור 34 עמוד תקמו

ענין ז' מלכים המתבארים בחלק זה בדברי הרב הוא יסוד כל החכמה, כי כל ד' עולמות אבי"ע נמשכים מהם, וכל ענין התיקונים והבירורים והשתלשלות כל המדרגות אינם באים אלא להשלמתם ולתיקונם. ולפיכך הם צריכים לתשומת לב יתרה, להבין היטב מקור אצילותם וסיבת שבירתם ונפילתם לבי"ע.

א) ראשית צריכים להבחין ולהבדיל בין ז' מלכים הללו, לבין או"א דנקודים. כי אע"פ שהם נמשכים מאו"א מ"מ רחוקים המה בהרבה זה מזה. כי לא נמשכו ונשתלשלו מאו"א באורח ישר בדרך קודם ונמשך, אלא שהמה הגיעו להם על ידי פרצוף אחר, כמ"ש הרב לעיל (דף תק"ט אות ל"א) שיסוד דא"ק השפיע ו' ונקודה לאו"א, כדי להוציא ולהוליד את הז"ת, ע"ש. הרי שא"ק השפיע את ז' המלכים לאו"א. וצריכים להבין הדבר, מה נשתנה פרצוף ז"ת דנקודים מכל הפרצופים הקודמים, אשר כולם נמשכו באורח ישר בדרך קודם ונמשך זה מזה, רק פרצוף ז"ת, אינו נמשך מהעליון שלו, באורח ישר, אלא ג' פרצופים נשתתפו באצילותו, שהם: יסוד דא"ק ואבא, ואמא. 

ב) גם צריכים להבין, למה לא נתפשט פרצוף הנקודים ג"ר וז"ת בבת אחת, כבכל הפרצופים הקודמים, אלא שמתחילה נתפשטו רק ג"ר לבד, שהם כתר ואו"א, ואח"ז ע"י הזווג של יסוד דא"ק שהשפיע להם השורק, אז יצאו ז"ת דנקודים. וטעם הדבר הוא כמו שנתבאר לעיל (דף תפ"ט ד"ה והנך וד"ה אין להקשות) שאו"א אלו, אינם אלא בחינת זו"ן דראש, שהם רק בחינת חו"פ, וכל מה שנחשבים לבחינת ראש, הוא רק בכח הארת אור האזן שקבלו מצד התכללותם בכתר של הנקודים. כנ"ל (דף תי"ד ד"ה וזה אמרו והנה) כי הארה זו תיקנה  אותם בבחינת אב"א, שאחוריים דבינה הנקראים אזן, מחזיק אותם בבחינת ג"ר, ואינם נפגמים מחמת המסך דה"ת שממעל להם, המונע מהם הארת הפנים דחכמה, משום שע"י האחורים דבינה המה חושקים רק בחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא והם דוחים חכמה, וע"כ אין המסך דה"ת ממעט אותם כלום, כי בלאו הכי אינם חפצים חכמה. (כנ"ל דף תצ"ח ד"ה ונתבאר. עש"ה) אמנם תיקון אחורים ההוא, מספיק רק להשלמתם דאו"א עצמם, אבל אינו מספיק שיוכלו להאיר ולהוציא את הזו"ן, שהם הז"ת. 

והוא  מטעם, כי כח האחורים של הבינה, הוא רק בג"ר שלה, ואינם בז"ת שלה, כי בעת שהיא באה להאציל ולהתפשט בז"ת שלה, היא מוכרחת להפסיק את האחורים שלה על אבא, וחוזרת עמו פב"פ, כדי להמשיך ממנו הארת חכמה בשביל ז"ת שלה. כנ"ל (דף תק"א ד"ה המדרגה הד'. עש"ה). ומכאן תדע, שכל פרצוף המתתקן באחורים של בינה, הוא נמצא חסר נה"י, כי ג"ר דחסדים, שהמה חג"ת יכולים להתתקן היטב באחורים דאמא, אבל הנה"י, שאפילו בספירת הבינה, אינם יכולים לצאת ולהתפשט ממנה ולחוץ, זולת על ידי פב"פ עם החכמה, כנ"ל, וע"כ אינם יכולים להתגלות גם בפרצוף זה המתוקן בהאחורים שלה, ונבחן בו אשר נה"י שלו כלולים בחג"ת שלו, בסוד, ואחוריהם ביתה, שנה"י שהם בחינת אחורים, הם בפנימיות חג"ת, ופניהם מגולים כלפי חוץ, ורק הפנים שלהם, שהם חג"ת, המה המגולים כלפי חוץ. (כנ"ל דף תק"ז ד"ה והנה). ובזה מובן היטב, שאו"א דנקודים שהיו מתוקנים בתיקון אב"א, לא היו יכולים להוציא את זו"ן, רק אחר שמשיגים בחינת פנים בפנים, כי אין התפשטות זו"ן יוצאת מבחינת אחורים כלל. כמבואר. ועי' היטב בכל מקומות הנ"ל שצינתי לעיין בהם. כי אי אפשר להכפיל האריכות. 

ג) וכבר ביאר הרב לעיל (דף תק"ב אות כ"ה) שאין או"א חוזרים פב"פ, אלא בג' מדרגות. שהן: אב"א, ופב"א, ואח"כ פב"פ. וע"ש באו"פ שנתבאר היטב טעמם של הדברים. ונתבאר שם, (בדף ת"ק ד"ה למעלה) שמדרגה זו דפב"א מגיעה להם ע"י זווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים שאז שבים או"א אל הראש, ומשיגים ג"ר שלהם. ע"ש. ויש אמנם להבין מי הוא גורם שיזדווגו ע"ב ס"ג כדי להוריד את הה"ת. 

ודבר זה כבר ביאר הרב לעיל (דף שצ"ו אות ו') "שעלו כל בחינות ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים, ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים, ואז אלו מ"ה וב"ן הפנימים הם המ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן" וכו'. ופירוש הדברים, כי מתוך שהנקודות דס"ג נתפשטו למטה מטבור דא"ק הפנימי ששם מקום מ"ה וב"ן הפנימים, שהם זו"ן דא"ק הפנימי, נמצא, שאחר הזדככות המסך ועליתו לפה דראש ס"ג, הוא נכלל ג"כ ממ"ה וב"ן אלו הפנימים, וע"כ המה נעשו למ"ן לאו"א הפנימים דראש הס"ג, הנקראים ע"ב ס"ג דא"ק. ונזדווגו אז הע"ב והס"ג האלו, והוריד הע"ב את הה"ת מעינים של הס"ג. ושבו אח"פ דס"ג אל הראש, ועי"כ, כלהו אח"פ שיצאו לבר מהמדרגה חזרו עתה למדרגתם כבתחלה. 

ונתבאר שם באו"פ, שגם בחינות הס"ג שעלו מתוך מ"ה וב"ן, היו ג"כ למ"ן. אלא שהיה שם ב' זווגים: א' אל הקטנות דנקודים, שמשם יצאו או"א בבחינת אב"א, וב', לצורך הגדלות דנקודים, שמשם השיגו או"א את הג"ר שלהם. כנ"ל (דף ת"ו ד"ה והנה) ע"ש. ותדע, שמרשימות דס"ג. שהיו מעורבות במ"ה וב"ן, יצאה הקטנות דנקודים, שהם בבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ומרשימות דמ"ה וב"ן הפנימים עצמם, יצא הזווג דע"ב ס"ג, שחזר והוריד הה"ת מעינים, וחיבר שוב האח"פ אל הראש כבתחלה.

