תלמוד עשר ספירות חלק א' ט' ניסן תשע"ט שיעור 7- עמוד ו' אות ד' למעלה (לאחר מכן אות צ' למטה) לאחר הצמצום היו לנו כלים דעגולים ועליהם אנחנו מדברים היום. מהם? מה הטבע שלהם? אם אני מסתכל על כתר. האם למעלה או למטה? מי גבוה יותר המלכות או כתר. זה תלוי איפה מסתכלים. בסה"כ המרחק שווה. בכלים דעגולים הרדיוס היה שווה. לא היה אליפטי, מרובע, משושה. אם היה כך, אז לא היה מרחק שווה בין האמצע לבין כל צדדיו, למשל. למה כל זה קרה? כי א"ס צמצם עצמו מבחינת עיגול. בהמשך נראה שהעיגול הוא תמונה שלמה. אות צ' עמוד ו' טור ב'- כל הטבעים (עיגולים) אין בהם קטן וגדול. אם אתה אומר לי שבאינסוף כולם היו בהשוואה אחת ולא היה שם הבחן של קטן וגדול, ובאינסוף לא יכול להיות שלא הכל שלם, אז זה ברור כי הכל שלם. אבל איך נוכל להבין שלאחר הצמצום , בעיגולים, אין הבחן של קטן וגדול ומעלה ומטה? איך זה יכול להיות אם מורגשת כבר ההשתוקקות? תשובה- הצמצום לא עשה את הנקודה האמצעית לבחינת סוף. הרצון לקבל לא עושה סוף להארה. האמת היא שאם היה עושה סוף, הטבע לא יכול היה למעשה לעשות את תכליתו. החוק- כל חיסרון שבא מיתרון הוא יתרון. כל חיסרון שבא מגרעון הוא גרעון. אני בודק לפי הסיבה שממנה נבע החיסרון. למשל חסר לי 100 שקלים, חסר לי כי נתתי לעני או כי גנבו לי. השאלה למה זה חסר לי. גם את החיסרון לא בודקים על פי ההיתראות שלו, אלא על פי הסיבה שגרמה לו. סיבת הדבר היא הקובעת. אם נסתכל על כל הבריאה- הסתלקות האור היא מוות. התנתקות מנותן החיים. אבל לא בגלל בושה הסתלק האור. אם בגלל שינוי צורה היה הצמצום, זה היה גרעון. הצמצום לא נעשה משום שינוי צורה. הוא נעשה בשל בחירה ביתר דבקות.

כפי שכתוב – ". אלא הצמצום נעשה, רק בסוד שעלה ברצונו (רצון מטרתי) הפשוט לברוא העולמות וכו' כנ"ל (אות מ' ד"ה פירוש, עיין שם), שפירושו, שחשק לאותה השוואת הצורה, אשר עתידה להתגלות על ידי בריאת העולמות, דהיינו, צורת הקבלה על מנת להשפיע נ"ר ליוצר, שיש בזה מעלה יתירה מאד נעלה: כי מצד אחד, הוא השפעה גמורה,(צד הבורא שבנברא) כי כל הרצון הוא, רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה ולא לצרכי עצמו כלום"

אין סוף בקבלה של הטבע. מהו יתרון? השפעה. אם אבא נותן עונש לילד שלו, האם העונש שנותן לו הוא בגלל גרעון? אם בגלל שכועס, גרעון. עוד חוק- כל חיסרון הבא מהשפעה הוא יתרון, כשהוא בא מרצון לקבל לעצמו הוא חיסרון. יסורים יכולים להיות טובים אם באו מיתרון שאני רוצה להשפיע. אם לא, אינם טובים. לכן הטבע שלנו הוא שלם. כל החיסרון שאתה רואה שיש לך, הוא יתרון.

כתוב- "באדם חשוב, נתנה היא את כסף הקידושין ואמר הוא הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, ואע"פ שכתוב בתורה ונתן בידה, שהבעל מחויב ליתן את כסף הקידושין, מ"מ כיון שאדם חשוב הוא, הנה האי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש, עש"ה"

הוא נתן בידה משמע שהוא צריך לתת לה. ההנאה שהיא מקבלת מכך שהיא נותנת, זה נקרא שהוא נתן לה. המשל בא להראות לנו שקבלה יכולה להיות נתינה. לא הפעולה החיצונית קובעת.

כל סיבת הצמצום היתה לא בגלל בושה, לא בגלל חיסרון, אלא בשל רצון ליתר דבקות.

רצון פשוט- כלי הפועל בצורה מטרתית ולא סיבתית. סיכום עשינו חזרה קצרה- הא"ס היה שלם בכל השלמויות. כאשר עלה… באמצע ממש- מהי הנקודה האמצעית- ההשתוקקות הגדולה לקבל . הסברנו לפי איך מורכב הרצון בא"ס. המורכבות מייצרת במלכות השתוקקות מלאה. למדנו שכאשר בחרה- צמצמה בשיעור של היום בא לבדוק, מה נקרא כלים דעגולים? שיש חיסרון אבל הוא לא גרעון. איך נבדוק? על פי הסיבה שבגללה אתה רואה את החיסרון הזה. כל חיסרון הבא מהשפעה הוא יתרון, כשהוא בא מרצון לקבל לעצמו הוא חיסרון. כלומר, אם אתה רוצה ללכת בדרך של השפעה, נתינה, החיסרון אינו בעייתי. ממה התעוררה השאלה הזו? מכך שראינו שבגלל הצמצום הסתלק האור, ואני רואה שאחד רוצה לקבל יותר, אחד פחות….אין

הבדל ביניהם? לא. לתמונה השלמה צריך את כולם. כל הטבע הוא טוב. סיבת הצמצום היתה בגלל יתר דבקות. החיסרון מתראה אך בא מיתרון הנקרא אצלי השפעה. חוק נפשי – כל חיסרון הבא מרצון להשפיע- הוא יתרון הכללים שלנו

א. העגולים, שהוא הטבע שנוצר, הוא שלמות.

ב. כל סיבת הצמצום היתה בגלל יתר דבקות.

ג. כל חיסרון שבא מיתרון הוא יתרון, כל חיסרון הבא מגרעון הוא גרעון.

ד. יתרון מוגדר אצלנו כהשפעה . על כן כל חיסרון הבא מהשפעה הוא יתרון, אם בא מרצון לקבל הוא חיסרון.

ה. לכן, כל הצמצום היה דבר שלם ומה שהתקבל כעגולים הוא דבר שלם.

כל העבודה שלנו צריכה להיות במסגרת הטוב הזה. כדאי להסתכל במבט גדול בחיים. הכל הולך לטוב….

