תלמוד עשר הספירות

119

בס"ד

פרק ג שיעור 25 עמוד קכח'

בתחילה היתה המלכות גדולה כז"א, וקטרגה, דהיינו שרצתה לשלוט בלבדה, אז נאמר לה, שתמעט את עצמה מט' ספירות דאצילות, ותרד לבריאה ושם תשלוט. וט"ס אלו שנסתלקו ממנה נתחברו בשרשן בז"א . ואז ירדה ונעשתה עתיק בבריאה .

ב) תוהנה, סוד נקודה זו ענינה היא, כי הלא נודע, איך היו ב' ה המאורות באצילותן, בקומתן נבראו שוין זה לזה. ו וכאשר קטרגה הלבנה ונתמעטה, פירוש, שמה שהיתה בסוד פרצוף שלם, נתמעטה ועמדה, בסוד נקודה קטנה כלולה מי"ס, ז והט' נקודות אחרות פרחו ממנה, כנודע, ששרשה מתחילה אינו רק נקודה אחת, ואח"כ באו בתוספת על ידי ז"א, תשעה נקודות אחרות, כי לכן נקרא ח אספקלריא דלית לה מגרמה כלום, לכן חזר ז"א ונטלם, ונשארה בסוד נקודה קטנה, ואז לא יכלה לעמוד אצלו מרוב קטנותה, ואז ירדה במקום זה בראש הבריאה.

ה) ז"א ומלכות נקראים ב' המאורות, להיותם משפיעים בעולמות התחתונים כי מג"ר כתר חכמה בינה, אין התחתונים יכולים לקבל, וע"כ ז"א ומלכות בלבדם מאירים לתחתונים, ועל שם זה מכונים מאורות. ובשעה שנאצלו, היו קומתם שוה זה לזה, כלומר, שמלכות קיבלה שפעה מבינה, ולא על ידי ז"א, שבאופן זה שניהם שוים, כי כמו הז"א נאצל מבינה ומקבל שפעו מבינה, כן הנוקבא מקבלת שפעה מבינה, משא"כ כשמלכות אינה ראויה לקבל מבינה, אלא על ידי ז"א, אז היא נבחנת שהיא למטה מז"א, כי המקבל הוא למטה מהמשפיע שלו, כמובן, וטעם הדבר יתבאר במקומו.

ו) כבר נתבאר בדיבור הסמוך, אשר הלבנה שה"ס מלכות, היתה שוה עם ז"א, שה"ס שמש עש"ה. והנה אז היו קומת שניהם קומת ו"ק: חג"ת נה"י, שניהם חסרי ראש היו, חסרי ג' ראשונות, אלא שהיו יונקים מבינה, שנקראת כתר. וז"ש חז"ל (חולין ס' ע"ב) שאמרה אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, דהיינו אמא, אלא שמלכות היתה רוצה לשלוט לבדה ואז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתצא מאצילות לבריאה, ושם תשלוט.

ומה שהיתה מלכות באצילות פרצוף שלם של ע"ס, נתמעטה על ידי ירידתה בבריאה, ועמדה שמה בסוד נקודה קטנה כלולה מע"ס "בכח" ולא בפועל. ויתבאר עוד לפנינו.

ז) כלומר, שנשארו בז"א באצילות, ולא ירד לבריאה אלא בחינת מלכות דמלכות לבד.

ח) אספקלריא פירושה "מאור", כי מלכות נקראת מאור כנ"ל. ואומר דלית לה מגרמה כלום, מטעם ששרשה מתחילה אינה אלא נקודה אחת, כמ"ש הרב מקודם, וכל ט"ס שהיו לה בהיותה עוד באצילות אינן בחינתה עצמה, כלומר, מבחינת אור ישר של מלכות, אלא רק מבחי' או"ח שהעלה ע"י המסך ממנה ולמעלה אל ז"א, הנה או"ח זה חוזר מז"א אל מלכות ממעלה למטה, ובונה את מלכות בע"ס (כנ"ל באו"פ פ"ב אות ג') וזהו שאומר הרב שבאו בתוספות ע"י ז"א ט' נקודות אחרות. ולפיכך, בשעה שנתמעטה המלכות וירדה לבריאה, לא ירדה אלא עצמות המלכות, וכל הט"ס הראשונות, שהן מבחינת או"ח נשארו באצילות בז"א בשורשן. וז"ש הרב "וחזר הז"א" ונטלם. וע"כ נקראת אספקלריא דלית לה מגרמה כלום.

ט) זה ענין ארוך שאין המקום לפרשו כאן.

 

סיכום: היום למדנו נושא בעמוד קכח' שהוא עלום – למה הביא אותו כאן בעה"ס, אומר שרוצה להסביר מבט כללי איך העליון נותן הארה לתחתון. 

בא ואומר – הצורה שבה העליון נותן לתחתון דרך זה אפשר להבין קצת יותר מה זה עתיק – תהליך שקורה בעליון הגורם לכך שתהיה ירידה מהעליון לתחתון של נקודה הנקראת עתיק.

יש לנו את עולם אצילות, ויש עולם בריאה. באצילות מחולק לראש וגוף. בגוף קורה משהו – בגוף יש 2 הבח' – מלכות וז"א. הראש הוא כנגד חב"ד או כח"ב. הגוף כנגד ז"א ומלכות בו הבחנה של ז"א והבחנה של מלכות שמשום מה בגלל מאורע כלשהו המלכות הפכה גדולה כמו ז"א. למעלה כיוון שיש לנו כח"ב – אז גם ז"א וגם מלכות באותו גודל, שניהם מקבלים מבינה שהופכת להיות כמו הכתר שלהם. באה המלכות ואומרת 'אין ב' מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד'. לכן נאמר לה 'לכי מעטי את עצמך. 

קורה מצב א' (ציור) ומצב ב' – נשאר למעלה כח"ב וז"א נשאר, אבל המלכות נשארת רק נקודה שמתוכה היא מעבירה נקודה שנקראת עתיק בעולם התחתון ואת כל ט' בח' מחזירה לז"א ממנו היא באה, ואז מתחילה לבנות לעצמה עוד עולם במקום…

אח"כ עושה זיווג דהכאה עושה שנותן לה עוד בחינות, יש את עתיק ואח"כ ע"י זיווג דהכאה בעליון מקבלת את כל צד הבח' שלה למטה הנקראים חב"ד חג"ת נה"י, ואת נקודת עתיק וא"א מזיווג דהכאה שעוד לא דיברנו עליו.

את נקודת עתיק מקבלת מאותה מלכות שהתמעטה לנקודה ממנה קיבלה בצורת בקיעה את העתיק שלה – הנובעת ממלכות של העליון שהתמעטה – סוג של רגש שניתן לתחתון. האדם מרגיש כאינטואיציה עליונה מלמעלה שאותו רוצה לקבל. הנקודה כ"כ חזקה שמאירה למטה בצורה שאין בה שכל. האדם לא יודע מנין קיבל, אבל מרגיש שאמיתי. זו נקודה הנקראת אמונית, כי נובעת ממלכות שלמה הנובעת מלמעלה. אומרים לה 'אם תעלי את האינטואיציה הזו למקום עליון, שם אפשר להתחבר לז"א'.

הנקודה הזו נקראת המלכות דאצילות – השכינה הקדושה. אם היא גדולה ויכולה להתבטל או לעשות זיווג עם ז"א אז היא גדולה. אבל קודם כל צריכה לעלות למקום העליון.

צריך לזכור נקודה אחת – שהיתה מלכות גדולה למעלה, וכדי שהעליון יתן לתחתון מה שלמדנו בשיעור הקודם – שישנן ב' הבחנות – א. שיורדת נקודה ממלכות דמלכות לבח' עתיק. ב' – א"א שיורדת בזיווג דהכאה. המלכות דמלכות שיורדת היתה פעם גדולה בעולם אצילות וירדה להיות נקודה ממנה תקבל עתיק למטה.

למה התמעטה, מה קרה שם, אין טעם לדבר פה בכלל. מפרט נושא זה כאן כדי שיהיה לנו מושג איך עולם בנוי. אנחנו מדברים על הנושא הכללי – איך ד' בח' דאו"י הפכו לד' עולמות. 

אומר שכנגד או"ח דבח' ד' נעשה עולם  א"ק, כנגד ג' אצילות, ב' בריאה וכו'. איך הם עוברים מאחד לשני. אומר שמעולם עליון לעולם תחתון יש צורת מעבר מהמלכות של העליון משם עוברת בח' האמונה לתחתון. לכן התפילה היא בח' נקבה, שם הכח הגדול של האמונה שלא באה בשכל שהוא צד הזכר. אם אתה רוצה לחפש ולהגדיל אמונה – צריך לעשות עבודה שבלב. משם באה האמונה.

 

סיכום בנקודות שיעור 25- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג' 
פרק ז' עמוד קכ"ח.   ה' אב תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני
1. בתחילה, המלכות של העליון היתה גדולה כמו ז"א של העליון. לאחר איזשהו תהליך, שנקרא מיעוט הלבנה, או מיעוט הנקבה, היא ירדה לבחינת נקודה
2. מהנקודה הזו שהתמעטה, נוצרה בחינת אמונה או מדרגת עתיק, שבקעה וירדה למדרגה התחתונה ונעשתה עתיק בעולם התחתון.
3. המלכות של העליון נקראת נקודה שאין לה מעצמה או מאור שאין לו מעצמו כלום אלא מקבל רק מהעליון שלו
4. המלכות הזו שירדה לתחתון שנקראת עתיק דבריאה נעשתה לנקודת קשר קבועה בלתי משתנה בין העליון לתחתון והיא נקראת אמונת התחתון בעליון
5. פרט לנקודת עתיק, התחתון גם מקבל, על ידי זיווג דהכאה, את הבחינות האחרות שלו.
6. עניין זה דומה למלכות דאינסוף, שהיתה גדולה וקיבלה את כל ההארה למעלה, בחרה ביתר דבקות ולכן צמצמה את עצמה עד כדי נקודה, ואת כל ההארה קיבל רק צד הזכר שנקרא קו. והנקודה הזו ירדה לבחינת נקודה בסיום רגלין של עולם אדם קדמון שהיא נקודה חשוכה לגמרי.

118

בס"ד

פרק ג שיעור 20 אות קכג'

פרק ו'

מבאר שספירת כתר כוללת ב' בחינות: א) בחינה אחרונה מאין סוף, למשל, מלכות דמלכות דאין סוף ונקראת עתיק. ב) היא שורש הנאצלים והיא נקראת אריך אנפין. וכללות שתיהן נקרא כתר. ובו ד' ענינים:

א. אין יותר בע"ס מד' בחינות חו"ב תו"מ וחכמה היא ראשית. ב. כתר לפעמים הוא במנין הספירות, ולפעמים שלא במנין הספירות, ובמקומו נמנה דעת. ג. כתר הוא ממוצע בין מאציל לנאצל ובו ב' בחינות: א) בחינת מאציל דהיינו למשל מלכות דמלכות דא"ס, ונקרא תוהו, ועתיק. ב) היא בחינת נאצל, שהוא שורש הנאצלים, ונקרא בוהו או א"א. ד. עד"ז מלכות דמלכות דעולם אצילות היא עתיק בעולם הבריאה.

אין יותר בכל נאצל מד' בחינות חו"ב תו"מ, וחכמה היא ספירה ראשונה שבנאצל.

א) ועתה נחזור לדבר בעולמות העליונים, אחר שבארנו המשל נבאר עתה הנמשל, ונאמר, כי א הנמשל אינו רק מד' בחינות יסודות לבד, שהם ד' אותיות הויה, שהם: חכמה, בינה, ת"ת, ומלכות, כנ"ל, ע"כ נמצא שהחכמה נקרא ראשית.

הכתר, לפעמים נמנה בין הע"ס, ולפעמים אינו נמנה, ובמקומו נמנית הדעת .

ב) גם בזה תבין מ"ש, כי לעולם ב הכתר הוא בחינה עליונה, שאינה מכלל העולם ההוא, אלא, דומה אל כתר המלך, שהוא למעלה מראשו ואינו מכללות ראשו, וע"כ, אינה מכלל הספירה, ובמקומו נמנה הדעת, הנזכר בספר יצירה. ועכ"ז, לפעמים אנו מונים אותו בכלל היוד ספירות. והענין יתבאר עם הנ"ל, שיש בחינה אמצעית בין כל בחינה ובחינה, דומה למ"ש חכמי הטבע והביאו הרמב"ן ז"ל בתחילת הפסוק, והארץ היתה תוהו ובוהו, וכתב ג"כ בשם ספר הבהיר, כי קודם שברא הד' יסודות, ברא חומר א' הנקרא היולי, שהוא דבר המוכן לקבל צורת הד' יסודות אחר כך, אבל הוא אינו לובש שום צורה כלל ועיקר. ומה שהוא קודם התהו, נקרא אפס, וכמו מאפס ותהו נחשבו לו.

סיכום: התחלנו פרק ו' בו לומדים רעיון יסודי ביהדות, שאומר שהכתר לא נמנה, הוא מעל הראש ואינו חלק מהבריאה, אלא ממוצע בין בורא לנברא. לא נמנה לא כי לא שייך. שייך אבל לא נספר כי לספור אומר לראות את הפרטים שבדבר, אבל הוא לא עוד פרט. משהו אלוקי שקיים בכל דבר, מעבר לחומר שבכל חומר, מעבר למקרה שבכל מקרה, בלעדיו הדבר אינו שלם, ורק עם המעבר למקרה יכול להתקשר לדבר, אבל הוא לא נמנה.

אומר להתבונן בשם י.ה.ו.ה יש 4 אותיות כנגד ח"ב תו"מ. החכמה היא הספירה הראשונה הנקראת ראשית. הראש נקרא ראש והראשון ראשון. ומי לפני הראשון – אם הוא ראשון אז הוא נמנה. מה יש לפניו? אפס או עשר לפני האחד.

אם למשל סופר עד 20 ומציין 21. מהו ה-20? כתר המדרגה הבא מהעליון ולא שייך לתחתון. לא יכול לתפוש, למנות או לחקור אותו. לא בא בצורת זיווג דהכאה. אין חקירה כי במצב חקירה אפשר להחזיר לעליון. כך נעשתה הבריאה.

אומר שיש ד' אותיות, נמצא שהחכמה היא ההתחלה. אומר שיש בח' ממוצעת כמו בטבע – קוף, אדני השדה, אלמוגים, ובאדם – רביעית הדם, שערות וציפרניים, אוהלים. הבח' הממוצעות שייכות אבל לא נימנות באותה המדרגה.

מנסים לחפש מהי ההתחלה. הכתר אמור להתחיל את המדרגה. אי אפשר להבין בחקירה מה מתחיל את הנקודה. לא עניין של שכל. כמו בחג שבועות – מונים 49 עד שמגיעים למדרגת שבועות שהיא מדרגת ה-50 שבא ממילא. לא צריך להימנות. לא בא לכלל חקירה. כמו רגש. זה נקרא עתיק – נעתק מההשגה. ניצוץ בורא שנמצא בנברא. 

שיעור 20 – תלמוד עשר הספירות – דף היומי – חלק ג'
פרק ג' עמ' קכ"ג תמוז תשע"ט
בית מדרש הסולם – שיעור מאת הרב אדם סיני

קודם, שאלות חזרה
מדוע חכמה נקרא ראשית ועל מה זה מצביע?
מדוע הכתר אינו נמנה ובכל זאת שייך?
מהו המושג היולי?
האם הבחי' הממוצעת בין כל ב' בחי' נמנית או שאינה נמנית? ומדוע?

1. הבחי' הממוצעת בין כל ב' מדרגות אינה נמנית עם המדרגה שמתחתיה
2. רק ד' הבחי' חו"ב ת"ת ומלכות נמנות בספירות והכתר נמצא אך אינו נמנה
3. הכתר הוא מה שניתן מהעליון לתחתון והוא מבטא בצד האמונה מעבר לכל חקירה.
אין בו חיסרון ולכן לא יכול להיות חלק מחקירה ולכן אינו נמנה
4. מה שהוא קודם התהו נקרא אפס שאנחנו נלמד בשיעור הבא
5. מה שאנו אומרים שכתר אינו נמנה לא מבטל את הכתוב בספר היצירה עשר ולא תשע, היות והוא נמצא אבל לא נמנה. ויתרה מכך, אפילו ממחויב שהוא ימצא ובלעדיו לא יהיה קיום ויחד עם זאת אינו נמנה.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/VAJgMz
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/cPLdsk
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps

172
שיעורים תלמוד עשר הספירות

תלמוד עשר הספירות קא

חלק שלישי
אור ישר ואור חוזר, כולל חמשה עשר פרקים

פרק א'
מבאר ד' בחינות שבעביות שהן סוד ד' כלים, ושורשם. ובו ח' ענינים:

א. בכל העולמות יש בספירות של אותו עולם עצמות וכלים. ב. תחילה נתפשט א"ס בסוד כלים, ואח"כ נתלבש בהם האורות. ג. התפשטות האור מורה התעבות יותר ממה שהיה, דהיינו שנתעבה האור ונעשה עשרה כלים. ד. מסך נעשה בכלי מלכות. ה. מסך זה מפסיק בין עולם אצילות לעולם הבריאה. ו. זווג דהכאת אור א"ס ב מסך שמעלה אור חוזר ממטה למעלה. ז. עד מקום שמגיע אור א"ס הוא עולם אצילות. ח . ד' בחינות בהתעבות אור העליון: א) בהתפשטותו מכתר לחכמה; ב) בהתפשטותו לבינה שנוסף בו הרחקה; ג) בהתפשטותו לז"א שנעשה בו חלון ונקב צר; ד) בהתפשטותו למלכות שנעשה בו נקב צר והרחקה.

יש עצמות וכלים. תחילה נתפשט אור א"ס בסוד כלים.
ואח"כ נתלבשו בהם האורות, שהם העצמות.
* א) א בכל העולמות יש בחינת ב עצמות ג וכלים. ד ותחילת הכל, ה נתפשט ו הא"ס בסוד יוד ספירות דאצילות בסוד כלים, כי הלא ענין ז התפשטות, מורה, ח התעבות האור יותר ממה שהיה, ונמצא, כי יוד ספירות אלו, הם יוד כלים, ונעשו מצד התפשטות הא"ס עצמו, ט רק שנתעבה האור,

אור פנימי

א) ה' עולמות הם, ונקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם הוא מלשון העלם, כי אור א"ס ב"ה מתעלם בהם בכל פעם יותר כמו שמבאר הרב לפנינו.
ב) עי' לוח התשובות חלק ב' אות נ"ו.
ג) עי' לה"ת חלק א' אות כ"ה.
ד) כלומר תחילת הכל שבכל עולם ועולם.
ה) עי' לה"ת ח"ב אות י"ד.
ו) פירושו בלתי מושג, ונקרא אין סוף, לרמז, שספירת המלכות המסיימת ומפסקת את כל המדרגות, (עי' בלה"ת ח"א אות מ') אינה עושה כאן סיום והפסק כלל על האור העליון, אלא אדרבה, בה מתחלת השפעת האור.

* ע"ח שער מ"ז פרק א.

ז) התפשטות מורה התעבות האור, יותר ממה שהיה בהמאציל, דאם לא כן במה יצא האור ההוא מכלל מאציל, להקרא בשם, התפשטות האור ממנו ולחוץ. וענין התעבות הזו, היא דבר שינוי הצורה, שקונה האור מפאת ביאתו לכלל נאצל, כמ"ש לעיל (בהסת"פ ח"ב אות ה' ד"ה והנה עש"ה).
ח) עיין לעיל בהסתכלות פנימית ח"ב אות ה' ד"ה והנה.
ט) מלמדנו בזה, אשר הכלים הם תולדות של האור עצמו, כי האור בדרך התפשטותו לקבלת הנאצל, יורד בד' בחינות, חו"ב זו"נ, עד שגורם בנאצל הרצון לקבל אשר הרצון הזה שהוא בחי"ד, הוא עיקר כלי של נאצל, והוא עביות, שהשיג האור בדרך התפשטותו. אמנם ג' הבחינות הראשונות, הנה רק גורמים, שתתגלה בחינה ד'. וענין החיוב והסדר של ד' בחינות הללו,

קב חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק א

ונעשו כלים על ידי התפשטות. ואחר התפשטות הזה, אשר על ידו נעשים י' כלים. אז י נתלבש עצמות אין סוף בתוכם. וז"ס עצמות וכלים.

תקון המסך לעכב את אור העליון מלהתפשט בכלי מלכות.
והוא מפסיק בין עולם האצילות לשאר העולמות.
ב) כ והנה כאשר הגיע התפשטות הנ"ל עד המלכות דאצילות, ראה המאציל העליון, ל שאין כח בתחתונים לקבל האור ההוא אם יתפשט יותר, ואז מ כאשר נגמר הכלי העשירית דאצילות, נ נעשית שם מסך ופרגוד אחד, ס המפסיק בין האצילות לשאר העולמות שלמטה הימנו.

בכח הכאת אור א"ס במסך, חוזר האור למעלה בסוד או"ח המלביש את אור העליון.
עד המקום שמגיע קו האור הא"ס, נקרא עולם האצילות..
ג) ע ואז הכה אור אין סוף יתברך, המתפשט עד שם, במסך ההוא,

אור פנימי

נתבאר בחלקים הקודמים, ואין להאריך בהם עתה (עי' או"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם).
י) התלבשות, פירושו כמו התעלמות, כי המלבוש מעלים את הלובש, אלא, שהוא מפאת הרצון שלו להתגלות, ומשום שבלי התיקון של העלמה הזאת, אי אפשר לו להתגלות, ע"כ מתעלם בו ומתגלה על ידו. ותיקון כזה, נק' תמיד בשם מלבוש או לבוש. הרי שלבוש משמש לב' דברים להעלם ולגילוי. ובעניננו ג"כ, משום שאי אפשר, שיהיה השגה לתחתונים באור מבלי כלי, לכן האור מתלבש ומתעלם בכלי, כדי שהתחתון יוכל להשיג אותו, על ידי הכלי ההוא שמתלבש בו, והבן זה היטב.
כ) כלומר, אחר שכבר התפשט האור בג' בחינות ראשונות, שנק': חכמה, בינה, ז"א, ולאחר שגמר התפשטותו בז"א, הגיע להתפשט לבחי"ד שנק' מלכות. ומטרם שנתפשט האור בג' בחי' הקודמות אי אפשר שיתפשט במלכות להיותם גורמים זו לזו בדרך סבה ומסובב.
ל) כי כח הצמצום רוכב על בחי"ד, ומשום זה אין כח בבחי"ד, שהיא התחתונה מכולם, לקבל אור. (עי' לה"ת ח"א אות פ"א, ועי' ח"א פ"ב אות ב').

מ) דהיינו בחי"ד שנקראת מלכות. ומשמיענו בזה להבחין, שכלי מלכות ומסך שבו, הם ב' ענינים מיוחדים: כי כלי מלכות הוא האור שנתעבה לבחי"ד כנ"ל, שעליה רוכב כח צמצום כנ"ל. ומסך ופרגוד שעליה, נתקן בה לאחר כך. (עי' לוח התשובות ח"ב אות מ"ג).
נ) מסך ופרגוד הם דבר אחד, כלומר, שנעשה שם כח מעכב כעין מחיצה המגנת ממעל למלכות, שאור העליון לא יפרוץ לתוכה. (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).
ס) כלומר, שמסך זה, מלבד הגנתו על מלכות כנ"ל, יש לו עוד ענין, שהוא מפסיק בין עולם אצילות לשאר עולמות.

ע) פגישת אור א"ס במסך מדומה לב' דברים קשים, שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני, אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו, הנה פגישה כזו מכונה הכאה. ולאפוקי, מפגישת נוזלים, שאינם מונעים זל"ז מלהשיג גבול, ומתערבים יחד, וע"כ אין הכאה מובנת בהם. וכן ב' דברים רכים, אין הכאתם נרגש כל כך, משום שמניחים זה לזה, לכנוס מעט בגבולו, ולדחקו על קליפתו החיצונה במשהו. משא"כ דברים קשים, שאחד אינה מרשה

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קג

ואז, פ בכח ההכאה של הירידה, ופגע שם, חזר לעלות צ בסוד אור חוזר למעלה למקומו, ק ואז נגמר עולם האצילות בבחינת הכלים, ר ואז חזר הא"ס להתלבש בהן בסוד העצמות, כנ"ל, לכן ש עד המקום שמגיע אור א"ס, על דרך הנ"ל, נקרא עולם האצילות: ת כי האור עצמו הוא, רק שהוא אחר התעבותו כנ"ל.

ד' בחינות בהתעבות האור העליון: א) קבלה מעליון, שהוא חכמה. ב) הרחקה מחכמה
שהיא בינה. ג) חלון ונקב צר, שהוא ז"א. ד) הרחקה מחכמה ונקב צר שהיא מלכות.
ד) א וענין התעבות האור הזה הוא, כי הלא הרואה אור גדול מאד, לא יוכל לסובלו, אם לא על ידי הרחקה או על ידי מסך או על ידי שתיהן.

אור פנימי

לחבירו לזוז אותו אף במשהו מגבולו, הרי פגישתם מובנה לבחינת הכאה.
והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח, והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).
פ) כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך.
צ) כלומר, אותו שיעור אור שהיה ראוי להתקבל במלכות, ולא קיבלתו מחמת עיכובו של המסך, כל זה השיעור, חזר ועלה למעלה, והלביש את כל הג' הבחינות של האור העליון, דהיינו, עד חכמה, שנחשבת "למקומו" של אור חוזר זה, כמ"ש להלן. וז"ש הרב "חזר לעלות בסוד אור חוזר למעלה למקומו". (עי' ח"ב בהסת"פ אות ס"ב).
ק) כי עליית האור חוזר והלבשתו את

אור העליון ממטה למעלה, כנ"ל, עושה בחינת כלים על אור העליון.
ר) כלומר, אחר שהאור חוזר עולה למעלה כנ"ל, נמצא אור א"ס מתלבש באו"ח הזה, בסוד העצמות המלובש בכלים.
ש) היינו עד מסך שבכלי מלכות, כי המסך החזירו למעלה ולא נתנו להתפשט יותר, כנ"ל.
ת) רוצה לומר, שכח עיכוב שבמסך, לא פעל כלום על ספירות דאצילות שלמעלה ממלכות, אלא רק ממלכות ולמטה, וע"כ מתפשט אור א"ס ב"ה עד מסך שבמלכות בבחינת אצילות, בלי שום עיכוב כלל. משא"כ אור א"ס המתנוצץ ועובר דרך מסך ולמטה, נמצא מתמעט ביותר מכח הסבה הזאת, ואינו נבחן עוד לעצם אור א"ס ב"ה, כמ"ש לפנינו.
א) עביות זאת, כבר נתבארה, שאינה מתגלה באור בפעם אחת, להיותה הפוך מהאור, אלא שמשתלשלת ויורדת מהזך אל העב מעט, ואח"כ להעב ממנו, עד שבאה לגדלות העביות, שנק' בחי"ד או מלכות. וד' בחינות אלו, נק': חכמה, בינה, ז"א ומלכות. והן מחויבות להמצא בכל נאצל. והטעם החיוב וההגדרה של ד' בחינות הללו, כבר נתבאר היטב לעיל. (בח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם, ובהסתכלות פנימית ח"ב ד"ה ובכדי ליתן) עש"ה כל ההמשך, שאני סומך

קד חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק א

ב והנה הכתר שבאצילות, מאיר בו האין סוף, בלתי שום מסך ושום הרחקה כלל, לכן נקרא הכתר אין סוף. ג וחכמה, מקבל על ידי כתר. ד אך בינה, קבלה אור א"ס ע"י הרחקה, ה כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו.

אור פנימי

עליו ואיני מביאו כאן, מפני האריכות, אע"פ שהוא נחוץ מאד כאן בכל מלה ומלה.
ב) כל עולם וכל פרצוף בכ"מ שהוא, מחויב לקבל שפעו מא"ס ב"ה, וע"כ השראת א"ס המיוחסת לעולם או לפרצוף, מכונה כתר של העולם וכתר של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם מאציל לאותו עולם. וז"ש "והנה הכתר שבאצילות מאיר בו הא"ס." כלומר, אשר שם השראת א"ס ביחסו לעולם אצילות, וע"כ נקרא כתר א"ס, או מאציל.
ג) התפשטות אור א"ס הנמשך מכתר בראשונה לעולם, נקרא בשם אור חכמה. והכרח הוא, שכלול תיכף באור החכמה ההוא, רצון לקבלת האור, דאם לא כן לא היה אור א"ס מכונה בלשון מתפשט, כמבואר (בהסת"פ ח"ב ד"ה עתה עש"ה) אמנם רצון לקבל זה, אינו נחשב לשינוי צורה ולעביות כל כך, מפני שרצון לקבל זה הגיע לה מכח עליון, דהיינו מכתר, כי רצון להשפיע שבכתר מחייב בהחלט את רצון לקבל שבחכמה. וז"ש הרב "שחכמה מקבל על ידי הכתר". כלומר, שבחינת קבלה שבחכמה, הגיע_לה על ידי כתר, ומכחו, וע"כ עביות מחמת רצון לקבל זה קלוש מאד. והוא המכונה בחי"א.
ד) פירוש, כי החכמה דרכה להתעבות בדרך התפשטותה כי בגמר התפשטותה, מתגבר בה הרצון, וממשכת אור דחסדים מא"ס, ומרחקת את עצמה מאור חכמה, כמ"ש באורך לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם). ומתוך, שהתגברות זו עשתה מכח התעוררותה עצמה, ולא מכח עליון, ע"כ נבחן הרצון הזה לבחינת עביות מועטת והיא יתרה מעביות שבחכמה. ולכן בהכרח, שע"י שינוי זה נפרשה מחכמה לבחינה מיוחדת, ונקראת בשם בינה או בחי"ב. וז"ש הרב "שבינה קבלה אור א"ס על

ידי הרחקה", כי עביות דבחי"ב הנ"ל, מכונה בשם "הרחקה", משום שהרחיקה את עצמה מלקבל אור חכמה, כדי לקבל את אור דחסדים, כמבואר לעיל. ומ"מ אין התגברות הרצון הזה נחשבת לעביות גמורה, משום שהוא, מבחינת רצון להשפיע, והשואת הצורה להמאציל, כמ"ש לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), אמנם עבה ביותר מבחי"א כי הבחי"א כל הרצון שבה אינו שלה, אלא על ידי כתר כנ"ל, אמנם בחי"ב כבר פעלה מתוך התגברותה עצמה את הרצון שבה, וע"כ נחשבת בחי"ב שהוא עכ"פ השורש להרצון לקבל השלם, שבזה היא נבחנת לעבה ביותר מבחי"א, והבן היטב.
ה) כלומר, אחר שנתעוררה הבינה להמשיך אור דחסדים מן המאציל, נמצאת שמתרחקת מאור חכמה, דאם לא כן לא היתה יכולה לקבל האור דחסדים: כי אור דחכמה נמשך ברצון לקבל, ואור דחסדים נמשך ברצון להשפיע (כמ"ש ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), ועל כן בחי"א ובחי"ב הפוכות הנה זו לזו מתחילת אצילותן. וז"ש הרב "כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו", כלומר, שנתרחקה ונעשתה למדרגה ג' מא"ס המתמצעת בין בינה לא"ס, ויצאה ממנה, כי עתה שהרחיקה את אור החכמה, ונעשתה למדרגה ג' שחכמה היא בחי"א ושניה לא"ס, ובינה בחי"ב ושלישית לא"ס, הנה עתה יכולה לקבל האור דחסדים שהמשיכה, ואם לא היתה מרחקת את עצמה, למדרגה ג' לא היתה יכולה לקבל, כמבואר. וצריכים לידע שמלת "רחוק", הוא כינוי למיעוט השגת חכמה, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא "רחוקה" ממני. גם זה סו"ה, ותתצב אחותו "מרחוק". ואין כאן המקום להאריך בזה.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קה

ו והז"א, אינו מקבל האור, כי אם דרך חלון ונקב צר, אשר בתוך החלון ההוא עובר עצמות האור בלתי מסך כלל, אלא שאין דרך רחב רק צר מאד ז אבל הוא קרוב ח כי מן הבינה אל הז"א אינו רחוק. אבל ט נוקבא דז"א, נמשך לה האור דרך נקב וחלון, כמו הז"א, אך שהוא בהרחקה.

אור פנימי

ו) פירוש: כי גם בינה דרכה להתעבה בגמר התפשטותה, והוא, מטעם שהרחיקה ממנה את אור החכמה, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו ועצמותו של הנאצל, ולפיכך בגמר התפשטותה התגבר בה הרצון לקבל הארת החכמה לתוך אור דחסדים. ומתוך, שכל ההפרש בין הרוחנים, הוא רק מפאת שינוי צורה, ע"כ יצאה הארה חדשה זו, דהיינו האור דחסדים שבתוכו הארת החכמה, וקנה שם בפני עצמו, דהיינו השם זעיר אנפין. ונקרא כן, כי אור חכמה מכונה אור "פנים", בסו"ה חכמת אדם תאיר "פניו", ומתוך שיש לו רק הארה מחכמה, אבל עיקרו הוא רק אור דחסדים של בינה, ע"כ נקרא זעיר אנפין, שפירושו הוא קטנות הפנים, כלומר, רק שיעור מועט מאור חכמה, והבן זה.
ונקרא ג"כ בחי"ג. ועביות שבו, מכונה חלון ונקב צר, כי נתבאר לעיל (ח"ב פ"ב או"פ אות ע') שמסך הבא בעליון מחמת התכללות התחתון בו נקרא בשם חלון. משום שאין בו דינים, רק סיבה להארה כמו חלון ע"ש. ומתוך שכל עביות ומסכים שבאצילות באים מחמת התכללות בי"ע שבה, ע"כ מכונה עביות דז"א בשם חלון להארת אור גדלות. ובשם נקב צר להארת קטנות. אבל בחי"ב אינה נקראת אפילו חלון, אלא הרחקה.

ז) כלומר שאין בו אותו הרחקת חכמה שיש בבינה, כנ"ל משום שכל ההפרש בינו לבינה, הוא, משום שיש בו הארה מאור חכמה. וז"ש הרב "אבל הוא קרוב", כלומר שאין בו הרחקה.
ח) כלומר, התפשטות אור בינה לבחי"ג שהוא ז"א, אינה גורמת הרחקה, אלא אדרבה, שגורמת קרבת חכמה כנ"ל. וכבר נתבאר לעיל, אשר "קרוב" "ורחוק" המה גדרים של חכמה.
ט) פירוש, אחר שנתפשטו ג' בחינות עביות במילואם עד גמר התפשטותו של ז"א, אז נתעורר רצון לקבל בשעורו השלם הראוי לקבלה. "והוא הנקרא: בחי"ד או מלכות או נוקבא דז"א (עי' לעיל או"פ ח"א פ"א אות ל' ד"ה ועתה), ובו היה הצמצום, כנ"ל (ח"א פ"א אות מ'), באופן שמצמצום ואילך, אין הבחי"ד הזו מקבלת עוד את אור א"ס ב"ה, וע"כ בחינת העביות שבה נקרא "הרחקה". וגם בה ב' מדרגות חלון ונקב צר, כמו בז"א, שהשפעת הגדלות נקרא חלון, והשפעת הקטנות נקרא נקב צר. ויש הפרש גדול בין הרחקה שבבחי"ב להרחקה שבבחי"ד, כי הרחקה דבחי"ב, היא הרחקה מרצון, בסו"ה. כי חפץ חסד הוא, שחושקת לחסדים ולא לחכמה. אבל הרחקה דבחי"ד, היא הרחקה מאונס, דהיינו מחמת מסך שנתתקן בבחי"ד.