ד) וטעם הדבר, שמ"ה וב"ן דא"ק נעשו לגורם שיזדווגו הע"ב והס"ג העליונים להוריד ה"ת מהעינים הוא, כי הפרצוף שיצא מנקבי העינים, לא היה מתפשט ומאיר למ"ה וב"ן אלו, שהם נה"י דא"ק והוא מטעם תיקון אחורים דאמא דרביץ שם, כנ"ל. אשר תיקון זה מעכב להתפשטות נה"י, כי הם מוכרחים להכלל בחג"ת בסוד ואחוריהם ביתה. לכן אחר שיצא הפרצוף דנקבי עינים על מסך הכלול מרשימות דנקודות דס"ג וה"ת, ולא הספיק בשביל הנה"י דא"ק, כנ"ל, אז נעשו הרשימות דנה"י דא"ק למ"ן בראש הס"ג, שהיא בחינת בינה בכללה, שיש לה יחס להשפיע הארת חכמה אל זו"ן מצד בינה דאור ישר, כמ"ש באו"פ הנ"ל, וע"כ הפסיק ס"ג את אחורים שלו, ונזדווג עם ע"ב פב"פ, וע"י זווג זה, הורד הה"ת מעינים דראש ס"ג, כי הארת ע"ב עושה זאת, משום שאין ה"ת בעינים דראש ע"ב. ואז נתפשט אור החדש הזה גם מלמעלה למטה, ובקע לפרסא, שפירושו, שביטל את הגבול החדש דצמצום ב' שהוציא האח"פ מכל המדרגות, משום שאור חדש הזה, הבא מע"ב, מבטלו ומוריד את ה"ת למקומה למלכות דראש, וכן למלכות דכל המדרגות, ושבים האח"פ דכל אחד למדרגתם כבתחילה. והאור החדש הזה נתפשט למטה מטבור דא"ק, דהיינו לנה"י דא"ק, שנקראים מ"ה וב"ן דא"ק. 

והנה האור החדש הזה נתפשט ויצא דרך הטבור לכתר דנקודים, כנ"ל בדברי הרב (דף ת"כ אות כ"ז) וביטל ג"כ את הגבול וההפסק בין כתר לאו"א דנקודים, שנעשה שם בסבת הה"ת שבעינים דכתר, כי הוריד אותה מעינים למקומה בפה, וחזרו או"א לראש, כי עתה המסך דה"ת נמצא מלמטה מהם, וע"כ חזרו למדרגת ג"ר שלהם כבתחלה. ומלבד היציאה הזו דרך הטבור, יצא ג"כ אור החדש הזה דרך יסוד דא"ק, והשפיע להם סוד השורק, שהוא ו' ונקודה: והנקודה נטיל אבא, והו' נטלה אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א, כנ"ל בדברי הרב (דף תכ"ג אות ל"א).

סיכום: היום למדנו שכל הלימוד של ז' מלכים, שזה לימוד של שבירת הכלים, הוא יסודי מאוד. ז"א לראות איפה אתה פגום, איפה החומר גלם לעבודה שלך הוא דבר עיקרי. אומר, התיקון הזה, עולם התיקונים זה הדבר המרכזי שבנה את העולמות. למה בכלל יש עולמות? למה בכלל יש עולמות אבי"ע, ולמה לא מספיק עולם א"ס? הרי היתה קבלת כל האור. אומר, כל מה שבאנו זה לתקן. אז צריך לראות את החומר גלם. ח"ג שיצא על הרצון הגדול הזה שנקרא 'גדלות כלי הקבלה' ונשבר, בא ומספר לי שאם אתה רוצה להגיע לאושר העילאי – אם באמת האור בעולם הנקודים היה מתקבל, אז היה גמה"ת. אבל הוא לא התקבל ונהיתה שבירה, אז זה מראה לי שרציתי משהו גדול אבל נשברתי. 

יש פה דרך עבודה גדולה מאוד. כשאדם רוצה משהו גדול בחיים ולא מצליח, אבל יש בו רצון כזה, יש בו השתוקקות פנימית אמיתית אז אם היתה שבירה במקום הזה הוא צריך לדעת שזה המקום שממנו הוא לוקח את כל הכח להבין מה צריך לתקן. 

למשל, אדם, היה לו רצון גדול להיות אבא. והוא בא להיות אבא, ומרגיש שהוא לא מצליח. הוא אומר שהרצון הגדול הזה שנשבר בך בלהיות אבא, תנתח אותו ותבין אותו כי כל העולמות שלך, כל המפגש שלך עם החיים בא לנקודה הזו שלך. כל אדם ואדם בא עם רצון אחר לעולם. הרצון האחר לעולם הזה נקרא 'בעיית הליבה שלו'. ובעיית הליבה הזו היא מלווה אותו כל החיים. והאדם מרגיש שכל פעם זה מלווה אותו ובכל מיני מקומות היה לו את היחסים האלה עם אבא שלו, עם המורה שלו בכיתה, ועם המפקד בצבא, ועם האישה, ועם אחד מהילדים שלו, ועם אחד החברים ועם הרב. רואה שבכל המקומות, בכל מיני גוונים, אבל אותו רצון בסיסי עובר כחוט השני בכל חייו. מי שיודע להסתכל, ז"א את זה באת לתקן. זה הדבר המקולקל שלך, אז תבין שכל העולמות שלך, בכל הגוונים, בכל המפגשים שלך בחיים, באו בעבור זה. כשמבין את בעיית הליבה, אתה רואה שתמיד על זה אתה רב, עם אשתך. כל פעם זה סובב על אותו עניין, כי שם מקום התיקון שלך. 

אומר לנו בעה"ס – אם תבין את הנקודה הזו, אתה תבין למה זה כ"כ חשוב ללמוד את חלק ז' בתע"ס, כי זה מספר לנו מה באנו לתקן. כי אם את זה באתי לתקן אז כל העולמות בנויים כדי לתקן את הכלים השבורים ואת ראש דנקודים, שזה הכלים שהתבטלו. ולכל אחד ואחד יש את הנקודה הפרטית שלו בתיקון הגדול הזה. גם בחטא אדה"ר, שזה נביעה, כמו שבירת הכלים, רק בנשמות.

לכן אומר, זה מאוד חשוב אז בוא נלמד את הפרטים של עולם הנקודים. אז אחרי שהבנו שזה יסוד כל החכמה, להבין את בעיית הליבה, כי זה בעיית הליבה, ז' נקודות זה בעיית הליבה של כל העולמות. מה התיקונים? אחרי שאני יודע את הבעיה, הלכתי לרופא. אמר לי את הבעיה, הבנתי אותה טוב, אז אגיע לתיקונים. אבל לא לרצות תיקון לפני שאני יודע מה הבעיה. אז לכן חשוב ללמוד את עולם הנקודים. ז

בואו נלמד. אומר א': יש פה איזושהי נקודה חשובה. תבין, שיש הבדל גדול בין הראש דנקודים לגוף דנקודים. ההבדל הגדול הוא שהראש לא נשבר, והגוף נשבר. למה הם רחוקים כ"כ זמ"ז? אומר, כדי להוציא את הז"ת דנקודים היה צריך להתערב עוד פרצוף, שתיכף נלמד מהו. אבל היה צריך להתערב פרצוף הכללי שהכלל הזה הוא השאיל את השבירה הזו. כי משם, וזה מקום מאוד פנימי, ז"א שכדי להוליד את מי שאתה באמת, שזה הז"ת דנקודים, שהם האני של כל אדם, כדי להוליד אותו, גם אם הוא נשבר, תידע מהיכן בא – ממקום מאוד עמוק. לא ממה שנראה לך כלפי חוץ. לא מאו"א, כי בכל הפרצופים יש ראש ויש גוף, אז קל לראות את הסיבה הראשונית שמביאה את התוצאה. אומר, פה לא קרה כך. פה לא הסיבה הראשונית מביאה את התוצאה, אלא סיבה הרבה יותר פנימית. אז ממה נובעת ההבחנה הזו? מכך שהראש בהתחלה יצא בח"ח. והגוף, כדי לצאת הוא צריך כח יותר גדול. הוא צריך כח שהבינה תרצה להפוך פניה לחכמה. 

אומר, מאיפה בכלל מתחיל כל התהליך הזה, שיוצא פרצופים למטה מטבור? הרי בהתחלה הפרצופים שיצאו הם גלגלתא ע"ב וס"ג, יצאו למטה מטבור. אמנם גלגלתא התפשט עד הסוף כי הוא בריח התיכון אבל לא קיבל אור מטבור ולמטה. בטבור אמר עד כאן טוב האור. אז כל מה שמטבור ולמטה הוא בח' ח"ג שעוד לא מעובד לפרצוף, לכלי שיכול לקבל את ההטבה. 

אז נשאר ח"ג. משהו צריך לעורר אותו, לבקש על הכלי הזה. בא פרצוף ע"ב ואומר שפוחד לרדת למטה. ס"ג לא יורד למטה. בא נקודות דס"ג ואומר שהוא רק השפעה, יורד למטה, מתכלל עם הרצונות שלמטה מטבור, והמשיך להזדכך. עלה לראש והעלה לשם ב' מיני רשימות. רשימות שלו עצמו של ב' א', וגם את ההתכללות מד' ג'. 

