הדף היומי בתע"ס חלק ו' | שיעור 37 – עמוד תנ"ח – תנ"ט

51

חלק ו' שיעור 37 עמוד תנז

כז) אמנם יש הפרש גדול מהצמצום שבכאן להצמצום א', כי שם היה הצמצום שעל הבחי"ד בהחלט, שאינו עשוי להשתנות לעולם. אבל הצמצום ב' שבכאן אינו בהחלט כל כך, והוא עשוי להשתנות ע"י זווג עליון, וע"כ מכאן ואילך נוהג ב' מצבים בכל פרצוף, שהם: מצב הקטנות ומצב של הגדלות. ולפיכך נתקנו כאן ב' ראשים ראש הא', שבו ב' ההין מחוברות זו בזו בקביעות שאינן עשויות להתפרד לעולם. ואחריו נתקן ראש ב' שבו אין חיבורן קבוע, אלא בעולה ויורד. וביניהם הופרס פרסא. ובזמן של קטנות נמצאים ההין מחוברין בנקבי העינים דראש הב', מכח שליטת ראש העליון, ואז נמצא התחתון בבחינת חסר ראש. ובזמן הגדלות שהוא בכח הארת הע"ב, נמצאת הפרסא מעלמת על ראש הא' ואין שליטתו ניכרת, ואז יורדת הה"ת ממקום עינים דראש הב', למתחת הפה דראש הב' ואן שבים ג' הספירות אח"פ אל הראש, והתחתון קונה בחינת ראש וג"ר.

כח) וצריכים לידע, שדבר קטנות וגדלות נוהג רק בפרצופי מ"ה וב"ן שבכל המדרגות, אשר הה"ת כבר נמצאת בנקבי העינים של הראש שלהם. והם בחינת הגוף של הראש הזה. ובזה תבין אשר הע"ס דנקודים נחשבים למ"ה וב"ן הא', אשר בהעולמות, ואע"פ שחצי פרצוף העליון דמ"ה וב"ן, שהוא מלביש מפה ולמטה דס"ג עד הטבור של הפרצוף גלגלתא דא"ק, הוא ג"כ יצא מנקבי העינים דראש הס"ג, עכ"ז כיון שהה"ת אינה מחוברת בה"ר אשר בו, אינו נחשב עוד לבחינת מ"ה וב"ן, כי המסך שבו כלול הה"ת, בעת שיצא מנקבי העינים דראש ס"ג, ירד לבחינה שכנגדו שהוא הטבור, ששם מקום הה"ת, ולא למעלה מטבור. ולפיכך רק הע"ס דנקודים נחשבים למ"ה וב"ן, ורק בהם נוהג ענין הגדלות והקטנות האמור. 

ולא עוד אלא אפילו הג"ר דנקודים אינם נחשבים למ"ה וב"ן ממש, משום שה"ת נשארת בנקבי העינים דראש הב' שהם הג"ר דנקודים, ויה"ו בלי שום גילוי דה"ת ירדו באח"פ דראש הב', הזה, שהם החו"ב שבו. באופן שה"ת נמצאת רק בכתר דג"ר דנקודים, שהוא הגלגלתא ועינים דראש הזה, אבל בחו"ב דג"ר אלו, אין שם רק בחינת ה"ר לבד, ולפיכך, גם הם אינם נחשבים למ"ה וב"ן ממש. ועכ"ז נוהג בהם ענין הגדלות והקטנות, משום שה"ת נמצאת בהם עכ"פ, בסוד חולם שממעל לאותיות יה"ו שלהם. דהיינו בהכתר, כמבואר. 

ומ"ה וב"ן האמיתיים הם הז"ס תחתונות דנקודים, שהם הגוף האמיתי דנקודים. המקבלים מהג"ר דנקודים. והם השורש הראשון של מ"ה וב"ן, אשר בהעולמות מכאן ואילך, אמנם בחינת המ"ה לא נתקיים בהם, כמ"ש בחלק ז', שבהם נעשו שבירת הכלים, ומה שנשאר ממנו הוא רק בחינת הב"ן. ולכן מכונים המ"ה וב"ן אלו בדברי הרב, בשם ב"ן לבד.

