הדף היומי בתע"ס חלק ז' | שיעור 22 – עמוד תקכג – תקכד

116

חלק ז שיעור 22 עמוד תקכג

מה) ואח"כ מלך המלך הד' והוא ת"ת. ובהגיע אור אל שליש עליון שלו, שהוא עד החזה, אז המשיך בחינת כללות ה"ח ביסוד אבא וה"ג ביסוד אמא. כנודע. כי לכן היסוד נקרא כל, שכולל ה"ח וה"ג. וכבר ביארנו זה הציור, כי דעת כולל רישא דאו"א, והחסד הוא גופא דאבא, וגבורה הוא גופא דאמא, ושליש ת"ת עליון הוא היסוד דאו"א. וכאשר הגיע האור לב' שלישי תחתונים דת"ת, אז נגמרו כל אחורי או"א עלאין לירד, והמשיך החו"ג ברישייהו דיש"ס ותבונה, כי שם הוא מקום ראשם יחד. וכשמת ירדו ג' מלכים בכלי הה' שהוא נצח, ואז ירדו החסדים מרישא דיש"ס, וגבורות מרישא דתבונה עד למטה בגופא דילהון, וגם ישסו"ת נגרע מהם הבחי' דהסתכלות עיניהן זה בזה, ע"ד הנ"ל באו"א עלאין.

מה) ת"ת ובהגיע האור לשליש עליון שלו שהוא עד החזה, אז המשיך כללות ה"ח ביסוד אבא וכללות ה"ג ביסוד אמא: כמ"ש לעיל, שבהזדכך המסך דבחי"ב, לאחר שבירת הכלי דמלך הגבורה, לבחינה א', שהיא קומת ז"א. אז נתגלה כללות ה"ח וה"ג ביסודות דאו"א. ומלמעלה למטה הגיע האור למלך הד' שהוא שליש עליון דת"ת עד החזה. 

ויש אמנם להבין ענין כללות ה"ח וה"ג אלו שביסוד דאבא ואמא, מה פירושם. והענין תבין, במה שאיתא בזוהר, אמא עד הוד אתפשטותה, אבל יסוד אין לה. והענין כי כבר כתב הרב בחלק ה' (דף שט"ו אות ל"ג) בענין מטי ולא מטי, כי בהתפשטות ב' בא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, עד שאור המלכות בכלי היסוד, ומלכות נשארה בלי אור. ונמצא כי המסך דבחי"א שהוציא קומת אור החסדים, נתפשט רק עד הוד, ושם נזדכך לבחינת השורש, ויצאה עליו קומת מלכות, ואור המלכות הזה, נתלבש בכלי היסוד. כמ"ש בארוכה שם באו"פ (דף של"ו ד"ה חזר) ועי' שם כי אי אפשר להביא כאן האריכות הזו ונמצא אשר אור היסוד הוא בחי' חכמה בחוסר חסדים. כי כל הו"ק יצאו שם ע"י אמא בהארת חכמה בחסדים, ואחר שנזדכך המסך דבחי"א, נשארה הארת חכמה לבד בלי שום חסדים. וז"ס אמא עד הוד אתפשטותה, כי כל בחינת אמא היא רק אור דחסדים, ומאחר שנעלמו החסדים הרי אין לה עוד שום התפשטות להאיר בכלי דיסוד. אבל אבא שה"ס אור החכמה, נמצא שמאיר עוד ביסוד. וז"ס יסוד אבא אריך וצר. כי הוא נתפשט יותר מאמא, כי אמא כבר נפסקה כל הארתה בהוד, אבל אבא מאיר עוד ליסוד. שהוא אור המלכות, כנ"ל. 