עכשיו יש בראש ב' מיני ביקושים, וזה התחלת ההתערבות של נה"י דא"ק. ז"א שכשאני יורד למטה ומתערב עם רצונות פנימיים עמוקים שבי שבאים אגב מהכלל, הם לא באים רק מהרצונות הפרטיים שלי, אלא מדברים גדולים בחיים. פתאום לא רוצה רק את עצמי, אלא גם את המשפחה, הקהילה, את העם, את האנושות, עולמות רוחניים, רוצה מעבר ליום יום, זה מעורר בי רצונות הרבה יותר גדולים. זה מעורר לי את מה שיש למטה מטבור. 

כשרוצה מה שלמטה מטבור ועולה למעלה, קודם כל אני עושה את הדברים היום יומיים, ולכן יצא קודם כל או"א בקטנות. הכל היה נחמד ויפה, אבל אח"כ קרה שהתעוררו הרשימות של ד' ג' ואומרים שלא קיבלו אור. פתאום התעורר הרצון הזה שאני אומר שלא מספיקה לי הרגילות שלי בחיים. אני הולך לעבודה, מפרנס, לומד דף יומי, מתפלל ג' תפילות ביום, אבל מרגיש שמשהו חסר. אני מרגיש שעדיין יש לי רצונות שלא באו לידי ביטוי, שהם רצונות יותר בח' הכלל, ולא בח' הפרט שבי. 

פתאום רוצה עבודה יותר עמוקה, אז אני מסתכל לנקודה יותר עמוקה שבי ואומר, באמת יש לי גם רצונות של ד' ג'. ואז הרצונות של ד' ג' אלה מתעוררים וגורמים לכך שבמקום שתהיה רק קטנות בראש, בב' א', פתאום בא איזשהו אור שנקרא אור ע"ב ס"ג וגורם להת' לרדת למטה כדי שאפשר יהיה לבקש ד' ג'. זה מצויין, עכשיו אפשר לקבל על ד' ג'. שואל מהיכן יבוא אור ע"ב ס"ג שיגרום לכך שהת' עכשיו תרד מהמדרגה ויהיה אור של גדלות, ולא אחי רק בקטנות? אומר, זה בא מאור ע"ב ס"ג. זה קורה כי רשימות ד' ג' באות לס"ג ואומרות לו למה הולדת רק ב' א'? מה עם ד' ג'? נתת לי לשתות, מה עם לאכול? נתת לי ללמוד, מה עם השראה עליונה רוחנית? נתת לי להסתדר בע"ז עם פרנסה, עבודה, כסף, בית, מכונית, משפחה. מה עם עולמות רוחניים? 

פתאום התעורר עולם רוחני גדול. רצון למשמעות בחיים. רצון לדברים גבוהים. מה עושה? אומר, אני, אם זה הביקוש שלך, והתעוררת לזה, מתעורר אור ממקום עליון שמאיר לך רצון לגדלות הזו. אבל יש פה בעולם הנקודים זיווג שנקרא פב"א, באמת אתה מקבל גדלות במדרגה אבל יש בך צד שאומר שבאת רק להשפיע. והצד שבא להשפיע עדיין לא נותן לך לפעול את זה. אתה נשאר באיזושהי רוחניות, שזה נקרא פב"א. יש בראש, יש בהשקפה אבל לא יורד ללב. אומר שרוצה שירד גם ללב, אז זה מאיר לך את הרצונות של הלב, והלב צועק בתפילה 'גם אני רוצה אור'. כתוב 'והשבות אל לבבך', שאני רוצה להרגיש את ההארה הזו בלב, עמוק בפנים. עונה, הארה של ביקוש מיסוד דא"ק, כי זה מאיר לו את הלב לביקוש, לתפילה. זה נקרא עליית ו' ונקודה, הארה ע"י היסוד, שהארה זו עולה למעלה וגורמת לאמא לבקש אור על חכמה, כדי לתת אור לז"ת. 

הביקוש הזה נקרא פב"פ, ואלה ג' המעברים. מאב"א, פב"א ופב"פ ואז נשברים. נלמד בהמשך מה בדיוק היה בשבירה. 

לאו"א יש אב"א ח"ח. הם לא יכולים לתת ח"ח לז"ת דנקודים, כי הם לא מתפשטים לז"ת דנקודים. כי ברגע שאמא רוצה להתפשט לתחתון, אז היא צריכה להפוך פניה לאבא ולקבל חכמה. אז אם הופכת עצמה לקבלת חכמה, אז כבר לא נותנת ח"ח לתחתון כי עזבה את הח"ח, וכל מה שהיא ח"ח אז לא משפיעה לתחתון ואם כך, אז התחתון, הז"ת דנקודים לא מקבלים ח"ח. יוצא שיש פה פלונטר, שצריך לבדוק מה עושים איתו. כי כשאני רוצה להיות אדם גדול, אז צריך לעזוב את הח"ח וצריך להשתמש באגו שלי, ואם משתמש באגו זה מסוכן. מצד שני, אם לא משתמש ברצונות העמוקים והחזקים שלי, אז אני כאילו נשאר משפיע, אבל נשאר בקטנות. 

את המעבר הזה נראה בשיעור הבא. 

🔯הדף היומי בתע"ס חלק ז' | שיעור 34 – עמוד תקמו-תקמז – הסתכלות פנימית 🕎 הרב אדם סיני | סיכום בנקודות.

1️⃣ לימוד של חלק ז' ושבירת הכלים הוא יסוד כל החכמה היות וכל העולמות שהם המקומות לעבודה בנויים על היסוד של שבירת הכלים שהוא נקרא בעיית הליבה של כלל העולמות.

2️⃣ לכל אדם יש את בעיית הליבה שלו שזה היסוד של כל העולמות שלו, דהיינו כל העבודה והתיקונים שהוא בא לעשות בעולמו.

3️⃣ ישנו הבדל בין הראש לגוף דעולם הניקודים היות ולצורך הוצאת הגוף שהוא ז"ת דניקודים היה צריך התערבות של גורם נוסף, פרצוף נוסף שנקרא יסוד דא"ק.

4️⃣ מנקודות דס"ג שעלו לראש הס"ג והעלו אינפורמציה להולדת עולם הנקודים עלו רשימות הן של ב'-א' והן מ- ד'-ג' מהתכללות נה"י דא"ק.

5️⃣ כשיצא ראש דנקודים הוא יצא על הקטנות בעוביות של ב'-א' בתיקון של חפץ חסד אולם תיקון זה לא יכול להתפשט לגוף.

6️⃣ אם בינה מתפשטת לגוף היא צריכה לעזוב את החפץ חסד ועל כן אין אפשרות שהיא תשפיע חפץ חסד לגוף. יוצא שהיא חייבת להפוך פניה לחכמה, וכדי להתפשט לגוף היא צריכת להיות פב"פ עם החכמה.

7️⃣ המעבר ממצב של אחור באחור לפנים באחור מצריך זווג ע"ב-ס"ג, דהיינו שס"ג שהוא פרצוף הבינה יהפוך פניו לחכמה ויבקש אור שהוא מעל צ"ב.

8️⃣ תהליך זה קורה בעקבות הביקוש של הרשימות של ד'-ג' שעלו יחד עם ב'-א' של ראש הס"ג והם מתעוררים לביקוש רק לאחר שיצא הקטנות.

9️⃣ אור ע"ב-ס"ג מוריד את הה' תתאה מנקבי עיניים דכתר ויוצר גדלות במדרגה, אולם רק בראש.

🔟 הארה מהראש מאירה ליסוד דא"ק ומעוררת ביקוש מהגוף לגדלות שעולה מז"ת דנקודים לאמא ומעוררת את אמא להפוך פניה לאבא לבקש חכמה ולהוליד את ז"ת דנקודים. והיא נקראת הארה דרך היסוד.

1️⃣1️⃣ הארה זו גרמה לשבירה שעליה ועל ההשלכות שלה נלמד בהמשך.