שיעור 6- עמוד ה' טור ב' למטה

למדנו שאנחנו רוצים להבין מי זאת המלכות. הבנו שהיא מורכבת. בנויה מיקוק שהן ד' בחינות. כל זה למדנו כדי להבין מהי הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש. בנוסף למדנו שיש 5 שלבים כדי לעבור ממצב של אינסוף לצמצום:

מהם שלבי הצמצום – 5 שלבים

1. דבקות של השלמה

2. בחירה ביתר דבקות

3. בושה

4. צמצום הרצון – הסתלקות האור

5. כלים דעגולים

כעת ללימוד של היום- עמוד ה' טור ב' למטה: "והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב'…עד למילים – והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'. " (סוף פסקה ראשונה עמ' ו')

כעת הסברנו את 5 הבחינות למה הן מחויבות

❖ כתר- קוצו של י'-

❖ זכר- חכמה – י'- התפשטות א' (מהכתר) של אור חכמה-

❖ נקבה- בינה- ה'- התגברות א' על אור דחכמה (כמו כתר של ההתגברות) – אני לא רוצה לקבל את החכמה

❖ זכר- זעיר אנפין- תפארת- ו' – התפשטות ב' של אור דחסדים (כמו כתר של חסדים) – ככל שהחומר יותר קטן האור

יותר גדול. ❖ נקבה- מלכות – ה'- התגברות ב' – השתוקקות מלאה

מלכות אומרת אני באמת רציתי להיות משפיעה. אבל אני מבינה שהייתי צריכה לוותר על זה כי הבורא רוצה שאקבל אז אני מתגברת על הרצון שלי להיות משפיעה.

"והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור"

מאחר שאין לך ראש וסוף- איך יש לך אמצע? עונה לנו- הנה בחינה ד' זו הנקראת נקודה אמצעית.

מלכות זו הינה אבן השתיה שכל העולם רדוף אחריה- כי מאותה השתוקקות אם עושים ממנה בית מקדש היא טובה ואם רוצים ממנה לעצמנו , אז היא רעה.

מיהי הבחינה ד' אשר באמצע ממש? זוהי הנקודה שכל האור מאיר סביבה. מי זה השמו הזה? אותה השתוקקות לכל האור ורואים שבנויה מד' בחינות.

כמה השתוקקות צריכה להיות לאדם? בלי גבול. בני אדם מסתירים את ההשתוקקות. זה נכון להימנע אבל כדי לייצר משהו חדש שהוא טוב. אסור להימנע סתם . אם אתה נמנע מלקבל, זה כדי לייצר כלי חדש כדי לקבל נכון.

לאחר מכן מדבר על קבלה מחוצה לה לעומת קבלה בתוכיותה-

ומדוע שלא תקבל באינסוף בתוכיותה כמו בגמר תיקון?תוך נקרא רצון עצמי, כאשר תבנה רצון עצמי של אהבה אז תוכל לקבל אור אינסוף בתוכה, היות שהתוך שלה יהיה מחוץ לעצמה. אך בא"ס היא משתמשת ברצון שנתן לה הבורא. וזה נקרא שהוא מסבב אותה דהיינו סיבה לה. כלומר, באינסוף האור מסבב אותה עד לאין שיעור- מתוארת כנקודה באמצע שהאור מאיר בה סביב סביב. זהו מושג חשוב. כי כשמקבלת בתוכה, זה מהכוחות שלה עצמה.

מסביב- מי גורם לה? האור מסבב אותה. אין לה כוחות משל עצמה. מה שקרה למלכות בא"ס קרה לא מכוחות עצמה. מאירים לה מבחוץ. לאחר שהיה הצמצום הנברא חייב לקבל עם תנועה מצידו.

דוגמה- אם אני אומר אני מהכח שלי כל החלל הזה יזוז. לא יזוז כלום. אם הייתי צריך להחזיק את כל האברים לא הייתי מצליח. בן אדם לא נצליח לברוא. יש מה שלא בכוחו. שאין לנו את היכולת להיות הבורא. אין לנו את הכוחות האלה.

איפה מחזיקים את האור לאחר הצמצום?- בתוכיותם – מהכח שלהם עצמם על מי אתה אומר שצמצם עצמו בנקודה האמצעים באמצע ממש- על המלכות. מה הכוונה באמצע- עונה לנו הכתוב: שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר. כלומר הנקודה האמצעית היא אמצעית לאור- באמצע האור – שהוא קובע כל מה שקורה איתה. למה הכוונה אחדותה הפשוטה? האור והכלי באו כאחד. למה צמצם עצמו- כי רצה יתר דבקות. עד פה אות נ'

נסתכל על הטבלה בלי הטור השמאלי. צריך להכיר את הבחינות. להתרגל לשמות. הסבר- אור פשוט- האור והכלי באו כאחד. במלכות- בד', כבר היתה השתוקקות מצד עצמה. אם אני רוצה לבנות השתוקקות מה הסיבות לכך? צריך ד' סיבות שנגרום כדי שתיווצר אמביציה. להאמין שאתן לו או שיש מקום שיכול לתת לו את הכח הזה. (כתר) חכמה- איך אדע מה לבקש- צריך לעורר את זה. אפילו על ידי הדמיון. בינה- צריך מודעות עצמית. תפארת- שאקבל קצת כדי לעורר את זה ועל ידי בחינות אלה בונים השתוקקות אות ס' כתוב "ונתרחק אל" אם אני אומר נתרחק זאת אומרת שיש מרחק. גשמי לכאורה. מרחק נתבאר בשינוי הצורה שבין הכלי ובין האור. מה זה נתרחק- איך צמצם את האור? אמר אני מוותר על הקבלה בצורה הזו, אז האור הסתלק. מה חדש עכשיו שיש מרחק? הרי גם קודם היה שינוי צורה בין הכלי לאור…… קודם באינסוף שינוי צורה לא סתר. עד עכשיו לא הפריע. ברגע שבחר ביתר דבקות- כבר מפריע שינוי הצורה. כתוב שהאור העליון אין בו מבח' רצון לקבל ולא כלום, כיוון שנשתנתה צורתם- קודם זה לא הפריע עכשיו יש לה מודעות

עצמית. היא יודעת את זה. נגלה שינוי צורה לגרעון והרחקה. הרי באינסוף היה שינוי צורה אלא שלא גרם לריחוק. למה, איך? לא יודעים. לא יכולנו לחשוב. הכל בא לא מהאדם. בא מהאור.

עכשיו חווה כמה הם שונים זה מזה- לגמרי- בעצם בתוך האדם , בבריאה היה השינוי הזה. עד שהאדם לא בא להשפיע לא מרגיש את הריחוק. עכשיו שבא להשפיע מרגיש שהוא רחוק.

כתוב " ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית." למה הכוונה? עונה – ד' הבחינות הנ"ל, מכונות גם ד' צדדים. ומשמיענו הרב, שאף על פי, שהצמצום לא היה אלא רק בנקודה האמצעית כנ"ל, שהיא בחינה ד', מ"מ נסתלק האור מכל ד' הבחינות, מטעם, שאין ענין מקצת נוהג ברוחני, וע"כ נסתלק גם מג' בחינות.