קו חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ב

פרק ב'

מבאר ענין ד' עולמות אבי"ע, וההפרש שביניהם. ובו ו' ענינים:

א . כל הפרטים שבעולם אצילות נבחנים ע"פ ד' בחינות עביות הנ"ל. ב . בעולם אצילות מתפשט אור א"ס בלי מסך כלל. ג . למטה מאצילות אין אור א"ס מתפשט רק בהארה היוצאת ממנו דרך מסך. ד. מזווג דהכאה של אור העליון במסך שבין אצילות לבריאה, יוצאות עשר ספירות דעולם הבריאה. ומזווג דהכאה שבין בריאה ליצירה יוצאות ע"ס דעולם היצירה. וכן מיצירה לעשיה. ה. ההפרש שבין ד' העולמות הוא שבאצילות אין מסך כלל. ובבריאה יש מסך א'. וביצירה ב' מסכים. ובעשיה ג' מסכים. ו. אבל בד' בחינות עביות אין הפרש כלל בין עולם לעולם כמו שהם באצילות כך הם בבי"ע.

אין מסך בעולם האצילות .
א) הרי הם ד' בחינות, אשר בהם יובדלו פרטי האצילות מניה וביה, אבל א כולם הם בלתי מסך כלל ועיקר. ולכן נקרא עולם האצילות כי אור הא"ס עצמו נתפשט בכולו בלתי מסך.

למטה מאצילות אין א"ס מתפשט אלא דרך זווג דהכאה במסך שבסיום עולם האצילות.
ועה"ס עוברות דרך המסך לעולם הבריאה. וכן ע"י זווג דהכאה במסך שבסיום הבריאה
עוברות העה"ס לעולם היצירה. וכן מיצירה לעשיה .
ב) ואמנם משם ולמטה אין א"ס עצמו מתפשט, רק ב הארה היוצא ממנו דרך מסך, והוא, כי המסך ופרגוד המבדיל בין אצילות לבריאה כנ"ל הנה, מחמת אותו ג ההכאה של אור העליון המגיע עד שם כנ"ל, הכה

אור פנימי

א) כי זה כלל, שאין עביות ומסך יכולים למעט, או לפגום מלמעלה למקום גילויים, אפילו כל שהוא, ואע"פ, שהאור החוזר עולה בסבת מסך שבכלי מלכות, ומלביש ממנו ולמעלה לכל ט' ספירות כולן כנ"ל, מ"מ, כח עביות שבמסך אינו מתעלה למעלה כלום, לפיכך נחשבות ט"ס דאצילות, שהן בלתי מסך כלל ועיקר. ואע"פ שמבחינים הרבה מסכים גם בעולם אצילות, כגון מסך דפה ודחזה וכו' שזה נוהג בכל פרצוף פרטי שבאצילות. הענין הוא שאינם מסכים ממש, אלא הם מהתכללות התחתון בעליון, ורק המסך דסיום רגלי האצילות, הוא מסך ממש הפוסק את אור העליון, כמ"ש בהסת"פ כאן בפרק י"ד עש"ה.
ב) כלומר, אע"פ שאור הנמצא בעולם הבריאה, בהכרח שנמשך מאור א"ס ב"ה, כי אין שום הארה בעולמות שלא תהיה נמשכת מן הא"ס, עם כל זה, משום שאור

א"ס ב"ה המתפשט לבריאה עובר דרך מסך, נמצא הארתו מתמעטת מאד, עד שנבחן, שכבר נפסק אור א"ס ב"ה מלמעלה ממסך. ולהלן מפרש הרב, איך אור עובר דרך מסך.
ג) פירוש, כי חוק הוא בעולמות העליונים, שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור למדרגה עליונה ממנה, הנה כל אותו שיעור תוספות אור, חוזר ומושפע, לתחתונה שגרמה אותו, ובעניננו ג"כ, מתוך שמסך שעל מלכות דאצילות גרם את האור החוזר לעלות, ולהלביש לכל ט' ספירות דאצילות, ולהעשות כלים אליהם, כנ"ל, באופן, שזולתו לא היה אור א"ס נתפס ומלובש באצילות, כי אין אור מושג בלי כלי, כנודע, והנה מתוך שהמסך גרם לכל אותו תוספות, דהיינו או"ח וע"ס האמורים, לפיכך, מתרחב המסך והכלי מלכות בסבת האו"ח החוזר ויורד אליו ממקום המסך

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קז

בפרגוד ההוא, ומכח אותם הי"ס דאצילות שהגיעו עד שם. והכה שם בהאור שלהם, הנה ד נתנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא ונעשו למטה הי"ס דבריאה מהתנוצצות יוד ספירות דאצילות שעליהן על ידי המסך. מכח י"ס דכלים, נעשו י' ספירות דכלים אחרים, ומכח י"ס דעצמות, נעשו י"ס דעצמות אחרים דבריאה. וכן ה בסוף הבריאה נעשה שם מסך אחר, ו ומחמת הכאת יוד ספירות דבריאה בבחינת עצמות וכלים במסך, נעשו יוד ספירות דיצירה. וכן מיצירה לעשיה על ידי המסך ההוא. ובזה תבין למה נקרא זה אצילות וזה בריאה וזה יצירה וזה עשיה, כי יש מסך מבדיל בין זה לזה ואין ז זה דומה לזה כלל.

החילוק שבין אצילות לבי"ע שבאצילות אין מסך כלל. ובבריאה מתמעט האור ע"י מסך א'. וביצירה ע"י ב' מסכים. ובעשיה ע"י ג' מסכים. אבל בד' בחינות של התעבות האור העליון אין שום הפרש בין עולם לעולם .
ג) אמנם החילוק שיש בין אצילות לג' עולמות, הוא, שאצילות

אור פנימי

ולמטה, וממשיך לעצמו כל אותם י"ס דאצילות שלמעלה, בדוגמתן ממש. באופן: שמלכות דאצילות לבדה, הולכת ויורדת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת ע"ס אצילות, דהיינו מכתר עד מלכות, והן המכונות עשר ספירות של עולם הבריאה.
וז"ש הרב, "מחמת אותו ההכאה של אור העליון שהכה בפרגוד ההוא, ומכח אותם הי"ס דאצילות שהגיעו עד שם, נתנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא, ונעשו למטה הי"ס דבריאה". כלומר, ב' דברים יש להבין כאן: הבחן הא', הוא גרם האו"ח, העולה ע"י הכאת אור העליון בהמסך, שהאו"ח ההוא, יש בחוקו לחזור ולירד להמדרגה שגרמה להופעתו, כנ"ל. הבחן הב', הוא גרם הלבשת עצמות אור הא"ס, בעשרת הכלים של או"ח שעלה, שנעשו למעלה עשר ספירות דאצילות כנ"ל, אשר גם הם בחוקם לחזור ולירד למטה, אל המדרגה שגרמה להופעתם. ועל הבחן א' אומר הרב, "מחמת הכאת אור עליון בהפרגוד": דהיינו, שהאו"ח הזה חוזר ויורד ממעלה למטה לעולם הבריאה. ועל הבחן הב' אומר הרב: "ומכח אותם הי"ס

דאצילות וכו'." שמשני גורמים אלו: נעשו ע"ס שבעולם הבריאה.
ד) הופעת או"ח, מכונה בכל מקום בשם התנוצצות.
ה) כי כל ע"ס דאצילות נעתקו ונחתמו בעולם הבריאה, כמ"ש בדיבור הסמוך, וא"כ גם המסך והמלכות נחתמו בעולם הבריאה, וגם נוהג שם אותו הזווג דהכאת אור העליון במסך, ועליות או"ח, העולה ומלביש ממסך ולמעלה לכל ט' ספירות דעולם הבריאה, שאו"ח הזה, נעשה עשרה כלים לעולם הבריאה, אשר עצמות אור של עולם הבריאה מתלבש בהם.
ו) כמו, שאו"ח דמסך דאצילות חזר ונתפשט ממסך ולמטה, והחתים ע"ס דבריאה, על דרך שנתבאר לעיל בסמוך אות ג' ע"ש, הנה ממש על אותו דרך, גם או"ח שעלה ממסך דמלכות דבריאה, חזר גם הוא ונתפשט למטה, והחתים עשר ספירות דעולם היצירה. וכן מיצירה לעשיה.
ז) כמ"ש לפנינו, אשר הבחי"ד הנקראת מלכות שבה נעשה המסך, מתחלקת בעצמה, לד' בחינות מסך, אשר בהן מתפעלות כל מיני שינוים והבדלות המופיעים בהעולמות:

קח חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ב

אור הא"ס נוקב ועובר בו עד סוף האצילות בלתי שום מסך כלל אך משם ולמטה יש מסך. וההבדל בין בריאה ליצירה, בהיות לבריאה מסך ומבדיל אחד, וליצירה שני מסכים, ולעשיה שלשה מסכים, ואמנם בפרטות העולם עצמו ח כמו שיש ד' בחינות באצילות בפרטן, כנ"ל, ט כן יש אלו ד' בחינות בבריאה עצמה וכן ביצירה עצמה.

אור פנימי

ומסך דבחי"ג משמש באצילות, ומסך דבחי"ב משמש בבריאה, ומסך דבחי"א ביצירה, כמ"ש להלן.
ח) היינו ד' בחינות של ההתעבות, שהן חו"ב תו"מ, הנקראות לעיל, התפשטות אור א"ס לעשות כלים, ונקראות ג"כ עשר ספירות דאור ישר, כי ת"ת, כולל שש ספירות, חג"ת נה"י, אשר על ידי זווג דהכאה במסך שבספירת מלכות דאור ישר, חוזר ועולה האור בסוד או"ח, ומלביש כל ע"ס דאור

ישר הפרטיות הנ"ל, ועושה את כולן למדרגה אחת כללית, לפי שיעור הקומה שבהאו"ח, כמ"ש להלן.
ט) משמיענו בזה, שאלו ד' בחי' דאור ישר, נוהגות בכל עולם ובכל פרצוף, בלי שום הפרש בין מדרגה גבוה למדרגה נמוכה וכל ההבדלים שנמצאים בפרצופים ובעולמות הם כולם, רק מפאת המסכים ואור חוזר שבהם, שאין מסך שבזה דומה למסך שבחבירו.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קט

פרק ג'

מבאר ד' זווגי הכאה בד' בחינות המסך, המוציאים ד' קומות חו"ב
תו"מ, זו למטה מזו, בד' עולמות אבי"ע. ובו ה' ענינים:

א. בעולם אצילות מאיר א"ס ע"י התלבשותו בקומת חכמה. ב. בעולם הבריאה נעלמת קומת חכמה ומתלבשת בקומת בינה. ג. בעולם היצירה נעלמת גם קומת בינה ומתלבשת בקומת תפארת. ד. בעולם עשיה נעלמת גם קומת ז"א ומתלבשת בקומת מלכות. ה. קומת חכמה שיצאה באצילות נמשכה מזווג דהכאה שלמעלה מעולם אצילות. וכן קומת בינה שיצאה בבריאה נמשכה מזווג דהכאה שלמעלה מבריאה. דהיינו ממסך שבין אצילות לבריאה. וכן קומת ז"א שביצירה נמשכת מזווג דהכאה של המסך שבסוף הבריאה. וכן
קומת מלכות שבעשיה יצאה ממסך שבסוף היצירה.

בעולם אצילות מאיר א"ס ע"י התלבשותו בקומת חכמה.
* א) גם דע, כי הלא א כדי שאור הא"ס יוכל להאיר בכל אצילות צריך שיתלבש עצמותו תוך החכמה ואחר התלבשותו בחכמה אז מתפשט בכל

אור פנימי

א) כדי להבין את דברי הרב שמכאן ואילך, צריך שתחזור כאן על ביאור ה' הבחנות שבמסך, היוצאים מכח הזדככותו של מסך, על סדר מדרגה, מעביות גדולה דבחי"ד עד הזכות הגדולה שבבחינת כתר ושורש המסך, שעושים בזה ה' פרצופים. ודברים אלו תמצא מבוארים בחלק ב' (בהסתכלות פנימית ד"ה ותדע. ותחזור שם על כל ההמשך עד ד"ה ועולם העשיה, ואחר זה בד"ה ובהמתבאר, ותחזור על כל ההמשך עד ד"ה אמנם). כי כל הדברים הללו שייכים לכאן, ואי אפשר להביאם מפני האריכות, וע"כ אני מוכרח לסמוך על מה שכבר ביארתי שם, ולא אוכל להביא כאן רק קיצור וסיום דכל דבר, בשיעור הנצרך לדברי הרב שבכאן.
ושם נתבאר, שאור א"ס ב"ה, הכולל ד' בחינות שנק' ע"ס דאו"י, אינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפילו רגע. אלא מתוך, שאין שום תפישא באור בלי כלי, לפיכך רק לכלי קבלה צריכים. וכל פרצוף ומדרגה באותו רגע שמשיגים כלי, תיכף עמו יחד משיגים

* ע"ח שער מ"ז פרק ב'.

האור, בשיעור מדתו של הכלי שהשיגו. גם נתבאר שם, ששורש דכל הכלים שבכל העולמות, הוא או"ח, העולה מזווג דהכאה על מסך שבכלי מלכות. באופן, שבאותו רגע, שמתהוה מסך חדש באיזה פרצוף, נמצא אור א"ס הכולל ע"ס דאו"י מתפשט אליו תיכף, ומכה במסך זה, ועולה או"ח ומלביש אור דא"ס ב"ה, לפי שיעור גדלו של האו"ח ההוא. וזהו המכונה, התלבשות א"ס בכלים, או באיזה ספירה. כי שם של ספירה, מורה על שיעור קומה של אור א"ס המתלבש שם. למשל, כשנאמר, התלבשות א"ס בכתר, יורה שאו"ח מלביש, על כל עשר ספירות דאו"י עד כתר, וכשנאמר התלבשות א"ס בחכמה, יורה שאו"ח מלביש, רק עד חכמה. ואין להקשות, א"כ, אין בהלבשה זו רק ט' ספירות, וקיימא לן עשר ולא תשע. כי באמת יש שם גם כתר, אלא, שכתר זה מלובש בפנימיות החכמה, וע"כ אינו עולה בשם, רק ספירת חכמה לבד. ועד"ז תבין כל הקומות של הפרצופין האחרים.
גם נתבאר שם, אמת המדה, שבו נמדד מדת גודלו של כל או"ח, שהיא הבחן שיעור

קי חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ג

האצילות, ועל ידי מלבוש זה לבדו יכול כל האצילות לקבל מן הא"ס ב וזה סוד כולם בחכמה עשית.

בעולם הבריאה מאיר על ידי התלבשותו בקומת בינה, והחכמה נעלמת שם.
ב) אבל כדי להאיר בבריאה צריך שגם החכמה תתלבש בבינה, ועל ידי שנים אלו שאור הא"ס מתלבש בתוכם אז הוא מאיר בבריאה. וזה סוד המסך שבין אצילות לבריאה, כי נמשך מסך זה מבינה אשר בה מתלבש החכמה להאיר בבריאה.

בעולם היצירה מאיר ע"י התלבשותו בקומת תפארת וגם הבינה נעלמת שם.
ובעולם העשיה מאיר ע"י התלבשות בקומת מלכות וגם תפארת נעלמת שם.
ג) וכדי להאיר ביצירה מוסיף מסך ומלבוש אחד והוא שגם הבינה מתלבשת בתפארת, ואז על ידי התפארת מאיר הא"ס ביצירה. וכדי להאיר בעשיה מוסיף לבוש ומסך אחד והוא שגם התפארת מתלבש במלכות ועל ידי המלכות מאיר הא"ס בכל עשיה. וז"ס אמא עלאה מקננא בכורסייא. ועמודא דאמצעיתא מקננא ביצירה. והמלכות מקננא בעשיה.

הזווג דהכאה להוציא ע"ס דאצילות נעשה בעולם א"ק שלמעלה מאצילות.
במסך דבחי"ג שהוא קומת חכמה .
ד) ואמנם כדי שתבין יותר, דע כי הלא הכתוב אומר, כולם בחכמה

אור פנימי

עביות, הכלול במסך שבכלי מלכות, והן ה' הבחנות: שהמסך העב ביותר, שהוא בחי"ד, נמצא מדתו של או"ח המוחזר ממנו, גדול ביותר, והוא המלביש עד קומת כתר שבאור א"ס ב"ה, דהיינו שבע"ס דאור ישר. ומסך שעביותו בחי"ג, נמצא מלביש בקומת חכמה דע"ס דאור ישר. ומסך, שעביותו רק בחי"ב, מלביש בקומת בינה דע"ס דאו"י. ומסך, שעביותו רק בחי"א, מלביש רק עד קומת ז"א דע"ס דאו"י, ומסך שאין בו עביות, אלא בבחינת שורש של מסך המכונה כתר דמסך, הנה במסך זה, אינו נוהג שום זווג דהכאה, ואין לו שיעור קומה כלל, אלא כמידתו של ספירת מלכות לבד. אמנם צריכים לזכור כל הטעמים והנימוקים של הדברים, כמו שנתבארו שם בהסת"פ הנזכר לעיל, ובחלקים הקודמים ועש"ה כי בלי הבנת הטעמים והחיובים שבדברים הללו, אי אפשר

להבין כאן אפילו מלה אחת על בוריה, כי כאן אני מוכרח לקצר כמובן.
ב) פירוש, כי עולם אצילות, נבחן לראש לכל העולמות. ואע"פ, שיש עולמות הרבה למעלה מאצילות, דהיינו כל העולמות המרובים הכלולים בעולם אדם קדמון, אמנם, הם כולם גנוזים בתוך עולם האצילות, ואינם כלל שורש להעולמות, אלא רק שנחשבים שורש לעולם אצילות בלבד, כי ע"כ גנוזים בתוכו, ומאירים בו לבד בגניזו.
ונתבאר בחלקים הקודמים, אשר מסך דבחי"ד, משמש רק בעולם א"ק בלבדו, ולפיכך מדתו של או"ח גדול מאד שם, ומלביש עד קומת כתר שבאור א"ס ב"ה. ולכן, נקראים כל העולמות הכלולים בעולם אדם קדמון, בשם עולם הכתר.
אמנם, בעולם אצילות, שמשמש שם רק מסך דבחי"ג (עי' הסת"פ ח"ב פ"ב אות י'

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קיא

עשית. פירוש, כי ג הלא באצילות אור הא"ס מתלבש בחכמה, ועל ידו מאיר בכל אצילות. וסוד החכמה זו, יתבאר לך ממה שהודעתיך כי גבוה מעל גבוה שומר כו' ד וכמה עולמות יש למעלה מאצילות ובאותו ה החכמה שיש למעלה מאצילות שם בתוכו מתלבש הא"ס ומאיר באצילות.

אור פנימי

ד"ה והמסך), נמצא מדתו של או"ח, העולה מזווג דהכאה על המסך ההוא, רק עד קומת חכמה, ואינו משיג כתר דאור א"ס ב"ה, אלא שכתר טמיר וגניז בתוך חכמה כנ"ל, ולפיכך, נקרא עולם אצילות, בשם עולם החכמה. וזה סוד הכתוב, כולם בחכמה עשית, כלומר, שהכל נשרש באצילות לבד, ולא בעולם א"ק שהוא עולם הכתר, כי עולם א"ק אינו נחשב כלל לשורש לעולמות התחתונים, ולא יופיע ממנו בעולמות רק לאחר גמר התיקון, בסו"ה ועמדו רגליו בהר הזיתים. ויש לדעת, שכמו שקומת ע"ס נחשבת כולה לפי ספירה העליונה שבה, אם היא כתר, תהיינה כל הספירות בחינת כתר, ואם היא חכמה תהיינה כולן חכמה וכו'. כך כל עולם נחשב כולו כפי פרצוף הא' שבו.
ג) כבר נתבאר בדיבור הסמוך. אבל אין הפירוש שתכף, בעת שנאצל עולם האצילות, קבל קומת חכמה. שהרי תחילה נאצלו שם קומות קטנות הנקראות עיבור ויניקה. אלא הכונה הוא, על הקומה הכי גדולה שיצאה שם לבסוף, בא"א, שאינה אלא קומת חכמה. וחסרה כתר.

ד) כבר נתבאר לעיל, אשר כל העולמות המרובים לאין קץ, שישנם קודם אצילות, כולם נכללים בשם אדם קדמון, או עולם הכתר. והוא מטעם הנ"ל.

ה) כבר ידעת ענין התמעטות האו"ח, שמגיע מסבת הזדככות שיעור העביות שיש במסך (עי' הסת"פ ח"ב פ"ז אות ע"ב ד"ה ובכדי). ולפי"ז תבין, אשר אחר שנשלם עולם א"ק, על התלבשות באו"ח של מסך שלו מבחי"ד, הנה אז נזדכך המסך הזה

לבחי"ג, מטעם הנ"ל בהס"פ. ואין הפירוש, שנעשה איזה שינוי, במסך דבחי"ד שבעולם א"ק עצמו, כי אין העדר ברוחני, אלא כל שינוי פירושו תוספת, כי מתוך הזדככותו לבחי"ג, ניתוסף ונולד ויצא מסך חדש דבחי"ג, שאור העליון תיכף מתפשט אליו (כנ"ל פ"ג א') לזווג דהכאה, ומעלה או"ח ממסך ולמעלה עד לקומת חכמה, שזהו נקרא התלבשות חדש בעולם א"ק, דהיינו התלבשות אור א"ס בחכמה. אמנם התלבשות הזו החדשה אינה צריכה לצורך עצמו, רק לצורך עולם אצילות, כי המסך דבחי"ג האמור, שאו"ח שלו עלה ממקום המסך ולמעלה, והלביש לאור א"ס עד קומת חכמה, הנה מחמת זה חוזרים כל ע"ס שלמעלה מהמסך, ויורדים ג"כ ממקום המסך ולמטה, כמ"ש לעיל (פ"ב אות ג'), שנבחן, שהמסך והמלכות מתרחבים ממנה ולמטה לע"ס, בסבת האו"ח שחוזר ונמשך אליו מלמעלה, ומתפשטת ע"כ המלכות לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת עשר ספירות דאו"ח שעלו ממסך דבחי"ג מלמעלה, דהיינו בקומת חכמה, והם שנקראים עשר ספירות דאצילות.
וזש"א הרב "ובאותו החכמה שיש למעלה מאצילות, שם בתוכו מתלבש הא"ס ומאיר באצילות". רוצה לומר, שאותו זווג דהכאה על המסך דבחי"ג, היה מוכרח להיות בעולם א"ק שלמעלה מאצילות, כי המסך דבחי"ג, אינו אלא הזדככות מבחי"ד, ובחי"ד היא בעולם א"ק כנ"ל, א"כ מחוייב ההזדככות והזווג דהכאה להיות בעולם א"ק שלמעלה מאצילות. ואחר שא"ס התלבש שם, באו"ח שעלה מהמסך ולמעלה, אז ירדו ונמשכו ממקום המסך ולמטה, ע"ס דעולם אצילות, כמבואר.

קיב חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ג

הזווג דהכאה להוציא עשר הספירות דבריאה נעשה בעולם האצילות במסך דבחי"ב שהוא קומת בינה. הזווג דהכאה להוציא עשר הספירות דיצירה, נעשה בעולם הבריאה במסך דבחי"א שהוא קומת תפארת . וכן הזווג דהכאה להוציא עשר הספירות דעשיה נעשה ביצירה במסך דשורש שהוא קומת מלכות. ולצורך עשר הספירות דאצילות, נעשה הזווג דהכאה
למעלה מאצילות במסך דבחי"ג אשר שם היא קומת חכמה .
ה) ולכן ו כשרצה להאיר בבריאה מתלבש ג"כ בבינה שבאצילות אשר היא למעלה מהבריאה, ז ועל ידי אותו הבינה מאיר בבריאה. וכן כדי ח להאיר ביצירה, מתלבש גם כן בת"ת של הבריאה. וכן מיצירה לעשיה, מתלבש במלכות דיצירה. וכן הענין באצילות, כי כדי להאיר באצילות, נתלבש בחכמה הנ"ל שלמעלה מן האצילות, ועל ידה מאיר באצילות, ולא תחשוב שהוא החכמה דאצילות עצמה.

אור פנימי

ו) גם כאן, כמו באצילות, אין הפירוש, שתכף בתחילתו יצאה בעולם הבריאה קומת בינה. אלא רצונו לומר שהקומה הכי גדולה שיצאה שם לבסוף, אינה יותר מקומת בינה. והזוג היה למעלה בבחי"ב באצילות. והיינו, ג"כ, מטעם שנתבאר לעיל בדיבור הסמוך עש"ה, כי הזדככות המסך מבחי"ג לבחי"ב שנק' בינה צריך להיות בעולם האצילות, ששם מקומו דמסך דבחי"ג, שנק' חכמה. וכמו שד"פ ע"ס מ"ב דא"ק נעשה הזווג דכל פרצוף בפה דראש של פרצוף העליון ממנו, שזווג דע"ב שהוא בחי"ג, נעשה בפה דראש דפרצוף גלגלתא, והזווג דס"ג נעשה בפה דראש דע"ב (כמ"ש היטב כאן בהסתכלות פנימית פרק ט' ע"ש) וכו' עד"ז כך בהעולמות אבי"ע, נעשה הזווג לצורך כל עולם, בעולם העליון ממנו. ואחר שנזדכך שם המסך דבחי"ג לבחי"ב, נבחן שנתוסף שם ונולד מסך חדש דבחי"ב, ותיכף מתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, כנ"ל והאו"ח עולה ומלביש, עד קומת בינה דע"ס דאור ישר, וכתר וחכמה דאור ישר מתלבשים בפנימיות בינה כנ"ל. ואחר שנשלם התלבשות א"ס בבינה מהמסך ולמעלה, כאמור, הנה אז חוזר או"ח ויורד ממקום המסך ולמטה, ומרחיב את המלכות ההיא לעשר ספירות מינה ובה,

דהיינו מכתר עד מלכות שלה, כדוגמתם של ע"ס שנמצאים מהמסך ולמעלה באצילות, דהיינו רק בקומת בינה, שכתר וחכמה גנוזים בה, כנ"ל ואלו הע"ס המה הע"ס של עולם הבריאה באופן, שע"ס בקומת בינה שיצאו למעלה מהמסך הם נמצאים בעולם אצילות, ועליהם אומר הרב "כשרצה להאיר בבריאה התלבש בבינה שבאצילות". ועשר הספירות השניות, שנמשכו ויצאו למטה מהמסך, הן נקראות עשר ספירות שבעולם הבריאה.
ז) כלומר, שכל מה שנמצא בע"ס דעולם הבריאה, המה נמשכים בע"ס דקומת בינה שלמעלה מבריאה, מטעם שנתבאר בדיבור הסמוך, (ועי' לעיל פ"ב אות ג').
ח) היינו, ג"כ מטעם שנתבאר לעיל באצילות ובבריאה, כי עולם היצירה נמשך ממסך דבחי"א, והזדככות מבחי"ב לבחי"א מוכרח להיות בעולם הבריאה, כי שם נמצא המסך ההוא, ואחר שנעשה שם הזדככות יוצאים שם ע"ס מהמסך ולמעלה בקומת ז"א, הנק' תפארת. וג' ספירות ראשונות כתר חכמה בינה דאור ישר גנוזים ומלובשים בפנימיות תפארת. ואחר שנשלמה התלבשות זו, חוזרות ויורדות עשר ספירות שניות ממקום המסך ולמטה בקומת ז"א, והן הנקראות עשר ספירות של עולם היצירה.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קיג

פרק ד'

מבאר, אם התלבשות אור העליון היא באור חוזר דקומת חכמה, תהיינה כל עשר הספירות באור חכמה. ואם בקומת בינה, תהיינה כל עשר הספירות באור בינה. ואם בקומת ז"א, תהיינה כל עשר הספירות באור ז"א. ואם בקומת מלכות, תהיינה כל עשר הספירות באור
מלכות. ובו ד' ענינים:

א. כשא"ס מאיר בבינה דאצילות, אינו מאיר דרך התלבשות באו"ח דמסך דבינה, אלא האור דקומת חכמה מאירה גם בבינה. וע"כ אפילו ז"א שמקבל מבינה יש לו ג"כ אור חכמה. ב . אבל להאיר בעולם הבריאה הוא מתלבש באו"ח דמסך דבינה, וע"כ כל עשר הספירות הן אור הבינה, ואפילו כתר וחכמה אשר שם. ג. וכן בעולם היצירה, מתלבש באו"ח דמסך דז"א, וכל עשר הספירות הן מאור ז"א. וכן בעולם עשיה, שמתלבש במסך דקומת מלכות, כל עשר הספירות הן באור מלכות. ואפילו כח"ב ז"א אשר שם.
ד. ד' אותיות י"ה ו"ה רומזות על ד' עולמות אבי"ע.

כשא"ק התלבש להאיר באצילות, לא נתלבש אלא באו"ח דקומת חכמה לבד, ולא באו"ח דבחי"ב שהיא קומת בינה, וע"כ לא נעלם מקומה זו רק כתר וכתר נתלבש בתוך חכמה.
א) א ואמנם דע, כי כשרצה המאציל להאיר באצילות, נתלבש בחכמה

אור פנימי

א) כאן טרח הרב והאריך להסביר לנו ההפרש, מבין ד' בחינות דאור ישר, המכונים חכמה בינה ז"א מלכות כנ"ל, ובין ד' בחינות דאור חוזר, המכונים גם כן אותן השמות, חכמה בינה ז"א ומלכות. והנה זה כבר ביאר הרב לעיל (בפרק א' אות ג'), ובאו"פ אות ע' אשר בחינת כלים של אצילות, נעשים ע"י או"ח העולה למעלה למקומו, שבהם מתלבש עצמות אור א"ס, שהן ד' בחינות דאור ישר, עש"ה ובאו"פ, והנך רואה, איך ד' הבחי' חו"ב ז"א ומלכות דאור ישר, מתלבשות באו"ח העולה ע"י זווג דהכאה, בהמסך שיש במלכות דאו"י.
ומכאן תבין, בכ"מ שכתוב מלת התלבשות, המובן הוא, שאור ישר מתלבש באו"ח. וכשאומר התלבש הא"ס בחכמה, פירושו, שד' בחינות, חו"ב תו"מ דאו"י המתפשטים מא"ס, שהמה התלבשו בחכמה של או"ח: דהיינו בשיעור או"ח, שיש לו קומת חכמה דאו"י, אשר באו"ח דקומת חכמה ההוא, מתלבשים כל ד' בחינות דאור ישר, חכמה בינה ז"א ומלכות חוץ מכתר דאור ישר

הנגנז תוך חכמה דאור ישר, כנ"ל, (פ"ג אות א' באו"פ ד"ה ושם).
והנה ודאי, אשר גם ד' בחינות דאור ישר המתפשטות מא"ס, באות ג"כ בדרך עילה ועלול סיבה ומסובב על סדר מדרגה, שהרי הנה יוצאות ונמשכות זו מזו, שחכמה נמשכת מכתר, ובינה נמשכת מחכמה והז"א נמשך מבינה, ומלכות נמשכת מהז"א, כנ"ל (באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה ובהסת"פ ח"ב ד"ה ועתה עד ד"ה וכן) אמנם אין זה נקרא התלבשות, כי ד' בחינות דאור ישר אינן מתלבשות זו בזו, שנאמר למשל, שאור העליון מתלבש בבינה כדי להאיר לז"א, כי מתלבש פירושו, בלבוש של או"ח, העולה ע"י זווג דהכאה מן המסך, שנתקן בבחי"ד שהיא מלכות, כנ"ל בדברי הרב (פ"א אות ג' ובאו"פ שם אות ק') וכאן בבינה, לא היה שום צמצום, ומכ"ש שאין שם מסך מוכן להכאת אור העליון לאו"ח, כדי שתאמר, שהתלבש האור בבינה דאור ישר כדי להאיר בז"א דאור ישר, אלא, שזה מכונה "דרך מעבר", כלומר, שאור א"ס השייך לז"א דאור

קיד חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ד

שלמעלה מהאצילות, ועל ידי החכמה המתלבש הוא בתוכה, אז נכנס ומאיר בכתר וחכמה דאצילות, ולא הוצרך להתלבש גם בבינה שלמעלה מאצילות, ולא נתלבש רק בחכמה שלמעלה מן האצילות לבד, ב ועל ידה מאיר בכתר וחכמה דאצילות.