בס"ד 

חלק ז שיעור 34 עמוד תקמו

ענין ז' מלכים המתבארים בחלק זה בדברי הרב הוא יסוד כל החכמה, כי כל ד' עולמות אבי"ע נמשכים מהם, וכל ענין התיקונים והבירורים והשתלשלות כל המדרגות אינם באים אלא להשלמתם ולתיקונם. ולפיכך הם צריכים לתשומת לב יתרה, להבין היטב מקור אצילותם וסיבת שבירתם ונפילתם לבי"ע.

א) ראשית צריכים להבחין ולהבדיל בין ז' מלכים הללו, לבין או"א דנקודים. כי אע"פ שהם נמשכים מאו"א מ"מ רחוקים המה בהרבה זה מזה. כי לא נמשכו ונשתלשלו מאו"א באורח ישר בדרך קודם ונמשך, אלא שהמה הגיעו להם על ידי פרצוף אחר, כמ"ש הרב לעיל (דף תק"ט אות ל"א) שיסוד דא"ק השפיע ו' ונקודה לאו"א, כדי להוציא ולהוליד את הז"ת, ע"ש. הרי שא"ק השפיע את ז' המלכים לאו"א. וצריכים להבין הדבר, מה נשתנה פרצוף ז"ת דנקודים מכל הפרצופים הקודמים, אשר כולם נמשכו באורח ישר בדרך קודם ונמשך זה מזה, רק פרצוף ז"ת, אינו נמשך מהעליון שלו, באורח ישר, אלא ג' פרצופים נשתתפו באצילותו, שהם: יסוד דא"ק ואבא, ואמא. 

ב) גם צריכים להבין, למה לא נתפשט פרצוף הנקודים ג"ר וז"ת בבת אחת, כבכל הפרצופים הקודמים, אלא שמתחילה נתפשטו רק ג"ר לבד, שהם כתר ואו"א, ואח"ז ע"י הזווג של יסוד דא"ק שהשפיע להם השורק, אז יצאו ז"ת דנקודים. וטעם הדבר הוא כמו שנתבאר לעיל (דף תפ"ט ד"ה והנך וד"ה אין להקשות) שאו"א אלו, אינם אלא בחינת זו"ן דראש, שהם רק בחינת חו"פ, וכל מה שנחשבים לבחינת ראש, הוא רק בכח הארת אור האזן שקבלו מצד התכללותם בכתר של הנקודים. כנ"ל (דף תי"ד ד"ה וזה אמרו והנה) כי הארה זו תיקנה  אותם בבחינת אב"א, שאחוריים דבינה הנקראים אזן, מחזיק אותם בבחינת ג"ר, ואינם נפגמים מחמת המסך דה"ת שממעל להם, המונע מהם הארת הפנים דחכמה, משום שע"י האחורים דבינה המה חושקים רק בחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא והם דוחים חכמה, וע"כ אין המסך דה"ת ממעט אותם כלום, כי בלאו הכי אינם חפצים חכמה. (כנ"ל דף תצ"ח ד"ה ונתבאר. עש"ה) אמנם תיקון אחורים ההוא, מספיק רק להשלמתם דאו"א עצמם, אבל אינו מספיק שיוכלו להאיר ולהוציא את הזו"ן, שהם הז"ת. 

והוא  מטעם, כי כח האחורים של הבינה, הוא רק בג"ר שלה, ואינם בז"ת שלה, כי בעת שהיא באה להאציל ולהתפשט בז"ת שלה, היא מוכרחת להפסיק את האחורים שלה על אבא, וחוזרת עמו פב"פ, כדי להמשיך ממנו הארת חכמה בשביל ז"ת שלה. כנ"ל (דף תק"א ד"ה המדרגה הד'. עש"ה). ומכאן תדע, שכל פרצוף המתתקן באחורים של בינה, הוא נמצא חסר נה"י, כי ג"ר דחסדים, שהמה חג"ת יכולים להתתקן היטב באחורים דאמא, אבל הנה"י, שאפילו בספירת הבינה, אינם יכולים לצאת ולהתפשט ממנה ולחוץ, זולת על ידי פב"פ עם החכמה, כנ"ל, וע"כ אינם יכולים להתגלות גם בפרצוף זה המתוקן בהאחורים שלה, ונבחן בו אשר נה"י שלו כלולים בחג"ת שלו, בסוד, ואחוריהם ביתה, שנה"י שהם בחינת אחורים, הם בפנימיות חג"ת, ופניהם מגולים כלפי חוץ, ורק הפנים שלהם, שהם חג"ת, המה המגולים כלפי חוץ. (כנ"ל דף תק"ז ד"ה והנה). ובזה מובן היטב, שאו"א דנקודים שהיו מתוקנים בתיקון אב"א, לא היו יכולים להוציא את זו"ן, רק אחר שמשיגים בחינת פנים בפנים, כי אין התפשטות זו"ן יוצאת מבחינת אחורים כלל. כמבואר. ועי' היטב בכל מקומות הנ"ל שצינתי לעיין בהם. כי אי אפשר להכפיל האריכות. 

ג) וכבר ביאר הרב לעיל (דף תק"ב אות כ"ה) שאין או"א חוזרים פב"פ, אלא בג' מדרגות. שהן: אב"א, ופב"א, ואח"כ פב"פ. וע"ש באו"פ שנתבאר היטב טעמם של הדברים. ונתבאר שם, (בדף ת"ק ד"ה למעלה) שמדרגה זו דפב"א מגיעה להם ע"י זווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים שאז שבים או"א אל הראש, ומשיגים ג"ר שלהם. ע"ש. ויש אמנם להבין מי הוא גורם שיזדווגו ע"ב ס"ג כדי להוריד את הה"ת. 

ודבר זה כבר ביאר הרב לעיל (דף שצ"ו אות ו') "שעלו כל בחינות ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים, ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים, ואז אלו מ"ה וב"ן הפנימים הם המ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן" וכו'. ופירוש הדברים, כי מתוך שהנקודות דס"ג נתפשטו למטה מטבור דא"ק הפנימי ששם מקום מ"ה וב"ן הפנימים, שהם זו"ן דא"ק הפנימי, נמצא, שאחר הזדככות המסך ועליתו לפה דראש ס"ג, הוא נכלל ג"כ ממ"ה וב"ן אלו הפנימים, וע"כ המה נעשו למ"ן לאו"א הפנימים דראש הס"ג, הנקראים ע"ב ס"ג דא"ק. ונזדווגו אז הע"ב והס"ג האלו, והוריד הע"ב את הה"ת מעינים של הס"ג. ושבו אח"פ דס"ג אל הראש, ועי"כ, כלהו אח"פ שיצאו לבר מהמדרגה חזרו עתה למדרגתם כבתחלה. 

ונתבאר שם באו"פ, שגם בחינות הס"ג שעלו מתוך מ"ה וב"ן, היו ג"כ למ"ן. אלא שהיה שם ב' זווגים: א' אל הקטנות דנקודים, שמשם יצאו או"א בבחינת אב"א, וב', לצורך הגדלות דנקודים, שמשם השיגו או"א את הג"ר שלהם. כנ"ל (דף ת"ו ד"ה והנה) ע"ש. ותדע, שמרשימות דס"ג. שהיו מעורבות במ"ה וב"ן, יצאה הקטנות דנקודים, שהם בבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ומרשימות דמ"ה וב"ן הפנימים עצמם, יצא הזווג דע"ב ס"ג, שחזר והוריד הה"ת מעינים, וחיבר שוב האח"פ אל הראש כבתחלה.

ד) וטעם הדבר, שמ"ה וב"ן דא"ק נעשו לגורם שיזדווגו הע"ב והס"ג העליונים להוריד ה"ת מהעינים הוא, כי הפרצוף שיצא מנקבי העינים, לא היה מתפשט ומאיר למ"ה וב"ן אלו, שהם נה"י דא"ק והוא מטעם תיקון אחורים דאמא דרביץ שם, כנ"ל. אשר תיקון זה מעכב להתפשטות נה"י, כי הם מוכרחים להכלל בחג"ת בסוד ואחוריהם ביתה. לכן אחר שיצא הפרצוף דנקבי עינים על מסך הכלול מרשימות דנקודות דס"ג וה"ת, ולא הספיק בשביל הנה"י דא"ק, כנ"ל, אז נעשו הרשימות דנה"י דא"ק למ"ן בראש הס"ג, שהיא בחינת בינה בכללה, שיש לה יחס להשפיע הארת חכמה אל זו"ן מצד בינה דאור ישר, כמ"ש באו"פ הנ"ל, וע"כ הפסיק ס"ג את אחורים שלו, ונזדווג עם ע"ב פב"פ, וע"י זווג זה, הורד הה"ת מעינים דראש ס"ג, כי הארת ע"ב עושה זאת, משום שאין ה"ת בעינים דראש ע"ב. ואז נתפשט אור החדש הזה גם מלמעלה למטה, ובקע לפרסא, שפירושו, שביטל את הגבול החדש דצמצום ב' שהוציא האח"פ מכל המדרגות, משום שאור חדש הזה, הבא מע"ב, מבטלו ומוריד את ה"ת למקומה למלכות דראש, וכן למלכות דכל המדרגות, ושבים האח"פ דכל אחד למדרגתם כבתחילה. והאור החדש הזה נתפשט למטה מטבור דא"ק, דהיינו לנה"י דא"ק, שנקראים מ"ה וב"ן דא"ק. 

