הדף היומי בתע"ס חלק ז' |סיכום| שיעור 37 – עמודים תקנא-תקנב

513

שיעור 37 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תקנ"א – י"ב ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני
1. בשיעור זה אנו מבקשים להבדיל בין או"א במצב הקטנות למצב הגדלות.
2. במצב הקטנות היה לאו"א אח"פ מכח הבינה שהיה להם מהתכללות של הזכר שהוא ב' דהתלבשות.
3. הגדלות ניתנ בתור תוספת על ידי העלאת ביקוש מיסוד דא"ק. הביקוש התאחד עם מצב הקטנות ונהיה ראש אחד של גדלות כאשר הגדול היה חשוב יותר מהקטן.
4. לאחר השבירה ירדה חשיבותו של הראש דגדלות, שהרי פעולתו גרמה לשבירה. כתוצאה מכך נפרדו הראשים של הקטנות והגדלות, הראש, שמבטא את הגדלות, שהם האח"פ, ירדו לגוף ובראש חזרה לשלוט הקטנות דהיינו גלגלא ועיניים.
5. ממהלך זה הקטנות הפכה להיות חשובה יותר מהגדלות.
6. האח"פ של הראש ירדו לבחינת גוף, דהיינו הרצון או המחשבה שהיא ההשקפה, ירדה לבחינת גוף ולא נאבדה ויתרה מכך נתמכה על ידי החפץ חסד שבראש דקטנות שנשאר בזיווג.
7. אור הזך של הרשימה עלה והתלבש בכלים החדשים של הראש שעלו לגוף בסדר של ג' קוים היות והיו מתוקנים אותם כלים בחפץ חסד כפי הראש.
8. מבחינת עבודת נפש רואים אנו שנכון לבנות את עצמנו עם יסוד חזק של חפץ חסד שיש בו כח שלא נשבר גם אם לא מקבלים את רצוננו וכאשר באה גדלות ונשברת יש כח לתמוך באותה השקפה שאף שיורדת לגוף לא נעלמת אלא נשמרת על ידי אותה קטנות ואף הרשימות שעולות אליה מאפשרות בעתיד שנעורר שוב את מצב הגדלות הזו לאט לאט כדי לקיים אותה כראוי.

בס"ד

חלק ז שיעור 37 עמוד תקנא

יב) וצריך שתבחין כאן, בין או"א דקטנות במצב אב"א, שהם יצאו מנקבי העינים בזווג א'. ובין או"א דגדלות, שיצאו ע"י זווג דע"ב ס"ג עד שבאו למצב פב"פ, כנ"ל. כי החילוקים שביניהם המה יסודות הכי חשובים שבהחכמה. ובעיקר צריכים לדייק ההפכיות שיש ביניהם מתחילתם לסופם: כי מתחלתם נחשבים למדרגה אחת, רק שבאה בב' מצבים, שמצד עצם אצילותם נאצלו במצב אב"א, ומצד תוספת אור שהשיגו מהארת הזווג דע"ב ס"ג וממ"ן דיסוד דא"ק, קנו המצב דפב"פ. אבל הם מדרגה אחת. ולא עוד, אלא שהמצב הב' חשוב הרבה מאד על המצב הא', כי בהמצב הא' היו חסרי ג"ר דחכמה. ולא היה בהם רק בחינות ג"ר דאחורים דבינה, הדוחים חכמה. אבל בהמצב הב' חזרו לראש והשיגו ג"ר שלהם בשלימות. 

אמנם בסופם, נתהפך הדבר מקצה אל הקצה, והוא, כי נבדלו זה מזה ונעשו לב' מדרגות: והמצב הא' נעשה לבחינת ראש ולבחינת פנים, והמצב הב' נעשה לבחינת גוף ולבחינת אחורים, וסבת הדבר, הוא מטעם שביה"כ דהיינו הגופות שלהם שנתפשטו בד' המלכים: דעת, חסד, גבורה, וש"ע דת"ת. כנודע. אמנם בצורת הענין יש הבנה חשובה מאד, הראוי לתשומת לב במיוחד.