הבינה מעבירה דרך חלון את האור דקומת חכמה, לז"א ומלכות.
בלי התלבשות שניה באו"ח דמסך דבחינה ב'.
ב) ואמנם, ג כשרצה להאיר מבינה דאצילות ואילך עד סוף כל האצילות, הנה ד ודאי, שהוצרך להתלבש גם בבינה דאצילות, כי ה אין ז"א

אור פנימי

ישר, בהכרח שעובר דרך ספירות בינה דאור ישר, להיותה העילה והסיבה של הז"א דאו"י, ואין הז"א דאו"י הזה יכול להשיג שום אור, אם לא על ידי עילה שלו, דהיינו בינה, אבל אין זה נקרא התלבשות במסך בינה, להיות שאין שם מסך, כמבואר שאין מסך אלא בבחי"ד, דהיינו במלכות, כנ"ל (פ"א אות ק').
וזכור היטב את ההפרש המבואר, בין ד' בחינות דאו"י לד' בחינות דאו"ח, כדי שלא תתבלבל מחמת הדמיון הקרוב שבשמותיהן, כי כשאנו אומרים חכמה דאו"י, המובן ספירה שניה לכתר דאו"י, שנק' חכמה, אבל כשאנו אומרים חכמה דאו"ח, המובן, שיש כאן זווג דהכאה, וע"ס דאו"ח המלבישות לע"ס דאו"י, דהיינו עשרים ספירות שלימות, וכשנכללות זו מזו, הן מאה ספירות. שאנו קוראים לכולן בשם חכמה דאו"ח, משום שהכונה היא, לציין את מדת קומתו של או"ח, ומתוך שעולה ומלביש עד חכמה, ע"כ אנו מכנים את כל מאה הספירות בשם חכמה. וזכור זה, כי הוא המפתח החשוב ביותר בהחכמה. ועד"ז תבין בינה דאו"ח, שהיא ג"כ עשרים ספירות, אלא כתר וחכמה גנוזים תוך בינה. וכן ז"א דאו"ח, יש לו עשרים ספירות, אלא כתר וחכמה ובינה גנוזים תוך ז"א (כנ"ל פ"ג אות א' ד"ה ושם, באו"פ).
וז"ש הרב "ולא הוצרך להתלבש בבינה שלמעלה מאצילות ולא נתלבש רק בחכמה שלמעלה מאצילות". רוצה לומר, שלצורך

הע"ס דאצילות, התלבש בחכמה שלמעלה מאצילות, דהיינו בחכמה דאור חוזר, כנ"ל (או"פ פ"ג אות א' ד"ה ושם) על ידי זווג דהכאה במסך דבחי"ג שבהמלכות, כמ"ש שם עש"ה, אבל לא הוצרך להתלבש בבינה דאו"ח, דהיינו על ידי זווג דהכאה במסך דבחי"ב שבכלי מלכות, כי קומת בינה דאו"ח שייך לע"ס דבריאה, ולא לע"ס דעולם אצילות, ששם מלביש קומת חכמה דאו"ח, כנ"ל באו"פ פ"ג אות א' ד"ה ושם.
ב) כלומר, שמאיר בע"ס דאצילות בקומת חכמה, ולהיות, כתר גנוז כאן תוך חכמה, כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"כ, כולל כתר וחכמה כאחד בשיעור הקומה.
ג) היינו מספירת בינה דאו"י, עד מלכות דאו"י.
ד) שלא בדיוק נקט כאן התלבשות, כמו שמסיק הרב תיכף לאחר זה, ואומר: "אע"פ שנמשך דרך הבינה, אין זה נקרא התלבשות, כיון שאין שם מסך", עכ"ל. וכבר נתבאר זה באורך לעיל, בדיבור הסמוך, שמלת התלבשות, מורה שע"ס דאו"י מתלבשים באו"ח, העולה ע"י זווג דהכאה בהמסך, וז"ש הרב, כיון שאין כאן בבינה שום מסך, אין זה נק' התלבשות.
ה) מטעם, שבינה היא העילה והסיבה אל הזו"ן, גם בד' בחינות דאור ישר, וע"כ, כל עלול מוכרח לקבל כל אשר לו מיד עלתו כמבואר בדיבור הסמוך.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קטו

ונוקבא מקבלים אור רק על ידי הבינה, אך הענין הוא, ו שלא הועילה הבינה רק למעבר לבד אל אור הא"ס המלובש תוך החכמה העליונה הנ"ל ועבר דרך בינה לאצילות, ז ולא נעשית הבינה, מסך ולבוש ב' כדי להאיר לז"א, רק בא האור עצמו ח דרך חלון, כנ"ל, בלתי שום מסך. ונמצא, כי אע"פ שנמשך דרך הבינה, אין זה נקרא התלבשות, כיון שאין שם מסך כלל, וא"כ האור א"ס עצמו המתלבש בחכמה לבד, הוא שמקבל זו"ן דאצילות.

להאיר בעולם הבריאה, מתלבש אור העליון באו"ח דקומת בחי"ב שהיא בינה.
ונמצא שגם החכמה נעלמה. והכתר והחכמה נכללים בתוך הבינה.
ג) אמנם ט בבריאה, מתלבש הא"ס לבוש אחר בבינה דאצילות, וזאת י הבינה נעשית מסך סתום ומלבוש גמור, אשר על ידו מקבלים ע"ס דבריאה כולם, אפילו כתר וחכמה דבריאה.

אור פנימי

ו) כל זה נתבאר היטב בדיבור הסמוך.
ז) כלומר, שאין שם מסך, שאור א"ס יתפשט עליו לזווג הכאה, ויעלה או"ח בקומת בינה, ויהיה או"ח דקומת בינה זו, לבוש ב' על אור א"ס, בנוסף על לבוש הראשון, שיש שם מאו"ח דקומת חכמה, כמ"ש היטב לעיל.
ח) עי' בחלק ב' בלוח התשובות, אות ל', במלת "חלון", שבכל מקום, שהמסך פועל להעלות או"ח ממטה למעלה, מכונה העביות בשם חלון, עש"ה, גם באו"פ (ח"ב פ"ב אות ע' ד"ה נקב,) וגם כאן פועל העביות ממטה למעלה, כנ"ל בדברי הרב, (ח"ג פ"א אות ג'), וע"כ מכנה שם הרב את העביות דבחינת ז"א, ובחינת מלכות, בשם חלון ונקב צר. (פ"א אות ד') להיות המסכים שלמטה מקומת חכמה משמשים שם רק ממטה למעלה, כמ"ש לפנינו.
ואין להקשות כאן ממבואר במקום אחר, שגם בע"ס דאצילות יש שם ה' פרצופין, שבכל אחד יש בחינת זווג דהכאה. כי יש הפרש גדול ורב ביניהם, להיות כל אלו ה"פ אצילות הם ה' חלקים של ע"ס דקומת חכמה ויתבאר זה במקומו, ואכמ"ל.
ט) כלומר שהמסך והמלכות מזדככים לבחי"ב שנק' בינה, ואור א"ס מתפשט לזווג דהכאה על המסך ההוא, ומעלה או"ח בקומת

בינה, כנ"ל (באו"פ פ"ג אות ו') שאו"ח ההוא, הוא לבוש אחר וחדש על אור הא"ס, במשונה בהרבה, מלבוש דאו"ח של אצילות גופיה, כי לבוש דאצילות, הוא מהכאה במסך דבחי"ג הממשיך אור החכמה בכל הע"ס, ולבוש החדש הזה, הוא מהכאה במסך דבחי"ב, שקומתו אינו מגיע להלביש את החכמה דאו"י, אלא רק לבינה דאו"י לבד, וע"כ אין בו מאור חכמה כלום.
והנה זווג זה, בהכרח שנעשה באצילות, כנ"ל באו"פ (פ"ג אות ו'), אבל כל ע"ס הללו המתלבשים בהלבוש דקומת בינה, נמשכים מהמסך ולמטה ובאים בעולם הבריאה, כמבואר באו"פ הנ"ל.
י) כלומר, אע"פ, שהאו"ח עולה בתחילה מהמסך שבהבינה ולמעלה, דהיינו, בעולם אצילות כנ"ל, אשר, גם ספירות דאצילות בהכרח שמתלבשים בלבוש זה דקומת בינה, מ"מ אין העביות והסתימה של המסך הזה עולה שם אפילו משהו, כי אין העביות ופגם יוכלו לפעול כלל בהעליונים מהם, ובחינת קבלה כזו, מכונה חלון ונקב, (כמ"ש באו"פ ח"ב פ"ב אות ע'), כלומר, בלי שום עביות אפילו משהו, מה שאין כן באו"ח היורד למטה מהמסך שבין אצילות לבריאה, דהיינו, העשר הספירות הבאות בעולם הבריאה, הרי כח ועביות המסך, הוא כל השורש של

קטז חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ד

הספירה העליונה שבכל קומת ע"ס, מאירה בכל עשר הספירות של אותה הקומה, באופן שבעולם אצילות מקבלות כל עשר הספירות שבו את אור החכמה ובעולם הבריאה מקבלות
כל עשר הספירות את אור הבינה.
ד) נמצא, כי האצילות מקבל אור חכמה עלאה, כי א"ס מתלבש בתוכה, וא"כ כ אינו נחשב שמקבל רק מהחכמה לבד. והבריאה מקבל אור הבינה, כי ל הא"ס והחכמה מתלבשת בתוכה, וא"כ הבריאה אינה מקבלת רק מהבינה לבד, וז"ס מ אמא עילאה מקננא בכורסיא, כי כורסיא מקבל אור מבינה דאצילות הנ"ל, כי נעשה מסך מבדיל, בין א"ס וחכמה אל בריאה.

הבינה דאצילות מעבירה לזו"ן אור החכמה. הבינה דבריאה מעבירה לזו"ן אור הבינה .
ה) ואם תאמר, אם כן ז"א ונוקבא דאצילות ובריאה, כולם שוים, כי כולם מקבלים מבינה דאצילות, ויש לומר כי כבר בארנו, כי זעיר ונוקבא מקבלים אור החכמה עצמו, כי כולם בחכמה עשית, ואין מועיל להם הבינה

אור פנימי

התפשטות האור א"ס בהם, לפיכך נעשה המסך סיתום ומלבוש גמור, המגביל את אור א"ס, מלהאיר שם משהו מאור חכמה, שהריהו מסך דבחי"ב, שאין או"ח שלו מגיע לחכמה, אלא לבינה דאו"י לבד, כנ"ל. וז"ש הרב, "שנעשה מסך סתום", כלומר, שסותם את אור דאצילות, דהיינו אור חכמה, מלהופיע בעולם הבריאה אפילו משהו, מטעם שמסך זה משפיע אל הבריאה ממעלה למטה, כמבואר.
כ) כלומר, מקומת חכמה לבד, אבל מכתר אין אצילות יכול לקבל, משום דמסך דבחי"ג משמש שם ממעלה למטה, שהרי נתלבש בבחי"ג שלמעלה מאצילות כנ"ל, וע"כ נעשה מסך סתום על אור כתר, ונחשב שמקבל רק מחכמה לבד.
ל) כלומר, שכתר וחכמה גנוזים בקומת בינה, מחמת שאו"ח זה אינו מגיע להם רק לקומת בינה בלבד, כנ"ל, וע"כ הבריאה אינה מקבלת רק מבינה בלבד, ולא תוכל לקבל מכתר וחכמה, כי המסך סותם עליהם כנ"ל, מטעם היותו מלמעלה מהבריאה. וז"ש הרב, שנעשה מסך מבדיל בין הכתר והחכמה אל הבריאה. וזכור, אשר הכתר נק' א"ס כנ"ל.
מ) כי הארה שאינה תמידיית, מכונה בשם קינון, בדומה לצפור שאינה יושבת תמיד על

אפרוחיה אלא לעתים, ומתוך שזווג דבחי"ב הנ"ל אינה הארה תמידית בעולם הבריאה, ע"כ מכנה אותה בלשון קינון, ואומר אמא עילאה "מקננא" בכורסיא. בינה נק' אמא עילאה, והטעם שבינה נקראת כן, עי' בספרי פנים מסבירות דף ס"א ד"ה וטעם קריאת שם ואכמ"ל.
נ) כמו שנתבאר לעיל בבינה דאצילות, שהזווג הנעשה במסך דבחי"ב לצורך בריאה, ואו"ח עולה ומלביש עד בינה, ועכ"ז לא נעשה זה למפסיק על אור חכמה כלפי ז"א דאצילות הנמצא לאחר הבינה ההיא, ונתבאר, שהוא מטעם שהמסך המשמש ממטה למעלה אינו מוליך עם האו"ח העולה על ידו, שום גבול חדש ועביות כלל למקבלים ממנו, ואע"פ שגם ז"א דאצילות מקבל מכח או"ח זה, מ"מ, אינו מתמעט בסבתו שלא יוכל להמשיך אור חכמה, כי בחינת קבלה בכח מסך שמלמטה ממדרגה, מכונה רק חלון ונקב, אבל אינו מגביל ואינו סותם כלום בסבתו. וכן תשכיל בכל מסכים שבכל המקומות, אשר הגבולים הנעשים תמיד בסבת מסכים, הנה הגבולים ההם, אינם ניכרים כלום זולת למקבלים שלמטה ממסך, אבל לא כלום למקבלים שממעל למציאות המסך.
וז"ש הרב, אשר אע"פ "שחזר האור

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קיז

רק למעבר בעלמא, אך אחר האצילות נעשית בינה, מסך ומלבוש גמור מחיצוניות הכלי של בינה דאצילות, ועל ידי מסך זה, מקבלים כל הע"ס דבריאה את אור א"ס.

ז"א דבריאה, מעביר למלכות את אור בינה .
ו) ודע, כי גם הבריאה, אע"פ שחזר האור להתלבש בז"א של הבריאה, עם כל זה, גם המלכות של הבריאה, מקבלת אור הבינה עצמה דאצילות, נ ואין ז"א מפסיק לה, רק דרך מעבר לחוד, דוגמא, מ"ש באצילות, וכן הוא ס בפרטות יצירה מיניה וביה, וכן, בפרטות עשיה מיניה וביה.

בעולם היצירה, מתלבש אור העליון באור חוזר דבחינה א', שהוא קומת זעיר אנפין.
ובעולם העשיה, מתלבש אור העליון באו"ח דקומת שורש עביות, שהיא קומת הנוקבא דז"א.
ז) והנה, הא"ס, כדי להאיר ביצירה מתלבש ע לבוש גמור גם בז"א דבריאה, והוא נעשה מסך ומלבוש אל היצירה, ועל ידו מקבל כל היצירה. וכן להאיר בעשיה, מתלבש הא"ס לבוש ומסך גמור בנוקבא דז"א דיצירה ג"כ, ועל ידו מקבלת כל העשיה, וז"ס פ ו' ספיראן מקננן ביצירה, צ ואמא תתאה מקננא באופן.

אור פנימי

להתלבש בז"א של הבריאה", ועושה זווג דהכאה במסך בחי"א, שאור חוזר זה יש לו קומת ז"א, הנה אע"פ, שגם מלכות דבריאה מקבלת מאו"ח זה, מ"מ מתוך שמסך זה הוא משמש מבחינת ממטה למעלה, אינו מגביל כלום את מלכות דבריאה, שלא תוכל להמשיך לה אור בינה, כי "אין ז"א מפסיק לה" למלכות דבריאה, במסך שלו הנמצא ממטה למעלה, כי הוא רק "דרך מעבר לחוד", דהיינו מבחינת חלון ולא מבחי' מסך, כנ"ל (ח"ג אות ד' באו"פ אות ו') וכן הוא בכל המקומות.
ס) ענין האו"ח היורד ממעלה למטה, אשר דרכו להרחיב את המסך ואת כלי מלכות, עד שמתפשטים בעצמם לעשר ספירות ממעלה למטה מכתר עד מלכות, כנ"ל באו"פ (פ"ג אות ה') הנה התפשטות מלכות זאת, מכונה בכל מקום "התפשטות מינה ובה", כלומר, שהכלי האחת שנקראת מלכות, מתפשטת בעצמה מינה ובה לעשר ספירות. וכבר ידעת שהע"ס המוגבלות שבכל העולמות, הן נעשות רק על ידי האו"ח המתפשט אליהן

ממעלה למטה, כנ"ל, לפיכך מכונות עשר הספירות האלו בשם ע"ס הפרטיות מיניה וביה, הן באצילות והן ביצירה והן בעשיה.
ע) או"ח המתפשט ממסך ולמטה, מכונה לבוש גמור, להיותו מגביל, עם העביות המיוחד לו להאורות שמתלבש, שלא יוכלו להמשיך משהו אור במשונה מגבולו, משא"כ או"ח, העולה ממטה למעלה, אע"פ, שהוא ג"כ לבוש על ע"ס דאור ישר, אמנם, הלבוש הזה אינו מגביל כלום את האור שהוא מלביש כנ"ל, ולפיכך, נבחן כלבוש שאינו גמור, אלא לבחינת שורש של לבוש בלבד. וענין התפשטות הע"ס דיצירה ועשיה, כבר נתבאר היטב לעיל, עש"ה.
פ) ז"א נקרא בשם ו' ספירות, ונק' כן לסבת חסרון ג"ר כח"ב, ולסיבת חסרון מלכות, ואין לו רק שש ספירות חג"ת נה"י לבד, ומלת קינון, כבר נתבאר לעיל.
צ) מלכות דאצילות נקראת לפעמים, אמא תתאה, משום שמלכות דאצילות, היא השורש העיקרי לכל הנמצאים שבבי"ע, ועל שמה של המלכות דאצילות, מכנה ג"כ למלכות

קיח חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ד

אבי"ע ה"ס ד' אותיות י"ה ו"ה. י' היא אצילות, שהיא חכמה. ה' ה"ס בריאה, שהיא בינה. ו' ה"ס יצירה, שהיא ז"א. ה' אחרונה, היא עשיה, שהיא מלכות .
ח) והנה בזה תבין למה ד' עולמות ק אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, נרמזו בד' אותיות הויה: י' אצילות, ה' בריאה, ו' יצירה, ה' עשיה. כי ר אצילות האור שלו הוא ע"י חכמה העליונה כנ"ל, לכן נקרא י'. ובריאה על ידי בינה דאצילות, לכן נקרא ה'. וכן ו' ביצירה. וכן בעשיה ה' תתאה.

כלל העולה, שעיקר ההפרש בין עולם לעולם מאבי"ע,
הוא על פי המסכים שבד' בחינות עביות חו"ב תו"מ.
ט) נמצא עתה כלל העולה, כי אצילות מקבל אור מהחכמה לבד, כי החכמה, נעשית מסך סתום, בין א"ס, ובין אצילות, ומבינה דאצילות, מקבלת הבריאה, אחר שנתלבש אור הא"ס וחכמה עליונה בתוכה, ועכ"ז נקרא אור הבינה, לפי שנעשית מסך מבדיל גמור, וכן היצירה, מקבלת מז"א דבריאה עצמה, וכן העשיה, מקבל מנוקבא דז"א דיצירה עצמה, ש ולולי כל אלה המסכים והלבושים, לא היו יכולים לקבל אור עליון, רק שכל עולם ועולם, פחות במדרגה משל חבירו, על דרך הנ"ל.

אור פנימי

דיצירה בשם אמא תתאה, להיותן שורש אחד, ואכמ"ל.
ק) כמו שמבאר והולך, כי שם הוי"ה כולל עשר ספירות, וד' עולמות אבי"ע הם בחינת עשר ספירות הכוללות כל המציאות, ואע"פ, שבכל עולם ועולם בפני עצמו, יש אבי"ע פרטים, ופרטי פרטים, מ"מ צריכים לדעת, שכולם יחד מסתדרים בעשר ספירות בלבד, אשר ד' האותיות הוי"ה, מרמזות עליהן כמבואר. וידיעה זו נחוצה מאד, שתהיה תמיד לעיני המעיין, בהיות שצריכים תמיד להקיש, את עשר ספירות הפרטות, אל עשר הספירות הכוללות, כי יש להן תמיד ערכים מקבילים זו על זו ונלמדות זו מזו.

ר) כלומר, אע"פ שבאצילות בלבד יש עשר ספירות, המרומזות בד' אותיות הוי"ה מ"מ, מתוך, שקומת כל ע"ס הללו, הוא עד חכמה, כמבואר לעיל, וע"כ, נבחן כולו לאור חכמה, אשר יוד דשם הוי"ה מרמזת עליה, כי האורות הקטנים מחכמה, אינם עולים כל כך בשם, כלפי אור החכמה החשוב, ועולה עליהם מאד, ומטעם הזה מכונה הבריאה בשם אור בינה בלבד, וכן כולם. דהיינו, על שם האורות, היותר חשובים שבהם כמבואר.

ש) כלומר, שכל עולם, אינו יכול לקבל שום אור, זולת ממה שהמסך הנמצא ממעל לו, משפיע אליו כמבואר לעיל.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קיט

חלק ה'

מבאר שכל נאצל ונברא כלול מד' בחינות עביות הנ"ל שהן נקראות חו"ב תו"מ, שאור העליון מתפשט בתוכם לזווג דהכאה על מסך שבמלכות. ושורשם הוא המאציל הנקרא כתר. ומשום שכל בחינה משונה מחברתה, צריך להיות בחינה ממוצעת ביניהן הכוללת שתי

הבחינות. ובו ז' ענינים:

א. בכל נאצל ונברא יש ד' יסודות ארמ"ע, כנגד ד' אותיות הוי"ה, שהן חו"ב תו"מ, וה"ס טנת"א, ואבי"ע. ב. וה"ס ד' בחינות שבאדם התחתון: א) הרוחניות שבו; ב) הגוף; ג) המלבושים; ד) הבית שיושב בו. וכל אחת מהן כלולה מד'. ברוחניות שבו יש, נפש, רוח, נשמה, חיה. בגוף שבו יש, עצמות, גידין, בשר, עור. במלבושים יש כתונת, מכנסים, מצנפת, אבנט. בבית יש, בית, חצר, שדה, מדבר. ג . בד' בחינות שבאדם יש, בחינה אחת הכוללת את כולן. וכן יש בחינה ממוצעת בין כל בחינה ובחינה מהן הכוללת שתיהן. ד. בחינה הכוללת את כולן נקראת אור יחידה. ובה ב' בחינות: ניצוץ בורא, וניצוץ נברא. ה. הבחינה הממוצעת בין בחינת הרוחניות שבאדם שהיא נרנח"י, לבין בחינת הגוף, היא רביעית דם שנפש דנפש מתלבשת בה. ונמצאת כוללת הרוחניות והגוף. ו. הבחינה הממוצעת בין הגוף לבין המלבושים היא שערות וצפרנים של האדם. ז. הבחינה הממוצעת בין המלבושים לבין הבית היא, אוהלים הנעשים מצמר ופשתים.

יש מאציל ונאצל. כל נאצל נחלק ע"פ ד' בחינות ההתעבות, שהאור מתפשט בהן ממאציל, להיות כלים לנאצל, והן סוד חו"ב תו"מ . וה"ס ארמ"ע. וה"ס ד' אותיות הוי"ה. וה"ס טנת"א. וה"ס ד' בחינות שבאדם: נרנ"ח, גוף, לבושים, בית שיושב בו. כי אין נאצל פחות מד' חלקים.
* א) הנה יש א מאציל ונאצל, ב והנאצל יש בו ד' יסודות: אש, רוח, מים, עפר. והם ד' אותיות הוי"ה, והם: חכמה, ובינה, ת"ת, ומלכות. והנה הם: טעמים, נקודות, תגין, אותיות. והם הם: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. שהם הם ד' בחינות שבאדם: א', אדם הפנימי, שהוא הרוחניות הנקרא: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ב', הוא הגוף. ג', הוא המלבושים שע"ג הגוף. ד', הוא הבית שיושב בתוכו האדם, וגופו, ומלבושו.

אור פנימי

א) כל פרצוף עליון נק' מאציל כלפי הפרצוף שלמטה ממנו, מפני, שכן יצאו הפרצופין זה מזה בבחינת עילה ועלול מראשית הקו עד סוף העשיה, אשר כל פרצוף, נאצל על ידי העליון ממנו.
ב) כל אלו, הם סוד ד' בחינות, הנזכרות לעיל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ד'), אשר תחילת הכל התפשט הא"ס ב"ה לעשיית כלים על ד' בחינות עד שפגש במסך שבכלי מלכות

וכו' עש"ה. והרבה כינויים יש לד' בחינות ההן, מפני שאין לך פרט קטן בכל המציאות שלא יהיה מסתדר על בחינות ההן, וכן כללות כל המציאות יחד מסתדרת בהן, שהם ד' העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, הכוללים כל המציאות. ותבין אמנם, שהגם, שסדר הד' בחינות נרשמות בכל הפרטים שבהמציאות עם כל זה, אין הפירוש, שכל הפרטים שוים מחמת זה, אלא יש בזה ערך מיוחד לכל פרט, לפי מדת כלי הקבלה שלו.
* עץ חיים שער מ"ב פרק א'.

קכ חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ה

וכל בחינה מד' בחינות שבאדם כלולה מד'. הרוחניות, היא חיה, נשמה, רוח, נפש. הגוף הוא עצמות, גידין, בשר, עור. הלבושים, הם כתונת, מכנסים, מצנפת, אבנט. הבית, הוא
בית, חצר, שדה, מדבר.
ב) ג וכל בחינות אלו, כלולות מד' בחינות, ואלו הם: בחינה א' של הרוחניות, הנה: ד נשמה לנשמה, ונשמה, רוח, נפש. בחינה הב' שהוא הגוף, הוא: העצמות, שבהם המוח מבפנים, והגידין, והבשר, ועור. וכמש"ה, עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני. בחינה ג', שהם הלבושים, הנה הם נודעים, שהם לבושים המוכרחים אל כהן הדיוט: כתונת, ומכנסים, מצנפת, ואבנט. כי אותן הד' דכהן גדול, הם לבושים היותר עליונים מאלו, כנזכר בזוהר, שאלו הם לבושים של שם אדני, ואלו הם לבושי שם הויה, אבל עיקרם, אינם אלא ד' בחינות. בחינה הד', והוא הבית, יש: בית, וחצר, ושדה, ומדבר.

בין כל בחינה ובחינה, יש בחינה ממוצעת הכוללת שתיהן.
ג) אמנם, בכל אלו הד' בחינות הפרטיות, יש ה בחינה אחת כוללת כולם, והיא ו ממוצעת בין בחינה ובחינה, הכוללת שתיהן. דוגמא מ"ש חכמי הטבע, כי בין הדומם וצומח, הוא הקוראלי, הנקרא אלמוגים. ובין הצומח והחי, הוא אדני השדה, הנזכר במסכת כלאים, שהוא, כמין כלב, גדל בקרקע, וטבורו נשרש בקרקע, ויונק משם, וכשחותכין הטבור שלו מת. ובין החי והמדבר, הוא הקוף.

בין בורא לנברא, שהוא הרוחניות שבאדם, יש בחינה באמצע, שעליה נאמר, בנים אתם וגו', אלקים אתם. האבות הן המרכבה .
ד) וכעד"ז יש בכאן, כי בין הבורא ית', ז ובין הנברא, שהיא הבחינה

אור פנימי

ג) ענין התכללות הזאת, הוא מטעם של הזדככות המסך, הנוהגת בחיוב בכל מדרגה ומדרגה, כמ"ש בהסת"פ (ח"ב פרק ז' אות ע"ב ד"ה ובכדי) עש"ה בכל ההמשך.
ד) הוא אור החכמה, ונקרא ג"כ אור חיה. ואור יחידה הוא כנגד כתר, שהוא בחינת מאציל. וכן המוח שבעצמות, הוא כנגד כתר.
ה) כלומר, הכוללת את ד' הבחינות, והיינו בחינה שניה של הכתר, כמ"ש להלן (פ"ו אות ב'). שהוא השורש להתפשטות הד' הבחינות. והאור של כתר, נק' בשם יחידה.
ו) כלומר, שבחינה שניה שבכתר נבחנת, שהוא ממוצעת בין מדרגה עליונה למדרגה

תחתונה, דהיינו בין בחינת מאציל לבחינת נאצל, כל עליונה, נבחנת תמיד לבחינת מאציל כלפי תחתונה, כמ"ש לעיל (פ"ה אות א'), עש"ה.
ז) מדבר כאן מב' העולמות: אצילות ובריאה, שאצילות נקרא בורא, וד' בחינות, שבעולם הבריאה בכללה, נקראות נברא. וכן בכל פרט שבעולם הבריאה, יש בו ד' בחינות כנ"ל. ונשמות הצדיקים מושפעות מאצילות לבריאה כנודע, וז"ש הרב, "שבין הבורא ית' ובין הנברא שהיא הבחינה הכוללת הרוחניות", דהיינו, שיש בחינה ממוצעת, בין הבורא ית' ובין הכתר, שהוא אור היחידה

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קכא

הכוללת הרוחניות, יש בחינה באמצע, אשר עליה נאמר בנים אתם לה' אלקיכם, אני אמרתי אלקים אתם, ונאמר, ויעל אלקים מעל אברהם, ואמרו רז"ל, ח האבות הן הן המרכבה.

הבחינה הממוצעת, כלולה מב' ניצוצין, מניצוץ בורא, המתלבש בניצוץ נברא,
שבו שרשי נרנ"ח שבאדם .
ה) והכונה, שיש ט ניצוץ קטן מאד, שהוא בחינת אלהות, נמשך י ממדרגה אחרונה שבבורא, וזהו כ הניצוץ, מתלבשת בכח ניצוץ אחר נברא, שהוא נשמה דקה במאד מאד, הנקרא יחידה, ובניצוץ זה, יש בה ל שרשי ד' בחינות הרוחניות, שהם: מ נפש, רוח, נשמה, חיה.

בין הרוחניות שבאדם לבין הגוף, יש בחינת רביעית דם שבנפש, המורכבת משניהם. שהנפש היא רוחנית, ורביעית דם, שהנפש מתלבשת בה, היא גוף.
ו) וכן בין בחינת הרוחניות לבחינת הגוף, יש בחינה אחת, כוללת שתיהן, והוא בחינת רביעית דם של הנפש, כי יש בה ניצוץ אחרון של הנפש, שהוא הרביעית שבנפש, פירוש, בחינת נ נפש שבנפש, ולכן נקרא רביעית. וזה הניצוץ, מתלבש ברביעית דם הנזכר לעיל, והכל אחד, וכמ"ש, כי הדם

אור פנימי

הכוללת הרוחנית של אדם, והיינו, הרוחניות של אדם הנזכר לעיל בדברי הרב (אות א'), הנקרא, נפש, רוח, נשמה, חיה. ויחידה, שה"ס כתר שלהן כוללת כולן, כנ"ל בדיבור הסמוך.
ח) כלומר, שהיחידה של האבות, היא המרכבה לאותה, הבחי' הממוצעת, שבין הבורא ית' ובין היחידה שבהם. מרכבה, פירושה השראה, כדמיון הרוכב השורה על המרכבה המיוחדת לו, כן האלקיית שורה על האבות.
ט) והבן, שאין הפירוש ח"ו בגדלות וקטנות מדומה, אלא הכונה על אפיסת השגה, כי דבר שאינו מושג מכונה קטן מאד. גם שם ניצוץ אל תטעה בו, לפרש כפשוטו, שהוא ניצוץ אש מדומה ח"ו, אלא, ניצוץ פירושו או"ח (עי' לוה"ת ח"ב אות ב') כי אור ישר מכונה בשם אורות, ואור חוזר מכונה בשם ניצוצין, וזכור זה.
י) היינו בחי"ד שהיא מלכות.
כ) דהיינו בכתר, שה"ס יחידה. וניצוץ בורא ה"ס א"ס ב"ה. וניצוץ נברא, ה"ס כתר

של המדרגה, המכונה ג"ר, ראש המדרגה, שיש בו עצמו ד' בחינות דאו"י, שא"ס התפשט בהם לזווג דהכאה, המעלה או"ח, ומלביש את האו"י ממטה למעלה, שבזה נעשו שרשי כלים (כנ"ל בהסת"פ ח"ב אות ר"ב ד"ה והנה נתבאר) עש"ה, כ"ז נקרא בשם ניצוץ נברא או יחידה. ונק' "ניצוץ", על שם או"ח העולה אשר ניצוץ בורא מתלבש באו"ח זה, כמ"ש לעיל. וז"ש הרב, "וזה הניצוץ מתלבש בכח נצוץ אחר נברא" והבן היטב.
ל) כי התלבשות א"ס באו"ח העולה ממטה למעלה אינו עושה כלים גמורים, אלא שרשים לכלים, וז"ש הרב "שרשי ד' בחינות" והבן.
מ) כבר ידעת, שהנפש מתלבשת במלכות, ורוח בז"א, ונשמה בבינה, וחיה בחכמה, שהכלים ההם ה"ס ד' בחינות הנ"ל כדברי הרב (ח"ג פ"א אות ד').
נ) כי גם נפש יש לה לעצמה לבדה ד' בחינות: חו"ב, תו"מ, המתפשטים מן מלכות עצמה. ונפש שבנפש מלובש בבחינת מלכות דמלכות.

קכב חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ה

הוא הנפש, הנאמר על רביעית דם הזה. וזה הרביעית דם, הוא היותר מובחר מכל ד' בחינות הגוף הנזכרים לעיל, אשר כל חלק נחלק לד' כנ"ל, והוא רביעית הראשון והעליון מבחינת העצמות של המוחין, שהוא החיות שבתוכו, שהוא הדם המתפשט בהם להחיותם. ובזה הרביעית שבדם העליון, כלול כל שרשי ד' בחינות הנ"ל, באופן, כי הוא בחינת אמצעי בין הרוחניות אל הגוף, והיא מורכבת משניהם.

בין הגוף לבין הלבושים, יש בחינת שערות וצפרנים של האדם הכוללות שניהם .
ובין הלבושים לבין הבית, יש בחינה ממוצעת שהיא האוהלים .
ז) וכן בין בחינה הב' אל הג', יש בחינה ממוצעת, והם, שערות וצפרנים של האדם, כנודע, כי זה היה לבוש של אדם הראשון בתחילה. והנה הם דבוקים בעור של האדם, ודומין אל הגוף של האדם עצמו. אמנם בהסתלקותן משם, נעשה מהם לבוש מאותן השערות, ע"ד שעושין מצמר הרחלים והעזים, וכיוצא. ולא עוד, אלא שאף גם בהיותן דבוקים בגוף האדם, הם דומים למלבוש, דמיון הבהמות וחיות, ששערותיהן מלבושיהן. והמופת לזה, הוא אדם הראשון, בענין הצפרנים. ומצינו בנבוכדנצר, שזה היה לבושו, כמ"ש, עד די שערה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרי כו'. וכן בין בחינת הלבושים לבחינת הבית, הם אוהלים, הנעשין מצמר ופשתים, שהם בחינת לבושים, וגם הם משמשים לבחינת בתים. וזו הבחינה של אוהלים, צריכה עדיין עיון, אם הוא כך או אם יש בה דבר אחר.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קכג

פרק ו'

מבאר שספירת כתר כוללת ב' בחינות: א) בחינה אחרונה מאין סוף, למשל, מלכות דמלכות דאין סוף ונקראת עתיק. ב) היא שורש הנאצלים והיא נקראת אריך אנפין. וכללות שתיהן נקרא כתר. ובו
ד' ענינים:

א. אין יותר בע"ס מד' בחינות חו"ב תו"מ וחכמה היא ראשית. ב. כתר לפעמים הוא במנין הספירות, ולפעמים שלא במנין הספירות, ובמקומו נמנה דעת. ג. כתר הוא ממוצע בין מאציל לנאצל ובו ב' בחינות: א) בחינת מאציל דהיינו למשל מלכות דמלכות דא"ס, ונקרא תוהו, ועתיק. ב) היא בחינת נאצל, שהוא שורש הנאצלים, ונקרא בוהו או א"א.
ד. עד"ז מלכות דמלכות דעולם אצילות היא עתיק בעולם הבריאה.

אין יותר בכל נאצל מד' בחינות חו"ב תו"מ, וחכמה היא ספירה ראשונה שבנאצל.
א) ועתה נחזור לדבר בעולמות העליונים, אחר שבארנו המשל נבאר עתה הנמשל, ונאמר, כי א הנמשל אינו רק מד' בחינות יסודות לבד, שהם ד' אותיות הויה, שהם: חכמה, בינה, ת"ת, ומלכות, כנ"ל, ע"כ נמצא שהחכמה נקרא ראשית.