והנה האור החדש הזה נתפשט ויצא דרך הטבור לכתר דנקודים, כנ"ל בדברי הרב (דף ת"כ אות כ"ז) וביטל ג"כ את הגבול וההפסק בין כתר לאו"א דנקודים, שנעשה שם בסבת הה"ת שבעינים דכתר, כי הוריד אותה מעינים למקומה בפה, וחזרו או"א לראש, כי עתה המסך דה"ת נמצא מלמטה מהם, וע"כ חזרו למדרגת ג"ר שלהם כבתחלה. ומלבד היציאה הזו דרך הטבור, יצא ג"כ אור החדש הזה דרך יסוד דא"ק, והשפיע להם סוד השורק, שהוא ו' ונקודה: והנקודה נטיל אבא, והו' נטלה אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א, כנ"ל בדברי הרב (דף תכ"ג אות ל"א).

סיכום: היום למדנו שכל הלימוד של ז' מלכים, שזה לימוד של שבירת הכלים, הוא יסודי מאוד. ז"א לראות איפה אתה פגום, איפה החומר גלם לעבודה שלך הוא דבר עיקרי. אומר, התיקון הזה, עולם התיקונים זה הדבר המרכזי שבנה את העולמות. למה בכלל יש עולמות? למה בכלל יש עולמות אבי"ע, ולמה לא מספיק עולם א"ס? הרי היתה קבלת כל האור. אומר, כל מה שבאנו זה לתקן. אז צריך לראות את החומר גלם. ח"ג שיצא על הרצון הגדול הזה שנקרא 'גדלות כלי הקבלה' ונשבר, בא ומספר לי שאם אתה רוצה להגיע לאושר העילאי – אם באמת האור בעולם הנקודים היה מתקבל, אז היה גמה"ת. אבל הוא לא התקבל ונהיתה שבירה, אז זה מראה לי שרציתי משהו גדול אבל נשברתי. 

יש פה דרך עבודה גדולה מאוד. כשאדם רוצה משהו גדול בחיים ולא מצליח, אבל יש בו רצון כזה, יש בו השתוקקות פנימית אמיתית אז אם היתה שבירה במקום הזה הוא צריך לדעת שזה המקום שממנו הוא לוקח את כל הכח להבין מה צריך לתקן. 

למשל, אדם, היה לו רצון גדול להיות אבא. והוא בא להיות אבא, ומרגיש שהוא לא מצליח. הוא אומר שהרצון הגדול הזה שנשבר בך בלהיות אבא, תנתח אותו ותבין אותו כי כל העולמות שלך, כל המפגש שלך עם החיים בא לנקודה הזו שלך. כל אדם ואדם בא עם רצון אחר לעולם. הרצון האחר לעולם הזה נקרא 'בעיית הליבה שלו'. ובעיית הליבה הזו היא מלווה אותו כל החיים. והאדם מרגיש שכל פעם זה מלווה אותו ובכל מיני מקומות היה לו את היחסים האלה עם אבא שלו, עם המורה שלו בכיתה, ועם המפקד בצבא, ועם האישה, ועם אחד מהילדים שלו, ועם אחד החברים ועם הרב. רואה שבכל המקומות, בכל מיני גוונים, אבל אותו רצון בסיסי עובר כחוט השני בכל חייו. מי שיודע להסתכל, ז"א את זה באת לתקן. זה הדבר המקולקל שלך, אז תבין שכל העולמות שלך, בכל הגוונים, בכל המפגשים שלך בחיים, באו בעבור זה. כשמבין את בעיית הליבה, אתה רואה שתמיד על זה אתה רב, עם אשתך. כל פעם זה סובב על אותו עניין, כי שם מקום התיקון שלך. 

אומר לנו בעה"ס – אם תבין את הנקודה הזו, אתה תבין למה זה כ"כ חשוב ללמוד את חלק ז' בתע"ס, כי זה מספר לנו מה באנו לתקן. כי אם את זה באתי לתקן אז כל העולמות בנויים כדי לתקן את הכלים השבורים ואת ראש דנקודים, שזה הכלים שהתבטלו. ולכל אחד ואחד יש את הנקודה הפרטית שלו בתיקון הגדול הזה. גם בחטא אדה"ר, שזה נביעה, כמו שבירת הכלים, רק בנשמות.

לכן אומר, זה מאוד חשוב אז בוא נלמד את הפרטים של עולם הנקודים. אז אחרי שהבנו שזה יסוד כל החכמה, להבין את בעיית הליבה, כי זה בעיית הליבה, ז' נקודות זה בעיית הליבה של כל העולמות. מה התיקונים? אחרי שאני יודע את הבעיה, הלכתי לרופא. אמר לי את הבעיה, הבנתי אותה טוב, אז אגיע לתיקונים. אבל לא לרצות תיקון לפני שאני יודע מה הבעיה. אז לכן חשוב ללמוד את עולם הנקודים. ז

בואו נלמד. אומר א': יש פה איזושהי נקודה חשובה. תבין, שיש הבדל גדול בין הראש דנקודים לגוף דנקודים. ההבדל הגדול הוא שהראש לא נשבר, והגוף נשבר. למה הם רחוקים כ"כ זמ"ז? אומר, כדי להוציא את הז"ת דנקודים היה צריך להתערב עוד פרצוף, שתיכף נלמד מהו. אבל היה צריך להתערב פרצוף הכללי שהכלל הזה הוא השאיל את השבירה הזו. כי משם, וזה מקום מאוד פנימי, ז"א שכדי להוליד את מי שאתה באמת, שזה הז"ת דנקודים, שהם האני של כל אדם, כדי להוליד אותו, גם אם הוא נשבר, תידע מהיכן בא – ממקום מאוד עמוק. לא ממה שנראה לך כלפי חוץ. לא מאו"א, כי בכל הפרצופים יש ראש ויש גוף, אז קל לראות את הסיבה הראשונית שמביאה את התוצאה. אומר, פה לא קרה כך. פה לא הסיבה הראשונית מביאה את התוצאה, אלא סיבה הרבה יותר פנימית. אז ממה נובעת ההבחנה הזו? מכך שהראש בהתחלה יצא בח"ח. והגוף, כדי לצאת הוא צריך כח יותר גדול. הוא צריך כח שהבינה תרצה להפוך פניה לחכמה. 

אומר, מאיפה בכלל מתחיל כל התהליך הזה, שיוצא פרצופים למטה מטבור? הרי בהתחלה הפרצופים שיצאו הם גלגלתא ע"ב וס"ג, יצאו למטה מטבור. אמנם גלגלתא התפשט עד הסוף כי הוא בריח התיכון אבל לא קיבל אור מטבור ולמטה. בטבור אמר עד כאן טוב האור. אז כל מה שמטבור ולמטה הוא בח' ח"ג שעוד לא מעובד לפרצוף, לכלי שיכול לקבל את ההטבה. 

אז נשאר ח"ג. משהו צריך לעורר אותו, לבקש על הכלי הזה. בא פרצוף ע"ב ואומר שפוחד לרדת למטה. ס"ג לא יורד למטה. בא נקודות דס"ג ואומר שהוא רק השפעה, יורד למטה, מתכלל עם הרצונות שלמטה מטבור, והמשיך להזדכך. עלה לראש והעלה לשם ב' מיני רשימות. רשימות שלו עצמו של ב' א', וגם את ההתכללות מד' ג'. 