ד' צדדים – אף על פי שהצמצום לא היה אומר לא לכל ד' הבחינות אלא רק להשתוקקות המלאה- מכל מקום הסתלק האור מכל ד' הבחינות. אם משהו מורכב אבל הם מחוברים ואני מזיז- הכל זז. הם היו יחידה מורכבת באינסוף. לכן זה משפיע על כל הבחינות, זה נקרא אין מקצת נוהג ברוחני.

סיכום

המשכנו את אות נ' כדי להסביר מה נקרא הנקודה האמצעית- היא נקודת ההשתוקקות המלאה. היא נקודת מלכות.

מה ההבדל בין מה שלמדנו קודם?- אומר שההשתוקקות היא מורכבת והבהיר את השם יקוק.

למה זה כל כך חשוב? כי כשאנחנו מדבים על יקוק. אין דבר בבריאה חוץ מזה. הכל בנוי מזה.

זה דבר גדול להבין כי כל מורכבות בבריאה תהיה בנויה ממורכבות זו.

כל פרט כפוף לכלל בו בוא נמצא- זה נקרא שמו. לא היה פירוד כי הוא היה כפוף.

אמר לנו שהבנה הזו בנויה מד' בחינות – ב' התפשטויות וב' התגברויות לפי הטבלה . שני זכרים שתי נקבות .

התפקיד שלי לקבל את כל האור ממנו.

לאחר שלמדנו את הבחינות האלה, ראינו את המבנה הכללי . כל העשר ספירות נחזור עליהן עוד פעמים רבות.

מי הן? יקוק וקוצו של י'

למה חשוב לי להבין את הרצונות- כדי לדעת איזה רצון אצטרך לגלות שם.

גם להיות פאסיבי צריך לדעת. נלמד איך להשתמש בתכונות האלה בצורה נכונה. יש לי מודעות עצמית. אני רוצה לגלות את הרצון ה'ג' – מקבל על ההכרח- רוצה חסדים אבל אין לי ברירה מקבל חכמה. בחינה ד' הרצון השלם.

מהי הנקודה האמצעית- שמו שמחולק. אני לא יודע במי אתה מספר לי שעשה צמצום? במקבל בעל מנת לקבל עשה צמצום דיברנו מהו מצדדי- ד' בחינות. כלומר הסתלק מהכל. לא רק ממלכות אלא מכל שמו. ומה התקבל לנו? כלים דעגולים. נשארו לנו עשר ספירות דעגולים. . מה שבא לומר- האור הסתלכק מכל שמו- אבל על מה הצמצום? על ההשתוקקות השלמה למדנו, מהן ד' בחינות דאור ישר, עוד צורות להסתכל עליהן ואיך מייצרים אמביציה. כל זה כדי לומר שהצמצום היה בנקודה האמצעית והאור הסתלק מכל ד' הבחינות. אשר באמצע ממש- מה זה? כשהיא קיבלה באמצע לא פעלה מצד עצמה- האור מסבב אותה כשקיבלה בתוכיותה- מצד עצמה.

תלמוד עשר ספירות חלק א' ו' ניסן תשע"ט שיעור 5- עמוד ד' טור ב'

מה למדנו עד כה: חזרה קצרה איך נראה האינסוף בכל השלמות האפשרית. דהיינו האינסוף בנוי כך שכל האור ממלא את הרצון. כל מה שנברא שם נברא בצורה שלמה. לא היה חלל, לא היה אויר ריקני. אין כלי של רצון להשפיע עם אור חסדים אין כלי של רצון לקבל עם אור חכמה. לא היה לו לא בח' ראש ולא בח' סוף- אלא הכל היה אור אחד פשוט. למה בכלל רצה לעשות תנועה? עלה ברצונו הפשוט- מסיבה תכליתית. לא בגלל שחסר לו משהו. גם הנברא יכול לפעול באופן עתידי וכך כדאי. רצה לברוא העולמות. מה זה רצה אנחנו נלמד. מה זה דבקות ומה זה פירוד- איך בודקים. השוואת צורה דבקות, שינוי צורה פירוד. באינסוף היה מצב של אחדות למרות שיש שם שינוי צורה. איך? אנחנו לא מבינים. עוד אמר שמה שרצה זה לברוא העולמות ועשה איזשהו שינוי. קישט את עצמו ורצה יתר דבקות. את התנועה הזו נלמד. מציאות צמצום א'. מה קרה בצמצום? תוצאת הצמצום כלים דעיגולים. האור הסתלק. מה קרה? באינסוף כל האור היה מסביב לנקודה האמצעית באמצע ממש ונקודה זו החליטה לעשות צמצום. את הצמצום אנחנו רוצים להבין

צמצום א' 1. דבקות של השלמה- מה שהיה באינסוף 2. רצון ליתר דבקות- רצתה דבקות נוספת של השוואת צורה. בעולם אומרים שהיציאה מאינסוף היתה בגלל בושה. הרצון ליתר דבקות הוא בחירה. מאיזה חיסרון בחרו ביתר דבקות? מה הניע אותם – בחירה. לא היתה סיבה שמכריחה. לא ניתן לומר שמטעם חסרון. עלינו להיצמד ליסודות כשלומדים. יסוד- האינסוף הוא דבר שלם בכל השלמויות. למה זה כל כך חשוב? גם בעבודת נפש צריך לפעול כך- נבחר באהבה לא בגלל הרצון לקבל, למה ? ללא סיבה. רצתה לקשט עצמה. לא חייבת. זו התנועה הראשונה של הבריאה. נלמד בחלק ו' "כל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם" אף פעם לא ניתן יהיה להחזיר את זה אחורה. זוהי בחירה באהבה. לא ניתן למשל לומר שאני לא רוצה להיות בן אדם. זה הטבע שלך . הטבע שלך הוא טבע של אהבה. 3. בושה מהי בושה? מכיוון שרצו לקבל בעל מנת להשפיע. רצו ואין להם. כשרוצה לשלם ואין לי. משלם מהצורה ביתר דבקות. אני מוכן לתת את עצמי . זה משלם (משלים) את הכל. לא אם יהיה לי יותר רכוש, לא זה משלם על הכל. מה משלם על הכל? דבקות . אהבה. כשאין את זה, יש בושה. יש מה לשלם. מה אני עושה? הולך להביא כסף לעבוד. למה יצאו מהאינסוף כדי ללכת לעבוד. מה עלי לעשות בעבודה? לייצר מוצר. מהו? רצון לקבל בעל מנת משפיע. מה שמקרב אותי למוצר נכון.