כט) והנה ד' פסיעות עשתה הה"ת, מעת שנתחברה בה"ר ובאה בנקבי העינים דראש הס"ג, עד ביאתה למקומה שהוא להגוף דנקודים, הנק' ז"ת של הנקודים. פסיעה א', מנקבי העינים דראש הס"ג אל מקום הטבור דגוף דא"ק הפנימי, שהוא נקבי העינים דראש הא' הנקרא ישסו"ת, ששם נתחברה בקביעות עם הה' ראשונה, ונעשתה לשורש קבוע לפרצוף מ"ה וב"ן בבחינת הקטנות שבו, כנ"ל. פסיעה ב' לנקבי העינים דראש הב', ששם נוהג תיקון הפרסא, שע"י הזווג דע"ב ס"ג, נפרדת הה"ת ממקום נקבי העינים ויורדת למקום הפה דראש הזה. 

פסיעה ג' הוא ירידת ה"ת מנקבי העינים למתחת הפה, כנ"ל. הנק' התלבשות נה"י דכתר לבחינת מוחין וג"ר בחכמה ובינה דנקודים. כי ע"י ירידת הה"ת למתחת היה"ו חוזרים לבחינת ראש, ומה שהיו מקודם רק חג"ת נעשו עתה לחב"ד. והם מלבישים על ג' פרקין עלאין דנה"י דא"ק: החכמה על פרק עליון דנצח, הבינה על פרק עליון דהוד, הדעת על פרק עליון דיסוד. פסיעה ד' הוא מיסוד דא"ק, לדעת דחו"ב. בסוד נקודה שבתוך האותיות דיה"ו. ואז מזדווגים או"א על מ"ן המשותף מו' ונקודה, ומולידים את המ"ה וב"ן למקומם.

ל) והנה נתבארו עקרי הפעולות, שנוספו כאן לאצילות מ"ה וב"ן. ונבארם בקיצור לפי הסדר. 

כי מסבת התפשטות ט"ת דס"ג למטה מטבור דא"ק הפנימי, שהאירו להכלים דנה"י דא"ק הפנימי:  נדבקו ונתחברו ב' ההין יחד, כי אור הס"ג הוא בחי' ה"ר, ונה"י דא"ק הפנימי הוא ה"ת. וע"כ כשחזר ענין הזדככות המסך גם על פרצוף ס"ג, נמצא המסך כלול כאן מב' פרצופים: מפרצוף ס"ג ומפרצוף גלגלתא, שהעלה אותם יחד לראש הס"ג, לנקבי העינים, דהיינו לבחי"א משם. ומתוך שה"ת שבמסך איננה במקומה, אלא שנכללה ונתיחדה בתוך ה"ר, כלומר, שה"ר קבלה ונעשה לבחינת ה"ת, ע"כ לא נעשה הזווג כי אם על ה"ר לבד. ונעשה שמה ב' זווגים א' לזכר, וא' לנקבה, כנודע, אמנם עיקר הזווג נעשה בבחינת הנקבה, שהיא בחי"א להיותה שלמה גם מבחי' המשכה, שממנה התפשטות לכלים. וכשהוכר העביות דגוף שבהמסך, יצא מהראש דס"ג וירד להבחינה שכנגדו בגוף, שהוא הטבור דא"ק הפנימי, כי שם מתחיל מקום הה"ת הכלולה בהמסך. ושם נזדווג עם אור העליון, ויצאו מהטבור ולמעלה הע"ס דראש הא' הנק' ישסו"ת, אשר הבינה וז"א ומלכות של ראש הזה, כבר עומדים למטה מטבור, משום שהה"ת עומדת בחכמה שלו, שהוא ג"כ מקום הטבור, ונמצאים הספירות שלמטה מחכמה מהטבור ולמטה. והם הג"ר דנקודים, דהיינו עיקר הראש של הנקודים, כי הראש הא' אינו כלל בבחינת הנקודים, משום שה"ת שבהמסך נמצאת למטה ממנו, ואין העביות פועלת כלום ממטה למעלה, וע"כ נחשב לעקודים דס"ג. וע"כ נשארו הג"ר של הנקודים, לבחינת הראש של הנקודים, ומכונים ראש הב'. 