והנה הארת אבא הזאת אשר בכלי דיסוד, נבחנת לבחי' ה"ג, כמ"ש שם באו"פ. והוא משום חסרון החסדים אשר שם. כי ע"כ יסוד אבא הוא צר, מתוקף הגבורות של הסיתום מחסדים. ולפי"ז תבין אשר אחר שנזדכך המסך מבחי"ב לבחי"א, שפירושו שה"ת עלה שוב בעינים, שהן בחי"א דראש, הנה אז שוב נכללה הבינה במלכות, וע"כ שוב נכללו בה ה"ג דאור המלכות אשר בכלי דהיסוד. כנ"ל (דף ת"ק ד"ה למעלה) וזה אמרו "שהמשיך כללות ה"ח ביסוד דאבא וה"ג ביסוד דאמא, דהיינו מחמת עלית ה"ת בעינים, שחזרו שוב אב"א, וחסדים דאבא הם חסרי ג"ר, מחמת ה"ת שבעינים, שז"ס כללות ה"ח שביסוד דאבא. ואמא נכללה מאור מלכות שבכלי דיסוד, שהוא הארת חכמה בלי חסדים. 

ומה שנקראים כללות ה"ח וה"ג, ולא ה"ח וה"ג בסתם. הוא כי נודע ששורש הכל הם ה' בחינות הנודעות כח"ב זו"ן. אמנם הן נבחנות בג' אופנים שרשיים: שהם בערך ראש תוך סוף, כי ה' הבחינות מצד אור החכמה בעצם, נקראות כח"ב זו"ן. וה' הבחינות מצד אור דחסדים, בהארת חכמה, נקראות חג"ת נצח והוד. ובחינת אור דהארת חכמה בלי חסדים, נקראת ה"ג סתם. ובחינת חסדים חסרי ג"ר, או בחינות גבורות שהם מוגנות באחורים דאמא, אבל בעצם הן חסרי ג"ר, כמו כאן שה"ת היא בעינים למעלה מבינה, נבחנות ג"כ לכללות ה"ח או כללות ה"ג וזכור זה. 

ועדיין יש להבין ענין התחלקות הכלי דת"ת לב' חצאים, שלא מצאנו זה בשום ספירה. והענין הוא, כי נודע, שג' הכלים: חסד גבורה ת"ת, הם בחי' ג"ר: כתר, חכמה, בינה, אלא להיותם בחינות אור דחסדים, נקראים חג"ת, אשר לפי זה נמצא, שכלי דת"ת הוא בחינת בינה. והנה ספירת הבינה, נבחנת לב' בחינות, א' נקרא בינה עלאה, וב' נקראת תבונה. וטעם התחלקותה הוא, כי נתבאר לעיל (תק"ז ד"ה יכולים) אשר בינה דאור ישר היא אור דחסדים בלי חכמה כלל, ואדרבה שדוחית חכמה מחמת שחפצה יותר בחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא. עש"ה. אמנם בשעה שהאצילה לזו"ן דאו"י, חזרה פב"פ עם חכמה, כדי להמשיך הארת חכמה, אל זו"ן דאו"י. עש"ה. הרי שיש ב' מצבים אל הבינה דאו"י. א' מטרם שהאצילה לזו"ן, אשר אז היא באור דחסדים ואחוריה לחכמה. וב' לאחר שהאצילה לזו"ן, כי אז כבר היא בבחינת פב"פ עם חכמה, כדי להמשיך הארת חכמה לבניה שהם זו"ן. ולפיכך ב' מצבים אלו, מחלקים את בינה דאו"י לשתי בחינות נבדלות זו מזו, הראשונה נקראת בינה, או אמא עלאה, והשניה נקראת תבונה. 

עתה תבין היטב דבר התחלקות הת"ת על ב' חצאים על החזה. כי הוא ממש ענין התחלקות הבינה: כי מחזה ולמעלה, הוא בחינת אמא עלאה, אשר אחוריה לחכמה, ובוחרת חסדים, כנ"ל, בסוד כי חפץ הוא. ומחזה ולמטה הוא בבחינת התבונה, שפניה לחכמה, ויש לה הארת חכמה, כנ"ל. 