כלים דעגולים זהו המוצר שנוצר. האור כבר לא יכול להיכנס אליהם. אסור לקבלו וגם אי אפשר. ברצון לקבל לעצמי, בפרטיות לא ניתן לקבל את האור. מהם שלבי הצמצום – 5 שלבים 1. דבקות של השלמה 2. בחירה ביתר דבקות 3. בושה 4. צמצום הרצון – הסתלקות האור 5. כלים דעגולים

כל התהליך הזה נובע מבחירה. לכן נוצרו כלים דעגולים. אז נשאלת שאלה- מהו הקישוט? אם הוא לא שלם, צריך לעשות תנועה. איך ניתן לעשות תנועה אם שלם? מבחירה. למה באינסוף ניתן לעשות תנועה ? הכלי פעל רק מכוחו של הבורא. הבחירה היא כח של הבורא ולא של הנברא. השתמש בכח של הבורא. אז מהי יתר דבקות- יש שלמות שאותה רוצה הנברא להשיג מבחינתו. השלמות שאני רוצה להשיג שבאה ממני. יש הרגש פאסיבי או אקטיבי. מהי השלמות? התלבשות אור בכלי. כדי שארגיש אותו שבא מצידי זו הבחירה ביתר דבקות. כח הבינה שבנברא. ממנו בחר. כח הבורא שבנברא. כדי להבין את הצמצום- אמרנו שהיתה לנו מציאות של הוא ושמו אחד. אנחנו הולכים צעד אחורה כדי להבין מי זה האמצע? מיהו הרצון לקבל . התשובה היא שהאינסוף הוא מורכב. רק דבר אחד בלתי מורכב. היא נקראת י'- ק'-ו'-ק'. מיהם החלקים הבונים את הרצון לקבל הנקרא השתוקקות? זה אומר לנו באות נ' – "וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע, ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו." יש רצון לקבל אך אינו עושה פירוד. לא ניתן להבין זה. אבל לפני הצמצום לא נבחן לפירוד. על שלמותו הקיימת- הרבה טעו בו. כל מה שבא מלמעלה בא בבת אחת. כל מה שבא מלמטה מתגלה לאט לאט. כל מה שבא באינסוף הוא מהבחן הא' – שהכל היה שלם. אז ברא הכל בבת אחת וכעת אנחנו רוצים להתחקות על החלקים. אנחנו הולכים לדבר על תהליך של ד' מדרגות של אור ישר.

קוצו של יוד י ק' ו ק'

באינסוף יש לי נקודה ויש לי אור המשפיע מבחוץ על הנקודה הזו. הכל סביב הנקודה האמצעית אבל בה יש את יק'ו'ק' וביוד יש גם קוצו של יוד. כך בנויה המציאות שקראנו לה שמו. זוהי המורכבות של המלכות שנבראה. זהו המצב באינסוף . כעת רוצה לראות איך מורכב השמו הזה. אני דן בהויה זו איך היא בנויה. למה יש לנו ד' מדרגות בשמו? הוא עצם מורכב. ברגע שיש לי התפשטות מהרצון אז חייב להיות שיש לי נאצל. בנאצל הזה ברגע שהתפשט מעצמותו כבר יש רצון לקבל יש מאין. רק בעצמותו אין רצון לקבל. כל זמן שמדברים על האור לפני הגיעו לבחינת נאצל אז הוא עצמותו. בריאה היא באינסוף. יצאה מעצמותו להיות נאצל. כי ברוחני לא יצויר שום הבדל. אם אני אומר שיש נאצל- יש רצון לקבל שקודם לא היה . אמנם כל כמה שאין …. אינו עדיין קבוע בנאצל- אם אני רוצה לגלות את הרצון, עדיין לא קבוע בנאצל. כמו שאני אומר- יש בי רעב. עלי להרגיש את הסקרנות. כשנאצל צריך להשתוקק להרגיש את המאציל. השתוקקות התעוררות לפעולה. המלכות נקראה השתוקקות לקבל את כל האור. אמנם לא ניתן שתהיה אלא כשאין בה השפע. למה אני צריך שלא יהיה השפע? כדי להשתוקק. למה צריך להיות רעב? לכאורה אם יש שפע, יש אושר. אם אין שפע, יש גילוי עצמי ללא אושר. אם נותן לי רעב- כשאין את האור אבל במטרה בבריאה שיהיה לי את האור, וגם אני רוצה להנות וזה יבוא רק עם השתוקקות. אני צריך פעם אחת להרגיש את החיסרון. אם לא מרגיש פעם אחת את הרעב- לא יכול ליהנות באמת.

התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי לתפקידו.

מאיזה רגע נבחן הרעב לחיסרון? כשמסתלק האור והוא קצת מגורה לרצותו חזרה. כי עלי להרגיש את הרצון. עד פה הבנו שכדי שיהיה כלי קבלה צריך להסתלק האור. "שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה" – אומר הרצון לקבל חייב שיהיה בו גם רצון להשפיע. אם לא כן היה פירוד גמור ח"ו. אם אני כדי להתחבר לבורא צריך להיות בי רצון להשפיע , אז השאלה, איך יכול להיות שבבורא אין רצון לקבל והוא מתחבר אלי? התשובה- אין שאלה בעצמותו. אלא אני צריך שיהיה בי רצון להשפיע כדי להתחבר אליו. אולי התשובה היא שאני צריכה את הדבקות ולכן חייב להיות בי רצון להשפיע. כשאני מתחבר יש בי רצון להשפיע ואז הוא יכול להתקרב אלי. הוא לא צריך לעשות את התנועה, לכן לא צריך להיות בבורא רצון לקבל. אנחנו לומדים איך המלכות הזו בנויה, איך היא מורכבת. התפשטות הא'- זכר- היא שפע- באה מהעליון- נקראת אור דחכמה או אור דעצמות. חכמה- י' דשם הויה- הרצון לקבל קיים בה אך הוא בא יחד עם האור. קבלה פאסיבית. "אור של תקונים להשלמת הנאצל". – שמחה היא אור דתקונים ואינה המטרה היא אור דתקונים.  כתר- מתפשט האור- קוצו של יוד.  חכמה- האור והכלי באים יחד. התפשטות א' – בחינה א'- י'  בינה- אור דחסדים. התגברות א'- בחינה ב'- ה'  תפארת- מתחילים לערב עוד פעם את הרצון לקבל, התפשטות אור דחסדים- התפשטות ב'- ו'  מלכות- מתגלה כל ההשתוקקות, מתגבר על אור דחסדים- התגברות הב'- בחינה ד' – ה' כל זמן שאינך משתוקק, אין לך כלי. לפיכך אין כלי בלי ארבעת הבחינות. רק במורכבות הזו יש את ההשתוקקות. כשעושה צמצום מצמצם את בחינה ד'. נעסוק בצמצום באור חדש דרך הד' בחינות.

סיכום למדנו מהם שלבי הצמצום- 5 שלבים. תכליתו – הכלים דעגולים. הטבע של הבריאה. למדנו ד' בחינות דאור ישר שהוא המורכבות של הרצון לקבל באינסוף. אני צריך שבאהבה תהיה גם יראה. לא יכול לקבל את האור עם בושה. מצמצם את ההשתוקקות שלי לקבל כדי שאוכל לבנות את הצורה . הפגישה שלי את ההשתוקקות שלי היא רק מקום לעבודה. מהי העבודה? להתחבר לבורא. כעת רוצים ללמוד איך בנוי האינסוף. התפשטות א' התגברות א' התפשטות ב' התגברות ב'. הרגש הרצון נקרא השתוקקות. על מה נעשה הצמצום? על ההשתוקקות.