יג) והענין הוא, כי כל פרצוף דנקודים, נחשב כמו פרצוף ס"ג דא"ק, והוא מטעם שיש במסך שלו בחי"ב דהתלבשות, כנודע. והס"ג כולו הוא בחינת בינה, להיות בינה הבחינה העליונה שבו. וע"כ כל נטיות בינה דאור ישר שולטות בו. ונודע, שבינה דאור ישר כולה חסדים, ובחינת הארת חכמה שמקבלת לתוך החסדים, כבר נחשבת לבחינת חוץ ממנה, שקנתה שם בפ"ע, שהוא ז"א. והמרחק ביניהם רב מאוד, כמו המרחק שבין השורש, לענף קטן היוצא ממנו, כי בינה היא שורש, וז"א הוא ענף קטן שיצא ממנה. ואע"פ שיש בבינה בחינת אחורים על אור חכמה, מ"מ אין אחורים אלו נחשבים לשום מיעוט אליה, ואדרבה, שנחשבים לכל שבחה של הבינה. בסוד כי חפץ חסד הוא. כנודע. וע"כ הבינה בחינת ג"ר לגמרי בלי שום מיעוט כלל. ומטעם זה לא נפגמו או"א ביציאתם מראש, מחמת הה"ת שבעינים דכתר, כי אותה מקצת הארה שהיתה להם מאור אזן, שהוא בינה, מכח התכללותם בזווג דהתלבשות של הזכר, הספיקה להם לבחינת ג"ר, ואינם נפגמים כלל מצמצום חכמה, שה"ת שבעינים מעכבת עליהם, כי אפילו בלאו הכי לא היו מקבלים חכמה, מחמת הארת אור אזן שבהם. כמבואר. 

והנך רואה, שהמצב דאב"א של או"א, מספיק להם לשלימות גמורה בלי שום חסרון. ולפיכך אין להם חיבור גדול כל כך עם מצב הב' דגדלות שהשיגו מהאור חדש דבקע לפרסא, כי לולא המ"ן שהאיר בהם יסוד דא"ק, לא היו מקבלים לאור החדש הזה כל עיקר, כי החשק שלהם דבוק אך בחסדים כנ"ל. ולפיכך דבר הביטול דזווג דגדלות, לא נגע בהם כלל. כי כל הראש הזה דגדלות, היה להם כדבר חוץ מהם, שהמשיכו אותו רק לצורך המ"ן שיסוד האיר בהם. כמבואר. 

ולא עוד אלא אפילו אח"כ שנתבטלו כל ע"ס דראש דגדלות, לא נתבטלו לגמרי, כמו ז"ת, אלא שנכלל תכף באחורים דאו"א דמצב א', שאחורים אלו סמכו אותם בבחי' ג"ר ואצילות ולא נפלו לבי"ע. 

יד) ואין להקשות, לפי"ז היה להם לע"ס דגדלות הללו להשאר בראש במקום או"א, ולמה ירדו לבחינת גוף, במקום המלכים דחג"ת, אחר שגם הם נתלבשו באחורים דאמא, כמו או"א דראש. והענין הוא. כי הוכרו עתה לב' מדרגות נבדלות זו מזו לגמרי. והוא לסבת יציאתם על המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק: הו' והנקודה, שהן בחינות נה"י ושורשיות דזו"ן, כנ"ל. אשר אלו מיוחסים ובאים מנה"י הפנימים דא"ק, ואינם שייכים לבחינת עצמם, כנ"ל (בהסתכלות פנימית חלק זה אות ו') אלא בשעה שהיו בהם למ"ן, שנכללו בבחינות היסודות דאו"א, שהמשיכו עליהם אור חדש בע"ס דכתר וחכמה, כנ"ל. אשר או"א עצמם נתגדלו על ידיהם במוחין ונה"י חדשים. הנה בשעה זו היו מחוברים עמהם כמדרגה אחת. אבל אחר שנשברו הגופות שלהם ונזדכך המסך ונתבטל אותו הזווג דגדלות, ולא נשאר ממנו אלא הרשימות שנשארו באותם הנה"י שקבלו מיסוד דא"ק. הנה הוכרו כגוף זר אליהם, שאינם כלל מבחינות או"א וראש, וע"כ ירדו למטה מהם לגוף, ולבחינת חג"ת. 