הכתר, לפעמים נמנה בין הע"ס, ולפעמים אינו נמנה, ובמקומו נמנית הדעת .
ב) גם בזה תבין מ"ש, כי לעולם ב הכתר הוא בחינה עליונה, שאינה מכלל העולם ההוא, אלא, דומה אל כתר המלך, שהוא למעלה מראשו ואינו מכללות ראשו, וע"כ, אינה מכלל הספירה, ובמקומו נמנה הדעת, הנזכר בספר יצירה. ועכ"ז, לפעמים אנו מונים אותו בכלל היוד ספירות. והענין יתבאר עם הנ"ל, שיש בחינה אמצעית בין כל בחינה ובחינה, דומה למ"ש חכמי הטבע והביאו הרמב"ן ז"ל בתחילת הפסוק, והארץ היתה תוהו ובוהו, וכתב ג"כ בשם ספר הבהיר, כי קודם שברא הד' יסודות, ברא חומר א' הנקרא היולי, שהוא דבר המוכן לקבל צורת הד' יסודות אחר כך, אבל הוא

אור פנימי

א) רוצה לומר, כי המשל שהביא, שיש בחי' ממוצעת בין בחינה לבחינה, אל תקח מזה להנמשל, אשר יש משום זה ה' בחינות גם בעליונים, דהיינו ד' בחינות ובחינה ממוצעת, ולזה מזהיר ואומר, שאין בעליונים יותר מד' יסודות ארמ"ע, שהם ד' אותיות הוי"ה, כי הבחינה הממוצעת אינה נמנה עם הד' בחינות. וזה שמסיים הרב, "ע"כ נמצא, שהחכמה נקרא ראשית", להורות, שאין שום בחינה נמנית לפניה: כי הבחינה הממוצעת, דהיינו ניצוץ בורא, ה"ס א"ס

שאינו כלל בחשבון המדרגה. ובחינת נצוץ נברא, שהיא נקראת יחידה או כתר, הנה נתבאר שכל עיקרה אינה רק שורשית של הד' הבחינות: חו"ב, תו"מ, (כנ"ל פרק ה' אות כ', עש"ה) וא"כ הראשית של יחידה, הוא ג"כ בחי"א שנק' חכמה, ולפיכך לא נמצא רק ד' אותיות בשם הוי"ה, ואין שם אות מיוחד לספירות הכתר, כמבואר.

ב) הכונה היא, על ניצוץ בורא המלובש בכתר כנ"ל, שה"ס א"ס ב"ה, ואינו כלל

קכד חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ו

אינו לובש שום צורה כלל ועיקר. ומה שהוא קודם התהו, נקרא אפס, וכמו מאפס ותהו נחשבו לו.

א"ס ה"ס אפס, ואחריו הכתר הנקרא תהו, ואחריו בהו, הכולל ד' יסודות .
ג) והענין הוא, כי הא"ס נקרא אפס, כי אין בו שום תפיסה, ג שאין שם חומר ד ולא צורה כלל, ואחריו יצא ה התהו והוא הכתר, ואחריו יצא הבהו הכולל ד' יסודות חו"ב תו"מ.

בתהו יש שורש ד' יסודות שבנאצל, בכח ולא בפועל.
ד) וביאור הדבר, כי הנה בהכרח הוא, שתהיה מדרגה אמצעי בין המאציל אל הנאצל, כי יש הרחק ביניהן כרחוק השמים מן הארץ, ואיך יאיר זה בזה, ואיך יברא זה את זה, שהם ב' קצוות, אם לא יהיה דבר ממוצע ביניהן ומחברם, ויהיה בחינה קרובה אל המאציל וקרובה אל הנאצל. והנה בחינה זו, הוא כתר הנקרא ו תהו, כי אין בו שום יסוד, כי על כן אינו נרמז בשם הויה כלל, רק בקוצו של יוד, אמנם הוא בחינת אמצעי כנ"ל. והוא, כי הנה כתר, הוא דוגמת החומר הקודם הנקרא היולי, שיש בו שורש כל הד' יסודות, בכח ולא בפועל, ולכן נקרא תהו, כי הוא מתהא מחשבות בני אדם, באמרם, הנה אנחנו רואים, שאין בו צורה כלל, ז ועכ"ז אנחנו רואים שהוא נאצל, ח ויש בו כח הד' צורות.

אור פנימי

מבחינת הפרצוף עצמו, כמבואר בדיבור הסמוך עש"ה.
ג) עי' לוה"ת ח"ב אות כ"ו, שרצון לקבל שבנאצל ה"ס אור שנתעבה, והוא כללות החומר שבנאצל, שממנו נצטיירו ונעשו כלי קבלה שלו. וזה ודאי, שבא"ס ב"ה לא נמצא מבחינת רצון לקבל זה ולא כלום. (כמ"ש לעיל באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם) וז"ש הרב "שהא"ס נק' אפס, כי אין בו שום תפיסא, שאין שם חומר" וכו', דהיינו מבחי' הרצון לקבל הנ"ל, ואין שום השגה באור בלי כלי, כנודע.

ד) הד' הבחינות חו"ב תו"מ, מכונות "ד' צורות", להיותן שיעורי מדרגות זו למטה מזו, המצטיירות בחומר של הנאצל, (כמ"ש באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה) שכ"ז אינו בא"ס ב"ה, כמבואר בדיבור הסמוך, ובאו"פ שם.
ה) דהיינו אמצעי בין מאציל לנאצל, משום

שבו כבר נמצאים כלולים שורשי ד' הצורות של הנאצל "בכח" אבל לא בפועל.
ו) כלומר שד' בחינות חו"ב תו"מ נקראות ג"כ ד' יסודות, שבתוהו אין בו שום בחינה מהם, כנ"ל.
ז) כלומר, שכבר יצא מכלל מאציל שהוא א"ס המכונה אפס, והבן.
ח) היינו הד' בחי' חו"ב תו"מ, שנק' ג"כ ד' צורות, כנ"ל בסמוך. אמנם הן בו רק בכח" ולא בפועל, כנ"ל. אמנם "בוהו", שה"ס ניצוץ נברא כנ"ל, כבר יש בו שרשי הד' צורות בפועל ממש, שה"ס התפשטות הא"ס לעשות כלים בהכאה על המסך, (כנ"ל בדברי הרב ח"ג פ"א אות א') שכבר ד' בחינות דאור ישר שנתפשטו מא"ס, מלובשות באור חוזר העולה ממטה למעלה, ועצמות א"ס כבר מלובש באו"ח זה, בסוד "ראש" מדרגה. אמנם הכלים האלו, נקראים שרשי כלים, ואינם נגמרים, אלא אחר התפשטותם ממטה למסך כנ"ל.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קכה

הכתר ביחס א"ס אפשר לקראו נאצל וביחס הנאצלים הוא מאציל.
ה) נמצא, כי אפשר לקוראו א"ס ומאציל, כמו שהוא דעת קצת המקובלים, שהא"ס הוא הכתר. ואפשר לקוראו בשם נאצל, כי ודאי א"ס גדול ממנו, ועכ"ז הזהירו בו חכמים, במופלא ממך אל תדרוש. אמנם תכלית מה שאנו יכולים לדבר בו הוא, כי הכתר הוא בחינת ממוצע ממאציל ונאצל. והטעם הוא, כי הוא הבחינה היותר אחרונה מכל האפשר בא"ס, אשר הוא ט האציל בחינה אחת, אשר בה שורש כל הי"ס בהעלם ודקות גדול, שאי אפשר להיות לנאצל יותר דקות ממנו. י כי תהו, אשר למעלה ממנו אין עוד זולת האפס המוחלט, כנ"ל.

בכתר, יש ב' בחינות, בחינה אחרונה מא"ס, שהאצילה בחינה שניה, שהיא שורש הנאצלים.
ו) ונמצא, כי יש בבחינה זו ב' מדרגות: א', הוא הבחינה היותר תחתונה ושפלה מכל בחינת א"ס, וכאלו נאמר דרך משל, שהוא בחינת מלכות שבמלכות, ואע"פ שאינו כך, כי אין שם דמות וספירה ח"ו כלל, רק לשכך האוזן נדבר כך. והנה בזו המדרגה התחתונה שבא"ס יש בה כללות כל שלמעלה הימנו, ומקבלת מכולם, כנודע, שהמלכות מקבלת מכולם. מדרגה זו התחתונה, היא האצילה את בחינה השנית, שהוא המדרגה העליונה מכל מה שבכל הנאצלים, ויש בה שורש כל הנאצלים, והיא משפעת לכולם. באופן, שהיותר קטן מכל המאציל, האציל היותר מובחר שבכל הנאצלים, ואין ביניהן מדרגה אחרת כלל, כי אחר המאציל הזה, אין נאצל יותר קרוב אליו ודומה לו כזה.

בחינת המאציל שבכתר, נקרא עתיק. ובחינת שורש הנאצלים שבכתר, נקרא אריך אנפין.
ז) וכללות שתים אלה הבחינות, היא בחינה אחת הנקרא כתר, שבערך בחינה א' אשר בה קראוה קצת המקובלים א"ס, ובערך בחינה ב' שבה קראוה קצת המקובלים כתר, שהוא במנין הי"ס. אבל אנחנו, סברתינו, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היא בחי' אמצעית בין א"ס לנאצלים, ויש בה בחינת א"ס ובחינת נאצלים. וב' בחינות אלו, הם הנקרא: עתיק, ואריך אנפין. ושניהן נקרא כתר, כנודע אצלינו, והבן זה מאד.

בחינה אחרונה שבאצילות, שהיא מלכות דמלכות דאצילות, נעשה עתיק בעולם הבריאה, ומתלבשת בא"א שבבריאה .
ח) וזה שכתוב במקום אחר, כי המלכות שבמלכות שבעולם האצילות המתלבשת בראש הבריאה, שהוא הכתר הנקרא אריך אנפין, הוא בחינת עתיק של עולם הבריאה, והבן זה מאד.

אור פנימי

ט) היינו, המכונה "בוהו", שכבר מכונה בשם ראש להמדרגה, כנ"ל בדיבור הסמוך, עש"ה.

י) סובב על תחילת הדברים, דהיינו, שבחינה יותר אחרונה מכל האפשר בא"ס, נקרא תוהו.

קכו חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ז

פרק ז'

מבאר איך מלכות דאצילות ירדה והיתה לכתר בעולם הבריאה,
ובו עשרה ענינים:

א. בעולם הבריאה אין בראש א"א אלא חג"ת בלבד, וחסר כח"ב. ב. ראש דכל פרצוף אינו מתלבש בתחתון. ג. ב' בחינות יורדות ממסך שבעולם העליון לעולם התחתון: א) הע"ס דאו"י ואו"ח היוצאים מן המסך ע"י זווג דהכאה. ב) אור מלכות דמלכות שבעולם העליון הבוקע את המסך, ויורד להיות כתר בעולם התחתון. ד.בתחילה היתה מלכות גדולה כמו ז"א, וקטרגה, שרצתה לשלוט בלבדה, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך לרדת לעולם הבריאה ושם תשלוט. והיינו נקודת המלכות שנעשתה לכתר בעולם הבריאה. ה. בעת המיעוט נסתלקו ט"ס תחתונות ממלכות ועלו לשורשם לז"א. ו. אם ט"ס דמלכות מסתלקות מחמת פגם התחתונים, אז אינן עולות לז"א אלא נופלות לקליפות. ז. כמו שנקודת המלכות דאצילות ירדה ונעשתה כתר לבריאה, כך הוא בכל עולם ועולם. ח. בסבת מלכות דעליון הנעשית כתר לתחתון מתקשרים העולמות זה בזה. וג"ר דבריאה יכולות לעלות בשבת לעולם אצילות. ט. כשחושבים הנאצלים בפועל הם רק ד' דהיינו חו"ב תו"מ, וכשחושבים את השורש עמהם הם ה' דהיינו כח"ב תו"מ. י. ועד"ז בכל פרצוף ופרצוף ובכל ספירה וספירה נקרא העליונה מאציל והתחתונה נאצל, ויש בחינה ממוצעת ביניהן הנקראת כתר, הכל כמ"ש בהעולמות וז"ס אני ראשון ואני אחרון. כי
כתר הוא אחרון בהעליון, והוא ראשון בתחתון.

ב' בחינות יורדות מעולם העליון לעולם התחתון: א) הע"ס דאו"י המלובשות באו"ח, שמתפשטות ע"י המסך בזווג דהכאה. ב) הבחינה האחרונה דעולם העליון, שהיא מלכות דמלכות, שיורדת ונעשית עתיק בעולם התחתון. והיא אינה מתפשטת ע"י האו"ח שבמסך,
אלא בוקעת את המסך ויורדת .
* א) מצאתי להר' גדלי' הלוי ז"ל, א כי הג' הראשונות של הו' קצוות דא"א דבריאה, שהם חג"ת, אשר נשארו ב מגולין בלי התלבשות, הנה אלו הג' הם בסוד מסך. ופירוש הדברים הם כך, כי הלא ביארנו, כי בכל עולם מג' עולמות אלו יש להם מסך א', ואמנם המסך שבין אצילות לבריאה, כאשר עברו בתוכו דמות כל האורות דאצילות, לעשות כנגדן י"ס דבריאה, הנה אלו, ג לא בקעו אותו מסך ועברו בו, רק עבר בו אור שלהם דרך המסך

אור פנימי

א) עה"ס דבריאה כולן הן בקומת אור בינה, ואפילו כתר וחכמה (כנ"ל פ"ד אות ב')_ וכיון שקומת בינה דאצילות מלבשת על חג"ת דא"א, לא יוכל להמשך ממנו לעולם הבריאה זולת חג"ת נה"י שלו בלבדם, שהם ו"ק שלו. וע"כ נבחנים חג"ת דא"א דבריאה, לג"ר דא"א אשר שם, ויתבאר עוד במקומו.
ב) הראש דכל פרצוף אינו מתלבש

* עץ חיים שער מ"ז פרק ו'.

בפרצוף התחתון, כי הלבשת התחתון מתחילה מפה דראש העליון ולמטה, כמ"ש במקומו. וכיון שחג"ת דא"א הם ראש, ע"כ הם מגולין בלי התלבשות.
ג) בקיעה, פירושה, התגברות האור על גבול שבמסך, ואינו משגיח על כח העכוב שבו, והוא פורץ ועובר ומאיר גם מלמטה ממסך. וצריך שתזכור היטב מה שביארנו לעיל, בפירוש הכאת אור העליון על המסך, (באו"פ פ"ב אות ג'), אשר המסך מפסיק

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קכז

ההוא, ונחקקו כל הי"ס של הבריאה. והנה גם ג' ראשונות של א"א דבריאה, שהם חג"ת, הם ג"כ עוברים דרך המסך ואינם בוקעים המסך, רק הם אור המתמעט עובר קצתו דרך המסך. אבל אותה הנקודה דמלכות דאצילות הנ"ל שירדה, להתלבש בג"ר אלו דא"א, הם אור עצמו של המלכות דאצילות, על כן הוא משברת ובוקעת את המסך עצמו, ויורדת ד ומתלבשת בג"ר דא"א (דבריאה).

בתחילה היתה המלכות גדולה כז"א, וקטרגה, דהיינו שרצתה לשלוט בלבדה, אז נאמר לה, שתמעט את עצמה מט' ספירות דאצילות, ותרד לבריאה ושם תשלוט. וט"ס אלו שנסתלקו
ממנה נתחברו בשרשן בז"א . ואז ירדה ונעשתה עתיק בבריאה .
ב) והנה, סוד נקודה זו ענינה היא, כי הלא נודע, איך היו ב'

אור פנימי

לאור העליון, המתפשט לעבור גם מלמטה מגבולו, ומחזירו למקומו, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'). והנה עם כל זה, פרץ איזה חלק מאור העליון, ולא חזר לאחוריו, אלא שירד למטה ממסך והאיר שמה, שזה דומה כמו שבקע ושיבר ועשה חור בגוף המסך, ועבר את דרכו ממנו ולמטה. אמנם, אין כאן שום דמיון, לבקיעה וחור גשמי מדומה ומוחש ח"ו, אלא שהוא ענין השגת גבול בלבד: כי מסך, הוא מגביל את האור כנודע. וקצתו של אור העליון, שהמסך לא הגבילו ולא עכבהו, מכונה, שחלק הזה בקע להמסך, כלומר לגבול והעיכוב שבו, ועבר גם ממסך ולמטה.
וחלק זה שהשיג את גבולו של מסך, ועבר למטה, מכונה בשם מלכות דמלכות שבמדרגה עליונה או בשם נקודה דמלכות דעליון.
ולפיכך, יש לפנינו להבחין בזווג דהכאה הנ"ל, ב' הבחנות: הבחנה א', הוא, אשר המסך התגבר על האור והחזירו למקומו, שבזה נעשה האו"ח לבוש על ד' בחינות שבאור העליון ממטה למעלה, אשר מכח זה התרחבה המלכות לע"ס מינה ובה ממסך ולמטה, באופן, אשר כל ע"ס שיצאו ממסך ולמעלה, התנוצצו הארתן גם ממסך ולמטה, והחתימו דוגמתן שמה ממעלה למטה כנ"ל

(באו"פ פ"ב אות ג') וזהו הבחנה הא' שבזווג דהכאה.
הבחנה ב', הוא, אותו חלק מאור העליון שבקע ושיבר למסך, ועבר למטה ממסך בלי עזרת אור חוזר, כנ"ל, אלא בבחינת עצמותו ממש. דהיינו כמבואר לעיל, שחלק זה נקרא נקודה דמלכות דעליון, או מלכות דמלכות דעליון, שביטלה הגבול ולא השגיחה כלל על כח עיכוב שבמסך, והבן היטב, אשר כלפי הנקודה ההיא נחשב המסך, כמו שאינו במציאות כלל, כי ע"כ דייק הרב לומר "משברת ובוקעת את המסך", שהוא מטעם המבואר. וע"פ ב' הבחנות הללו המבוארים, תבין את כל המשך דברי הרב.
ד) כלומר, בחג"ת דא"א, שהם ג"ר שלו, משום שא"א זה דבריאה, אין לו אלא ו"ק: חג"ת נה"י לבד, ונמצאים חג"ת הג"ר שלו, כנ"ל ותבין כאן, אשר אותה הנקודה דמלכות דאצילות, שבקעה ועברה ממסך ולמטה בסוד הבחנה ב', הנ"ל, בדיבור הסמוך, ה"ס א"ס המכונה לעיל בשם "תוהו", שיש בו מבחינת א"ס כנ"ל, ואין בו שום בחינה מד' בחינות חו"ב תו"מ, אלא ד' בחינות כלולות בו "בכח" ולא בפועל. ואותן הג"ר דא"א הנ"ל אשר נקודה דעליון התלבשה בתוכן, הנה ג"ר אלו באות מהבחנה א', הנ"ל בדיבור הסמוך, ונקרא "בוהו", ובו יש ד' שורשים

קכח חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ז

ה המאורות באצילותן, בקומתן נבראו שוין זה לזה. ו וכאשר קטרגה הלבנה ונתמעטה, פירוש, שמה שהיתה בסוד פרצוף שלם, נתמעטה ועמדה, בסוד נקודה קטנה כלולה מי"ס, ז והט' נקודות אחרות פרחו ממנה, כנודע, ששרשה מתחילה אינו רק נקודה אחת, ואח"כ באו בתוספת על ידי ז"א, תשעה נקודות אחרות, כי לכן נקרא ח אספקלריא דלית לה מגרמה כלום, לכן חזר ז"א ונטלם, ונשארה בסוד נקודה קטנה, ואז לא יכלה לעמוד אצלו מרוב קטנותה, ואז ירדה במקום זה בראש הבריאה.

גם אחר שכבר נתתקן מיעוט המלכות, נשארה המלכות להיות עתיק בבריאה .
ג) ואמנם זה היה בזמן מיעוט הלבנה בבריאת העולם. אבל אחר שכבר נתקנה, וחזרה למקומה אב"א, וברא לאדה"ר, והוא החזירה פב"פ ט כבתחילה, ואח"כ על ידי חטאם של התחתונים חזרה ונתמעטה, וירדה, כי

אור פנימי

של ד' בחינות חו"ב תו"מ "בפועל ממש", כלומר, ע"י התלבשות או"ח, שהם בחי' כלים בפועל, וזכור זה.
ה) ז"א ומלכות נקראים ב' המאורות, להיותם משפיעים בעולמות התחתונים כי מג"ר כתר חכמה בינה, אין התחתונים יכולים לקבל, וע"כ ז"א ומלכות בלבדם מאירים לתחתונים, ועל שם זה מכונים מאורות. ובשעה שנאצלו, היו קומתם שוה זה לזה, כלומר, שמלכות קיבלה שפעה מבינה, ולא על ידי ז"א, שבאופן זה שניהם שוים, כי כמו הז"א נאצל מבינה ומקבל שפעו מבינה, כן הנוקבא מקבלת שפעה מבינה, משא"כ כשמלכות אינה ראויה לקבל מבינה, אלא על ידי ז"א, אז היא נבחנת שהיא למטה מז"א, כי המקבל הוא למטה מהמשפיע שלו, כמובן, וטעם הדבר יתבאר במקומו.
ו) כבר נתבאר בדיבור הסמוך, אשר הלבנה שה"ס מלכות, היתה שוה עם ז"א, שה"ס שמש עש"ה. והנה אז היו קומת שניהם קומת ו"ק: חג"ת נה"י, שניהם חסרי ראש היו, חסרי ג' ראשונות, אלא שהיו יונקים מבינה, שנקראת כתר. וז"ש חז"ל (חולין ס' ע"ב) שאמרה אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, דהיינו אמא, אלא שמלכות היתה רוצה לשלוט לבדה ואז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתצא מאצילות לבריאה, ושם

תשלוט.
ומה שהיתה מלכות באצילות פרצוף שלם של ע"ס, נתמעטה על ידי ירידתה בבריאה, ועמדה שמה בסוד נקודה קטנה כלולה מע"ס "בכח" ולא בפועל. ויתבאר עוד לפנינו.
ז) כלומר, שנשארו בז"א באצילות, ולא ירד לבריאה אלא בחינת מלכות דמלכות לבד.
ח) אספקלריא פירושה "מאור", כי מלכות נקראת מאור כנ"ל. ואומר דלית לה מגרמה כלום, מטעם ששרשה מתחילה אינה אלא נקודה אחת, כמ"ש הרב מקודם, וכל ט"ס שהיו לה בהיותה עוד באצילות אינן בחינתה עצמה, כלומר, מבחינת אור ישר של מלכות, אלא רק מבחי' או"ח שהעלה ע"י המסך ממנה ולמעלה אל ז"א, הנה או"ח זה חוזר מז"א אל מלכות ממעלה למטה, ובונה את מלכות בע"ס (כנ"ל באו"פ פ"ב אות ג') וזהו שאומר הרב שבאו בתוספות ע"י ז"א ט' נקודות אחרות. ולפיכך, בשעה שנתמעטה המלכות וירדה לבריאה, לא ירדה אלא עצמות המלכות, וכל הט"ס הראשונות, שהן מבחינת או"ח נשארו באצילות בז"א בשורשן. וז"ש הרב "וחזר הז"א" ונטלם. וע"כ נקראת אספקלריא דלית לה מגרמה כלום.
ט) זה ענין ארוך שאין המקום לפרשו כאן.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קכט

זה כל סוד תפילתינו, לתקנה בעת תפילתינו, ואח"כ, חוזרת כבראשונה, כי אין בנו כח יותר מזה. והנה י כל דבר שבקדושה, עושה רושם במקומו אע"פ שנסתלק משם, ותמיד נשארה בחינת נקודה זו בראש הבריאה.

בזמן שהסתלקות ט"ס המלכות היא מחמת חטא התחתונים, אין הט"ס שלה עולות לז"א, אלא שהן נופלות לקליפות .
ד) אמנם בזמן, אשר המיעוט שלה על ידי פגם התחתונים, אז הט' נקודות אחרות שמסתלקות ממנה, אינן חוזרות אל ז"א, אל מקורם ממקום שבאו, אבל יורדות בעונותינו עד הקליפה, בסוד שכינה בגלות, ואין להאריך בזה.

כמו שנקודת המלכות דאצילות ירדה ונעשתה עתיק בכתר הבריאה , כך היה בכל עולם ועולם,
שמלכות דעולם העליון, נתלבשה בכתר דעולם התחתון ממנו.
ה) ונחזור לענין, כי נקודה זו כ היתה תחלה זנב לאריות בסוף אצילות, כי ל חוה זנב לאדם היתה, ואח"כ ירדה ומעטה עצמה בסוד נקודתה, והיתה ראש לשועלים, ראש לבריאה ממש. וכן היתה בכל עולם ועולם, כי נקודה דמלכות דיצירה, ירדה בראש עשיה, וכן דבריאה בראש יצירה. וכן היה ג"כ בראש אצילות, בסוד כולם בחכמה עשית. כי אור א"ס נתלבש בחכמה עליונה שלמעלה מאצילות, מ וירדה אותה החכמה עצמה, ושברה המסך שעל גבי אצילות, וירדה מציאת עצמה ונתלבשת באצילות, ועל ידה מקבל אצילות אור א"ס. וז"ס כולם בחכמה עשית, הנזכר בעולם אצילות כנ"ל.

אור פנימי

י) כי אין ענין העדר נוהג ברוחניים וכל שינוי ומיעוט וכדומה, אין הפירוש שבחינה ראשונה נעדרה ובמקומה בא_ בחינה אחרת חדשה, אלא הפירוש הוא שבחינה ראשונה נשארת כמו שהיתה, ודבר השינוי שאנו אומרים בה היא בחינה נוספת על הראשונה. באופן, שבכל מקום שנאמר שאיזו בחינה נשתנתה, הכונה היא, שנתוספה בחינה על בחינה ראשונה. וצריכים לזכור זה, כי אי אפשר להזכיר הדבר תמיד. וז"ש הרב "כל דבר שבקדושה עושה רושם במקומו, אע"פ שנסתלק משם, ותמיד נשארה בחינת נקודה זו בראש הבריאה, דהיינו כמבואר, שענין עליתה של הנקודה וחזרתה למקומה לאצילות, אין זה גורם שום העדר בנקודה שירדה לבריאה, כי אין העדר ברוחני. וע"כ יש להבין ענין חזרתה של הנקודה לאצילות, לענין נוסף

שנתחדש, כמו המדליק נר מנר ואין הראשון חסר, באופן שהנקודה נשארת בראש הבריאה, וגם עלתה לאצילות, ויש עתה ב' נקודות, והבן היטב.
כ) כלומר, סיום לכל ספירות דאצילות, המדומות במשל כלפי ספירות דבריאה, כמו אריות כלפי שועלים. וירדה המלכות מסיום הספירות דאצילות, ונעשתה ראש לספירות הבריאה כנ"ל.
ל) ז"א ומלכות, מכונים בשם אדם וחוה, ומלכות הוא סיום של כל ספירות דז"א, כנ"ל. וע"כ דרשו חז"ל באדם הראשון בטרם בריאה של חוה, שחוה היתה זנב לאדם, כלומר, בחינת הסיום שלו.
מ) כלומר, שהמלכות דא"ק, שבתוכה מתוקן המסך דבחי"ג, שהיא קומת חכמה, אותה מלכות ירדה ונעשתה עתיק באצילות.

קל חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ז

בסבת מלכות דעליון שנעשה כתר לתחתון, מתקשרים העולמות זה בזה , לקבל הארה זה מזה.
ו) ואמנם כל זה הבחינה שהיתה בכל העולמות, הכל היה לתועלת העולמות, כדי לקשר זה בזה וזה בזה, כדי שיוכלו לקבל הארה זה מזה וזה מזה, על ידי היות סיום האצילות תחילת רישא דבריאה ממש, וכן בשאר העולמות.

בסבת מלכות דאצילות המלובשת בכתר דבריאה, שבהיכל קדש קדשים,
יכול ההיכל ההוא לעלות לאצילות ביום השבת .
ז) וז"ס יום השבת, כי אז, נתוסף קדושה בעולמות, ואז נ היכל העליון קדשי קדשים דבריאה, חוזר לעלות אל האצילות, ונעשה אצילות גמור ממש לטעם הנ"ל. וכיוצא בזה בשאר העולמות ואין להאריך.

אין יותר בכל נאצל, מד' מדרגות חו"ב תו"מ , ובחינה אמצעית בין מאציל לנאצל,
שהוא כתר, שיש בו בחינת מאציל ובחינת נאצל.
* ח) הכלל היוצא מזה, כי האמת הוא שהנאצל אין בו רק ד' מדרגות, שהם ד' אותיות הויה, והם אצילות בריאה יצירה עשיה, והם חכמה ובינה תפארת ומלכות. כי לכן התורה התחילה מבראשית, ואין ראשית אלא חכמה, כמארז"ל, ס ואמרו כן בלשון שלילה, כדי לשלול את הכתר. אמנם יש בחינה אמצעית, כולל ב' בחינות: מאציל, ונאצל. והוא הנקרא כתר, וכתר זה יש בו כללות כל מה שלמעלה ממנו, ואף אם הוא קטן מכולם יונק מכולם, ויש בו שורש כל הי"ס הנאצלים, והוא משפיע בכולם.

כשמונים ד', הוא מספר הנאצלים בפועל. וכשמונים ה', הוא כשאנו חושבים עמהם הכתר, שבו מאציל ונאצל.
ט) ובזה אל תתמה, אם לפעמים אנו אומרים כי ע יוד ספירות,

אור פנימי

נ) ראש דבריאה, ששם מלובשת נקודה דמלכות דאצילות, נקרא היכל קדשי קדשים, וכל ההיכל הזה, עולה עם הנקודה לאצילות ביום השבת, מכח הנקודה דאצילות המלובשת שם.
ס) שהיה להם לומר שראשית היא חכמה, ולמה אמרו אין ראשית אלא חכמה, שהמשמעות הוא ולא דבר אחר: והיינו "לשלול את הכתר" ללמדך, שכתר אינו ראשית להעולם, אלא חכמה הוא ראשית

* עץ חיים שער מ"ב פ"א בסופו.

העולם, כי גם העולם בכללו יש לו ד' בחינות חו"ב תו"מ, אשר חכמה היא הבחינה ראשונה שבהן, אבל הכתר הוא אינו נחשב מבחינת העולם, אלא אמצעי כנ"ל, והוא בפ"ע ג"כ כולל ד' בחינות, כנ"ל.
ע) אמנם אין העשר הספירות נחלקות לעשרה פרצופין, והטעם הוא, כי שש ספירות חג"ת נה"י אינן עושות ששה פרצופים, להיותן כולן רק בחינה אחת בעביות המסך, ובשיעור הקומה, דהיינו בחי"ג, וע"כ כולן יחד יוצאות מזווג דהכאה אחד, ונחשבות ע"כ פרצוף אחד. וענין ההבחן מבין שש

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קלא

נחלקים לד' אותיות הויה, ופעמים אנו אומרים שנחלקין לה' פרצופין והוא כשאנו אומרים שהוא ד', הוא מנין הנאצלים ממש בפועל, וכשאנו מונין ה' פרצופים, הוא כשאנו מונין שורש המאציל עם הנאצלים עצמם.

בכל המדרגות שבעולמות, נחשבת העליונה למאציל, והתחתונה לנאצל שבה ד' בחינות. ויש בחינה אמצעית ביניהן, הנקראת כתר, שבו בחינת מאציל ונאצל. והכתר, מצד שהוא מלכות דעליונה, הוא נקרא אני. ומצד שהוא כתר לתחתונה, נקרא אין. וז"ס אני
ראשון ואני אחרון.
י) ודע, כי עד"ז הוא בכל הי"ס שבכל עולם ועולם, וכן בפרטות בכל פרצוף ופרצוף, כי לעולם כל בחינה ובחינה, הנקרא עליונה מאציל, ותחתונה נאצל. פ ואין הנאצל פחות מד' אותיות הוי"ה, אפילו בי"ס פרטיות ופרטי פרטיות, ויש בחינה אמצעי ביניהן הנקרא כתר, והבן זה מאד, כי בו יובנו כל הדרושים שנבאר. וזהו אני ראשון ואני אחרון, כי הכתר הוא ראשון והוא אחרון, צ והוא אי"ן והוא אנ"י, כי בבחינת מלכות של מאציל

אור פנימי

הספירות חג"ת נה"י, יתבאר בשיעורים הבאים בע"ה.
פ) ד' אותיות הוי"ה, הן חו"ב תו"מ כנ"ל, ותפארת לבדו כולל ו' ספירות, ובחינת האמצעי בין מאציל לנאצל, נקרא כתר, והן יחד עשר ספירות, וכל ספירה פרטיות מעשר ספירות ההן, הכרח הוא, שכלולה לפי עצמה ג"כ מע"ס, וכן בפרטי פרטיות, כמו שנתבאר באורך בהסתכלות פנימית חלק ב' (אות צ"ו).
צ) יש כאן רמז נכבד ביותר, כי מלת "אין" הוראתה על אפיסת ההשגה, והיפוכו מלת "אני", שהוראתה על תכלית ההשגה על שלימותה האחרונה. ואע"פ, שאין לך ב' ענינים הפכים המכחישים זה את זה, יותר מב' מלות הנ"ל "אין אני", כמו שנתבאר, עם כל זה, אותיותיהן שוות ודומות זו לזו, שהוא פליאה נשגבה. וז"ס הכתוב "אני ראשון ואני אחרון", להורות, שאינם כלל ב' דברים ח"ו, אלא אחד ממש, כמ"ש הרב, "כי בבחינת מלכות של מאציל אשר בו, הוא אחרון ונקרא "אני", שהוא מלכות. ובבחינת שורש הנאצלים אשר בו, שהוא בחינת כתר, הוא ראשון ונקרא "אין", שהוא אותיות "אני", עכ"ל.

והדברים הללו, עמוק מכל עמוק וגבוה מכל גבוה, וע"כ מעיר אותנו הרב כאן ואומר "והבן זה מאד כי בו יובנו כל הדרושים שנבאר".
כי צריכים להבין מאד, סוד ב' ענינים ההפכים, שבכאן, שאינם אפילו ב' בחינות מיוחדות, אלא שצריכים להבינם כבחינה אחת, שמצד היותו מלכות דעליון ועצמות דעליון, שבקע ושיבר המסך, כמ"ש לעיל, שעל נקודת המלכות דעליון אין פעולת הגבול שבמסך פועל ולא כלום, הנה מטעם זה נקרא כתר, "אני" אחרון, שפירושו תכלית השלימות, כי המלכות דעליון מקבלת מכל ע"ס שבעליון, אשר ע"ס הללו כוללות בהכרח כל המדרגות והפרצופים הראוים להתפשט בהעולמות למטה מהם, ונמצא על כן אותה הנקודה כלולה משלימות הסופית, וזהו "אני אחרון". וה"ס כתר, שנקרא עתיק, ונקרא תוהו, ונקרא ניצוץ בורא, ונקרא א"ס ב"ה. אמנם מצד היותו שורש להנאצלים אשר בו, שהרי הוא בחינת הכתר להתחתון הנאצל, ה"ס "אני ראשון", שנקרא "אין" אותיות "אני", כלומר, שכלפי הנאצלים, מצטרפים אותיות ההם עצמם של "אני" לצירוף "אין",

קלב חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ז

אשר בו, הוא אחרון, ונקרא אנ"י, שהוא המלכות. ובבחינת שורש הנאצלים אשר בו, שהוא בחינת כתר, הוא הראשון, ונקרא אי"ן, שהוא אותיות אני.

