הדף היומי בתע"ס – חלק ו | סיכום | שיעור 13 עמודים תי"א – תי"ב

128

חלק ו שיעור 13 עמוד תיא'

כא) ונמצא כי לפי זה ג' נקודות לוקחין הארה לצורך הכלים שלהם, מן ג' האורות שהם אח"פ, בשבולת דוקא. אבל ז"ת אינן לוקחין רק מב' אורות לבד שהם חוטם ופה, משבולת ולמטה עד הטבור. כי אור אזן העליונה, כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן, ולכן גדולה היא הארת ג' נקודות העליונות, מן הז' התחתונות. 

כא) אור אזן העליונה ככר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן: כי ג' כלים נבחנים מטבור ולמעלה, שהם נעשו מסוד הסתלקות האורות כמ"ש לעיל דף שי"א אות כ"ז שבהסתלקות אור המלכות אל הז"א נעשה כלי המלכות מהטבור עד החזה, ובהסתלק אור ז"א נעשה כלי דז"א מחזה עד השבולת, ובהסתלק אור הבינה נעשה כלי דבינה במקום השבולת. ונמצא משום זה שאור הבינה מסתיים במקום השבולת, כי אין לה כלי למטה משבולת הזקן. ואור הז"א מסתיים בהחזה, ואור המלכות בהטבור. וזה אמרו כי אור אזן העליונה כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן.

ויש עוד טעם לסתימת אור האזן במקום השבולת הזקן. כי באמת שבולת ופרסא אחד הם, ושניהם נעשו מכח צמצום נה"י ועלית ה"ת לעינים. שהרי האח"פ יצאו לבחינת גוף, כנ"ל, וא"כ ירד בחינת הפה ונעשה לבחינת טבור. אשר שם הופרס הפרסא. אלא ההפרש הוא, שהפה הוא ממקורו מלכות דראש, אלא רק מסבת קבלתו לאור העינים ירד לבחינת טבור, והפרסא הוא במקום טבור המקורי, שגם בפרצופין הקודמים לאור העינים, היה בבחינת טבור. ונמצא, כמו שיש פרסא בטבור המקורי דא"ק הכולל, שהוא למעלה מנה"י שלו שהם זו"ן, כנ"ל. כן יש פרסא למעלה ממזלא, שהם בחינת נה"י וזו"ן דדיקנא כנ"ל, ששטח העליון ה"ס ז"א ושטח התחתון ה"ס מלכות, ושניהם יחד נקראים מזלא. והפרסא הזו שממעל למזלא, ה"ס שבולת הזקן, ונמצא כמו שהפרסא מסיים להס"ג והוא נפסק ממעל לטבור והפרסא. כן השבולת הזקן, מסיים אור האזן, שהוא בחינת הס"ג שבראש, ואינו מאיר למטה משבולת, אלא רק חוטם פה דראש שהם זו"ן לבד, כמו בנה"י של א"ק הכולל. ולפיכך נסתם אור האזן העליונה בשבולת הזקן, באופן שמלמטה משבולת הזקן אין שם הארת ג"ר, שהוא אור האזן, אלא ו"ק בלי ג"ר, שהם רק בחינת חוטם פה בלבד. והבן היטב. 

כב) ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו, לפי שיש להם הארה גדולה, והכלי שלהם הוא מעולה מאד, לפי שנעשה מבחינת אזן העליונה ומהחוטם ופה. כי בהסתכלות העין באורות האזן חוטם פה נעשו הכלים שלהם, כנ"ל. כי לקחו כליהם ממקום שעדיין אורות האזן, שהם בחינת נשמה נמשכים שם, שהוא עד שבולת הזקן כנ"ל. אמנם הז' מלכים תתאין מתו, לפי שכליהם נעשו מהסתכלות עין בחוטם פה לבד, והיה חסר מהם אור האזן העליונה.