והנה בראש הב' הזה יש בו ג"כ ע"ס, הנחלקים ע"פ הג"ר: שגו"ע נכללים בהכתר, ואח"פ הם בחכמה ובינה, וה"ת נמצאת בהכתר שהוא בחי' ראש הב', והחכמה ובינה שהם אח"פ יצאו לחוץ מהראש הב' לבחינת חג"ת דהיינו בחינת גוף. ונבחן בהם, אשר ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, כלומר, שהה"ת אינה מאירה כלום באח"פ אלו שהם חכמה ובינה. אלא הם בחינת ה"ר בלבד. ועל ראש הב' הזה יש תיקון הפרסא, שבו ב' תיקונים: הא' הוא שב' ההין הכלולים בו הם באלכסונא, כלומר שיתכן שם לעתים שתהיה שם בקיעת הפרסא, שאז נפרדו ההין זו מזו, וה"ת יורדת משם למטה מהמלכות דראש הזה בסוד קמץ שמתחת להאותיות יה"ו. והב' הוא להעלים ולהסתיר בעת ההיא את כח הה"ת, העומדת בנקבי העינים של ראש הא' בחיבור אמיץ עם הה"ר. כי זולת ההעלמה הזו, לא היה אפשרות להה"ת דראש הב' לרדת למתחת האותיות.

וכאן נעשה השורש למצב הקטנות של הפרצופים, כלומר, שתתכן בו עליה וגדלות, אבל לא תתכן לעולם, שיתמעט גם מקומת הקטנות שהיה בו, ושמירה זו נמשכת מכח ה"ת שבנקבי העינים דראש הא', הקשורה שם בקשר אמיץ עם הה"ר. ומצב הגדלות נמשך מה"ת שבנקבי העינים דראש הב', כנ"ל. 

וכדי להוליד הגדלות דנקודים, היו שתי פעולות: הא' לצורך הראש של הנקודים, שע"י הזווג דע"ב ס"ג, ירדה הה"ת שבעינים שעמדה בהכתר ממעל לחו"ב שהם יה"ו ובאה למטה מאותיות יה"ו אלו, שבזה שבו החו"ב לראש הב', והיה"ו שהיו חג"ת עלו ונעשו לחב"ד. וזה נקרא התלבשות נה"י דכתר בחכמה ובינה. ופעולה ב' היתה לצורך הז"ת שהם הגוף דנקודים האמיתי. כי היסוד דא"ק האיר לתוך החו"ב דנקודים, את נקודת ה"ת בתוך האותיות, בסוד מלאפום: נקודה בהו' שנעשו למ"ן בחו"ב ונזדווגו עליהם, והולידו את הז"ת דנקודים. וזה יתבאר בחלק הבא בע"ה.

סיכום: למדנו על היחס בין צ"א לצ"ב. למדנו על ד' פסיעות של ה"ת.

בנושא הראשון הזכרנו את צ"א ואמרנו שהוא לא משתנה לעולם. ז"א שלא יהיה שינוי במדרגה הזו והוא ישאר קבוע. צ"א אומר שהבחירה ביתר דביקות לא תשתנה ותמיד נצטרך לעשות זיווג דהכאה ולבנות כלים דהשפעה. תמיד יהיה המעבר הזה, ולא מצב שבו אני פאסיבי והאור יגיע אלי. תמיד, כדי שהאור יגיע צריך לעשות זיווג דהכאה ואז לקבל את האור. זה נושא חשוב בעל השקפות מרובות, אחת מהן היא להפסיק לקוות שהעבודה הרוחנית תיגמר ותיגמר היראה, ותהיה אהבה בלי יראה. אין מצב כזה. היראה היא התנועה שאדם צריך לעשות מצד עצמו כדי לקבל. זה נקרא שצ"א לא מתבטל.