אור פנימי

שהוא משמעות הפוכה מן הצירוף "אני", להיותה גם כן מלכות דעליון, אלא מבחינת "אור מתמעט ועובר דרך המסך" כמ"ש לעיל באורך שהוא כולל משום זה את הד' הבחינות חו"ב תו"מ בפועל, עש"ה. וע"כ נקרא ראש הנאצל, שכל מה שישנו בגוף נמשך מראש. ונקרא "אין", כי כל המדרגות והעולמות שמתחתיו, המה הולכים ומגלים מה שיש בראש, ובטרם שגומרים המוטל עליהם, הרי

הראש בבחינת "אין", בסו"ה אני ראשון, דהיינו רק התחלת הגילוי ושרש לגילוי. ונקרא אריך אנפין, ונקרא בוהו ונקרא ניצוץ נברא, ונקרא כתר, ודו"ק בדברים, אולי תזכה ותמצא את הפתח לחכמה. אמנם מ"ש, אשר בחינת עתיק נקרא "אני אחרון", אין זה אמור, אלא מצד עלותו לאצילות ביום השבת, שחוזר ונעשה שם מלכות דעליון, כמ"ש הרב, והבן.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קלג

פרק ח'

מבאר כי ד' בחינות חו"ב תו"מ דומות כמו אדם שנשמה מלובשת בגוף שלו, והגוף מלובש בלבוש, והוא יושב בהיכלו: חכמה ה"ס כללות האורות שבעולם אצילות, והיא נשמת כל אצילות, ונקראת אדם העליון. והוא מלובש בבינה, שה"ס כללות הכלים המכונה גוף דאצילות. ועל הגוף מלביש ז"א, שהוא לבוש. ומלכות היא היכל לכולם.
ובו ד' ענינים:

א. ד' הבחינות חו"ב תו"מ מכונות: נשמה, גוף, לבוש, היכל. וה"ס עולם אצילות שבתוכו יושב אדם העליון שהוא נשמה מלובש בגוף, ובלבוש, ובהיכל מלך. ב. כתר הוא שורש אליהם, ומתחלק לד': שורש לנשמה הוא חכמה שבכתר. ובינה שבכתר הוא שורש לגוף. וז"א שבכתר הוא שורש ללבוש. ומלכות שבכתר הוא שורש להיכל. ג. וכל זה שנתבאר בעולם אצילות נוהג ג"כ בעולם הבריאה שה"ס אור של תולדה. כי הבריאה נחתמה מעולם אצילות. באופן, שכתר דכתר דאצילות החתים כתר דכתר בבריאה. וחכמה דכתר החתימה חכמה דכתר בבריאה, דהיינו נשמה דכתר. ובינה דכתר החתימה נשמה דכתר בבריאה וכו' וכן היא בכל הספירות. ד. אין האורות נמשכים ישר מכתר דאצילות לכתר דבריאה, כי אין עולם הבריאה מקבל רק דרך מלכות דאצילות. וכל מה שיש בעולם אצילות החתימה מלכות דאצילות בעולם הבריאה. ועד"ז בעולם היצירה ועשיה.

* א) ואחר שבארנו, כי כל הנאצלים כולם בחינה א', הכוללת כל ד' יסודות, שהם ד' אותיות הוי"ה, שהם ד' עולמות אבי"ע, ושיש להם בחינה עליונה חמישית, אמצעי בינם לבין א"ס, נבאר עתה, כל עולם ועולם בכללות, ואח"כ, נחזור בהם בע"ה, לבאר יחד כולם בכללות א'.

כל מה שיש בכל עולמות אבי"ע, אינן אלא ד' בחינות חו"ב תו"מ, שהן ד' אותיות י"ה ו"ה.
והן, נשמה , גוף, לבושים, בית.
ב) והנה כל מה שנברא בעולמות כולם, אינם רק ד' בחינות, שהם הוי"ה כנ"ל. והם: בחינת רוחני א הנקרא נשמה ובחינת אברי הגוף, ובחינת המלבושים, ובחינת הבית.

האור שבאצילות , הוא הרוחניות הנקראת נשמה. והיא חכמה .
והנשמה מלובשת בכלים דאצילות הנקראים גוף.
ג) ונדבר בעולם האצילות, ומשם יובנו כל השאר. כי הנה פנימית כל האצילות, הוא הרוחניות הנקרא נשמה, והיא מלובשת תוך אברי הגוף הנקרא כלים, שהם ב הי"ס הנקרא ראש וזרועות וגוף.

אור פנימי

א) המדובר הוא בעת שבי"ע הם בשלימות, שעולים לאצילות. כגון בשבת, שאז הם מלבישים זה את זה, כהאדם העליון שהוא

* עץ חיים שער מ"ב פרק ב'.

נשמה וגוף ולבוש ויושב בהיכל מלך.
ב) הם כינוים של עשר ספירות הפרצוף: ראש, הוא ספירת כתר שבו. הזרועות, הם חו"ג: ספירת החסד זרוע ימין, וספירת הגבורה היא זרוע שמאל. הגוף הוא ספירת

קלד חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ח

עשרה כלים הם בגוף, שהם עשר ספירות בגבול ומדה שיש באצילות. והוא בינה .
ד) ונחזור לענין ג הגוף, כי זה הבחינה הוא יוד ספירות עשר מדות, כי יש בהם גבול ומדה, כמ"ש בפרקי ההיכלות בשיעור קומה, שהוא רל"ו אלפים רבבות פרסאות וכו'.

והגוף דאצילות מלובש בלבושים. והוא ז"א, המלביש את הבינה .
ה) וגוף הזה, מלובש תוך לבושי דאצילות, וכמו שאמרו רז"ל, ביוד לבושים נתלבש הקב"ה, לבוש של גאוה שנאמר ה' מלך גאות לבש, וז"ס הנזכר בפרקי היכלות, כי שם ד החלוק של הבורא ית' נקרא זהריא"ל וכו'. אך בנשמה שבפנים אין מדה כלל, אמנם ה בערך הא"ס, נוכל לכנותם בשם מדות וספירות גם אל הנשמה.

הלבושים שוכנים תוך הבתים, שהם ז' היכלות דאצילות, שהם המלכות . וכללותם יחד,
נבחן, שאדם העליון, שהוא נשמה מלובשת בגוף, והגוף בלבושים, נתון בהיכל מלך.
ו) והנה, המלבושים האלה, הם בתוך בחינת הבתים, שהם ז' היכלות דאצילות שהם בחינת העולם בעצמו, שהם השמים והארץ, והאויר שביניהן, כי כל זה, בחינת הבתים, והם נקראים עולם אצילות, אשר בתוכו יושב האדם העליון, שהוא נשמה וגוף, ולבושי מלכות נתונים בהיכל מלך עליון, שזה כללות עולם האצילות.

ד' הבחינות, נשמה גוף לבוש היכל, ה"ס חו"ב תו"מ. וכתר הוא חמישי אליהם,
שבו שרשי ד' בחינות נגל"ה האלו.
ז) ואלו הד' בחינות, הם בחינת היוד ספירות, המתחילין מחכמה הנ"ל, ויש בהם ד' בחינות כנ"ל, ועוד, יש בחינת הכתר, שהוא בחינה החמישית הנ"ל, שורש לכולם, ויש בה ג"כ שורש הד' בחינות הנ"ל.

אור פנימי

תפארת, ומטבור ולמטה הם ד' ספירות, נה"י ומלכות.
ג) סובב על דבריו לעיל (פ"ה אות א') שחכמה הוא נשמה, ובינה הוא גוף, וז"א הוא לבוש, ומלכות הוא היכל. וכבר נתבאר שמצד האור אין שום גבול, ולא עוד אלא שאינו מקפיד על הגבול שבכלים, כי על כן עושה הכאה (כנ"ל פ"א אות ע' באו"פ), והכלים המגבילים, מתחילים בעשר ספירות רק מבינה ולמטה, שהם: גוף, לבוש, היכל, שהם בחי"ב ובחי"ג ובחי"ד, אמנם בחי"א שהוא חכמה, שנקראת נשמה, אינה נחשבת

לכלי, וז"ש הרב, כי ע"ס דגוף הן נקראות עשר מדות, משום שמבחי"ב, מתחילים הכלים העושים גבול ומדה, משא"כ ע"ס דנשמה, דהיינו בחי"א שנקראת חכמה, "אין בהן מדה כלל", כי בחי"א אינה נחשבת לעביות, כמ"ש באו"פ הנ"ל, וע"כ אין בה בחינת כלי ומדה.
ד) הוא לבוש.
ה) כלומר, שבערך כתר שנקרא א"ס, נבחנת גם חכמה שיש בה עביות, כי בא"ס אין בו מרצון לקבל ולא כלום כמ"ש כל זה באורך (באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם) כי ע"כ מכונה בשם בחי"א.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קלה

בכל אחת מד' בחינות נגל"ה שבאצילות, יש ע"ס חו"ב תו"מ . והנשמה שבכתר שורש לע"ס חו"ב תו"מ דנשמה שבאצילות . וגוף דכתר שורש לע"ס חו"ב תו"מ דגופים. ולבושים דכתר
שורש לע"ס חו"ב תו"מ דלבושים . והיכל שבכתר שורש לע"ס חו"ב תו"מ דהיכלות .
ח) ונמצא, שבחינת האור והנשמה שבכתר, שורש לי"ס הנשמות דאצילות, המתחילין מחכמה כנ"ל, ו ובחינת הגוף שבכתר, הוא שורש לי"ס הגופות שבי"ס דאצילות, המתחילין מחכמה כנ"ל, ובחינת הלבושים שבכתר, הוא שורש לי"ס הלבושים שבי"ס דאצילות, המתחילין מחכמה כנ"ל, ובחינת היכל שבכתר, שורש לי"ס ההיכלות שבי"ס האצילות המתחילין מחכמה כנ"ל.

כל מה שיש בעולם האצילות נחתם בעולם הבריאה.
ט) אח"כ, נברא עולם הבריאה, על דרך הנ"ל, ממש, כי דרך ז המסך, שהוא קרקע ההיכל דאצילות, האיר למטה, ונחתם שם ח חותם כל מה שהיה בעולם האצילות, ונקרא עולם הבריאה, יען הוא ט אור של תולדה, ואינו אור עצמו העליון, ואמנם, כיון שהוא חותם האצילות, צריך שיהיו בו כל הבחינות אשר באצילות.

הכתר דאצילות, החתים ד' שורשי נגל"ה בכתר דבריאה. ומנשמה שבכתר דאצילות נחתם הנשמה שבכתר דבריאה. ומגוף שבכתר דאצילות נחתם הגוף שבכתר דבריאה. ומלבוש,
לבוש. ומהיכל, היכל.
י) והוא, כי בחינת הכתר, שהוא בחינה החמישית הכלולה מד' בחינות הנ"ל, החתים כתר בראש הבריאה כמוהו, ומאור הכתר דאצילות, נחתם אור הכתר דבריאה, ומגוף כתר דאצילות, נחתם גוף כתר דבריאה,

אור פנימי

ו) כמ"ש לעיל , אשר גם בכתר, נבחנים הד' בחינות שנקראים: נשמה, גוף, לבוש, היכל, שהם חו"ב תו"מ, אלא בבחינת שורשים בלבד.
ז) סיום המדרגות בכל מקום שהוא, אינו, אלא בסיבת המסך שבכלי מלכות שבהן, כמ"ש היטב בחלקים הקודמים, באופן שנבחן, שהתפשטות המדרגות מא"ס ב"ה להנאצל, נפסק ונשאר "עומד" מלהתפשט בשעת נגיעתו במסך, כדמיון העומד על הקרקע ממעל לה, שהקרקע אינה נותנת לו להתפשט בקרבה ובתוכה, כן המסך מעמיד האור שלא להתפשט בקרבו ובתוכו, ולפיכך מכונה המסך בשם "קרקע".
וכבר נתבאר לעיל, באו"פ (ח"ג פ"ג אות ו') שע"ס דעולם הבריאה נבראו על ידי

הזדככות המסך דבחי"ג, שבעולם אצילות, לבחי"ב, עש"ה (ועי' בהסת"פ ח"ב אות ע"ב ד"ה ובכדי עש"ה בכל ההמשך) וז"ש, שדרך המסך שהוא קרקע היכל האצילות האיר למטה וכו', כלומר בסיבת הזדככותו, כמבואר שם.
ח) כלומר כמו שהנחתם אינו חסר כלום מכל הצורות שנמצאות בהחותם, כן יוצאות בעולם הבריאה כל הצורות הנמצאות בעולם אצילות. ועל שם זה מכונה זה בשם חותם ונחתם. ויש עוד טעם מקורי ביותר, כי כל ביאת האור העליון להבריאה, הוא מכח מה שאותו או"ח העולה מכח זווג דהכאה על מסך דבחי"ב שבקרקע אצילות, ממנה ולמעלה באצילות גופיה, הנה אותו האו"ח ממש, חזר והתנוצץ ועבר דרך המסך והרחיב את כלי מלכות לעשר ספירות מינה ובה, ונתפשט בה

קלו חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ח

ומלבוש כתר דאצילות, נחתם לבוש כתר דבריאה, ומהיכל כתר דאצילות נחתם היכל כתר בריאה.

נגל"ה דכתר דאצילות, הנמשכים לנגל"ה דכתר הבריאה, נמשכים ע"י מלכות דאצילות, שנתלבשה בכתר דבריאה. וכן שאר הספירות דאצילות שנחתמו בבריאה, נמשכו דרך מלכות
דאצילות, בסוד זווג דהכאה על המסך שבה .
יא) אלא, שלא נמשכו אורות אלו, מכתר דאצילות ממש לכתר דבריאה, אלא, על ידי מלכות שבמלכות דאצילות, שהוא עתיק דבריאה, כנ"ל, המתלבש בכתר דבריאה, והיא י המשיכה אלו ד' בחינות שבכתר דאצילות, ובראם בכתר דבריאה, וכעד"ז, עשו יוד ספירות דאצילות, והמשיכו אורם דרך המלכות הנ"ל, אשר בכתר הנ"ל, והחתימו חותם דאצילות בבריאה: נשמה מנשמה, גוף מגוף, לבוש מלבוש, היכל מהיכל.

המלכות דבריאה שירדה והתלבשה בכתר דיצירה, המשיכה חותם ה' פרצופין כח"ב תו"מ דבריאה, שה"ס נגל"ה, לעולם היצירה, נשמות מנשמות, גוף מגוף, לבוש מלבוש, היכל
מהיכל. ועד"ז ביצירה ועשיה .
יב) ועל דרך זה ביצירה, כי המלכות דבריאה היה עתיק, מחובר

אור פנימי

ממעלה למטה (כמו שנתבאר היטב לעיל באו"פ ח"ג פ"ב אות ג'), שבזה נמצא שכל הבחינות שהאו"ח הלביש באצילות מהקרקע ולמעלה, חזרו, ונמשכו ובאו גם מהקרקע ולמטה. והרי האו"ח הזה דומה לגמרי, כמו חותם, שכל מה שנחקק בו, נמצא מעתיק על הנחתם ממנו, כן האו"ח ההוא, כל הבחינות והשיעור קומה שהלביש ממטה למעלה, חזר והביאם לבריאה ממעלה למטה, והעתיק אותם שמה בבריאה בלי חסרון ושינוי כל שהוא, ולפיכך מכנים פעולה זו בשם חותם ונחתם.
ט) זהו הכלל, כל מקום שנבחן אשר האו"ח עולה ממטה למעלה, נמצא שמלובש שם באו"ח הזה עצמות אור העליון, שזה יורה התפשטות אור א"ס ב"ה לעשות כלים, שמדבר בו הרב לעיל (ח"א פ"א אות א'), אמנם, במקום הנבחן שאו"ח מתפשט מלמעלה למטה על דרך הנ"ל בע"ס דבריאה, כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך, הנה האור העליון המלובש כאן באו"ח זה, כבר אינו עצמותו של אור העליון, אלא נבחן כמו "אור של

תולדה", הנמשך מאור העליון "ואינו אור עצמו של אור העליון". והטעם הוא, להיותו נמשך בכח המסך המעלה או"ח מפאת עיכוב שבו, כנ"ל, ולפיכך כבר כח התחתון מעורב בו, וגם הוא מוגבל במדת הכלים והשיעור קומה שבמסך, משום שהמסך קודם להתפשטות ע"ס ההן. כלומר, שהמסך הוא הסיבה הגורמת הופעתן של ע"ס אלו, ומשום זה מוגבל האור על ידו, וכבר יצא מכלל עצמות אור העליון ונחשב לאור של תולדה, משא"כ או"ח העולה ממסך ולמעלה, אינו יכול להעלות מעביותו שם אפילו משהו. (כנ"ל ח"ג פ"ד באו"פ אות נ') עש"ה. אמנם זה אמור מעולם הבריאה ולמטה, אבל באצילות אין שם מסך כלל כנ"ל, וע"כ כל אור אשר שם עד סיום רגלין נבחן לעצמות האור.
י) כי מלכות דעליון מכונה משום זה ניצוץ בורא, כנ"ל, להיותה הממשיכה והמאצילה את המדרגה התחתונה ממנה, כמ"ש לעיל אשר כל המדרגות והפרצופין והעולמות

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קלז

עם א"א דיצירה, ושם נקרא כתר דיצירה, וה' פרצופים דבריאה, המשיכו והחתימו חותמם ביצירה, ע"ד הנ"ל בבריאה: נשמות מנשמות, וגופים מגופים, לבושים מלבושים, והיכלות מהיכלות. וכן עד"ז ה' פרצופים דיצירה, החתימו בחינותיהן בעשיה: נשמות מנשמות, וגופים מגופים, לבושים מלבושים, והיכלות מהיכלות, וכעד"ז הנ"ל, כל העולמות יחד בכללות אחד.

אור פנימי

מראש הקו עד סוף עשיה, יוצאים ונאצלים זה מזה בדרך עילה ועלול, והיינו שמלכות דמלכות של כל עליון יורדת למטה מדרגתה, והוא הממשיכה לכל ד' הבחינות של התחתון,

כמבואר היטב באורך בחלק ב' בהסתכלות פנימית פרק ה' אות נ"ט. (כי כל הדברים הללו היו נחוצים לכתבם כאן, לולא חסתי על הוצאות הדפוס).

קלח חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ט

פרק ט'

פרק ט' מבואר ששלמות הנרצה היא שכל הספירות שבה' עולמות א"ק ואבי"ע, יתקשרו יחד לבחינת אדם העליון שבגופו מלובש השורש
והנשמה, ומתלבש בלבוש, ויושב בהיכלו. ובו ד' ענינים:

א. כללות כל המציאות נחלקת לחמשה עולמות הנקראים א"ק ואבי"ע כנגד חמש בחינות כח"ב תו"מ, המכונים: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל. ובפרטות יש בכל עולם ה' בחינות שנגל"ה. שכל בחינה מהן מתחלקת שוב לה' בחינות שנגל"ה. דהיינו כ"ה בחינות פרטי פרטיות, בכל עולם ועולם מא"ק ואבי"ע. וכל כ"ה בחינות שנגל"ה שבא"ק נבחנות לשורשים, דהיינו כתרים. וכל כ"ה בחינות שבעולם אצילות נבחנות לנשמות. דהיינו חכמות. וכל כ"ה בחינות שנגל"ה שבעולם הבריאה נבחנות לגופות, דהיינו בינות. וכל כ"ה בחינות שנגל"ה שבעולם היצירה נבחנות ללבושים, דהיינו ת"ת. וכל כ"ה בחינות שבעולם עשיה, נבחנות להיכלות, דהיינו מלכיות. ב. כ"ה בחינות שנגל"ה הפרטיות שבה' עולמות א"ק ואבי"ע, מתקשרות זו בזו באופן זה: שה' הכתרים שבא"ק ואבי"ע הנקראים ה' שורשים מתקשרים זה עם זה לקשר שנגל"ה שבשורשים. שכתר א"ק הוא השורש, וכתר אצילות הוא הנשמה שבהן, וכתר דבריאה הוא הגוף שבהן, וכתר דיצירה הוא הלבוש שבהן, וכתר דעשיה הוא ההיכל שבהן, ועד"ז ה' החכמות שבא"ק ואבי"ע, הנקראות ה' נשמות מתקשרות זע"ז לקשר שנגל"ה דנשמות שחכמה דא"ק היא השורש שבהן. וחכמה דאצילות היא הנשמה שבהן. וחכמה דבריאה היא הגוף שבהן. וחכמה דיצירה היא הלבוש שבהן. וחכמה דעשיה היא ההיכל שבהן. ועד"ז ה' בינות שבא"ק ואבי"ע, הנקראות ה' גופות, מתקשרות זע"ז לקשר שנגל"ה דגופות. שבינה דא"ק היא השורש שבהן וכו'. ועד"ז ה' ת"ת שבא"ק ואבי"ע. ועד"ז ה' מלכיות דא"ק ואבי"ע. ועד"ז בפרטי פרטיות דשנגל"ה דא"ק ואבי"ע. ג. ה' בחינות שנגל"ה נקראות ג"כ: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש. ד. וכן הן רמוזות בד' אותיות הוי"ה: שקוצו של הי', הוא שורש. והי' היא נשמה. וה' ראשונה היא גוף. והו' היא לבוש. וה' תחתונה היא היכל.

אדם קדמון הוא עולם הכתר, לד' עולמות אבי"ע. ויש בו ה' בחינות כח"ב תו"מ,
שבכל אחת מהן יש ד' שרשי נגל"ה .
א) א והנה אדם קדמון, הוא כדמיון כתר אל היוד ספירות שבכל עולם ועולם, באופן זה, כי א"ק הוא כתר לד' עולמות אבי"ע, נמצא כי א"ק, הוא כולל שורש כל הה' בחינות הנ"ל, שיש בכל עולם ועולם: כי

אור פנימי

א) כבר נתבאר לעיל, שבד' בחינות דאור ישר, אין שום הבדל מעולם לעולם או מפרצוף לפרצוף, מראש הקו, עד סוף עשיה. כי אין שום מדרגה, שלא תהיה בה ד' הבחינות דאור ישר, שהן: חכמה, בינה, ת"ת, ומלכות. וכל ההפרש שבין המדרגות, הוא רק בשיעור קומה של או"ח, (או"פ ח"ג פ"ג אות ה') ושיעור קומה, תלוי בעביות המסך, שבמלכות של המדרגה: שמסך דבחי"ד מעלה או"ח ומלביש עד קומת כתר. ודבחי"ג, מעלה או"ח עד קומת חכמה, והוא חסר קומת כתר,

ומוכרח הכתר דאור ישר להתלבש בפנימיות החכמה ואינו ניכר שם. ומסך דבחי"ב, מעלה או"ח רק עד קומת בינה, והוא חסר גם מקומת חכמה, אשר ע"כ כתר וחכמה דאור ישר, מתלבשים כאן בפנימיות הבינה. ומסך דבחי"א, מעלה או"ח רק עד קומת ת"ת שנק' ז"א, והוא חסר גם מקומת בינה, אשר ע"כ ג"ר כח"ב מלובשים בו בפנימיות ת"ת, ואינם ניכרים משום זה. (ועי' היטב בהסת"פ ח"ב אות ע"ב ד"ה ובכדי) עש"ה כל ההמשך להבין הדברים הנ"ל בטעמם ונימוקם.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קלט

כתר שבו, הוא ד' שרשים מן ד' בחינות של יוד ספירות שבו, שהם: נשמות, וגופים ולבושים, והיכלות. ב וזה דרך פרט, אמנם בדרך כלל הוא מה שיתבאר עתה בע"ה.

אור פנימי

ובזה תבין, אשר ה' העולמות הנקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם כוללים כל המציאות שמהצמצום ולמטה, הם נחשבים ג"כ, לעשר ספירות הכוללות כל המציאות, והן נבחנות ע"פ ערכי שיעור קומה, שבה' בחינות מסך. כי בחי"ד, שעליה היה הצמצום א' והזווג דהכאה הראשון, הנה הע"ס הראשונות האלו, הן הנקראות, ע"ס או ד' בחינות דאדם קדמון, ושיעור קומתן הוא, עד קומת כתר דאור ישר, כנ"ל, ולפיכך נקרא אדם קדמון עולם הכתר.
והנה אחר שנשלמו הד' הבחינות דא"ק, נזדכך המסך דבחי"ד עד בחי"ג, ואור א"ס שאינו פוסק, חוזר ומתפשט בד' בחינות דאו"י על מסך דבחי"ג זה, בזווג דהכאה, וכאן, שיעור קומתן רק עד חכמה, כנ"ל, והן הנקראות ע"ס, או ד' בחינות דעולם האצילות. ואחר שנשלם עולם האצילות, חזר ונזדכך המסך לבחי"ב, ויצאו ע"ס בקומת בינה, שהן נק' עולם הבריאה. ואח"ז נזדכך לבחי"א, ויצאו ע"ס בקומת ת"ת, הנקראות ע"ס, או ד' בחינות דעולם היצירה. ואח"ז, כשנזדכך לגמרי, ולא נשאר במסך שום עביות, אלא רק מבחי' שורש לעביות בלבד, אז אין בו הכאה כלל, ואין בו אלא ע"ס שבקומת מלכות לבד, שהן נקראות ע"ס או ד' בחינות דעולם העשיה. והטעם והגורם להזדככות זו נת' (בהסת"פ ח"ב אות ע"ב הנ"ל).
והנה נתבארו היטב עשר ספירות הכוללות כל המציאות: שעולם א"ק הוא כתר הכולל, ועולם האצילות הוא חכמה הכוללת, ועולם הבריאה הוא בינה הכוללת, ועולם היצירה הוא ז"א הכולל, שהוא נבחן לשש ספירות חג"ת נה"י כנ"ל, ועולם העשיה הוא מלכות הכוללת. אמנם בכל עולם ועולם מה' עולמות הללו, יש ג"כ עשר ספירות פרטיות, כמ"ש

להלן בדיבור שלאחר זה. ואע"פ שבכל עולם יש קומות זו למטה מזו, ואפילו בעולם אדם קדמון. אבל כמו בקומות הפרטיות של ע"ס, אנו חושבים את מדת אור קומה על פי ספירה עליונה שבה, שאם ספירה עליונה היא כתר, יש בכל הספירות אור כתר. ואם ספירה עליונה היא חכמה, יש בכל הספירות חכמה. עד"ז אנו חושבים את מדת האור של כל עולם, על פי פרצוף ראשון שבו. שבא"ק הוא בקומת כתר, ובאצילות בקומת חכמה, ובבריאה בקומת בינה. וכו'.
ב) הנה כדי להסביר היטב הדברים הללו, צריכים לאריכות גדולה, וית' כאן בהסת"פ, אמנם אבאר במקום הזה איזה שיעור, שיספיק עכ"פ, לסדר הדברים לבל נתבלבל בהשמות המרובים הדומים זה לזה, דהיינו הכללים והפרטים, והפרטי פרטיות, המובאים בשיעור שלפנינו. ומתחילה נתבונן "בספירת כתר". כי מצאנו כאן בדברי הרב, ה' בחינות כתר, שהוא מכנה לכל אחד בכינוי מיוחד: א', הוא כתר דד' בחינות דאור ישר. ב', כתר הכולל ד' בחינות בכח. ג', כתר הכולל ד' בחינות בפועל. ד', כתר הכולל עולם שלם שנק' א"ק. ה', כתר דכל מדרגה פרטית, שבכל העולמות כולם, שנוטלים מעולם א"ק. ותדע, אע"פ שכל בחינות כתר האמורות, מובאות תמיד בחכמה הזאת, רק בשם כתר סתם בלי פירושים, מ"מ הן רחוקות זו מזו בהרבה לאין ערך, ואי אפשר להכיר ביניהן, זולת לפי הענין המדובר בו, אשר ע"כ מוכרחים לידע מקודם בדיוק מקורי, את ההבחן המיוחד לכל אחת.
והנה כתר דאור ישר, מובא לעיל (ח"ג פ"א אות א') בדברי הרב, בשם התפשטות א"ס ב"ה בסוד כלים, ובסוד זווג דהכאה, הרי שא"ס ב"ה הוא שורש לד' הבחינות דאור ישר, שנק' כתר דאור ישר, ותדע,

קמ חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ט

אור פנימי

שה"ס א"ס ב"ה שמטרם הצמצום. שאין לך חידוש אור בהעולמות, שלא יהיה נמשך מאור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום. וכבר ידעת, שאלו ד' הבחינות דאור ישר, נוהגות בשוה בלי שום הפרש מראש הקו עד סוף העשיה, וכן סוד כתר שלהם.
אכן כתר שנק' עתיק, הכולל ד' בחינות בכח, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"ו אות ד'), וכן כתר שנק' א"א, הכולל שורשי הד' בחינות בפועל, כלומר, שהוא שורש גמור להנאצלים, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"ו אות ו'), הם ענינים נבדלים לעצמם לגמרי מבחינת הכתר דאור ישר הנ"ל, כי הם נבחנים לראש העולם, או של פרצוף, שהם כוללים ע"ס דאור ישר וע"ס דאו"ח, ע"ד שנתבאר לעיל, באו"פ, שבכל מקום שאו"ח עולה ממטה למעלה, נקראים ע"ס ההן בשם ראש או כתר, אלא שהרב מבחין בראש הזה, ב' בחינות כתר: לראשון מכנה עתיק או אני אחרון, שהוא כולל הד' בחינות בכח. ולשני מכנה, א"א או אני ראשון, (עי' באו"פ ח"ג פ"ז אות צ') שהוא כולל הד' בחינות בפועל. וההבחן שבין ב' הכתרים האלו, כבר נתבאר לעיל באו"פ הנ"ל. ובהסת"פ כאן יתבארו בטעמם ונימוקם באורך.
וכתר הכולל לכל העולמות, הנקרא אדם קדמון, הוא ענין נבדל ומשונה, מכל ג' בחי' כתרים הנ"ל: כי כתר דאור ישר, נבחן לא"ס ב"ה שמטרם הצמצום, כנ"ל. וב' כתרים שנקראים עתיק וא"א, נבחנים על פי זכותם, להיות שהמסך משמש בהם ממטה למעלה, שהאו"ח הזה אינו יכול להעלות עמו מעביות שבמסך, כנ"ל, ואין כאן שום חשבון, עם שיעור קומה של הע"ס האלו, כמבואר, כי אפילו ביצירה ועשיה נבחנים ב' הכתרים הללו, עתיק וא"א, כבדברי הרב (ח"ג פ"ו אות ז' ופ"ז אות ה'), אמנם עולם אדם קדמון, שנקרא כתר, הוא רק מטעם שיעור קומה בלבד, התלוי ומשוער בעביותו של מסך, אשר ממסך דבחי"ד, נמצא או"ח עולה ומלביש עד כתר דאור ישר, משא"כ מסך דבחי"ג

או"ח שלו קצר מלהלביש הכתר, ואינו מגיע רק עד החכמה (כמ"ש באורך בהסת"פ ח"ב אות ס"ה ד"ה ומהמתבאר).
ומתוך שמסך דבחי"ד אינו משמש רק בעולם הראשון, שנקרא א"ק, לכן רק בעולם ההוא נמצאת קומת הע"ס עד כתר, ולא בשום מקום אחר שמטעם זה נחשבות כל המדרגות שבאותו העולם לבחינת כתר, ואפילו מדרגות הגוף והמדרגות שלמטה מטבור עד הסיום, כולן נבחנות לקומת כתר, מהטעם המבואר.
אמנם יחד עם האמור, צריכים לידע, אשר ג' מיני כתרים הנ"ל, ישנם ג"כ בא"ק גופיה, ואע"פ שהוא כולו כתר מראשו עד סופו: כי בהכרח, הכתר דאור ישר שבו, הוא בחינת א"ס שמטרם הצמצום, כנ"ל. וכן נוהג ב' בחינות כתר, הנקראים "ראש", אשר או"ח שלו ממטה למעלה, כנ"ל, שבראש זה נבחן תמיד ב' כתרים, עתיק וא"א כנ"ל, אלא, שהם נקראים כתר הפרטי דא"ק גופיה, להיות גם בו ראש וגוף, והראש, הוא כתר הפרטי שלו. גם בראש גופיה, יש כתר דאור ישר, שהוא השראת אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, שהוא כתר הפרטי דראש עצמו.
וז"ש הרב "כתר שבא"ק הוא ד' שרשים מן ד' בחינות של י"ס שבו, שהן: נשמות, וגופים, ולבושים, והיכלות, וזהו דרך פרט". פירוש, כאן מדבר מבחינת ראש הנקרא כתר, משום שהמסך משמש בו ממטה למעלה כנ"ל, שאז אין או"ח המלביש שום עביות כלל, ומטעם זה נבחן רק לשרשי כלים, כלומר ד' שרשים לד' בחינות הכלים חו"ב תו"מ שיתגלו אח"כ בגוף דא"ק, המכונים: נשמה, גוף, לבוש והיכל. ומשום שהמה רק שרשים בלבד, לפיכך מכנים אותם בשם כתר, כי כל שורש נקרא כתר, אמנם ד' הבחינות הנמשכים אח"ז ממעלה למטה, הנה הן כלים גמורים בפועל, והמה הנקראים גוף דאדם קדמון, (כמ"ש בטעמו ונימוקו בהסת"פ ח"ב אות כ"ב ד"ה והנה נתבאר) וע"כ מכנה הרב את ראש זה דא"ק, בשם "כתר בדרך פרט",

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קמא

הנשמות שבא"ק הן שורשי נשמות. הנשמות שבאצילות הן עצמות הנשמות. הנשמות שבבריאה הן הגופים שבנשמות. הנשמות דיצירה הן לבושים שבנשמות. הנשמות שבעשיה הן היכלות דנשמות. באופן, שהנשמות, שהן החכמות, שבה' העולמות, א"ק ואבי"ע, מתקשרות
זו עם זו, כאדם העליון, שבגופו מלובש שורש ונשמה, ולבוש בלבוש ויושב בהיכלו.
ב) כי ג כללות בחינת נשמות אשר בא"ק, יקראו שורש הנשמות. וכללות בחינות נשמת אצילות, יקראו נשמות דנשמות ממש. וכללות נשמות בריאה, יקראו גופות, לערך נשמות אצילות. וכללות נשמות דיצירה, יקראו לבושים דנשמות. וכללות נשמות עשיה, יקראו היכלות הנשמה.