וזה אמרו, ובהגיע האור לשליש עליון שלו שהוא עד החזה וכו'. כי אחר שחזרו או"א אב"א, והזווג נעשה על המסך שעלה לאור העינים, והוציא קומה דבחי"א, המוגנת באחורים של אמא הדוחים חכמה, כנ"ל, הנה האור של הקומה הזו, שנתפשט ממעלה למטה להגוף, אל הכלי דת"ת, לא היה יכול להתפשט שם יותר, רק עד שליש עליון של הת"ת, דהיינו עד החזה, ששם הוא חלק הת"ת הנמשך מן אמא עלאה, בבחינת אור דחסדים, ובאחורים על החכמה, אבל בחלק הת"ת שמחזה ולמטה, הנה שם בחינת התבונה, הממשכת הארת חכמה בשביל זו"ן, כנ"ל. וע"כ אין אור אחורים דאמא עלאה יכול לבא ולהתפשט שם, שכבר נפסק בחזה.

הגיע האור לב' שלישי תחתונים דת"ת, אז נגמרו כל אחורי או"א עילאין לירד: כלומר שכבר נפסק כל הארת הפרצוף של או"א עלאין, ואינם יכולים להאיר מחזה ולמטה, אפילו האורות אב"א שלהם, כי נפסקים על החזה, כנ"ל, בדיבור הסמוך. 

והנה נתבאר, אשר האור של ספירת החסד, כולו הוא בחינת גופא דאבא. והאור דספירת הגבורה, הוא בחינת גופא דאמא. והאור דשליש עליון של ת"ת הוא בחינת יסודות דאו"א. ותדע שענין המשכת ב' גופות דא"א למקום ג' הספירות הללו, הוא בדיוק גמור, כי שם מקומם לפי היחס של הכלים. כי ידעת, שג' הכלים חסד גבורה ת"ת הם בחינת כח"ב דחסדים. גם ידעת שכל קומת הגדלות דנקודים נמשכת ע"י זווג דע"ב ס"ג, והיא נחשבת לקומת ע"ב, כנ"ל (דף תקי"ז ד"ה ואע"פ) ונודע אשר בע"ב מתלבש אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור ז"א בכלי דבינה. לכן גם כאן התלבש גופא דאבא שהוא אור החכמה בכלי דחסד, שהוא בחינת כתר דחסדים, וגופא דאמא, שהוא אור הבינה, בכלי דגבורה, שהוא בחינת חכמה דחסדים. וגופא דיסודות או"א, שהוא קומת ז"א, התלבשה בש"ע דת"ת, שהוא בחינת אמא עלאה דחסדים. ולא יכול להתפשט לב"ש התחתונים דת"ת, כי שם בחינת התבונה דחסדים, וע"כ נפסק על החזה כנ"ל. הרי שכל אור בא בדיוק מתאים אל הכלי שלו, שבה' הבחינות דאור דחסדים והבן היטב. וזה אמרו, וכבר ביארנו זה הציור, כי דעת כולל רישא דאו"א, והחסד הוא גופא דאבא, והגבורה הוא גופא דאמא, ושליש ת"ת עליון הוא היסוד דאו"א, דהיינו כמו שנתבאר, שג' הכלים חג"ת, הם בחינת ג"ר, של ה' הבחינות שבחסדים, וע"כ המה המקבלים מאו"א עלאין גם כן, והכלי דת"ת, רק שליש העליון שלו שייך לג"ר, כי מחזה ולמטה כבר הוא בחינת תבונה. כנ"ל.

סיכום: היום למדנו יציאת המלכים. המלכים שיוצאים במדרגה נועדו לבטא את הרצון הגדול הזה, של היסוד דא"ק, שעלה למעלה והעלה ביקוש מז"ת נקודים לאמא. עכשיו או"א עושים עליהם זיווג. אבל היתה פה בעיה: שבאו להשתמש ברצונות גדולים מכוונה טובה, להגיע לתיקון סוף סוף, של אותו חלק של המדרגה שהיה חסום ולא קיבל אור. היתה טעות, חשבו שיכולים לתקן, לא הצליחו אבל זה גרם להם לבוא במגע עם המקומות האלו. כמו שאנחנו אומרים לאדם – אם לא תנסה איך תצליח. תנסה, וגם אם תיפול תקום ותתקן, כי הרי ברור שאתה לא יכול לגמרי. וזה לא נורא אם תבוא גם לנסיונות גדולים, תפסיק לפחד להתמודד עם המציאות. זה לא עוזר לך שאתה בורח מהמציאות. אתה צריך להתמודד איתה. אבל עלול להישבר. זה נכון, צודק. לא כדאי להשבר. עשה זאת בצורה הכי טובה. השתדל לא להשבר, אבל אם כדי לא להשבר אתה נמנע לגמרי מהחיים, ואתה לא חי, אז בשביל מה באת לעולם?! מי שלא יורה, לא מחטיא. אומר שלא יורה כי לא רוצה להחטיא. מי שלא עושה, לא טועה. אז לא עושה כלום, למה לי לטעות?! 