מה למדנו עד כה הבורא ברא את הבריאה יש מאין. למה אנחנו קוראים לו בורא ואיך אנחנו יודעים שאנחנו תוצר של יש מאין? התשובה היא שאנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לקבל ובבורא הרי אין רצון לקבל ואם זה כך, אנחנו קוראים לזה יש מאין.

עוד כתוב שמטרם…. היה אור עליון פשוט- כל מה שלמדנו עד כה בא לתאר את מציאות אינסוף. לאחר האינסוף הזה. הבחינה שאחרי הוא הצמצום, מציאות בהבחנה הב'. איך זה קרה ומה זה קרה, נדע בהמשך. היתה מציאות שלמה שהכל היה בה שלם כעת מתחילים לתאר את השלמות שם, יש שם רצון, היה ממולא באור עליון פשוט- האור והכלי באים כאחד ועדיין לא התגלה הרצון.

לא היה מקום פנוי לתיקונים- לא היה בחינת רצון להשפיע שהתמלא באור ולא היה גם רצון לקבל פנוי מאור. הבריאה בנויה משני צדדים- צד הבורא שבבריאה- רצון להשפיע- אור של חסדים- התכללות

וצד הבריאה שבבריאה שהיא רצון לקבל- אור חכמה- עצם. לא היתה מציאות של אויר ריקני וחלל.

אלא היה הכל ממולא אור אינסוף פשוט. אלא הכל היה אור פשוט שווה בהשוואה אחת. עד פה למדנו בשני השיעורים הראשונים. למדנו בדרך עבודה שטוב לפעול מטעם המטרה ולא החיסרון. כואב לי במטרה, במקום שאליו רוצה להגיע.

רוב בני האדם הפועלים בדרך הזו, הולכים ונסוגים ועובדים על ההכרח. רק לפני מבחנים למשל לומדים. כי חייבים. אומר בעל הסולם- כשאדם פועל מנקודת ההעדר, קצת מרים את הראש ושוב שוקע. זו פעולה מנקודה סיבתית. כשאדם פועל מנקודת השובע- מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. פועל מטרתית. אומר בעל הסולם רצון בלי חיסרון- רצון באינסוף. מה עלה ברצון האינסוף- לברוא הנבראים ולהוציא לאור וכו' איך יוכלו הנבראים להיות שותפים? היות והבורא רצה להיטיב לנבראיו לכן ברא בריאות כדי להיטיב להם. אנחנו לא יכולים לתפוס את רצונו של הבורא שאינו חיסרון. שאלנו על המושג אינסוף, מהו? שהכלי לא עושה סוף. שאלנו איך, ענה שאין לנו תפיסה בזה. כדי להבין זה, הגדיר מושג פשוט- קרבה וריחוק ברוחניות- השוואה ושינוי צורה. הרצון לקבל שונה, אבל למרות השוני, אין פירוד ביניהם באינסוף. עד כה למדנו על האינסוף. עכשיו לומדים על התנועה הראשונית. עוד דברים חשובים למדנו.

1. אין שאלה בעצמותו 2. מהו קירוב וריחוק ברוחני 3. זמן הוא מספר שינויי צורה.

הנושא היום- הצמצום מסביבות הנקודה האמצעית מה זה צמצם עצמו- האם האור או הרצון? הבורא או הנברא?

אין לנו אפשרות לדבר ממנו, ממילא צריכים לומר שמי שעשה את הצמצום הוא הנברא אבל בא"ס יש רצון שצמצם עצמו בנק' האמצעית.

מה זה באמצע? בזה הוא מתעכב ומסביר בהרחבה. גם אם מדברים מצד האור, תמיד אנחנו תופסים מצד הרצון.

מהי נקודה? אם אני לוקח דף ואני אומר שאני עושה נקודה, (הרב מצייר נקודות בגדלים שונים), שואל מהי נקודה? ששואפת כאילו אין חומר בכלל, זו נקודה. לא יכול להגיד שלא קיימת.

תארנו אותה וכתוב וצמצם האור ההוא- מצמצם את הרצון שלי. איך? . האור מסתלק.

התפשטות והסתלקות האור תלויה ברצון. אות מ' אור פנימי "כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס ב"ה, מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה"

איך יש אחדות פשוטה בא"ס למרות שיש שינוי צורה? "ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות" – רצון פשוט.

כשיש אור בכלי, נקרא הוצאה לאור. להרגיש משהו, נקרא הוצאה לאור. כשיש התלבשות אור בכלי, זה מה שרצה הבורא. צריכים להרגיש שני דברים:

הארת כלים- שארגיש רעב. פעם שניה שארגיש את השובע. אבל אם לא מרגיש את הרצון, לא ארגיש את מילויו. כמו לתת סקרנות ואז לתת את האור בסקרנות. עוה"ז- פרטיות , גשמיות (לא חושים גשמיים) ההשתוקקות הגדולה ביותר האפשרית. עולמות מלשון העלם. שארגיש הכי רחוק מהבורא.

אם אדם אינו מרגיש את הרצון לקבל, את הריחוק מה' אין לו מה לקרוא לבורא. כתוב השיבנו אבינו לתורתך- אם אתה משיב את הפנים לתורה ואתה רואה את הדרך אז אתה בבח' קרבנו אבינו לעבודתך. רוצה שנהיה שותפים לבריאה, כדי שהתחתון יוכל להשלים עצמו בקשר של אהבה. נתינת מקום. כדי לעשות נחת רוח לבורא. לא כתוב לשנות את הרצון אלא את צורת הרצון. עובדים על איך לקבל. לא משנה מה יתנו לך , זו שאלה חומרית , זה לא מה שמתקנים. צריך לתקן את הצורה. איך לקבל. לא מה לקבל. איך תתייחס למה שאתה ממילא חי- את זה אתה צריך לתקן. כשאתה מאשים- אתה מאשים את החומר.

רק את הצורה אתה צריך לתקן. באנו לתקן את הצורה ולא את החומר. כתוב- הנה אז מסוגלות הנשמות להפך את להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע,

למה הרצון מפריד? כי זה אחרי הצמצום.

שימו לב, הוא מדייק. לא צריך להפך את הרצון לקבל לעומת הרצון להשפיע. צריך להפך את צורת הרצון. מותר לרצות להנות. לא חטא. רק את הצורה אתה צריך לשנות, איך להנות.

כלומר לקבל מהמאציל, כדי להשפיע נחת רוח לו. בגלל שלא צריך כלום, אין לו נחת רוח מבחינת התפיסה שלנו. כלומר אנחנו לא יודעים מהי נחת הרוח אצלו. מהי נחת רוח אצל הבורא? אנחנו לא יודעים. רק אנחנו צריכים לכוון להשפיע לו נחת רוח. אם אני מקבל את שפעו כי אני רוצה לעשות לו נחת רוח, אני מבחינתי פועל לעשות לו נחת רוח. מבלי לדעת כמובן אם אני

עושה לו נחת רוח.