אור פנימי

כלומר, כתר פרטי, שהוא ד' שורשים, לד' בחינות שממעלה למטה שבו, וז"ש הרב, "אמנם בדרך כלל הוא מ"ש עתה, כי כללות בחינות הנשמות שבא"ק, יקראו שורש הנשמות וכו'. וכן כללות בחינות גופות דא"ק, יקראו שורש דגופות וכו' וכן כללות בחינת לבושים דא"ק, יקראו שורש הלבושים וכו'. וכללות בחינות היכלות דא"ק, יקראו שורש "ההיכלות" עכ"ל. כי כאן מדבר, מבחינת כתר הנבחן בשיעור קומה, אשר מבחינה זו נקראים כל הבחינות שישנן בא"ק מראשו עד סיומו לבחינת כתר כנ"ל עש"ה, ולפיכך נבחנות בשם כתר, גם ד' הבחינות שבו, שלמטה מראש, דהיינו הנקראים כלים גמורים, שאו"ח יורד ממסך ולמטה כנ"ל. ואע"פ, שבערך א"ק גופיה בפרטיותו, אינן נקראות כתר, כי רק הראש שבו בלבד נקרא כתר, אלא שהן נקראות נשמה גוף לבוש והיכל, שהם ד' הספירות חו"ב תו"מ, עכ"ז כלפי ההבחן של שיעור קומה, נקראים גם הם כתרים לכל העולמות, מטעם הנ"ל, שקומת כתר אינו בנמצא אלא רק בעולם א"ק. ולפיכך אומר הרב, שהחכמה שלו המכונה נשמה, אע"פ שנמצאת למטה מראש דא"ק, מ"מ נבחנת לכתר לכל החכמות שנמצאים,

בהעולמות, ובינה שבו המכונה גוף, הוא כתר לכל הבינות הנמצאים בכל העולמות. וז"א שבו, שנק' לבוש, הוא כתר לכל ז"א הנמצאים בהעולמות. ומלכות שבו, המכונה היכל, היא הכתר לכל המלכיות הנמצאים בכל העולמות. כי לכולם טעם אחד, דהיינו, משום שמסך דבחי"ד משמש בהם לבדם, ולא בשום עולם אחר, כמבואר.
ג) גם כאן מדבר הרב רק מבחינת שיעור קומה, על דרך שפירשנו בד' בחי' חו"ב תו"מ דא"ק. וכבר נתבאר לעיל (באו"פ פ"ג אות ב' ד"ה אמנם), אשר ד' הבחינות דאצילות באים מאו"ח העולה ממסך דבחי"ג, שע"כ קומתם דע"ס דאצילות מתחילים רק מחכמה הנק' נשמה. ולפיכך גם בעולם האצילות נחשבים כל הבחינות שבהם, מראשו עד סיומו, לבחינת חכמה ונשמה. וז"ש הרב, שכללות בחינות נשמות דאצילות דהיינו חכמה הם בחינות נשמות דנשמות לכל העולמות, דהיינו לבחינת חכמה, כלפי ספירות החכמות של כל העולמות. וכן הגופות דאצילות, יקראו נשמות דגופות דכל העולמות, וכן הלבושים דאצילות, וכן ההיכלות דאצילות, מטעם שכולם יצאו, ע"י התלבשות באו"ח דבחי"ג, שמלביש עד קומת חכמה.

קמב חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ט

הגופים דא"ק הם שורשי גופים . והגופים דאצילות הם נשמות דגופים . ודבריאה הם עצם הגופים . וגופים דיצירה הם לבושים דגופים. וגופים דעשיה הם היכלות דגופים. וכל הגופים
דא"ק ואבי"ע מתקשרים זע"ז באדם העליון, שבגופו מלובש שורש ונשמה וכו'.
ג) וכן ד כללות בחינות גופות דא"ק, יקראו שורש דגופות. וכללות בחינות גופות דאצילות, יקראו נשמות דגופות. וכללות בחינות גופות דבריאה, יקראו גופות דגופות. וכללות בחינות גופות דיצירה, יקראו לבושים דגופות. וכללות בחינות גופות דעשיה, יקראו היכלות דגופות.

וכן הלבושים שבכל עולם מא"ק ואבי"ע מתקשרים זה עם זה, ונעשים כאדם העליון, בגופו מלובש נשמה ושורש, ולבוש בלבושים, ויושב בהיכלו.
ד) וכן כללות בחינות לבושים דא"ק, יקראו שורש הלבושין. וכללות לבושי דאצילות, יקראו נשמות דלבושים. וכללות בחינות לבושי דבריאה, יקראו גופות דלבושין. וכללות בחינות לבושי יצירה, יקראו לבושי דלבושין. וכללות לבושי עשיה, יקראו היכלי דלבושין.

וכן ההיכלות שבכל עולם מא"ק ואבי"ע, מתקשרים יחד, כאדם העליון, שבגופו מלובש וכו'.
ה) וכללות בחינות ההיכלות דא"ק, יקראו שורש נשמות ההיכלות. וכללות בחינות היכלות דאצילות, יקראו נשמות ההיכלות, וכללות היכלי דבריאה, יקראו גופות דהיכלות. וכללות בחינות היכלי דיצירה, יקראו לבושים דהיכלות. וכללות היכלות דעשיה, יקראו היכלות דהיכלות.

שנגל"ה דא"ק, הם שורשים לנגל"ה שבאבי"ע. שנגל"ה דאצילות הם נשמות בתוך שנגל"ה שבא"ק ובי"ע. שנגל"ה דבריאה, הם גופים בתוך שנגל"ה שבא"ק ואי"ע. שנגל"ה דיצירה, הם לבושים בתוך שנגל"ה שבא"ק ואב"ע. שנגל"ה דעשיה, הם היכלות בתוך שנגל"ה
שבא"ק ואב"י.
ו) וכשנדבר כל זה דרך כלל, יהיה כן, כי ה' בחינות א"ק, הם שרשים: בין לנשמות, בין לגופים, בין ללבושים, ובין להיכלות. וה' בחינות אצילות, הם נשמות: בין לשרשים, בין לנשמות, בין לגופים, בין ללבושים, ובין להיכלות. וה' בחינות דבריאה, הם גופים, בין לשורשים, בין לנשמות,

אור פנימי

ד) הוא ג"כ מטעם שיעור קומה, כי כל הע"ס דבריאה אין בהן רק עד קומת בינה, דהיינו מאו"ח דמסך דבחי"ב, כנ"ל (באו"פ פרק ג' אות ד'), ולפיכך, כל המדרגות שבו, נחשבות לבחינות המכונות גופות, ואפילו המלכות שבבריאה, היא בחינת בינה, להמלכיות שבכל העולמות, דהיינו, מטעם המבואר. ועד"ז תבין, שכל בחינות עולם

היצירה, נבחנות ללבושים, כלומר לז"א, שבכל העולמות, משום שבאות מאו"ח דבחי"א, שקומתו עד ז"א, שנק' לבוש. ועד"ז בעולם עשיה, כל בחינותיה הן היכלות, דהיינו מלכות בלבד בלי שיעור קומה. ועד"ז תבין כל המשך דברי הרב, ואין להאריך יותר. (ובהסת"פ כאן נרחיב הדברים).

אור ישר עץ חיים ואור חזור קמג

בין לגופין, בין ללבושים, בין להיכלות. וה' בחינות דיצירה, הם לבושים: בין לשורשים, בין לנשמות, בין לגופים, בין ללבושים, בין להיכלות. וה' בחינות דעשיה, הם היכלות: בין לשרשים, בין לנשמות, בין לגופים, בין ללבושים, בין להיכלות.

הבריאה נקראת גוף, משום שמקבלת מאצילות כמו גוף מנשמה .
ז) ובזה תבין משארז"ל, אשתו כגופו דמיא. כי הבריאה, אשת האצילות היא, שהרי הם חכמה ובינה כנ"ל. ואע"פ שיש ג"כ נשמות בבריאה, נקרא גופות בערך נשמות דאצילות, כי כמו שהאשה מקבלת מבעלה, כן הגוף מקבל מהנשמה. וכן משארז"ל, אין בית אלא אשה, הוא בעשיה, כי הרי העשיה הוא הבית וההיכל, לכל ה' הבחינות, כנ"ל.והנה עשיה, אשת היצירה, כנודע, וזהו אין בית אלא אשה, בבחינת העשיה. וכעד"ז, בבחינת עשיה שבכל עולם ועולם, יקרא בית לאותו עולם. ובחינת בריאה שבכל עולם, יקרא גוף לאותו עולם.

דרך אחר. שהאורות שבא"ק, דהיינו הנשמות שבו, נקראות יחידה . והנשמות דאצילות נקראות חיה. והנשמות דבריאה נקראות נשמות . והנשמות דיצירה נקראות רוח. והנשמות דעשיה
נקראות נפש.
* ח) ואם נרצה נקח דרך אחר כי כל האורות דא"ק נקרא יחידה, ואורות דאצילות הם חיה, ואורות דבריאה הם נשמה, ואורות יצירה הם רוח, ואורות דעשיה הם נפש.

ועד"ז בגופים ולבושים והיכלות שבא"ק ואבי"ע. שהגופים שבא"ק הם יחידה דגופים דאבי"ע. ושבאצילות חיה וכו'. ועד"ז בלבושים, שלבושי א"ק הם יחידה דלבושים דאבי"ע, ולבושים
דאצילות הם חיה דלבושים דא"ק ובי"ע וכו'.
ט) וכעד"ז, בלבושין שבכל העולמות, ובגופות ובהיכלות, כי כל לבושי א"ק, הם לבוש א' העליון שבכל הה' לבושים, וכל לבושי האצילות לבושי השני כו'.

שנגל"ה הם יחנר"ן דהיינו האורות של כח"ב תו"מ .
י) וזה הדרך הוא הדרך הראשון, כי הרי הנפש נקרא היכל, רוח לבוש, והנשמה גוף, וחיה נשמה, יחידה שורש הנשמה. נמצא כי כל הנ"ל, הוא בדרך פרטות בכל עולם ועולם, כיצד: אור הכתר דאצילות, נקרא שורש הנשמה, ונקרא יחידה. ואור חכמה דאצילות, נקרא נשמה לנשמה, ונקרא חיה. ואור בינה דאצילות, נקרא גופא, ונקרא נשמה. ואור תפארת דאצילות, נקרא לבוש. ונקרא רוח. ואור מלכות דאצילות, נקרא נפש, ונקרא היכל. וכעד"ז בפרטי פרטות, וד"ל.

* עץ חיים שער מ"ב פ"ב בסופו.

קמד חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק ט

כל ספירה מכח"ב תו"מ שבא"ק ואבי"ע מתפרטת לה' בחינות שנגל"ה .
יא) ואמנם הכלל הבינוני הקצר מכולם, הוא זה, כי כל הי"ס דאצילות וכתר ג"כ, יש בכל אחד מהם: שורש, נשמה לנשמה, גוף, לבוש, היכל. וכן על דרך זה בי"ע, וכן עד"ז א"ק, שהוא שורש לכל אבי"ע.

א"ק ואבי"ע, הם ה' בחינות שבשם הויה, כלולים זה מזה, ויש בכל אחד מהם א"ק ואבי"ע, שהם ה' בחינות שבהוי"ה. והם שנגל"ה. שהם כ"ה בחינות .
יב) נמצא כי כל מה שנאצל, הוא הויה אחת, כלולה מה' בחינות, שהוא: קוץ של יוד בא"ק, י' באצילות, ה' בבריאה, ו' ביצירה, ה' בעשיה. וכל בחינה מאלו, כלולה מכל הה', כי קוץ של י' שבא"ק, יש בה הוי"ה א' של ה' בחינות אחרות, שהם ה' בחינות הנ"ל בא"ק עצמו, שהם א"ק ואבי"ע שבו, שהם ה' בחי' שהם: שורש, ונשמה, וגוף, ולבוש, והיכל. וכן הי' דאצילות, יש בה הוי"ה א', הכוללת כל הה' בחינות הנ"ל. וכן עד"ז שאר אותיות, בבי"ע. באופן, שהם ה' אותיות, כלולים כל האחד מכולם, שהם כ"ה בחינות.

כל אחת מכ"ה בחינות הנ"ל, מתפרטת עוד לה' בחינות שנגל"ה, שבכל אחת מהן יש ע"ס, וכל ספירה מתפרטת לה' פרצופין, שהם שנגל"ה.
יג) ואח"כ על דרך זה הנ"ל, יש כללות אחר, שכל אחד מהם כלולה מן כל הכ"ה בחינות. והוא, כי י' דאצילות, יש בה הוי"ה א' כלולה מכל ה' בחינות, וכל בחינה מה' כלולה מה', שהם: י"ס שורש, וי"ס נשמה, וי"ס גוף, וי"ס לבוש, וי"ס היכל. וכעד"ז בקוץ של יוד בא"ק, י' באצילות, ועד"ז באות ה' בבריאה, ובאות ו' ביצירה, וכו'. נמצא, כי בקיצור הוא זה, כי הא"ק הוא קוץ היוד, ויש בו הוי"ה א' כוללת ה' בחינות: שורש, ונשמה, וגוף, ולבוש, והיכל. וכל בחינה מאלו, כלולה מה', שהם: י"ס שורש, וי"ס נשמה, וי"ס גוף, וי"ס לבוש, וי"ס היכל. וכל ספירה מאלו העשר ספירות, נכללו בה' פרצופים, שהם השורש ואבי"ע.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קמה

פרק י'

מבאר אשר לבוש והיכל נפרדו משורש נשמה גוף ונעשו למקיפים,

וגם ביאורי א"ק ואבי"ע, ונרנ"ח, ועסמ"ב. ובו ח' ענינים:

א. שורש נשמה גופות דבוקים זה בזה. לבוש והיכל נפרדו מהם. ב. שורש נשמה גוף הם כלים פנימיים שבהם כל החיצון יותר הוא יותר גרוע. לבוש והיכל הם כלים מקיפים שבהם כל החיצון יותר הוא חשוב יותר ולפיכך נמצאות הקליפות בין הגוף ללבושים, ששם מקום החושך והגרוע יותר. ג. כשפרצופי א"ק ואבי"ע מתלבשים זה בזה הם מתלבשים כל אחד רק בג' בחינות: שורש נשמה גוף שבו הדבוקות יחד, ושעשר הספירות דגופות אינן מתלבשות בע"ס דלבושים. ד. שורש נשמה גוף דא"ק מתלבשים תוך שורש נשמה גוף דעתיק דאצילות ושורש נשמה גוף דעתיק דאצילות מתלבשים בשורש נשמה גוף דא"א דאצילות. ושנ"ג דא"א מתלבשים באבא וכו' עד"ז. ה. א"ק ואבי"ע כלולים זה מזה, ויש א"ק ואבי"ע בא"ק, וא"ק ואבי"ע באצילות, וא"ק ואבי"ע בבריאה, וכן ביצירה ועשיה. א"א הוא בחינת א"ק שאינו מושג. אבא הוא אצילות. אמא היא בריאה. ז"א יצירה. נוקבא עשיה. מאצילות נמשכות נשמות, מבריאה רוחות, וביצירה מלאכים, ובעשיה אופנים. ו. האדם כולל נפש רוח נשמה חיה מד' עולמות אבי"ע שבכל בחינה מהן ישנן נפש רוח נשמה חיה. ונשמה דנפש חשובה יותר מאור נפש דרוח. ז. אפשר לזכות גם לנפש דאצילות, ויותר למעלה, והזוכה לרוח דיסוד דאצילות יהיה בעלה של השכינה. ח. הוי"ה במילוי ע"ב, ה"ס יו"ד דהוי"ה, שה"ס אצילות. ובמילוי ס"ג ה"ס ה' ראשונה דהוי"ה וה"ס בריאה. ובמילוי מ"ה, ה"ס ו' דהוי"ה, וה"ס
יצירה. ובמילוי ב"ן ה"ס ה' תחתונה דהוי"ה וה"ס עשיה.

שורש נשמה גופות דבוקים זה בזה. לבוש והיכל נפרדו מהם
* א) ועתה נדבר בבחינת כל עולם מאלו מה ענינם. א דע, כי השורש והנשמות והגופים הם בחינה א' שאין פירוד ביניהן אך הלבושים והיכלות הם ב' בחינות נפרדות מג' בחינות הנ"ל, ובין ב' אלו, שהם, בין הגופין ובין הלבושים, שם הם מדור הקליפות, והם ממש נדבקים באחור אור הגוף.

אור פנימי

א) יש כאן בדברי הרב ענין עמוק ונכבד מאד, כי ז"ס צמצום ב' שהיה בנה"י דא"ק, המובא בדברי הרב (בעץ חיים שער ח' פרק ב') שדבר הצמצום ב' הזה ה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, שאיתא בדבחז"ל, והבנת הדברים על בוריים תמצא בספרי (פנים מסבירות בענף ט"ו עש"ה) וכאן נקצר. והענין הוא, כי רק בחי"ד של ד' הבחינות הנ"ל נקראת מדת הדין, מפני שעליה היה הצמצום א', כנ"ל בשיעורים הקודמים, אשר בג' בחינות הראשונות לא היה שום צמצום, וע"כ נקראו מדות הרחמים. אמנם, בצמצום ב' דא"ק, נעשה שיתוף וחיבור של בחי"ד

* עץ חיים שער מ"ב פרק ג'.

ובחי"ב זו בזו, בסו"ה ותלכנה שתיהן, כי המלכות והז"א עלו לבינה, ונמצא מדת הדין שהיא בחי"ד נמתקת במדת הרחמים, שהיא בחי"ב. באופן, שבצמצום הראשון נתצמצמה רק בחי"ד בלבדה, ובצמצום הב' נתצמצמה גם בינה, מטעם התחברותה עם מלכות, כאמור. וענין זה נעשה בנה"י דא"ק שמטבורו ולמטה, וע"כ עשר ספירות הללו, שיצאו בשיתוף במה"ד, נקראות בשם עולם הנקודים, ע"ש עליית המלכות הנקראת נקודה.
והנה ע"כ נבחן, אשר בעולם הנקודים הנ"ל נפרדו ז"א ומלכות מן הד' הבחינות חו"ב תו"מ, כי מאחר שבחי"ד עלתה במקום בינה, ונעשית שמה למסך, הרי אור העליון נפסק על מלכות שבבינה, ואינו מתפשט אל

קמו חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק י

שורש נשמה גוף הם כלים פנימיים שבהם כל החיצון יותר הוא יותר גרוע. לבוש והיכל הם כלים מקיפים שבהם כל החיצון יותר הוא חשוב יותר ולפיכך נמצאות הקליפות בין הגוף ללבושים ששם מקום החושך והגרוע יותר
ב) וטעם הדבר, מפני שג' בחינות הפנימית, יש בתוכם או"פ, והיותר גרוע באור פנימי יוצא בתוך העור, ושם מסתיים. ב ואור המקיף הוא להיפך, כי אור היותר חיצון הוא גדול יותר, כנודע. נמצא, כי אור המקיף שבלבוש היותר פנימי, הנדבק אל הגוף, הוא אור המקיף היותר קטן שיש בכולם. לכן הקליפות, מדורם שם באמצע, במקום שאין שם לא אור פנימי ולא אור מקיף, והוא באמצע בין הפנימי למקיף, ושם נקרא מקום החושך. והענין הזה בכל עולם ועולם, בבחינת הקליפה אשר בעולם ההוא.

כשפרצופי א"ק ואבי"ע מתלבשים זה בזה הם מתלבשים כל אחד רק בג' בחינות: שורש נשמה גוף שבו הדבוקות יחד, ושעשר הספירות דגופות
אינן מתלבשות בעשר ספירות דלבושים
ג) ואמנם אחר שבארנו הדבר בפרטות, נדבר בכללות, והוא, כי הנה נודע, שבפנימית הא"ק הוא הא"ס, המתלבש בשורש הנשמות של ע"ס שבו, ואלו מתלבשין בבחינת הנשמות של כל הי"ס שבו, ואלו מתלבשין בעשר ספירות של בחינת הגוף של א"ק ומהראוי היה שהעשר ספירות של הגופים, יתלבשו בע"ס של הלבושים, ואמנם אינו כן, לסבה הנ"ל, אמנם ג' בחינות עתיק דאצילות, מסבבות אל ג' אלו בחינות דא"ק.

שורש נשמה גוף דא"ק מתלבשים תוך שורש נשמה גוף דעתיק דאצילות ושורש נשמה גוף דעתיק דאצילות מתלבשים בשורש נשמה גוף דא"א
דאצילות. ושנ"ג דא"א מתלבשים באבא וכו' עד"ז
ד) כיצד, הרי שהע"ס דגופות דא"ק, מתלבשים תוך הע"ס השרשים

אור פנימי

ז"א שנקרא לבוש, ואל מלכות שנקראת היכל, משום שנמצאים למטה מבינה.
וז"ש הרב "דע כי השורש והנשמות והגופים, הם בחינה א' שאין פירוד ביניהם, אך הלבושים והיכלות הם ב' בחינות נפרדות מג' בחינות הנ"ל", עכ"ל. והיינו כאמור, שמחמת המסך שנתקן בשולי בינה, הנה נפסק האור שמה, ומשם ואילך בכל העולמות, אין אור עליון מגיע לפנימיות ז"א ומלכיות הללו, ויצאו משום זה, לבחינות כלים מקיפים, כלומר, שמקבלים האור מרחוק, כי אין אור העליון מתלבש בתוכם יותר. והלבוש הוא

כלי לאו"מ דחיה. והיכל הוא כלי לאו"מ דיחידה.
ובהאמור תבין, אשר אותם ז"א ומלכות הנמצאים בד' הבחינות, שבכל העולמות שמעולם הנקודים ולמטה, הם נבחנים לז"א ומלכות של פרטיות הבינה, וע"כ מתלבש אור העליון גם בפנימיותם, אמנם אותם ז"א ומלכות הכוללים, דהיינו הנמצאים למטה מבינה, הם נפרדו מכלים הפנימים, שבהם מתלבש נשמה, רוח, נפש דאו"פ, והיו לכלים מקיפים דחיה ויחידה.
ב) דבר זה נתבאר היטב באורך בהסתכלות

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קמז

של הנשמות ע"ס דעתיק דאצילות, ואלו מתלבשים בע"ס של בחינות נשמות דעתיק דאצילות, ואלו מתלבשים בע"ס דגופות דעתיק דאצילות. וכעד"ז בחינות השרשים ונשמות וגופים דא"א, מלבישים לגופות דעתיק. וכעד"ז ג' בחינות דאבא, מלבישין לא"א. וכן ג' בחינות דאמא לאבא. וג' בחינות דז"א לאמא. וג' בחינות הנוקבא לז"א. והרי עתה נשלמו כל בחינות הגופות עד נוקבא דז"א.

א"ק ואבי"ע כלולים זה מזה, ויש א"ק ואבי"ע בא"ק, וא"ק ואבי"ע באצילות, וא"ק ואבי"ע בבריאה, וכן ביצירה ועשיה. א"א הוא בחינת א"ק שאינו מושג. אבא הוא אצילות. אמא היא בריאה. ז"א יצירה. נוקבא עשיה. מאצילות
נמשכות נשמות, מבריאה רוחות, וביצירה מלאכים, ובעשיה אופנים
* ה) דע, כי עולם אצילות כלול מד' עולמות אבי"ע, וכן בריאה כוללת כל אבי"ע, וכן יצירה וכן עשיה, באופן זה: כי אבא אצילות, ואמא בריאה, ז"א יצירה, ונוקבא עשיה. ובחינת א"א אינו ניכר בכל עולם, להיותו נעלם מאד, והנה ג מן עולם אצילות נשמות, ומהבריאה רוחין קדישין, ומיצירה מלאכים, ומעשיה אופנים.

האדם כולל נפש רוח נשמה חיה מד' עולמות אבי"ע שבכל בחינה מהן ישנן נפש רוח נשמה חיה, ונשמה דנפש חשובה יותר מאור נפש דרוח
ו) והנה, האדם כולל ד' עולמות, ואם לא זכה אלא לנפש דעשיה, ואח"כ חטא, ופגם בה, והכניסה בקליפות, אומרים לו יתוש קדמך, כי היתוש לא עשה מעשה לכנוס בקליפה. ואם לא חטא, אז הוא בסוד האופנים, ולפעמים יהיה שאין בו רק בחינת ד נפש, והוא חשוב ממי שיש בו רוח, כגון שיש לו בחינת נשמה שבנפש. כנודע, כי בכל עולם ועולם, כלולים בו כל הד', וזה האדם, כיון שהתחיל להאיר, ולתקן מעט מעט, תיכף מאיר בו,

אור פנימי

פנימית (ח"ב פ"א אות ז'), ועם המבואר תוכל להבין מעצמך כל המשך דברי הרב ואין להאריך.
ג) נשמות, הן בחינת עולם הבריאה. רוחין, הם בחינת עולם היצירה. נפשות, הן בחינת עולם עשיה. וז"ש הרב "מעולם אצילות נשמות, כלומר, נשמות שהן בבריאה, מושפעות מעולם האצילות לבריאה. "ומבריאה רוחין" כלומר, הרוחין, שהם ביצירה, מושפעים שם מעולם הבריאה. כי מזווג זו"ן

* עץ חיים שער מ"ב השער השני פ"ד.

דאצילות, מושפעים נשמות לצדיקים העומדים בבריאה. ומזווג זו"ן דבריאה, מושפעים רוחין להעומדים ביצירה.
ד) זה הכלל, הנפש של המדרגה נחשבת למדרגה תחתונה הימנה לבחי' רוח. ורוח דעליונה. נחשב למדרגה תחתונה לבחינת נשמה. ונשמה דעליונה היא חיה לתחתונה. וחיה דעליונה, היא נחשבת ליחידה לתחתונה.
ועפ"ז תבין, אשר נפש דרוח, נחשב לרוח למדרגת נפש. ורוח דרוח, נחשב לנשמה למדרגת נפש, וכו' ע"ד הנ"ל. ולפיכך, מ"ש הרב "שלפעמים יהיה מי שאין בו אלא

קמח חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק י

בחינת נשמה שברוח דיצירה, אע"פ, שעדיין לא נתלבשה בו לגמרי, כי אי אפשר להתלבש בו לגמרי, עד שיתקן נפשו לגמרי, ואמנם זה האיש, אשר יש בו רוח, והוא בחינת נפש שברוח דיצירה, ודאי הוא גרוע מבחינה זו הנ"ל.

אפשר לזכות גם לנפש דאצילות, ויותר למעלה, והזוכה לרוח דיסוד דאצילות יהיה בעלה של השכינה
ז) גם אפשר שיהיה באדם נפש דאצילות, ויותר למעלה גם כן, ואם יהיה לו רוח מבחינת יסוד דאצילות, יהיה בעלה דמטרוניתא, ונק' איש אלקים.

הוי"ה במילוי ע"ב, ה"ס יו"ד דהוי"ה, שה"ס אצילות. ובמילוי ס"ג ה"ס ה' ראשונה דהוי"ה וה"ס בריאה. ובמילוי מ"ה ה"ס ו' דהוי"ה, וה"ס יציר.
ובמילוי ב"ן ה"ס ה' תחתונה דהוי"ה, וה"ס עשיה
* ח) ארבע אותיות הויה, בארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה: י' באצילות, סוד שם ה ע"ב דיודין, כי כולם בחכמה עשית. ה' בבריאה, שם ס"ג, כי אמא מקננא בכורסיא. ו' ביצירה, שם מ"ה, כי ו' ספיראן מקננין ביצירה. ה' תתאה בעשיה, שם ב"ן, כי מלכות מקננא באופן.

אור פנימי

מדרגת נפש, והוא חשוב ממי שיש בו רוח". רצונו לומר, שמי שיש לו נשמה דנפש, חשוב יותר ממי שיש לו נפש דרוח. והוא, משום דנשמה דנפש, שקול כנגד רוח דרוח, כנ"ל, אבל חשוב יותר מנפש דרוח.
ה) ד' מילואים יש בי"ה ו"ה. א) במילוי יודין, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, שהוא בגי' ע"ב.

* שם בעץ חיים שער מ"ב השער השני סוף פ"ד.

ב) במילוי יודין וא', יו"ד ה"י וא"ו ה"י שבגי' ס"ג. ג) במילוי אלפין, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שבגי' מ"ה. ד) במילוי ההין, שבגי' ב"ן. ומילוי ע"ב, רומז על חכמה, שהוא י' דהויה. ומילוי ס"ג, רומז על בינה, שהיא ה' דהוי"ה. ומילוי מ"ה, רומז על ז"א, שהוא ו' דהוי"ה. ומילוי ב"ן, רומז על מלכות, שהיא ה"ת דהויה.

אור ישר שער הקדמות ואור חוזר קמט

פרק י"א

מבאר התפשטות אור א"ס ב"ה לעשות כלים בד' בחינות עביות על ידי ציורי אברי אדם, שהם: עינים, אזן, חוטם, פה. וכל הזך יותר, הוא חשוב יותר. ועינים הן בחי"א. אזן בחי"ב. חוטם בחי"ג.
פה בחי"ד. ובו ח' ענינים:

א. בא"ס אין צד ציור והשגה כלל. ובכדי לברוא העולם, המשיך התפשטויות הרבה שיהיו שורשים ומקורות לעולם אצילות. ב. ד' יסודות הם לכל דבר, שהם ד' אותיות י"ה ו"ה, שהן רשר"ד והם: חיה, נשמה, רוח, נפש. וה"ס: עינים, אזן, חוטם, פה. ג. יש הבל ורוח באח"פ שכל אחד מרובה יותר, באזן הבל מועט, בחוטם הוא יותר חזק, ובפה מרובה מכולם. ד. האזנים הן בינה, שהיא בחי"ב שעביותה מועטת, והיא נשמה. החוטם ה"ס ז"א, שהוא עביות דבחי"ג היותר עבה, והוא רוח. הפה היא מלכות, והיא עביות דבחי"ד, העבה מכולן, והיא אור הנפש. ה. ראיה ה"ס אור חיה. בעינים אין הבל ממש כמו באח"פ שה"ס עביות דבחי"א הדקה מאד. ו. הבל שבעינים הוא כלי לאור מקיף דחיה, אלא או"י שבו נמשך למטה בסוד הסתכלות, שה"ס זווג דהכאה. ז. התפשטות האור לעשות כלים שה"ס הסתכלות, באה מן העינים, שה"ס אור חכמה. ולא מאח"פ.
ח. ג' הבלי אח"פ נעשו בחינת כלים לנפש רוח נשמה.

בא"ס אין צד ציור והשגה כלל. ובכדי לברוא העולם, המשיך התפשטויות הרבה שיהיו שורשים ומקורות לעולם אצילות
* א) הנה נודע שהאין סוף, אין בו שום צד ציור כלל ח"ו, וכאשר עלה במחשבתו לברוא העולם על ידי סדר האצילות, א התחיל להמשיך ממנו התפשטות אורות הרבה, לכשיהיו בחינת שורשים ומקורות, אל האצילות שיתאצל אח"כ.

ד' יסודות הם לכל דבר, שהם ד' אותיות י"ה ו"ה, שהן רשר"ד והם:
חיה, נשמה, רוח, נפש. וה"ס: עינים,אזן, חוטם, פה
ב) ונדבר בדרך משל ודמיון אל הדבר הזה, כבר ידעת, כי ד' יסודות יש לכל הדברים, והם: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. והם ענין, ד' אותיות הוי"ה. והם: בחינת נשמה לנשמה, ונשמה, ורוח, ונפש. ונתחיל לבאר ממדרגת הנשמה, ואח"כ נחזור אל הקודם אליה.

אור פנימי

א) התפשטות אורות, היינו ע"ד הנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'), שהתפשט הא"ס ב"ה לעשות כלים, ע"י זווג דהכאה והעלאת או"ח, עש"ה. ואומר כאן, אשר תיכף בעולם א"ק, התחיל להמשיך ממנו התפשטות אורות הרבה, על ידי זווג דהכאה הנ"ל,

* שער הקדמות דף ל"א דרוש ב' דא"ק.

והיינו עד כדי להאציל כ"ה פרצופין בעולם ההוא, שכ"ה פרצופין אלו דא"ק "יהיו בחינות שורשים ומקורות אל האצילות שיתאצל אח"כ". כלומר, אל כ"ה פרצופים שיתאצלו בעולם אצילות, כמ"ש לפנינו. וז"ש הרב "התפשטות אורות הרבה, לכשיהיו בחינת שורשים ומקורות אל האצילות". וכמו שממשיך לבאר זה לפנינו.

קנ חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק יא

יש הבל ורוח באח"פ שכל אחד מרובה יותר, באזן הבל מועט, בחוטם הוא יותר חזק,
ובפה מרובה מכולם
ג) ב הנה אברי האזנים, ודאי שיש בתוכם רוח דק, והמופת לזה, כי כאשר יסתום האדם את אזנו באצבעו היטב, ירגיש כאלו קול הברה גדולה בתוכן, וזה מחמת הרוח הנצרר בתוכו, שמבקש לצאת ואינו יכול. ואחריו במדרגה הוא, אבר החוטם, כי ממנו יוצא רוח יותר מורגש ממה שיוצא מן האזן. ואחריו במדרגה, הוא אבר הפה, כי ממנו יוצא הבל ורוח חזק יותר מכולם.

האזנים הן בינה, שהיא בחי"ב שעביותה מועטת, והיא נשמה. החוטם ה"ס ז"א, שהוא עביות דבחי"ג היותר עבה, והוא רוח. הפה היא מלכות, והיא
עביות דבחי"ד, העבה מכולן, והיא אור הנפש
ד) כי כפי ערך האבר, כן יהיה דקותו, כי הנה האזנים הם בחי' הבינה, שהיא יותר דקה, ולכן הרוח היוצא מהם דק מאד. וכן אבר החוטם

אור פנימי

ב) דע, כי או"ח הזה המוחזר למקומו ע"י זווג דהכאה כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'), הוא מכונה בשם "הבל היוצא מהפרצוף" או רוח היוצא מהפרצוף, כלומר, שאינו יכול להתלבש בו, משום כח עיכוב שבמסך אשר שם, ולכן מוכרח לצאת ממנו ולחזור למקומו (עי' לה"ת חלק ב' אות ב').
עוד צריכים לדעת, כי כמו שיש ה' בחינות הכוללות כל המציאות שמאחר הצמצום, הנקראים: א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. שהן, ה' שיעורי קומות זה למטה מזה, מקומת כתר עד מלכות, שסיבתם הוא, הזדככות המסך, עי' בלה"ת ח"ב אות י"ז) כי משום שנזדכך מסך דבחי"ד ששימש בא"ק, ונשאר בעביות דבחי"ג, יצאו ונתחדשו ע"ס בקומת חכמה, הנק' אצילות. ומשום שאח"ז, גם מסך דבחי"ג נזדכך ונשאר בעביות דבחי"ב, יצאו ונולדו ע"ס חדשות בקומת בינה, הנקרא בריאה, וכו'. (כנ"ל בדברי הרב ח"ג פ"ד אות ג' ובאו"פ אות ט') עד שנזדכך המסך מכל עביותו, ולא נשאר בו אלא שרשו, שאז אין שם הכאה, ואין שם שום קומה של או"ח, שמשום זה יוצאות כאן ע"ס בבחינת מלכות לבדה, שהן נקראות עולם עשיה. וממש

מאותו הסבה ומאותו הטעם הנ"ל, שנתבאר על ד' שיעורי הקומות הכוללות, שהם א"ק ואבי"ע, הנה משום זה, מוכרח לצאת ג"כ ה' קומות של ע"ס בכל עולם ועולם מהם, המכונים ה' פרצופים: א"א, אבא, אמא, ז"א, נוקבא. ולא עוד, אלא בכל פרצוף ופרצוף מהם, מוכרח ג"כ לצאת ה' קומות של ע"ס. זו למטה מזו עד מלכות. המכונים: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה. או כח"ב, ז"א, ומלכות. או נרנח"י. וענין זה יתבאר כל צרכו בהסתכלות פנימית כאן, כי אין לפרטן במקום זה מפני האריכות.
וז"ש הרב "כפי ערך האבר כן יהיה דקותו וכו' ". פירוש, כי הכלי שבו מתלבש האור המיוחד לו, מכונה בשם "אבר", ושיעור דקותו או עביותו של האבר, משוער בעביותו של המסך המשמש שם.
ולפיכך, מקום שימושו של מסך דבחי"ב נקרא "אבר דק", "והרוח היוצא ממנו דק מאד", כלומר, או"ח העולה ומוחזר מכלי ההוא דק מאד, כי אינו מגיע לא אל כתר ולא אל חכמה, כי אם אל בינה, ולפיכך ע"ס ההן, קומתן עד בינה, כמבואר לעיל.
וזה אמרו, "ואחריו במדרגה הוא אבר

אור ישר שער הקדמות ואור חוזר קנא

דק מאבר הפה כנ"ז. והנה דרך משל נוכל לומר, כי הרוח היוצא ג מן האזן, הוא נקרא נשמה. ומן החוטם, נקרא רוח. ומן הפה, נקרא נפש. וכו'.