ונתבאר היטב איך נתהפכו המצבים שמצב הא' דאו"א אב"א, נשאר לבסוף לבחינת הראש ולבחינת פנים, וענין הביטול דע"ס דגדלות אינו נוגע בו כלל. ומצב הב' דאו"א פב"פ, נשאר לבסוף לבחינת גוף, ולבחינת אחורים כי נפגם מאד מביטול הזווג דגדלות שנסתלקו כל אורותיו, ולא נשאר ממנו כי אם בחינות המ"ן, דהיינו בחינות הו' והנקודה, ובחינות הרשימות מכל ע"ס דגדלות שהיו בו. אמנם ע"י אחורים דאו"א דראש המושפעים אליהם למקומם בגוף, המה מקבלים בזה, ענין תיקון קוים שיש באו"א. וע"כ הם מכונים התפשטות כח"ב לחג"ת, כי תיקון קוים דג"ר דנקודים נתפשט אליהם. והמה נעשו לכלי קבלה אל הרשימות שנשארו מד' המלכים דעת וחג"ת, כמ"ש הרב.

טו) והנה נתבאר בדיוק ענין אחורים דאו"א שנפלו לחג"ת מה הם. שעצמותם דאחורים האלו, הם בחינות המ"ן והרשימות דע"ס דגדלות דאו"א. אמנם נוסף עליהם הארת אחורים דאמא, וגם הלבושים של המ"ן מעת היותם בראש דאו"א, שלבושים ההם נעשו להם לבחינת הקוים, גם ענין אחורים דאמא קבלו בתוך הלבושים ההם. ותדע שההבחן בין עצם האחורים שנפלו, ובין הלבושים האלו שלקחו עמהם מעת התלבשותם באו"א, הוא גדול מאד כי הלבושים ההם, אין בהם מבחינת ה"ת כלום, כמו הכלים דאו"א, והם המגינים על האחורים האלו מכל הצדדים, כמ"ש במקומם. 

גם תבין שמקום נפילתם של אחורים אלו, היו כל קומה למקום הגוף שלה. כי קומת יחידה, נפלה למקום מלך הדעת. וקומת חיה, נפלה למקום מלך החסד. וקומת נשמה, נפלה למקום מלך הגבורה. וקומת נפש רוח, נפלה לשליש עליון דת"ת. אלא שנוסף בהם תיקון קוים, מה שלא היה בהגופות שלהם. כי הדעת וחג"ת מלכו זה תחת זה, אבל האחורים נתקנו בבחינת כלים חדשים, בדרך ימין שמאל אמצע. כי על כן הרשימות של אלו ד' המלכים, מצאו להם מקום להתלבש באלו הכלים החדשים, שנעשו מהאחורים דאו"א. כדברי הרב. עי' לעיל דף תקל"ז ד"ה אור הת"ת.

סיכום: למדנו היום שצריך להבחין ולראות את ההבדל בין הראש של או"א דנקודים בין מצב הקטנות למצב הגדלות. עצם המדרגה היא מצב הקטנות שיצא על ב' א'. והגדלות יצאה על ד' ג' והיא נובעת מהביקוש שהיה מיסוד דא"ק, שלכאורה נותן גדלות וחשיבות למדרגה, ונראה במצב זה שהגדלות חשובה מהקטנות. אולם לאחר שהיתה שבירת הכלים נהפכו היוצרות והקטנות הפכה ליותר חשובה. בתחילה, כשהיתה גדלות במדרגה אז הם הפכו להיות מדרגה אחת. אבל לאחר השבירה הן נבדלו שוב לב' מדרגות. אז נראתה חשיבות של הקטנות יותר מאשר של הגדלות, והיא הפכה לצד הפנים, לצד החשוב. החשיבות של הקטנות היא היות והיה לה ח"ח שהגיע מב' דהתלבשות. לכאורה או"א יצאו בא', לא בב', אז מדוע אומר שב' דהתלבשות היא שנותנת חשיבות לאו"א, והתשובה היא כפי שלמדנו גם בפרצופי א"ק, שכשאשר יוצא זיווג דזכר יוצא על בח' ההתלבשות. אבל היות והתלבשות לא יכולה לעשות זיווג לבד, אז קומת הנקבה מסייעת לקומת הזכר. היא מרוויחה בזה שאח"כ כשתעשה זיווג על צד הנקבה יהיה לה גם את הצד של הזכר. לכן גם פה קורה אותו הדבר – ראש של כתר יוצא על ב' התלבשות ראש הזכר, מקבל סיוע מהנקבה, מאו"א שהם א'. אח"כ יוצא זיווג על א', ובגלל שסייעה יש גם לא' את הב' דהתלבשות בהתכללות. הב' דהתלבשות זו היא מדרגת בינה, כי ב' שייך למדרגת בינה, ולכן או"א מקבל כח של ח"ח ממדרגת הבינה. הכח הזה מבדיל אותו ועושה אותו ,חשוב יותר ולכן לאחר השבירה אז מה שנשאר בראש הוא מצב הקטנות הזה, שחוזר למצבו הטבעי.  מכאן אנחנו למדים שהכח הזה, של ח"ח הוא מאוד חשוב לאדם. יכול להחזיק אותו. יכול לשמור עליו. לכן כדאי לבנות את האני שלו בח"ח, גם אם יהיה גדול ויפול – יהיה לו לאן לחזור.