עכשיו יש בראש ב' מיני ביקושים, וזה התחלת ההתערבות של נה"י דא"ק. ז"א שכשאני יורד למטה ומתערב עם רצונות פנימיים עמוקים שבי שבאים אגב מהכלל, הם לא באים רק מהרצונות הפרטיים שלי, אלא מדברים גדולים בחיים. פתאום לא רוצה רק את עצמי, אלא גם את המשפחה, הקהילה, את העם, את האנושות, עולמות רוחניים, רוצה מעבר ליום יום, זה מעורר בי רצונות הרבה יותר גדולים. זה מעורר לי את מה שיש למטה מטבור. 

כשרוצה מה שלמטה מטבור ועולה למעלה, קודם כל אני עושה את הדברים היום יומיים, ולכן יצא קודם כל או"א בקטנות. הכל היה נחמד ויפה, אבל אח"כ קרה שהתעוררו הרשימות של ד' ג' ואומרים שלא קיבלו אור. פתאום התעורר הרצון הזה שאני אומר שלא מספיקה לי הרגילות שלי בחיים. אני הולך לעבודה, מפרנס, לומד דף יומי, מתפלל ג' תפילות ביום, אבל מרגיש שמשהו חסר. אני מרגיש שעדיין יש לי רצונות שלא באו לידי ביטוי, שהם רצונות יותר בח' הכלל, ולא בח' הפרט שבי. 

פתאום רוצה עבודה יותר עמוקה, אז אני מסתכל לנקודה יותר עמוקה שבי ואומר, באמת יש לי גם רצונות של ד' ג'. ואז הרצונות של ד' ג' אלה מתעוררים וגורמים לכך שבמקום שתהיה רק קטנות בראש, בב' א', פתאום בא איזשהו אור שנקרא אור ע"ב ס"ג וגורם להת' לרדת למטה כדי שאפשר יהיה לבקש ד' ג'. זה מצויין, עכשיו אפשר לקבל על ד' ג'. שואל מהיכן יבוא אור ע"ב ס"ג שיגרום לכך שהת' עכשיו תרד מהמדרגה ויהיה אור של גדלות, ולא אחי רק בקטנות? אומר, זה בא מאור ע"ב ס"ג. זה קורה כי רשימות ד' ג' באות לס"ג ואומרות לו למה הולדת רק ב' א'? מה עם ד' ג'? נתת לי לשתות, מה עם לאכול? נתת לי ללמוד, מה עם השראה עליונה רוחנית? נתת לי להסתדר בע"ז עם פרנסה, עבודה, כסף, בית, מכונית, משפחה. מה עם עולמות רוחניים? 

פתאום התעורר עולם רוחני גדול. רצון למשמעות בחיים. רצון לדברים גבוהים. מה עושה? אומר, אני, אם זה הביקוש שלך, והתעוררת לזה, מתעורר אור ממקום עליון שמאיר לך רצון לגדלות הזו. אבל יש פה בעולם הנקודים זיווג שנקרא פב"א, באמת אתה מקבל גדלות במדרגה אבל יש בך צד שאומר שבאת רק להשפיע. והצד שבא להשפיע עדיין לא נותן לך לפעול את זה. אתה נשאר באיזושהי רוחניות, שזה נקרא פב"א. יש בראש, יש בהשקפה אבל לא יורד ללב. אומר שרוצה שירד גם ללב, אז זה מאיר לך את הרצונות של הלב, והלב צועק בתפילה 'גם אני רוצה אור'. כתוב 'והשבות אל לבבך', שאני רוצה להרגיש את ההארה הזו בלב, עמוק בפנים. עונה, הארה של ביקוש מיסוד דא"ק, כי זה מאיר לו את הלב לביקוש, לתפילה. זה נקרא עליית ו' ונקודה, הארה ע"י היסוד, שהארה זו עולה למעלה וגורמת לאמא לבקש אור על חכמה, כדי לתת אור לז"ת. 

הביקוש הזה נקרא פב"פ, ואלה ג' המעברים. מאב"א, פב"א ופב"פ ואז נשברים. נלמד בהמשך מה בדיוק היה בשבירה. 

לאו"א יש אב"א ח"ח. הם לא יכולים לתת ח"ח לז"ת דנקודים, כי הם לא מתפשטים לז"ת דנקודים. כי ברגע שאמא רוצה להתפשט לתחתון, אז היא צריכה להפוך פניה לאבא ולקבל חכמה. אז אם הופכת עצמה לקבלת חכמה, אז כבר לא נותנת ח"ח לתחתון כי עזבה את הח"ח, וכל מה שהיא ח"ח אז לא משפיעה לתחתון ואם כך, אז התחתון, הז"ת דנקודים לא מקבלים ח"ח. יוצא שיש פה פלונטר, שצריך לבדוק מה עושים איתו. כי כשאני רוצה להיות אדם גדול, אז צריך לעזוב את הח"ח וצריך להשתמש באגו שלי, ואם משתמש באגו זה מסוכן. מצד שני, אם לא משתמש ברצונות העמוקים והחזקים שלי, אז אני כאילו נשאר משפיע, אבל נשאר בקטנות. 

את המעבר הזה נראה בשיעור הבא. 

בס"ד

חלק ז שיעור 33 עמוד תקמב

סו) ואח"כ יצא אור היסוד, והנה היה במקומו אור החסד כנ"ל, ואז הוצרכה כלי החכמה להתפשט דרך קו ימיני, עד מקום הראוי להיות חסד האמיתי אחר התיקון, ואז עלה שם אור החסד, ונכלל בכלל החכמה, והכלי של החסד ירד עד הת"ת דבריאה, ואז יצא היסוד ונכנס בכלי שלו ומלך במקומו ונשבר, ועלה האור דרך קו האמצעי, ועלה עד מקום דעת עליון, והכלי שלו ירד בגבורה, של הבריאה. ואח"כ נבאר למה עלה אור היסוד למעלה מן הת"ת עד הדעת. 

סז) ואח"כ יצא אור המלכות למלוך בכלי שלה, ומלכה שם ונשברה, ואז האור שלה עלתה ג"כ בדעת דרך קו האמצעי, והכלי שלה ירד בחסד של בריאה. ונמצא כלי הת"ת במקום הכתר דבריאה. וכלי המלכות במקום חסד דבריאה. נמצא, כי אין מקום בין כלי לכלי דבריאה, רק ג' מדרגות לבד, שהם חב"ד. ובאצילות אין מקום פנוי רק ב' מדרגות, שהם מקום יסוד ומלכות. 

סח) ועתה צריך לתת טעם, למה אור היסוד ומלכות שניהם עלו עד הדעת למעלה מן הת"ת. ואמנם הטעם הוא וכו', כי להיות שהיסוד דרכו לעלות אל הדעת, לכך עלה עתה אור היסוד אל הדעת למעלה מן הת"ת. ועוד כדי לקשר כל הו"ק יחד ולהביא להם הארה משם.

סט) ועתה נבאר טעם אל המלכות. למה היא ג"כ עלתה עד הדעת למעלה מן הת"ת. והענין הוא, כי המלכות נקראת עטרת בעלה, ועולה למעלה מן הת"ת, ובפרט עתה, אשר היה לה רשימו מן הדעת, כי כאשר ירד אור הדעת עד מקום המלכות דאצילות, בעת שנשבר הכלי שלו כנ"ל, הניח שם רשימו דיליה, וכאשר מלכה המלכות במקומה, לקחה את הרשימו הזה ועלתה עד מקום הדעת עצמו. וגם סיבה אחרת, כי ע"י עליתה שם, הוא קושרת מלמטה למעלה כל הו"ק, ועל ידי זה הקשר מתתקן יותר, לפי שנצח הוד היו שניהם בקו השמאלי במקום גבורה, ועתה נפרד הנצח מן ההוד, והלך ועלה עם החסד בקו ימין שבו. 

ע) ונבאר ענין זה מפורש יותר, והוא כי הנה רשימו הזה, שהניח הדעת במקומה של מלכות, ודאי שהוא בחינת המלכות שבדעת, שבצד הגבורות, והבן זה היטב. וכאשר עלתה המלכות עד הדעת, ועלה עמה גם הרשימו הנ"ל שהיא בחינת הגבורה, ושם נתחבר זה הרשימו שהוא המלכות של הגבורות שבדעת, עטרא דגבורה דנוקבא, עם החסדים שבדעת, עטרא דדכורא. ואז נתפשט הדעת ע"י הקשר הזה, והאיר בו"ק. והרשימו שהוא בגבורה האיר בקו שמאל, והשאיר שם את ההוד במקומו, ואותו הדעת עצמו עטרא דחסד, האיר בקו ימין והמשיך שם את הנצח, ועי"ז נתקן האצילות.