כשאני רוצה לתת נחת רוח לבורא- שלא נטעה שאני מקבל ואז נותן. זה לא שאני כמו צינור. צינור הוא רק משל. כשאני עושה נחת רוח לנותן לי, זה נקרא מקבל בע"מ להשפיע.

כבר למדנו שמהי דבקות, השוואת צורה. אם לבורא יש צורה כזו- גם אני רוצה צורה כזו. הבורא נותן לי ממשלה על צורת הרצון- הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים- מוכן לותר על הרצון ולפעול כלפיו…. בעל הסולם מדייק שנתן לנו אפשרות לפעול כדי לשנות את הצורה. כל תפקיד עשייתנו- ליצר צורה. צריך להיות מרוכז במה התפקיד שלך. איך אדם יודע מה נכון ומה לא נכון בחיים? מה שמקרב אותי למטרה זה דבר נכון, מה שמרחיק אותי מהמטרה לא נכון.

למה באים אלינו המקרים- כדי לאמן אותנו לשנות צורה.

למה אני עושה את הפעולות? באופן רגיל כדי לקבל תענוג אבל הוא בא כלוואי. כל מה שצמצמת עצמך בא רק כדי לקבל באופן נכון ולא כדי לקבל. כלומר כדי לייצר צורה של בעל מנת משפיע.

אם אני מייצר את הצורה שלי, אני משמעותי, אני משפיע. "לקדמותם"- הוא אחד ושמו אחד. לא הכוונה שחוזרים לאינסוף. אלא אחרי ששיפצנו, שינינו את הצורה. כל התהליך הוא כמו פרבולה. מנקודת העולם הזה צריך חזרה לעלות. לפי הציור. כל פעם שמגיע לנקודה תחתונה, אתה צריך לעלות מקו ימין. שאלה- מה זה להשפיע נכון אם זה לא להיות צינור? תשובה- איך אתה מקבל סוכריה אתה אומר אני לא רוצה את הסוכריה, אני לא רוצה לקבל אותה בשבילי. אני נהנה כי אתה רוצה לתת לי אותה. אם צמצת עצמך בגלל האידאה, פתאום אתה רואה שאתה יותר זך.

שמו בגימטריה רצון – הוא ושמו אחד, הם באחדות. קישט את עצמו להשוות צורתו לאור העליון. אחת הטעויות הגדולות שלומדים שבגלל לחם בזיון היה צמצום. לא היתה בושה באינסוף. למה? קישוט. הרי למדנו שא"ס שלם ולא חסר לו כלום. מהסיבת הצמצום- עלה ברצונו הפשוט- הצמצום היה בגלל רצון מטרתי. לא היה חסר לו. מהו הקישוט? נלמד. קישוט דבר מחוץ למה שאני חייב. בחרתי בזה.

מהי בחינה ד'- רוצה להסתלק מהאגו שלו. המטרה לא להיות צודק- המטרה להגיע ליחד. זה נקרא יתר דבקות. זוהי השוואת צורה . אני חייב לותר על הצורה שבעל מנת לקבל.

קירוב הצורה עושה דבקות.

אם ממעט את הנקודה הזו של הפרבולה- הגעת אליה ואתה ממעט אותה, אז מיעוט האגו הגדול, הוא כאילו אתה הולך לעקוד אותו לגמרי.

אם אני מקטין את הרצון- אז יסתלק האור. לא שהאויר יצא לבד, אלא שצמצמתי. למה? קישוט. וזה עניין הצמצום. בשיעור הבא נלמד מהם חמשת השלבים של הצמצום. כי זהו הדבר המרכזי ביותר ביהדות. על זה היא בנויה.

סיכום

1. ראינו שהא"ס דבר שלם ואין דבר המוריד משלמותו. אין בו שום אויר ריקני ואור, גוף, סוף . דבר שלם שאי אפשר להוסיף על שלמותו כלום.

2. כשעלה ברצונו הפשוט- רצון מטרתי ולא סיבתי. לא היה חסר לו כלום.

3. לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים- אז מהי סיבת בריאת העולמות- כדי להוציא שמותיו בצורה אקטיבית ולא פאסיבית.

4. מה עשה הנברא- הנה צמצם עצמו א"ס.

5. כלל- איך אדם יודע מה נכון ומה לא נכון בחיים? מה שמקרב אותי למטרה נכון ומה שמרחיק אותי, לא.

6. לשנות את הצורה – כל דבר שאתה עושה בחייים יש לך מטרה בו- לשנות את הצורה, המיקוד הוא לא לקבל תענוג-המיקוד לשנות את הצורה. הבורא רוצה להעניק לך תענוג. אין גבול לתענוג שאתה רוצה לקבל. אני מוציא את האור כדי לשפץ את הרצון – איך? כדי לעשות לו צורה חדשה. אז אני רוצה לקיים השוואת צורה. לכן כל מה שאני עובד זה כדי לעשות השוואת צורה.

7. עוד נקודה – הצמצום לא היה מטעם בושה או חיסרון אלא רצה יתר דבקות- קישוט. אני רוצה להיות שותף . אני לא חייב ואני מתנדב.

שיעור מס' 3 ד' ניסן תשע"ט

למדנו – ש'טרם' זה קודם מלשון סיבה. יש קודם ונמשך. לפני שהיו העולמות היה אור עליון פשוט. שהאור והכלי באים יחד. איזו מציאות יש לפני העולמות? יש את עיקר א' מה שקבוע באינסוף בכל תפארתו- מציאות שלמה- ממעלה למטה עיקר הב' העולמות המשתלשלים- מציאות חלקית- ממטה למעלה – זה עיקר מה שנלמד ההטבה המלאה היתה כבר באינסוף.

רוצה לתאר לנו עכשיו מה היה באינסוף. לא היה מקום פנוי לתיקונים כי היה שלם, אין מה לתקן בדבר שלם. עכשיו רוצה לתאר לנו מה נקרא המקום הפנוי הזה. אומר שלא היה מקום פנוי בבחינת אויר (אור של חסדים) ריקני (ריק מאור החכמה) חלל – לא היה כלי לחכמה או רצון להשפיע. לא היה חסד בלי חכמה, שמחה בלי תענוג. וגם לא היה חלל – רצון לקבל. בשיעור הקודם הרחבנו על חלל- ראינו שיש רצון להשפיע ורצון לקבל בתוך הרצון לקבל הגדול. אור דחסדים- שמחה – מתקבל ברצון להשפיע – העבודה שעושים בימים הטובים. אור דחכמה- תענוג – מתקבל ברצון לקבל- שבת. הכל היה מלא. ממולא באור אינסוף פשוט ההוא. היה כלי אך לא מורגש. למשל בדומה לכך שאיננו מרגישים איברים פנימיים מסוימים (לבלב – תפקיד מאוד חשוב, אך לא מורגש). ולא היה לו בחינת ראש ולא סוף. לא היתה צריכה להיות שם תנועה. לא היה כזה דבר. אם יש ראש הוא כמו סיבה. לא היתה מציאות של תנועה אלא הכל היה במנוחה. הכל היה אור אחד פשוט. ללא מדרגות של קטן וגדול.