מה קרה עם הראש של הגדלות? קודם כל ודאי שלא יכול להשאר כך בראש. אין לו מה לעשות שם, כי נראה שפגם. למה אתה רוצה להיות גדול אם אתה לא יכול לעמוד בזה? אז מורידים את מצב הראש של הגדלות והאח"פ, היינו הביקוש הגדול, השאלה וההשתוקקות הגדולה, מורידים אותה לגוף. זה יעזור כי בראש היא לא יכולה להיות, אבל היה בה סיגים אז לא נשברה כי לא היתה גוף, אבל מוריד אותה למצב גוף. קודם כל היא שונה מהגוף. מה שמיוחד בה, קרה פה תהליך מאוד מעניין: שהאח"פ שירדו לגוף, היות והיו בראש, קיבלו מהראש הארה של ח"ח. הכח הזה של ח"ח שקיבלו מהראש איפשר להם להיות ראש. יש פה איזושהו מהלך נפשי בעולמות מאוד יפה. אומר, היית גדול אבל הגדול הזה היה עם איזושהי נקודת עוגן שבך, שהייתה קטנות של ח"ח. נשברת. לא הצלחת. מה קרה עם מה שלא הצלחת? עם הרצון הגדול הזה של המחשבה בראש. אומר שירד לבח' גוף ומקבל תמיכה. המצב של הגדלות שלך מקבל תמיכה ממצב הקטנות שהיה לך, ממצב הקביעות. כשאדם יודע להסתפק במועט, זה עוזר לו לשמור על הרצונות, על השקפת הגדלות מתוך מצב הקטנות. זה דבר נפלא. לכן צריכים להתבסס תמיד על איזשהי בניה אישית של מדרגת הקטנות הזו בח"ח. 

קרה שכאשר ירדו האח"פ של ראש לגוף הם קיבלו תמיכה מהזיווג שנשאר בראש והאירו להם ח"ח. זה מאפשר להרגיש את ההשקפה. להרגיש את ההשקפה שהיתה לי בראש, השקפה של גדלות, אני עדיין יכול להרגיש אותה ויותר מזה, להתחיל לתת לה תיקון. כשהיתה בראש היא היתה בקו אחד. כמו שיש לאדם איזושהו רעיון חזק שעליו הולך בכל הכח, ואז נשבר. אומר, נכון נשברתי, אבל אשים זה כמו בהמתנה, אוריד לגוף. זה עוד לא מעובד כדי להתפשט עם זה לגוף. אוריד לרמה של גוף שזה לא יכול להוליד, אבל נותן לו איזושהו כח לשמר אותו. הכח המשמר הוא כח של ח"ח שנותן לו מהראש. ואז כל ההשקפה של הגדלות הזו מסתדרת בגוף בצורה של ג' קווים, והצורה הזו מאפשרת לרשימות לעלות אליו. ואז יוצא מצב מעניין ויפה, שאת ההשקפה של הגדלות אני מחזיק כגוף עם רשימות של כל החוויות שהיו לי, אמנם הרצונות של החוויות נפלו לקליפות, עשיתי דברים לא טובים, אבל נשאר הרושם שרוצה את הדבר הזה בקדושה עכשיו. ז"א שומר בקדושה על הרצון הגדול אפילו שלא הצלחתי בו, ואז אין יאוש בעולם. זה משאיר אותו, אני לא מיואש, הולך לבנות זה לאט לאט, וזה מה שנתן את הכח אח"כ לבנות את עולם אצילות כדי לעשות את אותה עבודה שעשינו בנקודים אבל לאט לאט.

אין תגובות

להגיב