ע) וכאשר עלתה המלכות עד הדעת ועלה עמה גם הרשימו: ענין עלית המלכות והרשימו בזווג ה"ח וה"ג שבדעת, צריך ביאור רחב. ויתפרש במקומו. וכאן אבאר בקיצור. כי ידעת שכל ענין ד' המלכים ההם שנתפשטו הן מאו"א והן מישסו"ת, הם ענין של הזדככות המסך והסתלקות האורות, ע"ד שנתבאר בפרצופים הקודמים דא"ק. וכשנזדכך המסך דאו"א, עד שהשוה אל השורש שהוא הפה דאו"א, אז חזר המסך והרשימות שבו בסוד התכללות הזווג דאו"א, וחזר המסך ונתעבה בעביות דבחי"ב, כי הבחינה אחרונה נאבדה. ויצא עליו קומת ישסו"ת. והנה גם מסך דישסו"ת נזדכך ממדרגה למדרגה, עד שהגיע לקומת מלכות, ואז יצא המלך הז' שהוא מלכות. ואחר שנשבר המלך הזה, נמצא המסך, שנזדכך גם מעביות המלכות, ואז נמצא משתוה לבחינת השורש שלו, שהוא הפה דישסו"ת, ואז עשה שם זווג חדש בעביות דבחי"א, כי הבחינה אחרונה נאבדת. וע"כ יצא עליו שם קומת הדעת, שהוא קומת ז"א. ומזווג הזה לא נתפשט פרצוף שלם ראש וגוף. כי לא יצא אלא בה"ח וה"ג לבד ב' עטרין, וע"כ לא יצא אלא בבחינת ממטה למעלה בלבד מבחינת אב"א, וע"כ קשר את הו"ק יחד, כלומר, בחינת הגופים אשר יצאו בישסו"ת. שהם מחזה ולמטה כי שם בחינת התפשטותו מפה של הישסו"ת ולמטה. 

וזה אמרו "ואז נתפשט הדעת על ידי הקשר הזה והאיר בו"ק" כנ"ל שהוא נתפשט מחזה ולמטה ששם מקום הפה דישסו"ת, דהיינו במקום נה"י כי שם מקומו, דהיינו למטה מהראש דישסו"ת. וכיון שיצא בבחינת אב"א ע"כ היה בו תיקון קוים, כנ"ל. וזה אמרו "והרשימו שהוא בגבורה האיר בקו שמאל. והשאיר שם את ההוד במקומו וכו' והמשיך שם את הנצח", כי הראש דתחתון מלביש וממלא את הכלים והרשימות דעליון כנודע. וע"כ האיר ברשימות דמלכי נצח והוד, והשפיע בהם תיקון קוים, ובזה נתפשט תיקון קוים גם מחזה ולמטה והגדיל הכלים עד למקום נצח והוד באופן שכבר נגמר תיקון הקוים בכל הז"ת מבחינת הרשימות שבהן. כי חג"ת נתקנו בראש דישסו"ת כנ"ל ונו"ה נתקנו בראש הדעת. כלומר בבחינת ממטה למעלה שלו כמבואר.

* עא) ועתה ראה והבן, איך האצילות לא נתקן בפעם אחת, רק לאט לאט באו תיקונם זה אחר זה, ובכל פעם היה נוסף בו קצת תיקון, כי הרי בתחלה לא נעשה בחינת כלי בשום אופן, והנה נודע, כי כל תיקון אינו אלא היות האור מתלבש בכלי, כדי שיוכלו התחתונים לקבל אור העליון. 

* עץ חיים שער ט' פרק ד'.

עב) והנה לא התחיל בחינת הויות הכלי רק בעולם העקודים, אמנם לא נתהווה רק כלי אחת לכל הי"ס שלו, ואח"כ בעולם הנקודים קודם שנשברו, נתוסף בהם קצת תיקון, והוא, כי נתהוו י' כלים ליו"ד ספירות שבו. גם תיקון ב' כי הג"ר יצאו ונתקנו דרך קוים, מה שאין כן בז"ת, שיצאו זה על גבי זה ולא נתקשרו. ואח"כ שנשברו הנקודים, נתוסף בהם תיקון אחר, והוא, כי גם ז"ת, האורות שלהם נתלבשו דרך קוי כח"ב כנ"ל.

עג) ואחר כך כאשר רצה המאציל לתקנם, העלה גם את הכלים באצילות בסדר ג' קוין. ואח"כ שנעשו בבחינת קוין, בא עיבור א' של זו"ן, ונתוסף תיקון ב' שנכנסו האורות תוך הכלים. אמנם עדיין לא היה אלא בבחינת ג' קוין לבד, אשר זה נקרא אצלינו, ג' כלולין בג'. ואח"כ נתפשטו בסוד ו"ק בזמן היניקה. ואח"כ בזמן המוחין נשלמו כל היו"ד כלים. עוד היה שינוי אחר, כי בתחלה קודם שהיה שום עיבור, אפילו עיבור ראשון דזו"ן, לא היה, רק אור מצומצם בכלי ואח"כ נגדל הכלי ונתרחב בסוד פרצוף גמור, כדי להמעיט האור, כי זה עיקר כונת התיקון.

עג) עוד היה שינוי אחר וכו': משמיענו כאן, כי ב' תיקונים עקריים היו נחוצים להשלמת הכלים באופן שיוכלו התחתונים לקבל את אור העליון: א', הוא תיקון ג' הקוים. ב', הוא הגדלת הכלים בסוד פרצוף. והנה בגופות דגע"ס דא"ק הנקרא עקודים היה רק כלי א' וקו א'. ואחר זה כשיצא המ"ה וב"ן דא"ק, הנקרא נקודים, או ב"ן דא"ק, יצאו עשרה כלים, וגם תיקון קוים בג"ר דנקודים, ואחר שנשברו חג"ת ויצא הראש דישסו"ת, נעשה תיקון קוים באורות דחג"ת. 

ואחר שנשברו נצח הוד יסוד מלכות ויצא הזווג דה"ח וה"ג שבדעת, נעשה תיקון קוים גם באורות נה"י דנקודים. וענין עיבור יניקה ומוחין יתבאר במקומו. בע"ה.

סיכום: אותיות הסיום דאו"פ בחלק ז'.

מלמד אותנו את הסדר שצריך להתהוות. ראשית, אומר לנו שהיה תיקון מיוחד ברשימות. כי לפי הרשימות כך יצאו הפרצופים לאחר מכן. רשימות הן הרושם שנשאר מהחווייה. היתה חווייה של שבירת כלים בעולם הנקודים. חווייה קשה, של כאוס וטראומה. היו כלים ונשברו. אומר לנו שהחוויה הזו של הטראומה הקשה מכילה תיקון ברשימות. התיקון נקרא 'תיקון קווים' ומסביר למה זה קרה. אומר שבעולם הנקודים, לאחר השבירה, נוצרה מציאות שהראש אחרי שבירה חוזר לקטנות. ז"א אדם שנמצא במצב של קלקול – אחד הדרכים להתמודד זה לחזור לראש שחושב יותר בקטן. שמוכן לוותר על הראש הגדול, כי אין למי לתת. כי אין איך לבצע זה, אז הראש חוזר למצב קטנות, כלומר אומר שהוא לא כ"כ גדול, כי בזה שהייתי גדול ונשברתי אני לא כ"כ גדול. ואז הז"ת נשברו, הכלים נפלו לקליפות, הרצונות והחשקים מצויים בתוך קליפות שרוצות לגרום לנו לעשות דברים לא ראויים, ומצד שני, משהו מאיר להם. מה שמאיר לכלים השבורים הללו, אומר, שזו איזושהי הארה מרחוק, שנקראת אור הזך של הרשימה, שזה כמו קצת ידיעה, קצת תענוג בכל זאת ממה שהיה בחוויה. האור הזה נשאר למעלה בעולם אצילות, למעלה מפרסא. יוצא שיש אפילו מקלקול איזושהי סוג של חוויה של האור שנשאר במקום אצילות. כי מכיוון שבכל חוויה יש נתינת אור שבא מלמעלה, מא"ס, אז אם הוא מגיע ממקום אמיתי, בכל חוויה, אפילו אם היא טראומטית – יש משהו אמיתי. ואת המשהו האמיתי הזה, שיש בחוויה גם אם היא קשה, אנחנו רוצים לתת לה איזשהו תיקון. מתוך זה שהסכמנו לחזור לראש קטן שפועל באחוריים, בהסתרת הרצונות, למרות שלמטה יש משהו שלוחץ עלי, מהקליפות לפעול אחרת.

