תלמוד עשר הספירות חלק ט"ז | שיעור 14 | א'תתצי"ג-תתקי"ד

59

תלמוד עשר הספירות חלק ט"ז | שיעור 14 | א'תתקי"ג – תתקי"ד

א. למדנו בשיעור הקודם ג' כללים בקבלת התחתון מהעליון.
א- הקבלה היא מהעליון (לא מהתחתון ולא מהעלי עליון)
ב- קבלה מבחינה שכנגדו דהיינו על סוג המסך וגובה הקומה שיש למקבל.
ג- הקבלה היא ממלכות דעליון שהיא זו שמעברת ועושה את הזיווג.

ב. בשיעור זה למדנו על נשמת אדם הראשון והיחס שלו דהיינו מקומו בסדר העולמות.

ג. ראשו של אדם הראשון שייך לעולם הבריאה שהוא בחינת נשמה ולכן אדם הראשון נקרא נשמה.

ד. רגליו של אדם הראשון הסתיימו במקום חזה דיצירה ומעולם הזה שנקרא גדלות כלי הקבלה או הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש אין לו כלום.

ה. למה שאנו קוראים עולם הזה בשפת הענפים אין זה אלא בבואה מעוותת בזמן ומקום של מלכות דאין סוף או מלכות דמ"ה וג"ר דחכמה שהם ניבטים דרך המראה שבהם כידוע בעולם הרוחני אסור לקבל. אלא כל תפקידם הוא רק לגרות ולייצר השתוקקות.

ו. ז"א ונוקבא דאצילות הם המולידים את נשמת אדם הראשון אולם כדי להוליד הם חייבים לעלות להיכל או"א כי במקומם הם קטנים וקטן אינו מוליד.

ז. יוצא שכל פעם שאתה רוצה להוליד את האדם שבך אתה צריך להעלות את ז"א ומלכות דהיינו הקב"ה והשכינה שהרי מההסתכלות הקבועה שלך עליהם אפילו במצב הקדושה הם עדיין קטנים.

ח. אדם הראשון נולד בעולם הבריאה שהוא בחינת ראשו כאשר עולם הבריאה עלה ומלביש על ז"א דאצילות. וגרונו במקום מלכות דאצילות, וגופו בבריאה ורגליו עד מקום חזה דיצירה.

אין תגובות

להגיב