ראיה ה"ס אור חיה. בעינים אין הבל ממש כמו באח"פ שה"ס עביות דבחי"א הדקה מאד
* ה) הנה נתבאר, כי מבחינת הראיה עצמה נעשית הנשמה לנשמה. אבל דע, כי אין בחינת הראיה, בחינת ההבל ממש הנמשך מן העין, כדרך האזן והחוטם והפה, שהנשמה ורוח ונפש הם ד הבלים ממש, המתפשטים מהם למטה.

אור פנימי

החוטם, כי ממנו יוצא רוח יותר מורגש, ממה שיוצא מן האזן": כי מקום שימושו של מסך דבחי"ג מכונה בשם חוטם, אשר "הרוח היוצא ממנו", כלומר, או"ח המוחזר לאחוריו ויוצא מכלי ההוא, מדתו גדול יותר, ומגיע על כן עד חכמה, ולפיכך ע"ס דחוטם קומתן עד חכמה. וז"ש, "ואחריו במדרגה הוא אבר הפה, כי ממנו יוצא הבל ורוח חזק יותר מכולם": כי מקום שימושו דמסך דבחי"ד, מכונה בשם "פה", אשר ההבל היוצא ממנו, שה"ס או"ח המסתלק ממנו ועולה למעלה, הוא חזק יותר מכולם, כי מדתו מלאה אשר מגיע עד כתר, וע"כ ע"ס ההן יש להן קומת כתר.

ג) ואע"פ, שע"ס הבאות מזווג דהכאה שבמסך דפה, יש להן קומת כתר, שהיא אור יחידה, ומחוטם קומת חכמה שהיא אור החיה וכו', עם כל זה, סדר התלבשות האורות בה אינו כן, אלא בסדר הפוך, כי אור החשוב יותר מתלבש בכלי הזך יותר באופן, שאין אור דיחידה מתלבש, אלא בזך מכולם, שנקרא כתר, או גלגלתא. ואין אור חיה מתלבש, אלא בכלי דחכמה, שהוא בחי"א, הנקרא עינים. ואין אור הנשמה מתלבש, אלא בכלי דבינה, שהיא בחי"ב, הנקרא אזן. ואין אור הרוח מתלבש, אלא בכלי דז"א, דהיינו בחי"ג, שנקרא חוטם. ואור הנפש מתלבש, בכלי דמלכות שהיא בחי"ד שנקרא פה.

* שם באותו הדרוש בסופו.

וזה הכלל, "כל המשפיע הוא צריך לבחינה היותר עב, וכל המקבל מחויב לקבל בדבר היותר זך". פירוש, שהמשכת אור העליון להשפיע בתחתון, צריך שהתחתון יהיה לו בחינת מסך וכלי היותר עב, כנ"ל, שכל שהמסך עב ביותר, נמצא שיעור או"ח המסתלק ממנו גדול ביותר, ונמצא שמגיע לקומה גבוה ביותר, כי ע"כ אם אין לתחתון אלא מסך דבחי"ג, חסרה לו קומת יחידה, ואין לו אלא קומת חיה וכו', אמנם הקבלה של תחתון, הוא תמיד בדבר הזך יותר, כלומר, שהאור המושפע לו מתלבש רק בבחינה הזכה יותר, וכל אור החשוב יותר, צריך לכלי הזך יותר. וכבר ביארתי ענין הזה בהרחבה גדולה, בהסת"פ בחלק ב' (ועש"ה באות פ"ז ד"ה וזהו).

ד) יורינו בזה, שכח עביותו של מסך, לא נבחן לנו אלא בהתפשטותו ממעלה למטה (כמ"ש לעיל באו"פ ח"ג פ"ד אות נ') כי אחר כל זווג דהכאה, אשר או"ח עולה ומלביש את ע"ס דאור ישר מן מלכות ולמעלה, לבחי' ע"ס דראש ושרשי ד' הבחינות, הנה אחר זה, חוזר ויורד ומתפשט ממלכות ולמטה באותו שיעור קומה, שיש לו בע"ס דראש ממטה למעלה, עש"ה. והנה האו"ח העולה ממטה למעלה, אינו מוליך עמו שום עביות שמה, כמ"ש שם, אלא אותן ע"ס המתפשטות ממעלה למטה, הנה מוגבלות לגמרי בשיעור וגבול הקומה של המסך, להיות שהמסך הוא כל שורשם.

קנב חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק יא

הבל שבעינים הוא כלי לאור מקיף דחיה, אלא או"י שבו נמשך למטה
בסוד הסתכלות, שה"ס זווג דהכאה
ו) אבל ה העינים אינם כן, כי ההבל עצמו שלהם נשארת במקומה, בבחינת ו אור מקיף הנקרא נשמה לנשמה, אמנם יש בה מציאות אחד נמשך ממנו, והוא סוד הראיה וההסתכלות בלבד, ואינו הבל ממש נמשך למטה. ולכן מבחינת הראיה הזאת, נעשו הכלים הנקראים גוף, אבל בחינת ההבל עצמו של העין, הוא פנימי מאד, ואי אפשר שימשך ויתפשט למטה.

התפשטות האור לעשות כלים שה"ס הסתכלות, באה מן העינים,
שה"ס אור חכמה, ולא מאח"פ
ז) ז ולפי שהראיה הזאת נמשכה מן העינים, שהם יותר עליונים, מן האזן והחוטם והפה, לכן בראיה זאת לבדה, היה כח לברוא ולעשות הכלים, ולא הוצרך גם ההבל עצמו שלהם. מה שאין כן באזן וחוטם ופה, שהם יותר

אור פנימי

ה) פירוש, כי עביותה דבחי"א המכונה עינים, היא קלושה מאד, והוא מטעם המבואר באו"פ (דף ה' ד"ה וטעם), כי ענין עביות האמורה, פירושה, דבר הרצון לקבל שבכל נאצל, שבזה הוא משונה מאור העליון שאין בו רצון לקבל עש"ה. ולפיכך, נמצא בחי"א שעביות שבה קלושה, להיותה נמשכת לה מכח העליון, כי רצון להשפיע שבעליון הוא חוק מחויב בתחתון, שיהיה לו רצון לקבל את השפעתו, וע"כ אין זה נחשב בתחתון לשינוי צורה ולעביות, עד שיתעורר בו בחינת רצון מכח התעוררותו עצמו, דהיינו היא הבחי"ב (עש"ה בד"ה עתה).
ולפיכך, אין זווג דהכאה נוהג באור עינים שהוא בחי"א, משום שאו"ח שהוא ההבל היוצא מבחי"א, נשאר במקומו, כלומר שאינו מסתלק ממנו בסוד אור חוזר. וז"ש הרב אבל העינים אינן כן כי ההבל עצמו שלהן, נשאר במקומו, כמבואר.
ו) כלומר, אור חכמה אין לו כלי להתלבש בו, משום שאין או"ח שה"ס כלי בעינים, כנ"ל בדיבור הסמוך, וע"כ נשאר אור חכמה מבחוץ, ומאיר מרחוק בלי התלבשות. ואור זה נק' אור חיה, או נשמה לנשמה.
ז) צריך שתדע, שדבר הצמצום והמסך

הנעשה, אינו, רק כלפי אור חכמה לבדה, ולא כלפי אור דחסדים (עי' לה"ת חלק א' אות ו'). ולפיכך דבר התפשטות א"ס לעשות כלים, (האמור לעיל בדברי הרב ח"ג פ"א אות ג') ע"י זווג דהכאה בהמסך הנה זווג דהכאה זה, הוא רק מבחינת אור חכמה שנקרא ראיה והסתכלות, כי רק אותו אור איננו מקובל בבחי"ד מחמת המסך והצמצום, משא"כ בחי"ב ובינה שה"ס אור דחסדים, אין בחינת מסך מעכב עליה.
וז"ש הרב "לכן בראיה זאת לבדה היה כח לברוא ולעשות הכלים ולא מההבל עצמו שלו, משא"כ באח"פ". דהיינו כמבואר, שרק אור עינים שנק' ראיה, שעליה היה הצמצום, ע"כ יש בו הכאה ואו"ח, שהם סוד הכלים, משא"כ באח"פ, שעיקר אור שלהם הוא אור דחסדים, כנ"ל, שאין מצדם שום הכאה, וכל מה שנוהג זווג דהכאה גם באח"פ, הוא רק מכח אור החכמה המאיר בהם, שזהו מכונה הסתכלות עינים באח"פ, כי מחמת הארת אור החכמה שבהם, נמצא המסך מעכב גם על אורות שבאח"פ, וזכור זה.
ח) היינו מהבלים אשר מתפשטים מהם ולמטה, כנ"ל בסמוך באו"פ פרק זה אות ד' עש"ה, שהוא או"ח היורד ממעלה למטה.

אור ישר שער הקדמות ואור חוזר קנג

תחתונים, כי הוצרך שההבל עצמו ממש שלהם יתפשט, כדי לעשות ולהאציל הבחינות הנזכרות, ולא נעשה מהם שום מציאות, אלא בכח ההבל עצמו.

ג' הבלי אח"פ נעשו בחינת כלים לנפש רוח נשמה
ח) אמנם לפי ט שבחינת העין לא היתה הבל ממש, רק ראיה בלבד, לכן י לא נעשו ממנה רק בחינת הכלים בלבד, מה שאין כן באזן חוטם ופה, שאפילו בחינת כלים לא היו יכולים לעשות, מבלי הבל עצמו ממשי, אלא כ להיותו הבל ממש, לכן היו נפש רוח נשמה.

אור פנימי

בדומה כמ"ש בספירת המלכות בהסתכלות פנימית (ח"ב אות ק"ט ד"ה והנצח)דבחי"ד המכונה כאן פה, איננה מקבלת מאור ישר כלום, מחמת המסך שבה, אלא אחר שמעלית או"ח ממנה ולמעלה, חזר האו"ח הזה ויורד מהמסך ולמטה ומרחיב את מלכות לע"ס מינה ובה (כנ"ל ח"ג פ"ב אות ג') ומקבלת בתוכם. את כל שיעור קומת ע"ס, שאו"ח הלביש ממלכות ולמעלה, עש"ה.
וממש על דרך זה, אין הכלים של אזן וחוטם מקבלים כלום מההבל דהיינו או"ח העולה ממנם ולמעלה, כי מתוך שהמסך נזדכך מבחי"ד לבחי"ג, נבחן שמלכות עלתה למקום ז"א, דהיינו לחוטם, שמתוך כך המסך מעכב על כלי חוטם, שלא מקבל מאור ישר כלום, ומחזיר ע"כ אותו האור למעלה, שזה נקרא זווג דהכאה בבחי"ג כנ"ל. א"כ, אין הכלי דחוטם מקבל כלום מהאור ישר, להיותו מסתלק ממנו, אלא אח"כ, אחר שאו"ח מתפשט ויורד מהחוטם ולמטה, כנ"ל במלכות שבמקום בחי"ד דהיינו הפה. ועד"ז הכלי שנק' אזן, אינה מקבלת כלום מאור ישר מטעם הנ"ל, אלא ע"י האו"ח היורד מהאזן ולמטה ע"ד הנ"ל.
וז"ש הרב "משא"כ באח"פ, שהם יותר

תחתונים, הוצרך, שהבל עצמו ממש שלהם יתפשט". כלומר, אחר שההבל עצמו, דהיינו או"ח, יורד ומתפשט ממעלה למטה, שאז מתפשטים לע"ס ונעשים כלים לקבל את האור. וזה אמרו, "ולא נעשה מהם שום מציאות, אלא בכח ההבל עצמו". כלומר, בכח או"ח שלהם המכונה הבל, המתהפך ויורד ממעלה למטה, ע"ד המבואר.
ט) כמ"ש לעיל, שבחי"א אינה מעלה הבל שהוא או"ח, משום שעביותה קלושה מאד. ואינה עושה זווג דהכאה. וז"ש הרב, "לא היתה הבל ממש רק ראיה בלבד". כלומר, שאין שם או"ח, אלא אור ישר בלבד, שהוא אור חכמה, שנקרא "ראיה", כמבואר.
י) כלומר, שמבחינת העין עצמה לא נעשה שום כלי, משום שאין שם הבל, אמנם בחינת ההכאה שלה, היא עושית את הכלים, באזן חוטם פה: כי לולא אור חכמה שנקרא ראיה, לא היה שם זווג דהכאה כנ"ל, ולא היה שום כלי גם באח"פ, כמבואר.
כ) כי הבל דבחי"ד המתפשט מפה ולמטה, נעשה כלי לנפש, והבל דבחי"ג לרוח, והבל דבחי"ב לנשמה, כנ"ל. ותזכור כאן את הערך ההפכי שבין השפעת האור לקבלת האור, כמ"ש באו"פ (לעיל פרק זה אות ג').

קנד חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק יב

פרק י"ב

מבאר זווג דהסתכלות א' דעינים באח"פ שממנו נתהוו כלים דראש. וזווג דהסתכלות ב' שממנו נתהוו כלים דגוף. ובו ח' ענינים:

א. מאור הסתכלות בהבלים דנפש רוח נשמה שהם בחי"ד ובחי"ג ובחי"ב נתהוו הכלים. ב. וירא אלקים: ה"ס הסתכלות. את: הוא נפש. האור: הוא רוח ונשמה. ויבדל: עשה הכלים. שה"ס הבדלה וגבול. ג. בהסתכלות יש או"י ואו"ח, כי כשנתפשט האו"י עד המסך שעל המלכות, החזיר המסך את האור למעלה, והאור שחזר הלביש את האו"י ממטה למעלה. ד. בתחילת התפשטות האו"י לזווג דהכאה על המסך שבמלכות עשה רק בחינת שרשי כלים לראש. ה. לעשות כלים דגוף צריכים להסתכלות ב' על המסך שבפה, שהוא מלכות. ו. בע"ס דהסתכלות שהן או"י יצא השורש שהוא הכתר סמוך לעין. וחו"ב תו"מ מתפשטים מעין ולמטה עד היסוד הסמוך לפה. ז. באו"ח יצא השורש, שהוא הכתר, סמוך לפה שהוא מלכות. שהיא השורש של האו"ח. וחו"ב ותו"מ מתפשטים ועולים מפה ולמעלה, עד מלכות דאו"ח הבאה סמוך לעין, ומלבישים הע"ס דאו"י.

ח. הע"ס דאו"ח כשנכללות בע"ס דאו"י עושות קומת כל הכלים שוה.

מאור הסתכלות בהבלים דנפש רוח נשמה שהם בחי"ד ובחי"ג ובחי"ב נתהוו הכלים
א) וצריך להבין, מה ענין הראיה וההסתכלות הזו של עינים. דע כי ראיית העינים א המשיכה ממנה הסתכלות בנפש רוח נשמה הנ"ז, ומחמת הסתכלותה בהם, נתהוו הכלים. וז"ס וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל וכו'. כי ב הרוח והנשמה נקראים אור, והנפש נקרא "את", כנודע, כי הנפש היא מלכות ונקראת "את".

וירא אלקים: ה"ס הסתכלות. את: הוא נפש. האור: הוא רוח ונשמה.
ויבדל: עשה הכלים, שה"ס הבדלה וגבול
ב) ונמצא כי בהסתכלות ראיתו יתברך ב"את" "האור", שהוא הנפש הנקראת ג את, והרוח והנשמה הנקראים אור, אז יצאו הכלים, שהם המבדילים ועושים הבדלה וגבול ומדה באורות כנודע, וזהו "ויבדל".

אור פנימי

א) והיינו הנקרא, התפשטות אור א"ס בזווג דהכאה לעשות כלים, כי אור א"ס ה"ס אור חכמה, שרק בו נוהג סוד ההכאה כנ"ל.
ב) היינו בחי' רוח ונשמה דאו"י בעצמן, בטרם עליות המסך והזדככותו מבחי"ד לבחינות שלהן, כי אז אין בהן מבחינת כלי ולא כלום, משום שאין כלי אלא מבחי"ד, אבל ג' בחינות הראשונות דאו"י נחשבות רק לגורמות לגילוי כלי, דהיינו בחי"ד, כמ"ש (בהסת"פ ח"ב אות ט"ו ד"ה ובכדי) עש"ה.

וז"ש הרב "שהרוח והנשמה", דהיינו בחי"ב ובחי"ג "נקראים אור", כי הן אינן נחשבות לכלים, כמבואר שם.
ג) "את", מרמז על כללות כ"ב אותיות מן א' עד ת', ומתוך, שמלכות בלבדה מעלית או"ח, אשר כל השינויים והאותיות וצירופי אותיות שבעולמות אינם מתהוים, אלא רק בסיבת האו"ח, כמ"ש לעיל, ע"כ נקראת "את", להורות, שממנה באים כל ההבדלות ומדות וגבולים.

אור ישר שער הקדמות ואור חוזר קנה

בהסתכלות יש או"י ואו"ח, כי כשנתפשט האו"י עד המסך שעל המלכות, החזיר
המסך את האור למעלה, והאור שחזר הלביש את האו"י ממטה למעלה
ג) ד ודע, כי בהסתכלות הזה יש שני בחינות, והם אור ישר מלמעלה למטה, ואור חוזר ממטה למעלה, כי בתחילה נמשכה הראיה מלמעלה, עד סוף בחינה העשירית התחתונה של הנפש, ואח"כ כאשר חזר האור ממטה למעלה, אז היו הכלים המבדילים נעשים ומתהוים ומלבישים את הנפש בכל חלקיה, ממטה למעלה. ועי' לעיל בדרוש הקודם (שמובא כאן לקמן בסמוך באות ו') כי שם נתבאר היטב, ענין הסתכלות הזה, ואיך נעשו הכלים מתתא לעילא, ועי"ש היטב.

בתחילת התפשטות האו"י לזווג דהכאה על המסך שבמלכות
עשה רק בחינת שרשי כלים לראש
ד) ודע, כי זה האור הישר, היה בו כח לעשות ה כלים לבחינת הראש, אבל עם כל זה לא היה ניכר ענינו עד שיפגע ההסתכלות הזה באור הנפש של הפה, כנזכר, ו ועל ידי כן ניכר בחינת הכלים של הראש.

לעשות כלים דגוף צריכים להסתכלות ב' על המסך שבפה, שהוא מלכות
ה) אבל ז בחינת הכלים של הגוף, שהם ז' תחתוניות, לא היו יכולת באור היושר של ההסתכלות הנזכר לעשותם הוא לבדו, אלא עד שיסתכל ויפגע ההסתכלות באור הנפש של הפה, ח ועל ידי שניהם, היה האור חוזר ממטה למעלה ועושה כלים, ומלביש את הז' תחתוניות הנקראים גוף.

אור פנימי

ד) פירוש, כי אותו חלק אור המקובל בהפרצוף, דהיינו עד המלכות, הוא נקרא אור ישר מלמעלה למטה. ואותו חלק אור שאינו מקובל בהפרצוף, דהיינו כל אותו שיעור אור העליון, השייך למלכות, ומסך שבה דוחה אותו ומחזירו למקומו, הנה זה החלק נק' אור חוזר ממטה למעלה באופן, שאור ישר ואו"ח שניהם בחי' אור עליון ממש בשוה, אלא כל ההבחן הוא שזה האו"י הוא המקובל בהפרצוף, וזה האו"ח הוא רק בחינת אור הסתלקות מכלי מלכות, והבן זה.
ה) כמ"ש לעיל, אשר אין תפישא באור ישר בלי התלבשותו באו"ח, כי ע"כ אין ניכר בהפרצוף אותן הספירות דאור ישר שהן למעלה מהאו"ח, אע"פ שנמצאות שם. למשל, באו"ח המגיע לקומת בינה, אין כתר וחכמה ניכרים בהפרצוף ההוא, אע"פ שהם

מתלבשים בפנימיות הבינה, והבן. (עי' באו"פ לעיל פ"ג אות ו').
ו) כלומר, על ידי התלבשות הע"ס דאו"י בהאו"ח העולה מהמסך ממטה למעלה, המה מספיקים לבחינת כלים של ראש, שפירושו רק שרשים לכלים, ולא כלים גמורים. (כנ"ל באו"פ פ"ה אות כ').
ז) כלומר, אחר שהאו"ח מתהפך ויורד ממסך ולמטה, שאז המלכות, שהוא "הפה", מתרחבת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, (כנ"ל באו"פ פ"ב אות ג') עד למלכות שבה, שנקרא "נפש של הפה", אז נעשים כלים גמורים, המכונים "גוף" או ע"ס של הגוף.
ח) פירוש, ע"י אור ההסתכלות שה"ס התפשטות אור א"ס ועל ידי מלכות, שה"ס המסך המכה ומחזיר האור לאחוריו, הנה ב' אלו משתתפים בעשית הכלים כמבואר.

קנו חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק יב

בע"ס דהסתכלות שהן או"י יצא השורש שהוא הכתר סמוך לעין.
וחו"ב תו"מ מתפשטים מעין ולמטה עד היסוד הסמוך לפה
* ו) ואמנם הע"ס שבהסתכלות, כל הדבק יותר לשרשו הוא היותר עליון, כי הכתר הוא היותר קרוב וסמוך אל העין מהשאר, וכן השאר על דרך זה.

באו"ח יצא השורש, שהוא הכתר, סמוך לפה שהוא מלכות. שהיא השורש של האו"ח. וחו"ב ותו"מ מתפשטים ועולים מפה ולמעלה עד מלכות דאו"ח הבאה סמוך לעין, ומלבישים הע"ס דאו"י. הע"ס דאו"ח כשנכללות בע"ס דאו"י

עושות קומת כל הכלים שוה
ז) ט ואמנם בחינת המלכות יצאה בראשונה, י וכשהאור מכה וחוזר אז כל בחינת הכלים היתה שוה, כ שאם היסוד היה מתפשט לפניו יותר מן

אור פנימי

וצריכים לידע, סוד הסתכלות ב' הנזכר כאן, שה"ס עליות האורות למאציל (הנזכר בעץ חיים בשער עקודים פרק ג', ולהלן חלק ד' פ"ד) שפירושו, הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג וכו', עד הזדככותו לבחי' שורש שנקרא מאציל. שבדרך הסתלקותו, עושה כל ה' הקומות, הנקראים ה' כלים: כח"ב, ז"א, ומלכות, דגופא.
כי התפשטות א' עד לנפש דפה, עושה כלי דכתר של הגוף. וכשעולה מלכות לז"א, דהיינו כשבחי"ד מזדככת לבחי"ג, נעשה זווג דהכאה ב', ומוציא קומת חכמה, ונעשה בזה כלי דחכמה של הגוף. וכשעולה מלכות לבחי"ב, נעשה ע"ד הנ"ל, כלי דבינה של הגוף. וכשעולה מלכות לבחי"א, נעשה ע"ד הנ"ל, כלי דז"א של הגוף. וכשעולה מלכות לבחינת שורש שלה, דהיינו שנזדככה מכל עביות שהיתה בה, נעשה כלי מלכות דגוף.
וז"ש הרב, שעל ידי הסתכלות ב' של זווג דהכאה, במסך שבמלכות דהתפשטות פה, עולה שוב האו"ח ממטה למעלה, עד שמסתלק כולו, שבזה נעשים, ע"ס כח"ב ז"א ומלכות של הגוף.
ט) כלומר, בהבחן ע"ס דאור חוזר נמצא,

* שער הקדמות דף ל' דרוש א' בענין א"ק.

שמלכות יצאה בראשונה, שהרי היא המקור והשורש של כל ע"ס דאור חוזר, כי כל האו"ח הזה, הוא חלקה עצמה מה שהיתה צריכה לקבל, לולא המסך המעכב עליה. וע"כ, נחשבת המלכות לבחי' שורש וכתר אל כל הע"ס דאו"ח שהיא כוללת אותן כולן. וז"ש "בחינת המלכות יצאה בראשונה" דהיינו בהבחן האו"ח, כמבואר.
י) כי האור ישר מסודר ממעלה למטה, כלומר, מהזך אל העב, שכל הזך יותר, חשוב יותר. והיפוכו האו"ח, המסודר ממטה למעלה, כלומר, מהעב אל הזך, שכל העב יותר חשוב יותר. ולפיכך, כשמלבישים זה את זה, נמצאים כולם שוים: כי כל היותר שפל באו"י, למשל, מלכות, הריהי נמצאת היותר גבוה באו"ח, כי המלכות היא כתר דאו"ח, וכן להיפך, ונמצא ע"כ, אשר הכתר והמלכות קומתם שוה, ועד"ז שאר הספירות: מתוך שחסרון באו"י הוא תמיד מעלה ויתרון באו"ח, וכן להיפך, וע"כ כל הע"ס קומתן שוה. (ועי' בהסתכלות פנימית כאן פרק ג' שנתבאר זה באורך).
כ) כלומר, אע"פ שיסוד יש בו מבחינת אור ישר שלמעלה, שנקרא מלפניו, משא"כ מלכות שאיננה נוטל מאור העליון שלפניה כלום, שהרי מסך מעכב עליו ומחזירו כולו

אור ישר שער הקדמות ואור חוזר קנז

המלכות, היה שוה אל המלכות אע"פ שהוא יסוד (שהרי נתפשט יותר) לפי שהיסוד ל מרוב אורה של המלכות היה בו כח להתפשט יותר, מ ואין לו מעלה על המלכות, אלא מפני שההתפשטות הזה הוא בבחינת או"ח שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו, אמנם בבחינת הכלים עצמם הם שוים, נ וכשחוזר האור ומלביש את ההבל, נמצא כי כאשר הוא סמוך אל הפה, הנה אז שם הוא גדול אור הפה מאור האזן, לפי ס שהבל הפה בהיותו כאן הוא בבחינת הראש, ע אבל הבל האזן בהיותו כאן עדיין הוא בחי' שאר הגוף.

אור פנימי

למעלה, מ"מ שניהם שוים, כמו שמבאר והולך.
ל) כלומר, מרוב או"ח של מלכות קיבל יסוד כח להתפשט ביותר משיעורו, שהרי הגיע בכח האו"ח הזה לקומת כתר כנ"ל.
מ) כלומר, שכל מעלתו על מלכות הוא, מפני שמלכות היא או"ח בלי או"י, שפירושו אור הסתלקות ממלכות, שחוזר ומתקרב אל שורשו, משא"כ יסוד, המקבל את חלקו באור ישר, שזהו ודאי מעלה גדולה הוא, אמנם מצד הכלים עצמם דהיינו האו"ח הם שוים, כלומר, אחר שהאו"ח המסתלק הזה, עלה והלביש את כל הספירות ונעשה כלי להן כנ"ל, הנה מצד זה, הם שניהם שוים, שהרי כל האו"י שהוא נתפס בפרצוף, אינו אלא בסבת האו"ח הזה, ואין שום ספירה דאו"י יכולה להאיר להפרצוף זולתו, א"כ האו"י והאו"ח שניהם מתחברים בשוה, בהארתו של הפרצוף.
וצריך שתזכור כאן מ"ש הרב מקודם

(פרק זה אות ג') אשר האור ישר והאו"ח שניהם הם אור אחד ממש, דהיינו אור הסתכלות, אלא כל פחיתותו דאו"ח הוא, משום שהוא אור הסתלקות ממלכות, אשר עתה אדרבה להיפך, שכל התפשטות האור בכללו תלוי וקשור באו"ח, וע"כ הוא שוה עתה משום זה לגמרי אל האור ישר, שהרי עתה חזר ונעשה לבחינת אור התפשטות, מצד שנעשה לכלים, והבן זה היטב. וז"ש הרב "אמנם בבחינת הכלים עצמם הם שוים".
נ) יש כאן טעות סופר וצ"ל וכשחוזר ההבל ומלביש את האור. כי ההבל שה"ס או"ח מלביש את האו"י. כנ"ל.
ס) כי הפה הוא שורש או"ח וע"כ הוא ראש, דהיינו כתר.
ע) כי או"ח המגיע לאזן שהוא בינה הוא ספירת הוד דאו"ח שהוא בחי' גוף. (עי' כאן בהסתכלות פנימית פ"ג שנתבאר זה באורך).

קנח חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק יג

פרק י"ג

פרק י"ג מבאר ענין זווג דהכאה, של הסתכלות עינים באח"פ, אשר
ממנו נתהוו הכלים, בתוספת הסבר.

* א) דרוש שכתבתי מענין שרשי אצילות של עצמות וכלים שנתהוו מאח"פ ועינים, בסוד ראיה, שמיעה, ריחא, דיבור. זה מצאתי להר' גדליה הלוי. כאשר האורות נתפשטו מאזן וחוטם עד נגד הפה, ששם התחברות כל ההבלים, ואז במקום שמתחברים יש לכולם בחינת נפש. לפי שאין הבל האזן יכול להתחבר להבל פה, אלא בריחוק מקום. וכן הבל החוטם, אלא שאין צריך ריחוק מקום כל כך כמו הבל האזן כדי להתחבר להבל הפה. וע"ז באה הסתכלות העינים, ובהכאה שהכה בהבל הזה נעשו הכלים. ובהסתכלות זה יש פנימי וחיצון, כי יש בכל האברים פנימיות וחיצוניות, ונעשו כללות כליהם. ולפי שאין בראות עינים הבל היוצא, אלא הסתכלות לבד, אינו נעשה אלא הכלים.
ב) והסתכלות ההוא, גדול מכל ג' ההבלים הנ"ל, כי הראיה, היא י', שמיעה ה', ריחא ו', דיבור ה', הרי ד' אותיות הוי"ה, שהם חבת"ם, שהם נרנ"ח: הראיה היא חיה י' של השם הנקרא חכמה. כי חכמה עליונה מאירה דרך עינים, אלא שאם היה יוצא הבל ממש דרך העינים לא היה אפשר למטה לקבלה, לכן לא נמשך ממנו אלא הסתכלות לבד, והיה בו כח לעשות כלים, לג' בחינות אלו: י' דנשמה בהבל אזן. י' דרוח בהבל חוטם. י' דנפש בהבל הפה. וז"ס מרחוק ה' נראה לי. ומשאר הבלים, אם היה מהם הסתכלות לבד דרך מסך כמו העינים, לא היה כח בהם לעשות כלים. וכ"ז הוא דין, בין בבחינת התפשטות ההבל, בין בהסתכלות הראות. וראיה זו גימטריא גבורה, ודבור גימטריא רי"ו עם ד' אותיות.
ג) והסתכלות זה בא ומכה במקום שמתחברים ג' הבלים ביחד, שהוא בחינת נפש, וזהו וירא אלקים את האור, כי האו"ר הוא בחינת הבל אזן וחוטם, שהוא בחינת נשמה ורוח. א"ת, הוא בחינת הפה שהוא נפש. ואז כשראה את הנפש, אז ויבדל אלקים שהוא עשיית שרשי הכלים.
ד) והסתכלות זה בדרך ישר עשה רושם (נ"א ראשים) בכל בחינה ובחינה. כי פגע בכל בחינה ובחינה מן ההסתכלות: לבחינת הבל כתר בכתר. וכעד"ז נעשה כל רושם (נ"א ראשית) הכלים, החיצונים באברים חיצוניים, ופנימיים באברים פנימיים, ולא נגמר זה עד שהכה הסתכלות במקום שמתחברים ההבלים, שהוא התפשטות ההבלים שהוא חיצונות שלהם, ומהכאת אור ההבל אל אור הסתכלות, חזר אור הסתכלות בדרך אור חוזר, ונעשה כלי בכל בחינה ובחינה לשאר הגוף: החיצונות לאברים חיצונים, ופנימים לאברים פנימים.

* עץ חיים שער ד' שער אח"פ פ"א.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קנט

ה) א וכאשר שבהסתכלות, כל הדבוק יותר אל שרשו, הוא יותר עליון, ב כי כתר (נ"א הכתר) הסמוך לעין יצאה אחרונה, והמלכות יצאה ראשונה ג וכשמכה וחוזר, אז כל בחינת הכלים שוין: ד שאם היסוד היה מתפשט לפנים יותר מן המלכות (הי' שוה אל המלכות) הוא משום המלכות (אף שהוא יסוד שהרי נתפשט יותר), כי היסוד מרוב אורה (על) של המלכות היה בו כח להתפשט יותר, ה ואין בו מעלה יותר על המלכות, אלא מפני שזה ההתפשטות הוא בסוד אור חוזר, שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו, אבל בבחינת הכלים עצמם הן שוים.
ו) וכשחוזר האור ומלביש ההבל, נמצא כשהוא סמוך לפה, גדול הבל

אור פנימי

א) פירוש, שבע"ס דאו"ח היוצא מזווג דהכאה הנקרא הסתכלות, נמצא המלכות, שה"ס הפה המכונה "את" היא שורש לע"ס דאו"ח. ומשום זה נמצא, דכל הדבוק יותר אל שרשו, דהיינו לבחינת המלכות שבפה הוא חשוב יותר ועליון יותר כי ממנה נמשך ויצא האו"ח ממטה למעלה כמ"ש לעיל.

ב) פירוש כי בע"ס דאור ישר נמצא הכתר הסמוך לעין הוא שיצא ראשון והוא שורש לכל ע"ס דאור ישר, ונבחן קומתו עליון יותר מכולם. אמנם בע"ס דאו"ח היוצאות ע"י הסתכלות במלכות, נמצא להיפך, כי המלכות שבפה נעשה לשורש לע"ס דאו"ח והיא נותנת האור לכל עשר הספירות. ונמצא יסוד הוא שני במעלה, והוד שלישי, וכו' עד הכתר הסמוך לעין שהוא המקבל האחרון וזה אמרו כי כתר הסמוך לעין יצאה אחרונה, כלומר שהוא המקבל האחרון את התפשטות האו"ח מן המלכות.

ג) פירוש, כיון שמצד האור ישר נמצא הכתר הראשון במעלה, והמלכות האחרונה במעלה, משום שהיא המקבלת באחרונה, ורחוקה יותר מן השורש. ומצד התפשטות האו"ח נמצא להיפך, אשר ספירת המלכות היתה לשורש, והיא ראשונה במעלה וכתר הוא האחרון. נמצא שמכח הלבשת האו"ח את האו"י משתוים כל הכלים בקומה אחת ממש.

דכל המשובח יותר בע"ס דאו"י נבחן לגרוע יותר בע"ס דאור חוזר. ולהיפך כל המשובח יותר בע"ס דאו"ח נבחן לגרוע יותר בע"ס דאו"י. ונמצאים כל בחינת הכלים שוים. והבן.

ד) פירוש, כי ע"י או"ח שיצא ממלכות ממטה למעלה, נתפשטו ועלו כל הספירות בקומה שוה עד הכתר הסמוך לעין, כנ"ל. אמנם כל זה הוא משום המלכות שבפה כנ"ל. וזה אמרו שמה שהיסוד מתפשט לפנים יותר, כלומר, ואע"פ שהוא נמצא יותר מבפנים מן המלכות שהרי המלכות מלבשת עליו מבחוץ כנודע, מ"מ אין זה נחשב למעלה, משום דכל התפשטותו עד לכתר הוא, הוא משום כחה של המלכות, ונמצאת המלכות שורשו בהתפשטות קומתו ושבחו זה. וזה אמרו כי היסוד מרוב אורה של המלכות היה בו כח להתפשט יותר, כלומר, שאו"ח של המלכות גרם לו להתפשט בקומתו יותר משיעורו בע"ס דאור ישר. ע"כ אינו משובח מן השורש שלו שהוא המלכות.