אז פה, בעולמות העליונים לא נהגו כך. זה נכון שאנחנו בשום אופן לא באים בכוונה לפגום. לא צריך לעשות בכוונה כדי לטעות. אבל כן צריך שגם אם יש סיכוי לטעות – לבוא למציאות. צריך להתמודד. ויותר מזה, עכשיו כשאנחנו נמצאים אחרי חטא אדה"ר, אין ברירה, אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא. אין ברירה. בכל התמודדות יש שאריות לא טובות שצריך לפלוט. כי כל דבר בא עם קליפות. אז לא לפחד להתמודד עם המציאות. זה עניין גדול מאוד, שצריך להבינו לכל האנשים, לכל הברחנים. 

מצד שני, לא צריכים להיות גם מופקרים לכל רוח מצויה. צריך ללמוד לאזן בין הסיכון לסיכוי, וללכת בדרך ראויה. יש כאלה שנעצרים מידי, ויש כאלה שמופקרים מידי. צריך למצוא את האיזון. 

בעולמות, מה שגורם לזיווג זה ביקוש שעולה לנו מבפנים. שאנחנו מרגישים שמשהו גורם לנו, אם לא אז היינו רוצים להשאר במקום רוחני, לעזוב אותנו במקום, אבל עולה ביקוש. כמו שעלה ביקוש מלמטה, ממקום החסרונות, ולמדנו חוק – שכל החסרונות נמצאים במקומות התחתונים, וכשעולים משם, אני מבין שהם יאתגרו אותי למקומות שיכולים להיות מאוד גבוהים. ככל שאני מסוגל לזכך אותם כך אני יכול להגיע למקומות יותר גבוהים.

המלך הראשון שיצא, היה מלך הדעת. כי הדעת היא הגורמת לזיווג. הדעת . הרצון הגופני – זו"ן שעלו לראש, זה דעת המזווג גרם לכך שאו"א, דהיינו ההשראה העליונה והרצון להוציא מהכח אל הפועל יבואו לידי שילוב ביניהם. שלא אהיה רק אדם מופשט עם מחשבות, ולא אהיה רק מי שרוצה מהכח לפועל בלי שום איזושהי השראה. רוצה ללמוד לשלב ביניהם, בין מופשט למעשי. אז הדעת היא זו שעושה זה. מה לשלב? לפי הדעת. אז המלך הראשון שיצא היה מלך הדעת, יצא בצורה של פב"פ ונשבר, אז ירד לדעת יותר ויותר קטנה, עד שהיום רוצים לעסוק במלך שליש עליון דת"ת ופה אומר, יש בנפש האדם שתי צורות. צורה אחת שנקראת 'בינה' וצורה שניה שנקראת 'תבונה'. ופה בדיוק שבאנו להוציא מלך שליש עליון דת"ת, היינו צריכים להשתמש בחלק מהבינה ולא בכולה, כי בבינה עצמה יש סוג של חלוקה. 