לעומתו צ"ב כן מתבטל. צ"ב זה שמלכות עלתה לבינה, ואמרה שגם לקבל בע"מ להשפיע היא לא רוצה. רוצה רק להשפיע בע"מ להשפיע. זה לעתיד לבוא יתבטל, ואפשר יהיה לקבל גם בע"מ להשפיע. ז"א שמה שצ"ב הוציא את הז"ת דבינה ואת הז"א מחוץ לאפשרות לקבל אור אפילו בע"מ להשפיע, זה יתבטל ולא ישאר לעולם. 

לכן במצב הזה, כמו בכלל שצ"ב מתבטל, אז באופן פרטי, בתוך הפרצופים יש מציאות של קטנות וגדלות. כי כמו שבגדלות יש התבטלות של צ"ב, בכללי, אז גם באופן פרטי, לכל מדרגה יש כמו קטנות שזה צ"ב וגדלות שמבטלת את צ"ב. 

לכן יש מצב של קטנות וגדלות, אבל פה אומר לנו דבר חשוב, שכשיצא צ"ב יצא בהתחלה בראש א' ישסו"ת ששומר על צ"ב שלא יתבטל, ורק כתר ואו"א שיצאו על האח"פ של הראש הכללי, אז בכתר הוא כן בעולה ויורד. כן יכול לבטל ולא לבטל את צ"ב. זה קורה, ובכלל הקטנות, והמציאות בעולמות היתה שתהיה התכללות של ב' א' עם ד' ג', כדי שנוכל את החומר גלם הזה, שנמצא למטה מטבור, ועוד לא פעלנו אותו, שנוכל להתחיל לפעול אותו. אז בגלל זה צריך לפעול אותו, אבל אם אני מייד אוריד את ה"ת ולא באמת היה את הכח לפעול אותה, אז קולקלה מסגרת העבודה. בעצם ראש א' ישסו"ת שומר על מסגרת עבודה של צ"ב. אם אתה רוצה להיות בעולה ויורד, אז במסגרת צ"ב. לא לפרוץ את המסגרת. בתוך מצב שלא יכול לקבל בע"מ להשפיע אז ז"א ואו"א ומלכות, יכול רק להשפיע בע"מ להשפיע. אומר שבתוך מסגרת זו תקבל בע"מ להשפיע, אבל זה לא הצליח. זה צריך להסביר לנו למה ראש א' ישסו"ת שומר על צ"ב, כי עד שלא הסתיימה העבודה, עד גמה"ת תישמר המסגרת.

עוד אומרים 'שכל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה'. זה מצד קודם ונמשך. הסיבה שניתנה היא תכליתית – שמירת המסגרת. עבודה רק בתוכה. ישסו"ת שומר על המסגרת הכללית של צ"ב ולא משתנה עד גמה"ת, סיום העבודה על צ"ב.