הכל היה שווה- אנחנו מכירים מושג הנקרא השוואת צורה – באינסוף הכל היה שווה בהשוואה אחת. כלומר שאין שם הבחנה בין זכות עביות (רצון להשפיע לרצון לקבל בהתאמה). הכל היה בהשוואה אחת – כלומר – אין הבדל בין מי שמשפיע ומקבל. הכל היה אותו הדבר. אחד הדברים שצריך לדעת הוא שהסטרא אחרא מבקשת שנחזור למציאות האינסוף. אחת התופעות של הס"א הוא שכולם אותו דבר, איש ואישה. בן והוריו וכו' – זו תפיסה מעוותת.

צמצום- מלכות דאינסוף בחרה ביתר דבקות באהבה והעדיפה הפרדות כדי לזכות באהבה. אחרי הקו לא כולם שווים. ההשוואה משתנה. כל אחד עושה את התפקיד שלו ביחס לכלל. באינסוף היתה השוואה. זה לכאורה מבלבל. אם הכל היה שלם למה אני צריך שלמות אחרת? בשביל מה יש הבדלים למשל בין זכר ונקבה? עשו לנו תרגיל – כדי שנצטרך זה לזה. האינסוף היה בהשוואה אחת – אין שם זכות ועוביות. אור אינסוף – מתאר שלמות. איך ניתן לכנות משהו שאינו מושג בשם? האם שלילת ההשגה לא מוכיחה שאני משיג משהו? אומר בעל הסולם שהפילוסופים מתארים את הקב"ה לפי מה שהוא לא. אבל לא ניתן להגדיר משהו על דרך השלילה.

איני יכול להגדיר את האינסוף על דרך השלילה. אז היינו צריכים לקרוא לו בלתי מושג. למה זה כל כך חשוב? אנו עוסקים במהו האינסוף. אנחנו מקבעים את תפיסתנו באינסוף. כתוב- כי השם הזה מורה לנו את כל ההבחן שיש בין א"ס אל כל העולמות שמתחתיו -עולם הצמצום, העיגולים, א"ק, בריאה יצירה עשיה. אומר לנו- מה שהיה באינסוף שונה לחלוטין ממה שהיה אחר כך. כשהיה צמצום, גרם שיהיה סוף להארה. אז אם אני אומר שנקרא אינסוף, אומר שאין סוף להארה. מי עושה סוף? הכלי. אם היה אור פשוט שבו האור והכלי באים יחד, הכלי לא בא לביטוי עצמי. כל ההבדל הוא שהאור היה רחם. הכל נבחן לפי אור אינסוף. יש המתבלבלים וחושבים שעצמותו הוא אינסוף וזה לא כך. אחרי האינסוף- מה שהוציא אותנו הוא צמצום שגרם שיהיה סוף. עד כאן הסביר לנו מה שבאות ג' קרא לו הבחן הא'- מה שהיה באינסוף מטרם הצמצום. אחרי הצמצום כל ריבוי ההויות באות.

עיקר התשובה- אין עניין סוף וסיום נוהג שם. הכלי לא עושה סוף שם.

שאלה – מה שלא נשיג לא נדעהו בשם- כיצד אנחנו מכנים את אינסוף בשם? תשובה- משיגים את זה על דרך אמונה . מגדירים אותו כי מצד האמונה מבינים שבנו יש סופיות ובו לא. סיבת הבריאה- סיבה תכליתית. האם הבריאה נבראה מטעם חיסרון? לא. יש תכלית לבריאה. מה זה כאשר עלה ברצונו? אנחנו מבינים שאפשר לעבוד בלי חיסרון מוקדם. כעת מסביר לנו מהו רצון פשוט- אם האינסוף נברא, יש לו רצון לקבל. באינסוף יש רצון לקבל. אל תתמה שיש שם רצון. למה יש צד שקשה לי לומר שיש שם רצון? כי הרצון כביכול אומר שיש שם חיסרון. איך יש רצון ואין חסרון? על זה אומר שיש רצון כזה שאינו חיסרון או שאין שם הרגש חיסרון. הוא -בחינת האור. שמו -הוא הרצון. הרצון ממולא באור.

הערה- כל הציורים הם רק משל כדי לתת לנו גישה ראשונית לתפוס משהו. ופה, איזה רצון יש לי שמלא לא בתוכו כולו באור? שמו= רצון= 346 בגימטריה. רצון פשוט- הם באחדות. מציאות בהבחן הא'- הכלי לא יצא לבחינת הרגש עצמי. מציאות בהבחן הב'- הכלי יצא להרגש עצמי. שאלה- מהו רצון פשוט? האם זה אותו דבר כאור פשוט? תשובה- כן, זה אותו דבר. פעם מגדירים דרך האור ופעם דרך הכלי. אור פשוט- אור הבא עם הכלי. רצון פשוט- הכלי בתוך האור. האור סובב את הכלי. הכוונה שהכלי לא בא להרגש עצמי.

מהו מרחק- מודדים בצורה. איננו מודדים קרבה וריחוק לפי מרחק גשמי. הנה עוד דוגמה לכך שלא מדברים ממושגים גשמיים. כל כלי, כל עצם, תופס מקום במרחב. ככל שאני מתפשט מהגשמיות, תופס פחות מקום. הגדרה חשובה- שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה "שינוי צורה" בלבד. תנועה מצורה לצורה- יוצר דבר חדש. המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה. הבנו ששינוי צורה והשוואת צורה מקרבות ומרחיקות. מה ההבדל ביניהם- באינסוף יש רצון לקבל. זה שינוי הצורה הראשון. יש מאין- התנועה המגדירה לנו את התנועה ממאציל לנאצל. אתה אומר לנו ששינוי צורה עושה מרחק- הוא ושמו. אתה אומר לנו אין בהם פירוד. איך יש בהם פירוד? תשובה. ככה זה. למרות שלומדים שברוחני שינוי צורה מפריד, שם אינו מפריד. למה שם זה לא פועל? כי שינוי צורה באינסוף לא גורם להפרדה. אף על פי שלא מבינים זאת, איך יש שינוי צורה בלי פירוד. מכל מקום יש לקבל זאת באמונה. יש מציאות שלמה באינסוף. על זה נאמר שאין תפיסה באינסוף. איך יש שינוי צורה ואין פירוד.

שאלה: ככל שאני עולה יותר, התפשטות הגשמיות. גז תופס יותר מקום. לא פחות מקום. הוא אמנם יכול להתערבב. אז מהי ההגדרה של התפשטות הגשמיות? תשובה- יותר חלל בין הפרודות. תופס יותר מקום כמו חור שחור. ככל שיותר מופרד, כך יותר משפיע.