וזה אמרו באות כ"ב "ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו". כי היה בהם אור הג"ר מתחילת אצילותם, דהיינו אור האזן, שהוא אור הבינה. אבל "הז' מלכים תתאין מתו". כי אין בהם מאור הג"ר בתחלת אצילותם, וע"כ לא יכלו לסבול הארת ג"ר שהגיע להם מיסוד דא"ק כמ"ש במקומו.

כג) והנה גם בג"ר עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו, והוא כי מן הכתר לא ירד ממנו אפילו האחורים, אלא האחורים של נה"י בלבד. אבל באו"א של הנקודים, ירדו האחורים שלהם לבד, ונשארו הפנים במקומם. וטעם הדבר הוא, כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג': כי הכתר לקח מבחינת האזן עצמה, ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים, ומזה נעשה כלי לכתר נקודים. ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם, וגם אור הפה נכלל בו.

סיכום: למדנו אותיות כא' כב' והתחלנו כג'. כא' בא ללמד איך בונים את עולם הנקודים, כשהיום נדבר רק על בח' הראש ונשווה אותו לז"ת.

בשיעורים הקודמים, רק שנראה את הסדר הכללי, באות יט' למדנו על בניית פרצוף השערות שנקרא הזיווג שעושה ס"ג כדי להוציא את עולם הנקודים. באות כ' למדנו על ההשלכה – איך פרצוף שערות זה מאיר לפרצוף הנקודים.

עכשיו לומדים איך בונים את עולם הנקודים. מספר לנו, על הארה מיוחדת שנקראת אור האוזן, שיש לה חשיבות גדולה, ורוצים לראות איפה היא מאירה ואיפה לא. כי אם יש הארת האוזן אז אפשר להתגבר על השבירה, כי אור האוזן הוא אור חסדים, שיש לאדם אור חסדים, אז אם באים לפתות אותו בדבר לא טוב יכול להתגבר, ואור החסדים יכול להגן עליו. איפה שיש אור חסדים זה אפשר לעשות תיקון של קו אמצעי. איפה שאין את אור האוזן, אור הבינה, אז אי אפשר לעשות קו אמצעי.

מספר שבג"ר נקודים יש קו אמצעי, יש את אור האוזן, אבל בז"ת נקודים אין ולכן נשברו. זו מסקנת שיעור היום. בא לספר את הסיבות למסקנה זו.

ננסה להבין מהיכן לומדים שיש הארת האוזן בג"ר דנקודים. התשובה היא, יש מושג שנקרא אור האוזן נסתם בשיבולת, ועל זה נותן שני טעמים. א. מצ"א. ב. מצ"ב. טעם א ניתן לראות בקמב' חלק ג'. 

הטעם פשוט: כשהסתלק הטבור ויצאו הנקודות אז ראינו שיצא הטעמים, התפשט אור מלמעלה למטה. כשהסתלק הטעמים הטבור עלה לבח' ג', אז יצא כלי המלכות. כשעלה למעלה מטבור, מחזה למקום של אוזן, או קוראים לו גם שיבולת, כשעלה למקום זה אז כבר לא האיר אור ג' כמו בראשונה, אלא האיר רק אור של ב' עד השיבולת. כשהסתלק גם זה כבר לא האיר השיבולת. א' בח' ב' הסתלקה ואיננה, ואם כך אז לא יכולה להאיר יותר ההארה הזו. וכשיוצא אור בח' א' כבר אין התפשטות לגוף וב' כבר לא מאיר. זה מטעם צ"א למה אור האוזן נסתם לשיבולת. באופן פשוט להבין שכשיש בח' א' אור בינה לא מאיר ולכן נסתם לשיבולת ולא מאיר יותר. 

הסבר צ"ב קצת יותר מורכב ויותר מתאים לכאן, שהמסך עלה לבינה, שיבולת נקראת בינה. אם המסך עלה לבינה אז אור הראש לא יכול להאיר, ב' התלבשות או ב' עביות, במקרה זה ב' התלבשות כי נקודים זה ב' א', אז לא יכול להאיר מתחת לשיבולת ולא למטה מזה. ז"א ומלכות לא מאיר האור. ז"א ומלכות זה ז"ת דנקודים, ובראש דנקודים כן מאיר האוזן.