לדוגמא: אדם מהמר. הוא הולך ומפסיד את כספו. מקבל את המשכורת בסוף החודש ואומר שעכשיו יש לו שוב משכורת. אמנם היה לי הרבה כסף והפסדתי אותו, ועכשיו קיבלתי עוד משכורת, ומה עושה איתה, האם הולך להמר שוב או לא? אומר, רגע. זה כמו זיווג דקטנות. זה רק מספיק לאכול, לשתות, לשלם חשבונות. זה מה שנשאר. נכון שיש לי רצונות להמר, שאני רוצה את הריגוש שוב, זה נפל לקליפות. אבל זה היה דבר לא נכון להשקיע את הכסף כך, כי השקעתי במקום שלא היה סיכוי אמיתי להרויח, ונשברתי. זה נכון שיש לי עדיין את הרצון, אבל עכשיו חושב על הקיום. נקרא זיווג אב"א. המחשבה החדשה לקיום מתקנת לי את הרושם שנשאר מהחוויה הקודמת, בח"ח, שזה אומר, שפעם הבאה שאתה פועל עם כסף, תפעל בתיקון ג' קווים, כי כשאתה בא להאיר במקום הרצון העצמי חייב להתנהל בג' קווים. היכן שנשברת בעניין ההימור, זה מכיוון שפעלת לא בג' קווים. לכן הראש הזה, שחזר למצב של אב"א, שעושה זיווג רק על ג"ע, ואת כל האח"פ האלה (ציור) הוא מחזיר למטה, מוריד אותם חזרה לגוף, אז עושה זיווג בראש רק על ג"ע. כשעושה זה מפה נותן ח"ח לאח"פ שיורדים לגוף. ואז מתקן את הרשימות האלה. הנפש עובדת יפה כך שבכאוס שהיה יש רושם למה שיקרה אח"כ. אח"כ, כשיצטרך להוריד רשימות אלה לפרצוף הבא, למקרים הבאים, יש כבר תיקון. יש התחלת תיקון – רושם של ח"ח, ולכן כשיעלו כל הרשימות, אחרי כל השבירות, הם עולים עם רושם של ח"ח, ואז כשיבואו חזרה להוליד איזשהו עולם, יבואו להוליד את עולם אצילות אז יולידו אותו עם רושם, עם מידע. את הבח' הבאה שלך אתה לא הולך להמר. אתה לא הולך לפעול בצורה כזו שאתה אומר 'אני רוצה ואני אקבל'. בוא תפעל קודם כל בימין. תתקן את האמונה. אח"כ תגלה את ההשתוקקות – קו שמאל, ואח"כ תשלב את ההשתוקקות עם האמונה ואז תוכל לקבל את האור. אם לא עושה זה, לא יכול לקבל את האור, ולכן אנחנו חייבים לראות, וזה דבר גדול מאוד, גם אם יש מגיפה, מחלה, כאוס, מוות, אנחנו חייבים לגלות את התיקון, לא במקרה עצמו. ברושם. יש משהו שם שצריך לתקן. 

בשיעור קודם למדנו איך כל שבירת מלכי דחג"ת נתקנו ע"י הראשים. אמר לנו עוד משהו: כשיוצא הראש הבא, המקרה הבא, כשיוצא בקטנות, אחרי הגדלות, הוא גם מתקן את הרושם של הכלים הקודמים. גם בישסו"ת היתה שבירה, גם הם ירדו, גם האח"פ שלהם ירד למטה והרשימות נמצאות בתוך הכלים החדשים של האח"פ וגם הם מקבלים תיקון מהראש הבא שיוצא, שנקרא ראש הדעת.

ראש הדעת יוצא גם מאח"פ של הראש וגם מהראש החדש שנקרא ראש הדעת שיוצא על ב' א' ונותן תיקון למקום של הנה"י התנה"י של נ"ה, צ"ל נה"י, נהי"מ, נותן גם להם תיקון. לא לת"ת כי היא מקבלת מראש דת"ת.

יוצא אם כך, וזה הרעיון המרכזי כאן, שכמו שלמדנו בצ"ב שמלכות עלתה לבינה, ואז היתה רושם למעלה. רושם של צ"ב. כשאנחנו אומרים שהיה צ"ב אז היה רושם. למדנו שכשיצא גלגלתא והתפשט על למטה, והיה ביטוש, אח"כ יצא פרצוף ע"ב והתפשט עד הטבור. אח"כ יצא פרצוף ס"ג והתפשט עד הטבור והנקודות שלו ירדו עד למטה. היו ה' שלבים צ"ב וקרה שמלכות עלתה לבינה, עלתה לת"ת שזה בינה דגוף, בנקודות דס"ג, הנקודות האלה עלו למעלה, לס"ג והעלו רושם – אמרו שברשימות האלה שנשארו, בנקודות, היה צ"ב. אז כשמוליד את הפרצוף הבא בעולם הנקודים, תוליד אותו בצ"ב, בקטנות וגדלות. לכן הפרצוף הבא שיצא יצא רק על צ"ב, הראש מתחלק לשניים, ורק אח"כ יצא הגדלות. ז"א מה שבא להסביר פה, זה שכל חוויה משאירה רושם. זה תלוי בנו. אם אנחנו בקדושה אפילו חוויה טראומטית משאירה רושם בקדושה של תיקון. ולכן יש לנו אפשרות לתקן. והתיקון הזה שהיה בעולם הנקודים הוא תיקון של הז"ת בתיקון קווים. לא היה כזה דבר. אמנם הראש של עולם הנקודים יצא בתיקון קווים. בגלל שהיה לו כח מהכתר של ב' התלבשות. אבל עולם אצילות שנלמד בהמשך, הולך לצאת על שורש. ושם נצטרך ללמוד מהיכן יקבל תיקון קווים, כי יש לו כבר שורש בפעם הבאה שאתה הולך לעשות פרצופים ולקבל אור בגוף, בגלל שאתה למטה מטבור, אתה חייב לקבל בג' קווים, כי בפעם הקודמת, זה לא רק שנשאר לנו רושם שלילי, אלא נשאר גם רושם חיובי של ג' קווים. והרשימות שמקבלות תיקון, הן רק הרושם הנפשי שנשאר. לא פעלת ג' קווים אבל יש לך רושם שצריך להיות שם ג' קווים והרושם הזה עולה לראש וע"י זה יצא עולם האצילות.

עוד דברים שלמדנו היום, שראש הדעת שיוצא אחרי ב' הפרצופים העיקריים שבהם היתה השבירה, יוצא רק ראש ולא מתפשט בגוף כי יוצא רק ב' א' בעביות קלושה.

למה למשל זיווג דיסודות יוצא על א' כי הוא חלק מב', שייך לעביות ב' ומתפשט לגוף. פה יוצא ב' א' שלם ולכן הוא לא מתפשט לגוף. יוצא רק ראש ואח"כ כל זה מזדכך ועולה חזרה לראש הס"ג. עולה לראש דנקודים שחזר לקטנות וקטן לא יכול להוליד, אז עולה לראש הס"ג כדי שיוליד את עולם האצילות, ומראש הס"ג מולידים את עולם האצילות. זה עוד לימוד בהמשך, שתמיד חוזרים אחורנית, או למעלה, עד למקום שידוע כדבר שלם. 

מי שעשה ניווטים בצבא יודע שאם איבדת את הדרך אתה צריך לחזור למקום מוכר ומשם להתחיל ללכת שוב. לא לחפש מקום במקום לא יודע, אלא למקום ממנו ברור לך היכן אתה, ומשם תתחיל ללכת שוב. לפעמים צריך לחזור כמה ק"מ לאחור, אבל זו הדרך הנכונה אחרת מתברברים עוד יותר.