כתר ואו"א יש בהם עליה וירידה. אמנם, או"א שהיו בעולה ויורד, הסתכלו על הזכר שלהם, והזכר שלהם, הכתר, הוא בעולה ויורד ואם כך אז גם אני יכול. אבל כשניסה לעשות בח' צ"א היה צריך ללכת לראש א' ישסו"ת ולראות שכל העבודה נגמרה בצ"ב ואז נתפשט לגוף. אבל לא עשה כך. כי כתר הסתיר לו בכלל את ראש א' ישסו"ת ולא ידע על הגבול הזה. חשב שאפשר להיות בעולה ויורד. אומר שעושה מה שרוצה בחדר, יכול לעשות מה שרוצה בכלל בחיים. אומר שלא. אלא כשיוצא מהחדר, כמו ילד שמשתולל וקופץ, ובא לכיתה אומרים לו שאי אפשר להשתולל כך. אומרת לו המורה, הרב בישיבה לא מאפשרים לו, והוא לא מבין כי בבית איפשרו לו. פה השתוללת עם הכתר, זה לא אומר שיכול לעבור את חוקי ישסו"ת. אומר שלא ידע שככה. לא ידעת, פגמת, נשברת, עולם התיקון עשה אח"כ שמה שיש בראש א' ישסו"ת שזה צ"ב יהיה ברור יותר. הפרסא מתחזקת ונהיית ברורה שעושים גבול ברור של הפרסא. זה בחלק ח' נקרא חיזוק הפרסא. לא מאפשרים לעבור על החוק הזה. יש חוק צ"ב, ואם רוצה גדלות וקטנות אז במסגרת צ"ב. פה או"א באו לעשות זיווג במסגרת צ"א ונשברו. והם בח' מ"ה, הרי כל מה שיצא בעולם הנקודים זה בח' מ"ה וב"ן שלמטה מטבור, ובעיקר ז"ת דנקודים, וכשלא הצליחו נשברו. יוצא שכשלא יודעים את חוק צ"ב או כל חוק אחר, זה לא פותר. אם לא יודע את החוק זה לא גורם שלא לשאת בתוצאות ובאחריות העבירה עליו.

זה נושא ראשון. צריכים לזכור, שצ"ב נשמר בקפידה עד גמה"ת אבל יתבטל בסוף, ומה שביטלו אותו באו"א גרם לשבירה. 

עכשיו רוצה ללמד אותנו את ד' פסיעות שעשתה ה"ת. ה"ת שאנחנו מדברים עליה. אומרים שבנקודות דס"ג היתה התכללות של ס"ג שהוא בח' השפעה, עם בח' ד' שהיא קבלה. העירוב הזה העלה רשימות של ד' ג', או של ד' מגלגלתא לראש, וזה חשוב כי על רשימות אלה רוצה לעשות זיווג. אלה תיקון מ"ה וב"ן. 

אומר, שבאמת עלו למעלה לראש, ואז עשו פסיעה מהראש, שהראש הוליד אותן לבח' ראש א' ישסו"ת, ממנו ירדו לכתר כי ראש א' ישסו"ת לא יכול לעבוד עם ד' ג' כי צריך לשמור על צ"ב. אומר לכתר שיהיה בעולה ויורד, ואני אשאר בקביעות לשמור על המסגרת, שומר החומות, שבתוכן תעשו מה שאתם רוצים. אז הכתר נהיה הזכר שמנהל את המערכה בתוך המסגרת של צ"ב. 

הד' ג' הועבר לו. זו פסיעה שניה.

הפסיעה הג' – ד' ג' לא מעביר לאו"א, אלא או"א מקבלים ד' ג' מיסוד דא"ק, לא הסברנו איך זה קרה, אלא יוסבר בהמשך – זו הארת השורוק, דרך היסוד, אבל ההארה דרך היסוד ד' ג' הם אלה שניתנו לאו"א, באו מלמטה וניתנו לאו"א וזו היתה פסיעה ד'. 

התפשטה לגוף, זו פסיעה ה'. פה כולל את הפסיעה הרביעית עליית ה"ת לאו"א והתפשטות לגוף, כולל אותן כפסיעה אחת. נאמר שיש מקומות, כמו בלוח התשובות, שאומר שהן ב' פסיעות, אז שם הוא מלמד ה' פסיעות ופה ב' פסיעות. 

אומר, עוד נקודה אחרונה: שהתפשטות זו, של ז"ת דנקודים, גרמה לשבירה, ולמה בכלל אפשר התפשטות? כי יש תיקון בפרסא הזו של הכתר, תיקון אחד שיכולה להיות בעולה ויורד. זה תיקון שהיא מסתירה לאו"א את הכתר. את הגדלות, השבירה, העליה וכו'. 

אין תגובות

להגיב