עכשיו רוצים להבין עוד קצת, ואומרים שיש לזה תוצאות שאותן נלמד בחלק ז' ומזכיר כבר כאן. אם יש אור האוזן אז לא נשברים ואם אין אז נשברים אם מגיע אור חכמה, ולכן אומר שג"ר דנקודים לא נשבר וז"ת כן.

באות כג' שרק התחלנו, אומר, שאנחנו רוצים גם להבדיל בתוך ראש דנקודים בין כתר לאו"א. שראש דנקודים יצא מטבור ולמטה כתר ואו"א. יצא על גובה קומה. שניהם יצאו על ב' א'. רק הב' א' של כתר וב' א' של או"א שונים, כי בכתר ב' התלבשות הוא העיקר, ובאו"א הא' הוא העיקר, כי הראשים האלה הם ראש זכר וראש דנקבה. למדנו בגלגלתא שכשמזדככת המדרגה היא מעלה לראש. כאשר כל פרצוף מזדכך מעלה רשימות לראש, רשימות של התלבשות מהבח' האחרונה ועביות של הבח' הבאה.

למשל, כשהיה ד' גלגלתא העלה רשימות ד' התלבשות ג' עביות. בע"ב שהיה ד' ג', העביות היתה ג' אז לא מעלה עביות ג' אלא רק התלבשות. ג' התלבשות ב' עביות בס"ג. כשס"ג מזדכך יש ב' א'. אז יצא על ב' א' שהם ב' התלבשות שהוא זכר וא' עביות נקבה. לכן לבח' הללו יוצאים ב' זיווגים – זכר ונקבה. בזיווג הזכר שהוא כתר, ב' התלבשות היא העיקר, וא' רק מתלווה לב' כי ב' לבד התלבשות לא יכול לעשות זיווג כי זכר לבד לא יכול וצריך נקבה, ב' א' עזרה לו. היות והתכללה בו ובאה למקומה התכללות ב' עושה זיווג ב' א' ויש הבדל ביניהם, שהוא ב' התלבשות בזיווג כתר הוא העיקר, זה עצם אצלו – הארת האוזן ב' התלבשות, אבל באו"א הא' עביות היא עיקר וב' התלבשות היא רק התכללות. נלמד בשיעור הבא למה זה גורם בהמשך. 

שיעור 13 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ו'
סיכום בנקודות עמוד תי"א-תי"ב – כה טבת תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני

1. בשיעורים הקודמים למדנו באות יט' על המבנה של פרצוף השערות ובאות כ' על ההשלכה מהשערות לפרצוף הנקודים. בשיעור זה אנו לומדים על עולם הנקודים עצמו.
2. בראש דנקודים הנקרא כתר ואו"א הייתה הארת האזן. ובז"ת דנקודים לא היתה הארת האזן. והסיבה לכך היא שאור האזן נסתם בשיבולת.
3. אור האזן בעולם הנקודים הוא ב' דהתלבשות וכאשר יש זיווג על בחי"א דעביות, אז אין התפשטות של אור האזן מינה ובה, כי יש עביות קלושה. ואפילו שעושים זיווג על ב'א', לא מתפשט הב' לגוף.
3. טעם נוסף, שאור האזן מסתיים בשבולת הוא שבצמצום ב' הפרסא עלתה למקום ביה ושמה עוצרת את האור.
4. הארת האזן מאפשרת הגנה מפני הבירה, ע"כ כתר ואו"א, שהם ראש דנקודים 0 לא נשברו, ואילו ז"ת דנקודים נשברו.
5. ההבדל בין כתר לאו"א שבכתר ב' דהתלבשות היא עצם בהיותו ראש הזכר ואילו באו"א הארת האזן היא התכללות, היות והיא ראש דנקבה.

בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

אין תגובות

להגיב