סיכום

למדנו בעיקר את אות ב' למעלה. סיבת הבריאה לגלות שמותיו. ברא בגלל תכלית. כלומר אם אנחנו רוצים להדמות לבורא עלינו לחיות כאדם מטרתי ולא סיבתי. מה שיפעיל אותנו הוא המטרה ולא הסיבה. הגדרנו קודם כל למה אינסוף נקרא כך. כי ההארה שלמה. אינה עושה סוף.

מה שמו של הקב"ה? משפיע. כל פעם שאתה פוגש רצון אצלך. מה תפקידו? לגלות לך את השפעת הבורא.

מהי שנאה – פירוד. אהבה – התקרבות של צורה.

אם יש צורה משותפת יש אהבה. לא צריך אותו חומר. אם יש צורה משותפת יש אהבה. אהבה היא דבר צורני. ההתחברות היא בצורה. צריך לחיות חיים צורניים. הצורה מביאה אותך לאהבה. אנחנו רוצים קרבה רוחנית – כל העבודה שלנו היא לא כמה שטחים יהיו לנו. אלא שתהיה לנו צורה קרובה יותר לה'.

זה מכניס אותנו לשאלה – איך יכול להיות שבאינסוף שיש שם רצון הנקרא שמו ואור הנקרא הוא, אין פירוד כלל? תשובה- לא יכולים להבין את זה. יש לקבל את זה. צריכים להאמין שהבריאה היא שלמה.

סיכום קצרצר • למדנו למה אינסוף נקרא אינסוף- כי הכלי לא עושה סוף • סיבת הבריאה – לגלות שמותיו וכינויו • מהי קרבה וריחוק- השוואת צורה וריחוק צורה • עוד למדנו שגם אם יש שינוי באינסוף הוא לא עושה פירוד.

תלמוד עשר ספירות חלק א' ב' ניסן תשע"ט בהמשך לשיעור של אתמול, שבו דיברנו על מציאות בכח ובפועל, אני מזכיר שבהקדמה לספר הזוהר, מדבר על שלושה מצבים. אינסוף, שיתא אלפי שני וגמר תיקון.

איך אנחנו עושים עבודה בחיים? מסתכלים על המצב השלם באמונה, מנסים להגיע אליו.

כמו פאזל- למה עושים לנו את זה? למה מפרקים לנו את הבריאה? כדי שנלמד לחבר מחדש את הפאזל. כדי שנלמד לחבר.

הוא אומר לנו – דעו לכם יש תמונה פאזל שלמה. עליכם להרכיב את כל הרצונות שיש לכם בחיים.

באינסוף – היה אור ממלא את כל המציאות. כלומר, צריך להגיע לאושר אינסופי. רק יש דרך לעשות זאת.

אנחנו לומדים בעיקר מה היה באינסוף. מה היתה התמונה באינסוף. בשביל מה זה חשוב?

כשכתוב מקום פנוי הכוונה למקום פנוי לתיקונים.

כשיש לנו מקום פנוי מאור, דהיינו הרגשת חסרון האור, אין אנו צריכים לרצות את המילוי, את האור. עלינו לשאוף לתקן את הצורה.

באופן טבעי אדם מחפש מילוי. אך לא המילוי הוא הרצוי אלא תיקון הצורה. האור יבוא כלוואי כפי שהסתלק כלוואי.

אם אתה נותן הכל לצד השני, אתה לא נותן לו מקום לבוא לביטוי. זה נכון בזוגיות, בחינוך, חברות וכו'. אני או כל תחתון לא יכול להוסיף כלום על שלמות הבורא.

יש חוק גדול שתבין בו הכל. כל תחתון הוא מחצית מהעליון- הוא אף פעם לא יכול להשיג את כל העליון. אין לנו מה להוסיף על מצב הא'. הוא שלם. נתהווה מקום של חיסרון. מקום פנוי לתיקונים.

אם אתה מרגיש חיסרון, מחלה, צער- למה כל זה? באו לגרום לך לתקן. זוהי כל ההתייחסות שלנו.

תראו כמה מעצים זה- קרה לך דבר שמורגש כחיסרון- משמע- לתקן.

את מה לתקן? להחזיר את האור? לא. לתקן את הרצון כדי שיחזור האור.

כתוב- בל תטעה שבמקום גשמי הספר מדבר. מהי הכוונה?

שברוחני אין העדר והבחינה הראשונה בבחינת עיקר הא' שהוא השלמות לא נעדרת.

לא מדובר בגשמיות- אלא יש אור רוחני המכונה כן.

יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה, ואור דחסדים

כל פעם שכתוב אור דחכמה- בשבילנו זה סימן שמדברים איתנו על רצון לקבל.

אור דחסדים – של חסדים. חסד זה השפעה. הכוונה שיש ב' סוגי כלים. יש כלי לאור חכמה וכלי לאור דחסדים. הכלי שהוא רצון להשפיע, האור שיתקבל בו הוא אור דחסדים שהוא אור של שמחה. ההתכללות. הכלי שהוא רצון לקבל, האור שיתקבל בו הוא אור דחכמה שהוא אור של חכמה. העצמות. עצם הדבר.

הרצון שלנו בנוי משניים – צד הבורא שבנברא – אור שבא על הרצון להשפיע – התכללות – בנפש נקרא תענוג (כנגד השבת). צד הנברא שבנברא- אור שבא על הרצון לקבל- עצם – בנפש נקרא שמחה (כנגד המועדים) היינו יכולים לחשוב שהיות שהבורא גדול יותר צד הבורא גדול יותר, הרצון להשפיע גדול יותר אבל העצם הוא תמיד הגדול יותר מההתכללות.

בא"ס לא היה אויר ריקני, היינו לא היה חסדים בלי חכמה, כי לא היה השפעה מבלי אפשרות לקבל את החכמה. גם חלל לא היה – חלל זה עצם הנברא, שלא היה כלי פנוי מתענוג. חוץ מהרצון לקבל, שהוא עצם הנברא, הכל מגיע מהבורא. כל מה שבא מבחוץ נקרא אור. לכן כל העבודה הפנימית, עבודת הנפש היא על הנקודה של הרצון – אם אני רוצה משמע אני קיים וכל מה שנברא הוא רצון אז תתקן את הרצון ותקבל את האור. יש חיוב לרצות נכון, מה זה לרצות נכון? נדבר מזה בהמשך.

למדנו בשיעור א:

1. שאת כל חכמת הקבלה צריך ללמוד בצורה רוחנית: מעבר לזמן ומקום
2. למדנו על צורת הזמן הרוחני שנחקור בזה בהמשך בהסתכלות פנימית
3. אי אפשר לדבר בעצמותו, אלא יש לנו חוק: כל מה . שלא נשיג לא נדעהו בשם. וכל המדובר הוא רק מצד הבריאה
4. ב׳ עקרי המציאות: הבכוח ובפועל. מלכות דאינסוף שמכילה את הפוטנציאל של המציאות

בנוסף צפו בסיכום השיעור למטה