החלוקה היא בין ב' תכונות – ג"ר דבינה, וז"ת דבינה. אם נסתכל על תכונות או"י אז כתר הוא המשפיע, חכמה זה קבלת כל החכמה מלמעלה. באה בינה דאו"י – ה' של י.ה.ו.ה, ואומרת שכל כולה רק השפעה. אז זו תכונתה העיקרית, אבל הבח' הבאה שלה, כי רואה שלא יכולה רק השפעה, כי נבראה ע"מ לקבל. יוצאת תכונה חדשה שנקראת ז"א, שצריך לקבל גם הארת חכמה. בינה מסכימה. לעצמה לא צריכה חכמה, אבל כדי לקבל לתחתון מסכימה לקבל חכמה. לכן כשצריכה חכמה אז תסכים לקבל חכמה כתכונה נוספת, שנקראת ז"ת דבינה, או תבונה, שמתחלקת לב' חלקים, בתוך הראש, לחלק בראש ששייך להשראה העליונה, למאציל, וחלק שיודע לחשוב גם על בח' הגוף. יש אנשים שרוצים להיות רק מופשטים ולא מעשיים בכלל. יש אנשים מאוד מעשיים אבל חסרי השראה והפשטה. צריך ללמוד את ב' התכונות הללו. שתיהן שלימות הבינה. 

אדם שיש לו בינה יציבה, שומר על המסגרת הזו שמשלבת השראה ומעשיות. זה דבר לא קל, אבל צריכים למצוא את האיזון הזה. אומר, פה בדיוק שיצא מלך שליש עליון דת"ת היתה צריכה להיות החלוקה.

שליש עליון דת"ת, המלכים נקראים ע"ש הזיווג שעשו בבח' הדעת, שהוא כזה שמלך הדעת עשה זיווג על כל הדעת, כל הרצון הגופני. אח"כ היה פירוד, מלך החסד לחסד, מלך הגבורה לגבורה. מלך הת"ת, מזכיר שהת"ת היא בח' בינה, כי כשסופר מצד החכמה דאו"י, אז למדנו ד' בח' דאו"י כח"ב זו"ן, אבל מצד החסדים אלה אותם חסדים שעלו מהגוף כדי לייצר ביקוש בראש. אותם רצונות שעולים מלמטה. אז חסדים אלה מחולקים חג"ת נ"ה כנגד כח"ב זו"ן. 

יוצא שת"ת כנגד בינה. לכן כמו שהבינה מתחלקת כך גם המלכים מתחלקים לשליש עליון דת"ת וב' שלישים תחתונים, ולכן במלכים שיצאו, יצאו ב' מלכים שונים. מלך ב' שליש תחתונים דת"ת, ומלך שליש עליון. במקורם הם אחד, ואח"כ התחברו, אבל כשיוצאים הם כשתי תכונות נפרדות. ז"א שצריך לראות שאנחנו מבינים תמיד שתי צורות בראש – צורה מופשטת וצורה מעשית, ואז לשלב ביניהם, אבל בנפש הם שונים, ולכן צריכים להבין את שניהם. 

מי שלא מבין את שניהם, לא יודע לקיים את האיזון. מה שמעניין אותנו כרגע בשבירת המלכים, זה שברגע שנגמר מלך שליש עליון דת"ת שנקרא אב"א, נגמרה תכונת הבינה, של או"א שנקראים גם חכמה ובינה. צריכה לצאת אמא חדשה שנקראת תבונה. 

יצא פרצוף חדש שנקרא ישסו"ת כי תבונה היא תכונה חדשה, אז יצא גם פרצוף חדש, והזיווג הראשון של ישסו"ת יצא מלך ב' שלישים תחתונים דת"ת, שעליו נדבר בשיעור הבא.

תקכג-תקכד שיעור 22
1. כל המלכים נקראים ע"ש הדעת המזווג בראש .
2. בשיעור זה אנו מדברים על המעבר ממלך שליש עליון דת"ת למלך ב"ש תחתונים דת"ת.
3. מתעוררת קושיה מדוע תת מתחלק לשני מלכים נפרדים? התשובה לכך היא שהת"ת הוא בינה מצד הגוף. וכפי שהבינה מתחלקת לשתי תכונות הנקראות ג"ר דבינה וז"ת דבינה, או בינה ותבונה כך גם הת"ת מתחלקת .
4. לאחר שהסתיים מלך שליש עליון דת"ת יוצא פרצוף חדש ששם הנקבה המתפקדת נקראת תבונה. והזווג הוא בין הזכר הנקרא יש"ס ובין הנקבה הנקראת תבונה שבזווג הזה יוצא ב"ש תחתונים דת"ת שעליו נדבר בשיעור הבא.

בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

אין תגובות

להגיב