הדף היומי בתע"ס חלק ז' |סיכום| שיעור 38 – עמודים תקנג -תקנד

415

שיעור 38 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ז'
סיכום בנקודות עמוד תקנ"ב – תקנ"ג – י"ג ניסן תש"ף
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני

1. ישנו הבדל בין הכלים דראש שנוצרו בגוף לאחר החזרה לקטנות בעקבות השבירה, לבין הכלים דגוף שנשברו ונפלו למטה מפרסה.
2. בכלים דגוף ישנם סיגים ובכלים דראש אין.
3. טעם נוסף – הכלים דראש הם רק שורשי כלים ואין בהם קבלה בפועל של אורות, בכלים דגוף ישנה קבלה בפועל של אורות, כי הם כלים ממשיים.
4. סיגים זה התערבות של נקודת סיום רגלין באמצע המדרגה, שהיא בחינת הרצון לקבל לעצמו הגדול ביותר שעליה היה צמצום א', שנהיה חוק שלא ישתנה לעולם שאסור לקבל שם אור.
5. כאשר האור התפשט ונגע בנקודת הסיג, מיד נשבר הכלי והזיווג בראש פסק באותה בחינה. למשל כשהיה זיווג באו"א על דג' נתפשט הזיווג למלך הדעת שנשבר ומיד בראש נפסק הזיווג על דג' ועבר לזיווג על גב'.
6. כך הזיווגים הולכים ומתמעטים והגופים נשברים והראשים מתבטלים עד שעולה לראש ומוליד פרצוף חדש בגב'.
7. הפרצוף החדש נקרא ישסו"ת, שגם הוא מתפשט ממעלה למטה, למלך ב' שלישים תחתונים דת"ת שמיד נשבר כי האור נוגע בסיג.
8. כך גם בפרצוף ישסו"ת מזדככך המסך יוצאים זיווגים בראש, מתפשטים לגוף, הגוף נשבר והאח"פ של הראש יורד לגוף.
9. לסיכום ראינו הבדל מהותי בין כלים דראש שרק התבטלו לבין כלים דגוף שנשברו ונפלו לבי"ע.

בס"ד

חלק ז שיעור 38 עמוד תקנג

טז) אמנם צריכים להבין אחר שנזדכך המסך, והכלים נשברו מחמת הסיגים שבהם, ונפלו לבי"ע, וה"ת שוב עלתה בעינים, ואו"א חזרו אב"א. א"כ איך הועיל עלית המסך שנזדכך מכלים השבורים ועלה לראש דאו"א, להתחדש שם בזווג חדש, עד שיכול להוציא הראש דישסו"ת בקומת בחי"ג דהתלבשות, ובחי"ב דעביות. ומי חזר והוריד הה"ת מעינים. 

והענין הוא, כי יש ב' גורמים להסתלקות האורות מתוך הכלים דנקודים שהם: הזדככות המסך, כמו בהגופות דהפרצופים הקודמים. ודבר הסיגים שהיו מעורבים בתוך הכלים האלו. שפירושם, עביות דכלים דבחי"ד, אשר נתערבה בכלים דס"ג, מכח הלבשתם למטה מטבור דא"ק, כי הכלים דנקודים הם בחינות הכלים דט"ת דס"ג שנתפשטו עד סיום רגלים דא"ק, שנסתלקו מהם האורות בעת צמצום ב', וע"כ עברו אל הפרצוף דנקודים, הנחשב להתפ"ב אל הט"ת דס"ג אלו. כמ"ש באו"פ (דף תפ"ו ד"ה הסיגים. עש"ה) וכיון שמסך דבחי"ד דעביות לא היה בפרצוף הנקודים, ע"כ לא היו ראוים כלים אלו לקבל אור העליון, כי בעת שהיה האור מתפשט לתוך הכלי ופגע בחלקים דבחי"ד, המעורבים שם, נסתלק תכף ויצא משם, והכלי נשבר ונופל לבי"ע ע"ש באו"פ הנ"ל. 

אמנם בהסתלקות האורות דגדלות דראשייהו דאו"א ונפילתם לחג"ת דנקודים, לא פגע ולא נגע בהם ענין הסיגים האלו כלל וכלל, ומכ"ש שלא גרמו לנפילתם. כי אין הסיגים האלו פוגמים אלא בכלי קבלה דגוף, שהם מקבלים האור ממעלה למטה, משא"כ בכלים דראש, שאין בהם כלום מבחינת התלבשות האורות, אלא שהם שרשים אל הכלים בלבד. כנודע. וע"כ אין אל הסיגים הללו שייכות להם כל עיקר. וע"כ כל הגורם להסתלקות האורות דראש, היה רק הזדככות המסך בלבד. כי אחר שנזדכך, למשל, המסך מכלי דדעת, הרי כבר אינו ראי לקבל האור דהסתכלות עיינין דאו"א, וע"כ נפסק הזווג הזה מאליו. כי כל עיקר הזווג הזה דפב"פ היה רק בשביל המ"ן שהם הזו"ן שנתפשטו, וכיון שנתבטל המקבל, כבר אין לאמא שום צורך להארת חכמה בשבילו, ותכף מפסקת הזווג השייך לכלי דדעת, והמסך נתעלה למקום החוטם, כנ"ל בהסת"פ אות י' וכמ"ש הרב לעיל דף תקי"ח אות מ"א ותק"כ אות מ"ב. 

ועד"ז כשנזדכך המסך מכלי דחסד ונתבטל המקבל מזווג דחוטם, הפסיקה אמא הזווג הזה, והעלה הה"ת למקום אזן, בשביל כלי דגבורה. וכשנזדכך המסך גם מכלי דגבורה, הפסיקה גם הזווג הזה וה"ת עלתה לעינים, בשביל כלי דש"ע דת"ת. באופן שעלית ה"ת בחזרה לעינים, היה רק מחמת הזדככות המסך בלבד. אבל כלים דגוף, אם לא היה בהם העירוב של הסיגים, אלא רק סבת הזדככות המסך בלבד, לא היו נשברים ומתים ונופלים לבי"ע, אלא כהכלים דפרצופים הקודמים, שלא מתו כלל מחמת הסתלקות אורותיהם.

יז) ולפיכך אחר הזדככות המסך הזה דחזה דנקודים לגמרי עד שהשוה צורתו למלכות דראש דאו"א, חזר ונכלל בשורשו במלכות דראש דאו"א, ונכלל שם בהזווג שבהם, עם הרשימות הכלולות בו בד' המלכים. וכבר ידעת ענין ב' הארות שהיו מחויבים להכלל בלידת זו"ן דנקודים: הארה א' לשיעור קומה, שהוא ע"י אור חדש שיצא דרך הטבור לכתר דנקודים והוריד הה"ת תחת לאו"א. והארה ב' דרך היסוד דאו"א, שהארה זו היתה למ"ן ולגורם להחזרת פב"פ דאבא ואמא ולהמשיך הארת חכמה בשביל זו"ן. ועפ"ז תבין גם כאן, שאותן ב' ההארות כלולות עתה בהמסך והרשימות ההם שעלו בחזרה לאו"א, כי שיעור הקומה נכלל בב' הרשימות העליונות שישנן בהמסך: שהן בחי"ג דהתלבשות, ובחי"ב דעביות. ובחינת המ"ן כלולה בכללות המסך והרשימות, להיותן רשימות דזו"ן, שהן צריכות להארת חכמה, שיש להם אותו הקשר עם אמא, דוגמת הו' ונקודה של הארת יסוד דא"ק, שהרי הן רשימות מו' ונקודה זו, שנתפשטו לבחינת גוף. 

יח) וע"כ כשעלה המסך והרשימות שבו למלכות דאו"א, נעשו שם למ"ן לאו"א שהיו באב"א, וחזרו בשבילם למצב פב"פ, כדי להמשיך להם הארת חכמה. ואז הורדה ה"ת מעינים שהן בחי"א, לבחינת החוטם והאזן, דהיינו בשיעור העביות של הנקבה ובשיעור התלבשות של הזכר, ונכללו זב"ז ע"ד ההתכללות זכר ונקבה שבפרצופים הקודמים וע"י הזווג הזה יצא ראש דישסו"ת, בבחינת הסתכלות עינים דישסו"ת זה בזה, וכשהוכרה עביות דגוף שבהם, ירדו למקומם במקום החזה דנקודים, ונתפשט ראש דישסו"ת ממקום החזה שבש"ע דת"ת ולמעלה, עד הפה דאו"א, ומחזה ולמטה, דהיינו בב"ש ת"ת תחתונים, נתפשט הגוף שלהם. ואחר שנזדכך המסך הכלול מבחי"ב ובחי"ג, ונשבר הכלי דת"ת, נסתלק הזווג דהסתכלות עיינין דישסו"ת, ועלה המסך לבחי"ב לבד, שהוא בחינת גוף כלפי זווג דהסתכלות עינים ומזווג הזה ממעלה למטה, נתפשט המלך דנצח והוד. ואח"כ כשהזדכך גם הנו"ה, עלה המסך לבחי"א, ויצא ממעלה למטה מלך היסוד, ואח"כ נזדכך לבחינת השורש ויצא ממעלה למטה בחינת המלך הז' שהיא מלכות.

סיכום: היום למדנו שיש הבדל בין הכלים של הראש לכלים של הגוף. ההבדל הגדול ביניהם הוא שבראש אין שבירה, ובגוף יש שבירה. 

אנחנו רוצים להבין טוב את ההבדל הזה. מספר לנו, שההבדל הזה נובע מהשוני בסוג הכלים ואגב כך מסביר לנו מדוע היתה השבירה. אומר, שהשבירה התרחשה בגלל הסיגים, שלא היו בראש, וכן היו בגוף. 

בראש היו כלים שהם רק שורשי כלים ולא כלים בפועל. ובגוף היו סיגים, כלומר התערבות של הרצון לקבל בע"מ לקבל. בראש זה צד ההשקפה, צד הרעיון. מצד האמת בראש אין שבירה. אבל בלב יש שבירה. אנחנו לא אומרים 'היתה לי אהבה והמח שלי נשבר'. אומרים 'הלב נשבר'. למה עם לב שבור ולא עם מח שבור? למה הלב נקרע לשנים, יש שירים כאלה 'הלב נקרע לשנים'. למה יש באמת שני צדדים בלב – צד ימין וצד שמאל, למה הוא נקרע לשניים, למה הוא נשבר? התשובה היא שהלב נשבר מכיוון שהוא מעורב עם רצונות עצמיים. כי הלב הוא מלך הגוף, והגוף מבטא את הפרטיות. בגוף יש את הפרסא. הוא מחולק ממטה למעלה. המח מחולק בימין ושמאל. זו חלוקה שונה. 

אומר הראי"ה קוק, שהיות שלמח יש גם נטיית לב, לכן גם שם אנחנו רואים חלוקה. אנחנו נרעשים מתבניות המחשבה שלנו, וזה משפיע ללב, אבל פה רוצה להסביר לנו, מצד הרעיון, למה הלב נשבר? מה קורה בלב? למה דווקא הגוף נשבר ולא הראש? אומר, בצ"ב כשיצא עולם הנקודים, אז הוא השתמש בכלים ריקנים של נק' דס"ג, כי לא היו לו כלים משל עצמו. ובכלים הריקנים האלה היתה פרסא שהיא מלכות דסיום רגלין, שהיא הנק' שעליה היה צמצום, שנמצאת בסיום רגלין, והיא נקודת החושך בעולם. נק' זו עלתה ונקראת סיגים. היא נק' שעליה אסור לקבל אור. היא נק' הפרטיות שאומרת 'מה איתי, מה יצא עם הרצון שלי, אני רוצה, אני משתוקק, זו התאווה הפרטית שלי, כך אני רוצה'. 

למה ב"א כועסים? למה הם במתח גדול? למה הם מאשימים? כי זה נוגע בסיגים שלהם, ואז הם נשברים. אבל זה בדיוק הסיגים שהם הרצון לקבל לעצמו. זה נקרא גם זוהמה – 'זו היא מה', זה הכתר של כל הנגיפים, מלשון גוף. הרצון לקבל לעצמו. 

בגוף היתה נק' של סיגים. ברגע שהאור מגיע ונוגע בנק' הסיג הוא נשבר. לעומת זאת בכלים של ראש לא היו סיגים. הם נמצאים רק בגוף. הצמצום הוא לא על הראש אלא על הגוף, כי בראש אין קבלה בפועל. יש שם רק שורשי כלים, אז למה אומר שיש כלים של ראש? למדנו שהכלים של ראש יורדים לגוף בגלל שאין טעם יותר לעשות זיווג בראש, אם אין כלים. כי אם הכלי נשבר אז אני מוריד כבר את הסטנדרטים שלי בראש, ומוריד את האח"פ. כבר לא יכול לעשות על זה זיווג. ממילא לא מצליח לעשות על זה זיווג. אין לי גוף וכלים להכין את זה. צריך להוריד סטנדרטים ולרדת ברמת הזיווג שלי בראש. היה בהתחלה זיווג על מלך הדעת בד' ג', ירד לג' ב', כי אין למי להשפיע. המסך הזדכך, מג' ב' ירד לב' א' וכו' עד שעלה לראש ויצא זיווג הבא בראש חדש. ראש שנקרא ישסו"ת. לפי הרשימות שהעלה למעלה. אבל פה רוצה שנקבע עכשיו את ההבנה. 

הכלים דראש מצד הטבע שלהם אין בהם שבירה. הכלים של גוף מצד הטבע שנוצר בהם, שהם כלים שיש בהם סיגים – יש בהם שבירה. זה ההבדל ביניהם ולכן כשבהמשך נלך לבנות את עולם אצילות שלנו אז נבנה אותו רק מהכלים של ראש. כך נבנה את הראש דאצילות. את הגוף נבנה מכלים של קטנות שנשברו שלא מחמת עצמם. נראה זה בחלק ח'. 

צדק זה מידה של דין. אומר הזה"ק: "יש צדק ומשפט". צדק זה מידת הדין ומשפט זה מידת הרחמים. האם אני שופט את הנסיבות או רק את האדם לגופו? עדיף לשפוט את הנסיבות ולא את האדם לגופו. 

אומר, שאחרי שהיתה ההבדלה הזו, אנחנו צריכים לראות שאותו הדבר קרה בפרצוף הבא – פרצוף ישסו"ת, שיוצא זיווג על ג' ב', במקום ד' ג' שבו או"א והזדכך הפרצוף ואותו סיפור קורה במלכי תנהי"מ, שיש שבירה בגוף. בראש אין שבירה והפרצוף הולך ומזדכך עד שמגיע לראש. כל זה כדי שנבין מה הסדר בשבירה, ואת הסדר הזה, כתוצאה מהתהליך הזה נלמד בשיעור הבא. 

אין תגובות

להגיב