ה) פירוש דמכל מקום יש מעלה ודאי ביסוד על המלכות שהרי כל שבחה של המלכות הוא רק בבחינת אור חוזר לבד משא"כ היסוד עדיף ממנה, שהוא קודם בע"ס דאור ישר דעדיף הרבה מאו"ח כנודע. אמנם זהו רק בערך האורות לבד, אמנם בערך הכלים, הרי עיקרם רק מאו"ח, וזה

קס חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק יג

הפה מהבל האזן, כי הבל הפה, הוא עתה סמוך לפה בבחינת ראש, והבל האזן עדיין הוא בבחינת שאר הגוף עד שיעלה נגד האזן.

אור פנימי

אמרו אבל בבחינת הכלים עצמם הן שוים, כי שיעור הקומה והמעלה של הכלים נמשכים

רק מאו"ח והבן. ועי' בחלק א' בפנים מסבירות ענף ג' שם נתבאר כל זה באורך.

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קסא

פרק י"ד
מבאר את פנימיות וחיצוניות של חמשת העולמות: אדם קדמון ואבי"ע. ושבכל עשרים וחמש מדרגות של כל עולם ועולם ישנם פנימיות וחיצוניות. ומחלק קומתו של כל עולם ועולם. ובו י' ענינים:

א. פנימיות וחיצוניות של עולם העשיה הן נפשות ואופנים. ב. מה' פרצופי א"א או"א וזו"ן דעשיה נמשכים נרנח"י של נפש הכללית. ג. וכל פרצוף מה' פרצופי עשיה כלול מנרנח"י. אלא שנרנח"י דא"א כולם הם יחידה ונרנח"י דאבא, כולם חיה. ונרנח"י דאמא, כולם נשמה. ודז"א כולם רוחות. ושל נוקבא כולם נפשות. וקומת מלכות שבעולמות. ד. בכללות נבחן כל האור שבעולם עשיה לבחינת אור הנפש בלבד. ובפרטות יש בה נרנח"י דנפש, שכל אחד מהם כלול מנרנח"י, שהם כ"ה מדרגות. ה. פנימיות וחיצוניות דיצירה הם רוחין ומלאכים. ובכל אחת מהן יש ה' פרצופים א"א או"א וזו"ן ובכל פרצוף יש ה' בחינות נרנח"י. דהיינו כ"ה בחינות וכולן הן רק אור הרוח. וקומת ז"א שבעולמות. ו. פנימיות וחיצוניות דבריאה הן נשמות וכסא שבו רוחין קדישין. ובכל אחת מהן כ"ה בחינות כנ"ל. וכולן הן רק אור הנשמה בלבד. וקומת בינה שבעולמות. ז. פנימיות וחיצוניות דאצילות הן עצמות האור וכלים. ובכל אחת מהן כ"ה בחינות כנ"ל וכולן הן אור החיה וקומת החכמה שבעולמות. ח. פנימיות וחיצוניות דא"ק, הן עצמות האור, והכלים. ובכל אחת מהן כ"ה בחינות, וכולן הן אור היחידה וקומת כתר שבעולמות. ט. הנרנח"י שבכל עולם הן פנימיות. והכלים שמתלבשים בהם הם חיצוניות. י. כל העולמות הם פרצוף אחד מע"ס. שא"ק הוא הכתר שבהם. ועולם האצילות הוא חכמה. והבריאה, היא בינה. והיצירה, ז"א. והעשיה, מלכות. והאור שבכולם הוא פנימיות, והכלים שבכולם הם חיצוניות. ובפנימיות כולם הוא אור א"ס שהכל הוא חיצוניות נגדו.

פנימיות וחיצוניות של עולם העשיה הן נפשות ואופנים
* א) בכל העולמות יש א פנימיות וחיצוניות, בעשיה, החיצוניות שלהם הם ב האופנים, והפנימיות הם הנפשות. ואמנם ג נפשות אלו בערך הכולל.

מה' פרצופי א"א או"א וזו"ן דעשיה נמשכים נרנח"י של נפש הכללית
ב) אמנם נפש זו, מתחלק לה' בחינות נרנח"י, וה' בחינות אלו הם בחמשה פרצופין דעשיה, וכולם נפש דכללות העולמות.

וכל פרצוף מה' פרצופי עשיה כלול מנרנח"י. אלא שמנרנח"י דא"א כולם הם יחידה. ונרנח"י דאבא, כולם חיה. ונרנח"י דאמא, כולם נשמה. ודז"א
כולם רוחות. ושל נוקבא כולם נפשות. וקומת מלכות שבעולמות
ג) וכן בכל פרצוף מאלו, יש לו ה' בחינות הנ"ל נרנח"י: אלא

אור פנימי

א) האור מכנה כאן בשם פנימיות. והכלי, בשם חיצוניות. וענין פנימיות וחיצוניות יש לנו להבינו תמיד, לפי המדובר בהמקום.
ב) הכלים דעולם עשיה, מכונים אופנים, והאורות שבעולם העשיה, מכונים נפש.
ג) כלומר בערך עשר ספירות "הכוללות",

* עץ חיים שער מ' דרוש י"א.

שהן ה' עולמות: א"ק ואבי"ע, כנגד: כח"ב ז"א מלכות, שבהם מתלבש: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש. והנה בערך זה, נמצאים כל האורות דעשיה שהם רק בחינת מלכות ונפש. אמנם בערך הפרטי של עולם עשיה עצמו, יש שמה כל הנרנח"י כולם, כמו שמפרש והולך.

קסב חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק יד

שה' בחינות אלו בהיותן בא"א, נקראו כולם יחידה שבעשיה. וה' בחינות אלו שבאבא, נקרא חיה דעשיה. וה' בחינות אלו דאמא, נקראו כולם נשמה. וה' בחינות אלו דז"א, נקרא רוח. וה' בחינות אלו שבנוקבא, נקרא נפש.

בכללות נבחן כל האור שבעולם עשיה לבחינת אור הנפש בלבד. ובפרטות
יש בה נרנח"י דנפש, שכל אחד מהם כלול מנרנח"י, שהם כ"ה מדרגות
ד) ונמצא, כי הם ד כ"ה בחינות בפרטן, אך בכללן, כולם הם ה' בחינות לבד, שהם ה' פרצופין. ואמנם כשנעריכם בערך ד' העולמות אבי"ע, לא יהיו כולם רק בחינת נפש בערך כללות. וכו'.

פנימיות וחיצוניות דיצירה הם רוחין ומלאכים. ובכל אחת מהן יש ה' פרצופים א"א או"א וזו"ן שבכל פרצוף יש ה' בחינות נרנח"י. דהיינו כ"ה
בחינות וכולן הן רק אור הרוח. וקומת ז"א שבעולמות
ה) עד"ז יש ב' בחינות בעולם יצירה, והם פנימיות וחיצוניות, והפנימיות הם הרוחין, והחיצוניות הם המלאכים. וכל בחינה מאלו ב' בחינות, יש בכל אחד מהם ה' פרצופין: א"א, אבא, ואמא, ז"א, ונוקבא. וכל פרצוף נחלק לחמשה ע"ד הנ"ל. והם ה' בחינות נרנח"י, שיש ביצירה, שנחלקים לה' בחינות פרטות כנ"ל, ולה' בחינות בכללות כנ"ל, וכולם אינם רק בחינת רוח, ובחינת ז"א, שבערך כללות כל העולמות.

פנימיות וחיצוניות דבריאה הן נשמות וכסא שבו רוחין קדישין. ובכל אחת מהן
כ"ה בחינות כנ"ל. וכולן הן רק אור הנשמה בלבד. וקומת בינה שבעולמות
ו) וכעד"ז בבריאה יש בו ג"כ ב' בחינות פנימיות וחיצוניות, והפנימיות הם הנשמות, והחיצוניות הם הכסא אשר בו הרוחין קדישין, וכל אחד נחלק לכ"ה בחינות בפרטות כנ"ל, ולה' בחינות בכללות, וכולם נקרא נשמה ובינה, בערך כללות העולמות.

אור פנימי

ד) דהיינו ה' פרצופין, שבכל פרצוף ופרצוף יש נרנח"י ותדע, שכ"ה בחינות הללו, הן מתחייבות בכל עולם מחמת אצילות המדרגה ההיא האחת, שאותו עולם נבחן בה. כמ"ש זה בהסתכלות פנימית כאן. ולפיכך הכרח הוא, להבחין גם בעולם אדם קדמון ה' פרצופין, שבכל אחד מהם יש ע"ס: כח"ב, ז"א, נוקבא, זו למטה מזו, שבתוכן מתלבש הנרנח"י של אותו הפרצוף הפרטי.
וצריך שתבחין כאן, שיש ב' מיני עשר ספירות: הא', הן, ע"ס כח"ב ז"א ומלכות

שקומתן שוה, דהיינו, שיוצאות ע"י זווג דהכאה מפעם אחת, כלומר מבחינה אחת. והב', הן ע"ס כח"ב זו"ן, שהן זו למטה מזו, דהיינו, שיוצאות על ידי ה' זווגים דהכאה, מפאת הזדככות המסך. כמ"ש לעיל בסדר אצילות של ה' העולמות א"ק ואבי"ע.
ותדע, שאותן כ"ה בחינות המתחייבות בכל עולם האמורות בדברי הרב, המדובר הוא, רק בבחינת עשר ספירות זו למטה מזו, כי אותן ע"ס שקומתן שוה, נחשבות רק לספירה אחת, שנקרא על שם האור העליון יותר

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קסג

פנימיות וחיצוניות דאצילות הן עצמות האור וכלים. ובכל אחת מהן כ"ה
בחינות כנ"ל. וכולן הן אור החיה וקומת החכמה שבעולמות
ז) וכעד"ז באצילות יש בו ב' בחינות פנימיות וחיצוניות, והפנימיות הוא האורות והעצמות שבתוכו. והחיצוניות הם הכלים. וכל בחינה נחלק לכ"ה בחינות פרטיות כנ"ל, וכולם יחד הם בחינת חיה וחכמה, בערך כללות העולמות.

פנימיות וחיצוניות דא"ק, הן עצמות האור, והכלים. שבכל אחת מהן כ"ה
בחינות, וכולן הן אור היחידה וקומת כתר שבעולמות
ח) וכעד"ז באדם קדמון יש בו ב' בחינות פנימיות וחיצוניות, הפנימיות הוא העצמות שבתוכו, והחיצוניות הם הכלים, אע"פ שעדיין בערך שאר העולמות אינם נקראים כלים, רק בערך פנימות עצמו נכנה אותם בשם כלים. ויש בכל אחד מהם כל הבחינות הנ"ל, והם בכללות נקרא יחידה וכתר בערך כללות כל העולמות. וז"ש ריש תיקון ע' א"ק הוא כתר עילאה וכו'.

הנרנח"י שבכל עולם הן פנימיות. והכלים שמתלבשים בהם הם חיצוניות
ט) ודע כי כל הפנימים שיש בכל עולם ועולם מאלו הה' עולמות, הם: בחינת יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, שבאותו עולם עצמו. וחיצוניות שלו, הם הכלים והגוף, שבתוכם מתלבשים: היחידה, חיה, נשמה, רוח, ונפש.

כל העולמות הם פרצוף אחד מע"ס. שא"ק הוא הכתר שבהם. ועולם האצילות הוא חכמה. והבריאה היא בינה. והיצירה, ז"א. והעשיה, מלכות. והאור שבכולם הוא פנימיות, והכלים שבכולם הם חיצוניות. ובפנימיות כולם הוא
אור א"ס שהכל הוא חיצוניות נגדו
י) נמצא עתה, ה כי כל העולמות הם בחינת פרצוף אחד, מעשר ספירות בלבד. ואדם קדמון בכל בחינותיו הוא הכתר שבהם, והאצילות אבא שבהם, והבריאה אמא שבהם, והיצירה ז"א שבהם, ועשיה נוקבא שבהם, וכולם פרצוף אחד לבד, ויש עצמות, שהוא הפנימיות, והכלים, שהוא החיצוניות, ובתוך כולם אור א"ס, אשר כולם נקראו בערכו, כלים וחיצוניות לבד, והוא לבדו בתוכם עצמות ופנימיות.

אור פנימי

שבהקומה, (כנ"ל פ"ט אות ג').
ה) זה ידיעה חשובה מאד שצריכים לה להבנת הרבה ענינים, וצריכים לזכור זה תמיד. והבנה ראשונה היא, כי מחמת זה, בשעה שנעשה איזה תנועה וחידוש באיזה עולם, ובאיזה בחינה קלה שבהם, הנה תנועה פרטית זו, גורם חידוש בכללות כל העולמות,

מראש הקו עד סוף עשיה, אם לשבט אם לחסד, שזה דומה ממש לאדם אחד, שלא יתכן להעלות על הדעת, אשר רק חלק קטן מאיזה אבר שבאבריו כואב לו, או שמתענג שם, ואין כל הגוף מראשו עד צפרני רגליו מרגיש אותו, כן הדבר הזה, והבן היטב.

קסד חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק טו

פרק ט"ו

מבאר התלבשות האורות בכלים, מהם בפנימית הכלים, ומהם למקיפין.
ובו ו' ענינים:

א. אין ה' כלים לה' בחינות נרנח"י. ב. ויש רק ג' כלים לנפש רוח נשמה. ולחיה יחידה אין כלים והם נעשו לאורות מקיפין. ג. ג' כלים דנר"ן נבחנים לחיצון, אמצעי, פנימי. ד. האור הישר מתפשט ממעלה למטה, וכמעט שהוא נפרד ממקומו כדי לרדת לתחתונים וע"כ הוא בהויות מלאות והאותיות נפרדות לעצמן. ה. האו"ח שמסתלק מן המלכות ועולה למעלה ה"ס אלקים ברבוע, שהאותיות עולות ומתחברות זו בזו עד שבאות לשורשן. ו. בכלים יש פנים ואחור. אבל באורות אין פנים ואחור, אלא התפשטות
והסתלקות בלבד, ואו"י ואו"ח. מפני שכולם פנימיות.

אין ה' כלים לה' בחינות נרנח"י
* א) ואחר שנתבאר לך כל זה דרך כללות, צריך להאיר עיניך שלא תטעה במ"ש לעיל, ותחשוב כי כמו שיש בכל פרצוף ופרצוף שבכל עולם ועולם ה' בחינות נרנח"י, הנקרא פנימיות, שכן יש גם ה' בחינות כלים כנגדן, כי אין הדבר כן.

ויש רק ג' כלים לנפש רוח נשמה. ולחיה יחידה אין כלים והם נעשו לאורות מקיפים
ב) והענין, כי הנה הכלים הם חיצוניות ועביות, ולא יכלו להתלבש כל ה' מיני נשמה, רק הג' תחתונים לבד, שהם: נפש, רוח, נשמה, ולאלה בלבד היו כנגדן כלים וגופים, א אך חיה ויחידה שבכל פרצוף, אין כנגדן כלים בפרצוף ההוא עצמו, שיתלבשו בהם, אך נשארין בחוץ בלתי כלים, בסוד מקיף.

אור פנימי

א) ענין זה נתהוה בעולם הנקודים, מכח התיקון החשוב של שיתוף מדת הרחמים בדין, כמ"ש (באו"פ פ"י אות א') אשר נקודת המלכות שהיא בחי"ד עלתה עם המסך שבה לשולי הבינה, ונקבעה בחי"ב לבחינת מסך ונקודת הסיום, שמפאת הסיום החדש הזה, יצאו ונפרדו הבחי"ג והבחי"ד הכוללות מבחינת הע"ס דבחי"ד הכוללת, מטעם שנמצאות בסוד הצמצום החדש הנ"ל, ואינן יכולות לקבל את אור העליון לתוכם, ולפיכך מוכרחות לקבל אור העליון מרחוק, בסוד אורות מקיפין. והבחי"ג נפרדה מהפרצוף, ונעשית לבחינת כלי לאו"מ, שנקרא לבוש, שהוא כלי לאור המקיף של אור החכמה,

* עץ חיים שער מ' דרוש י"ב.

שנקרא חיה. והבחי"ד שנפרדה מהפרצוף, נעשית לבחינת היכל שהוא כלי לאור המקיף של אור הכתר, שנקרא יחידה. ודבר זה מובא לעיל בדברי הרב (פ"י אות א') עש"ה.
וז"ש הרב כאן, "ולא יכלו להתלבש כל ה' מיני נשמה, רק הג' תחתונים לבד שהם נפש, רוח, נשמה, ולאלה בלבד, היו כנגדן כלים וגופים, אך חיה יחידה של כל פרצוף, אין כנגדן כלים בפרצוף ההוא עצמו שיתלבשו בהם, אך נשארין בחוץ בלתי כלים, בסוד מקיף", עכ"ל, דהיינו כמבואר, ומ"ש שנשארו בחוץ בלתי כלים, רוצה לומר בלתי כלים פנימים, משום שנעשו לכלים לאו"מ הנקראים לבוש והיכל, כמבואר.
ואין להקשות, מאחר שלא נפרדו אלא הכלים התחתונים, שהם, בחי"ג שהוא ז"א,

אור ישר עץ חיים ואור חוזר קסה

ג' כלים דנר"ן נבחנים לחיצון, אמצעי, פנימי
ג) וא"כ נמצא, כי בחיצוניות לא יש רק ג' בחינות לבד, שהם ג' כלים חיצון אמצעי פנימי, כדי שיתלבשו בתוכם נפש רוח נשמה, שיש כנגדן כלים, אך היחידה וחיה אין כנגדן כלים שיתלבשו בתוכם, ונשארין בסוד אור מקיף.

האור הישר מתפשט ממעלה למטה, וכמעט שהוא נפרד ממקומו כדי לרדת
לתחתונים וע"כ הוא בהויות מלאות והאותיות נפרדות לעצמן
* ד) גם יש עוד חילוק אחר, שאור ישר, ב כמעט שהוא נפרד ממקומו

אור פנימי

ובחי"ד שהיא מלכות, א"כ היו צריכים האורות דרוח נפש, להשאר בלי כלים ולהעשות למקיפין, שהם המיוחסים לבחי"ג ובחי"ד, ולמה נשארו החיה ויחידה בלי כלים, הלא הכלים שלהם הם כתר וחכמה שנשארו בהפרצוף. אמנם זה כבר ידעת את הערך ההפך שבין השפעה, שהיא המשכת האור להפרצוף, ובין כלי קבלת האור שבהפרצוף. כמו שכייל לנו הרב, אשר כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, וכל המקבל מוכרח לקבל בדבר היותר זך. וענין זה כבר נתבאר לעיל (באו"פ פרק י"א אות ג' ד"ה מן האזן ובהסתכלות פנימית חלק ב' פרק ח' עש"ה כל ההמשך).
ונתבאר שם, אשר, התפשטות א"ס ב"ה לעשות כלים, נקרא השפעה להפרצוף. ונודע, כי למשל להארת יחידה צריך התפשטות אור א"ס לפגוש במסך דבחי"ד, דהיינו דבר היותר עב, שאז ע"י הכאת האור, עולה או"ח ומלביש עד הכתר, שהוא אור היחידה, כנ"ל, ואם אין בהמדרגה עביות דבחי"ד האמורה, אלא עביות דבחי"ג אז התפשטות אור א"ס ב"ה המכה בהמסך, מעלה או"ח בשיעור שאינו משיג ומלביש רק לקומת חיה, הרי שלהשפעת האור, צריך להיות בהמדרגה בחינה העבה ביותר.
אמנם קבלת האור שנמשך ע"ד הנ"ל, הוא בהיפך, כי אע"פ שאור היחידה מושפע

* עץ חיים שער ו' פ"ח.

רק על ידי הדבר היותר עב, שהיא בחי"ד, עם כל זה, אין אור היחידה ההוא יכול להתלבש שם, זולת בדבר היותר זך שבהמדרגה, דהיינו רק בכלי דכתר, וכן אור החיה המושפע ע"י בחי"ג, אינו מתלבש שם, זולת בבחי"א, שהיא היותר זכה שבאותה המדרגה. וכן תמיד.
ולפי"ז נמצא מבואר, שמפאת הפרדתן של בחי"ג ובחי"ד מן הפרצוף, שנתרחקו ונעשו למקיפים, כנ"ל, הנה מסבה זו אין המשפיע יכול עוד להשפיע להפרצוף, לא אור היחידה ולא אור החיה, כי להשפיע אור היחידה הוא צריך לבחי"ד, ולהשפיע אור החיה הוא צריך לבחי"ג, שהמה כבר נפרדו מהפרצוף ואינן כנ"ל. הרי לעיניך בעליל, שמכאן ואילך, נעלמים אור היחידה ואור החיה מהפרצוף, מטעם שהבחי"ג ובחי"ד נפרדו ואינן.
גם מובן, אשר הלבוש שהוא כלי מקיף מבחי"ג, הוא או"מ מבחינת חיה, כי הוא האור שנתרחק ונעלם מפאת העלמתה מהפרצוף כנ"ל, וע"כ היא מאירה עתה מרחוק בבחינת מקיף. וכן מובן, אשר ההיכל נעשה לאו"מ של אור היחידה, כי זה הוא האור שנעלם עם הבחי"ד, בעת העלמתה מהפרצוף, שמוכרח להאיר מרחוק בבחינת מקיף.
ב) משום, שהאור ישר דרכו להתפשט תמיד גם בבחי"ד, לולא המסך אשר שם, המעכב עליו. וזה אמרו "כמעט שהוא נפרד". כי כל המקובל בבחי"ד נבחן שנפרד מהמאציל

קסו חלק ג תלמוד עשר הספירות פרק טו

כדי לרדת להשפיע לתחתונים, לכן הויות שלהם, פשוטות ומלאים, כולם הם הויות באותיות נפרדות זו מזו.

האו"ח שמסתלק מן המלכות ועולה למעלה ה"ס אלקים ברבוע,
שהאותיות עולות ומתחברות זו בזו עד שבאות לשורשן
ה) אמנם ג אור החוזר, הוא ריבוע כזה: א", אל", אלה", אלהי", אלהים". שתמיד האותיות הם מחוברים, להורות, שהם עולין, ומחוברים זו בזו עד שמתחברים עם שרשם ומאצילם, כי רצונם להסתלק מן התחתונים.

בכלים יש פנים ואחור. אבל באורות אין פנים ואחוא ר. לא התפשטות
והסתלקות בלבד, ואו"י ואו"ח. מפני שכולם פנימיות
* ו) והנה צריך להבין מאד אמיתיות הענין פנים ואחור: כי באורות, יקראו התפשטות והסתלקות, ונקרא יושר וחוזר. ובכלים, נקרא פנים ואחור. דהיינו, שבאור לא שייך פנים ואחור, שהכל פנימיות.

אור פנימי

מפאת שינוי צורה שיש בבחינה ד'.
ג) ריבוע, פירושו שאותיות השם, דהיינו ה' בחינות שבמסך שבכלי מלכות, באות ומתחברות ונעלמות זו בזו, שהאותיות רומזות על ה' בחינות הזדככות המסך, שמתחילה נגלה קומת כתר, שה"ס א' של אלקים. וכשנזדכך מבחינה ד' לבחינה ג', מתגלה רק קומת חכמה, שהיא סוד ל',

* עץ חיים שער ו' פרק ח'.

ונעלם הכתר ומתלבש בתוך קומת החכמה. ונעשים א"ל. וכשנזדכך לבחינה ב', מתגלה רק קומת בינה, שה"ס ה', ונמצא שגם הל', שהיא חכמה מתלבשת בתוך הבינה ונעשים אל"ה. וכשנזדכך לבחי"א, שמתגלה רק קומת ז"א, שה"ס י', נמצאים הכתר וחכמה ובינה, מתלבשים בז"א, ונעשים אלה"י. וכשנזדכך לשורשו לגמרי, שה"ס ם' נמצאים הכתר וחכמה ובינה וז"א, נעלמים ומתחברים בם' הזאת ונעשים אלהי"ם.

תלמוד עשר הספירות קסז

ה ס ת כ ל ו ת פ נ י מ י ת

אור ישר ואור חוזר, כולל ט"ו פרקים
ובהם מתבאר י"ג מיני עשר ספירות

פ ר ק א'
בו ב' ענינים.

א. ע"ס דאור ישר שהן ד' בחינות עביות אשר האור העליון מתפשט בהן לזווג דהכאה. ב. ד' בחינות אלו נוהגות בכל הארה והארה בשוה, מראש הקו עד סוף עולם עשיה בלי

שינוי ביניהן.

צריכים להבין ההפרש בין י"ג מיני עשר ספירות,

שמביא הרב בחלק הזה
א) הנה מצאנו כאן בדברי הרב, י"ג מינים של עשר הספירות, כח"ב תו"מ, וצריכים לדעת ההפרש שביניהן. א) עשר ספירות כח"ב תו"מ דאור ישר, המובאות כאן (בפרק א' אות ג'). ב) עשר ספירות כח"ב תו"מ דאור חוזר, המובאות כאן (בפרק ב' אות א' ב'). ג) עשר ספירות הנקראות נפש רוח נשמה חיה יחידה, המובאות כאן (בפרק ב' אות ג'). ד) עשר ספירות הנקראות שורש נשמה גוף לבוש היכל, המובאות כאן (בפרק ב' אות ג'). ה) עשר ספירות כח"ב תו"מ שקומתן שוה, המובאות כאן (בפרק ג' אות ד'). ו) עשר ספירות כח"ב תו"מ היוצאות זו למעלה מזו, המובאות כאן (בפרק ד' אות א'). ז) עשר ספירות כח"ב תו"מ היוצאות זו למטה מזו, כמו ד' פרצופין אבא אמא ז"א ונוקבא, המובאות כאן (בפרק ה' אות א' ובפרק ו' אות ד'). ח) עשר ספירות כח"ב תו"מ דראש הפרצוף, המובאות כאן (בפרק ה' אות ב'). ט) עשר ספירות כח"ב תו"מ דתוך של הפרצוף עד הטבור, המכונות חג"ת, המובאות כאן (בפרק ה' אות ג'). י) עשר ספירות כח"ב תו"מ דסוף הפרצוף מטבור ולמטה, המובאות בפרק ז', המכונות נה"י. יא) עשר ספירות כח"ב תו"מ הנקראות ד' עולמות אצילית בריאה יצירה ועשיה, המובאות כאן (בפרק י"ד אות א' ב' ג').

יב) עשר ספירות כח"ב תו"מ, שהן ד' פרצופין אבא אמא ז"א ונוקבא, הנקראות אבי"ע דעולם אצילות, המובא כאן (בפרק ט"ו). יג) עשר ספירות כח"ב תו"מ הנקראות אבי"ע הפרטים, שיש בכל פרצוף ופרצוף מפרצופי אבי"ע, שהראש דכל פרצוף ה"ס כתר, ומפה עד החזה ה"ס אצילות ומחזה עד הטבור הוא בריאה, ומטבור ולמטה הוא יצירה ועשיה.
ב) והנה לפנינו י"ג מיני עשר ספירות, שכל אלו י"ג המינים מכונים באותם השמות, וגם עולים כולם בקנה אחד, ועם כל זה ההבדל ביניהם רב מאד. וצריכים הבנה מוקדמת להבין היטב ההבדל שבכל מין ומין בטעמו ונמוקו, ואז אפשר להתבונן בכל מקום באיזה מין של ע"ס הוא מדבר.

אין לך מדרגה, שלא תהיינה בה ע"ס דאו"י
ג) והנה ע"ס של האור ישר, שהן ד' בחינות חו"ב תו"מ, והשורש שלהן המכונה כתר, כבר נתבאר היטב (בחלק א' דף ו' ד"ה וטעם עש"ה ובאו"פ ח"ג פ"א אות ט'). והנה עשר ספירות הללו הן כלולות באור א"ס ב"ה עצמו, ולפי שאין לך חידוש אור בכל העולמות זולת מא"ס ב"ה, נמצא מזה, אשר ד' בחינות דאור ישר הללו, ישנן בשוה בכל הארה והארה, מראש הקו עד סוף עשיה, בלי שום הבחן מצדן כלל, כנ"ל בדברי הרב (פ"ב אות ג' ובאו"פ, שם אות ט.)

קסח חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

פ ר ק ב'
מבאר עשר ספירות דאור חוזר, ובו ג' עינינים :
א. ששיעור האור שהיה ראוי להתקבל במלכות לולא המסך דחהו לאחוריו, נקרא אור חוזר. ב. אור החוזר נעשה אחר הצמצום כלי קבלה על אור העליון במקום בחי"ד. ג. לפי שבחי"ד היתה מלבשת לכל הבחינות כתר חכמה בינה וז"א קודם הצמצום, ע"כ נבחן באור חוזר הנדחה ממנו ה' בחינות אור המלבישים לה' בחינות כח"ב תו"מ דאו"י. ובאות
ג' מבאר ע"ס הנקראות נרנח"י וע"ס הנקראות שנגל"ה.

הע"ס דאו"י מתלבשות בע"ס דאו"ח
א) וענין עשר ספירות דאור חוזר, הן המובאות כאן בדברי הרב (פ"א אות א' ב' ג'), שהן יוצאות ע"י התפשטות הא"ס בסוד זווג דהכאה על המסך שבכלי מלכות דאו"י, שהמסך מעכב את האור ישר השייך לכלי מלכות שלא יתפשט בתוכה ומחזיר אותו למקומו שאור החוזר הזה, דהיינו, כל אותו שיעור האור שהיה ראוי להתקבל בכלי מלכות ולא קבלתו, ונדחה ממנה לאחוריו, אינו נבחן, שנעלם משם, אלא שנעשה לבחינת כלי קבלה, שהוא עולה ומלביש על כל ד' הבחינות דאו"י. באופן, שיש כאן ב' בחינות של ע"ס המתלבשות זו בזו, כי הע"ס דאו"י מתלבשות בע"ס של או"ח.

האור שהיה ראוי להתקבל בבחי"ד לולא המסך המעכב אותו, נקרא או"ח. לאחר הצמצום נעשה האו"ח כלי קבלה, במקום
הבחי"ד שנצטמצמה.
ב) ואע"פ, שכל האו"ח העולה אינו רק אור המלכות בלבד, כמבואר, עכ"ז אנו מבחינים באו"ח הזה, עשר ספירות. והטעם הוא כי המלכות בלבדה, היתה לכלי קבלה על כל הע"ס בטרם הצמצום, כי הט"ס אין בהן מבחינת כלי קבלה ולא כלום, אלא

שנחשבות לאור ממש, כמ"ש הרב כאן (פי"ב אות א' ובאו"פ שם אות ב'), ולאחר הצמצום, שמאז ואילך, כבר אין המלכות יכולה לקבל שום אור ישר, הנה אותו או"ח הנדחה מהמלכות, נעשה לבחינת כלי קבלה במקומה (כמ"ש בהסת"פ ח"ב ד"ה ותדע ובד"ה עתה עש"ה). ולפיכך נבחן באור המלכות שמטרם הצמצום, ה' בחינות כלים, כנגד כל בחינה דאור ישר, שהמלכות הלבישה אותה שם, ועתה שאו"ח משמש במקום המלכות, אנו מבחינים באור הזה הנדחה ממלכות ג"כ עשר ספירות, אשר הע"ס דאו"י מתלבשות בהן. וכן אנו מבחינים בכלי המלכות, ה' בחינות ריקנות מהאור השייך לה, כלומר, ממה שהיה לה בטרם הצמצום.

ביאור הע"ס הנקראות נרנח"י, והנקראות נגל"ה
ג) ההפרש בין הע"ס הנקראות כח"ב תו"מ, לבין הע"ס הנקראות נפש רוח נשמה חיה יחידה, הוא, כי הכלים של הע"ס נקראים כח"ב תו"מ. והאורות שבהם, נקראים נרנח"י. והע"ס הנקראות, שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, יש להן הוראה מיוחדת, שחסרות ז"א ומלכות דכלים, וחיה יחידה דאורות, ואין בהן רק כח"ב דכלים הנק' שורש נשמה גוף, ונר"נ דאורות. וזהו שנעשה בצמצום ב', ע"י עלית המלכות לבינה (כמ"ש כאן בפרק יו"ד).

פ ר ק ג'
בו מבאר ע"ס שקומתן שוה. ובו ה' ענינים:
א. בכל מקום שהרוחני עובר קונה שם מקומו. וע"כ נשארות כל ספירות התחתונות בעליונות, מפני שעברו דרכן. ב. ע"ס דאו"י, וע"ס דאו"ח, עומדות בסדר הפוך. ג. הע"ס דאו"ח השלימו כל ספירה וספירה לע"ס. ד. המלכות דאו"ח שנתחברה בכתר דאור ישר, קנתה קומת כתר, וכיון שעברה דרך כל הספירות השיגו כולן קומת כתר. ה. שיצאו

ע"ס באורך, וע"ס בעובי.

א) עתה נבאר עשר הספירות שקומתן שוה. דהיינו, שבאם קומת הזווג היא עד

הכתר, יש בו מאה ספירות שהן עשר ספירות מכתר עד מלכות בעובי, מלבישות זו על

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קסט

זו, שכל אחת מהן יש לה עשר ספירות באורך, מכתר עד מלכות. ואם קומת הזווג היא עד חכמה יש להן ט"ס בעובי שכל אחת מהן יש לה ט"ס באורך. ואם קומת הזווג היא עד בינה, יש להן ח' ספירות בעובי, שכל אחת מהן יש לה ח"ס באורך וכו' עד"ז. וזה נוהג בכל זווג וזווג דהכאת אור העליון על המסך. המובא בדברי הרב כאן בפרק א'.
ב) והטעם הוא כי בכל מקום שנאמר, שדבר רוחני עובר ממקום למקום, אין הפירוש, שהניח מקום הראשון, ובא למקום שני, כדרך הגשמיים, אלא רק בחינת תוספת יש כאן, כי נשאר כולו במקום הראשון כמו שהיה, גם אחר שבא למקום השני. ונמצא, שנתוסף לו גם מקום שני כי אין העדר ברוחני (כמ"ש הרב בעץ חיים שער הנסירה פרק ז'). ומתוך שספירת כתר הוא השורש של ד' בחינות חו"ב תו"מ דאור ישר, נמצאות בהכרח, שהן עוברות דרך בו, ואם כן הרי הניחו בו שרשם, מטעם אין העדר ברוחני, ולכן יש בהכרח בספירת כתר לבדו כל ט"ס, כח"ב חג"ת נה"י דאור ישר. ועד"ז בספירת חכמה שבינה ותו"מ עברו דרך בה, הרי קבעו בה מקומן ויש בספירת חכמה ח' ספירות מחכמה עד יסוד. ועד"ז בבינה, שתו"מ עברו דרך בה קבעו בה מקומן, ויש בבינה ז' ספירות מבינה עד יסוד וכן בחג"ת נה"י שבתפארת, וכן במלכות באופן, שכתר כלול מט' ספירות כח"ב חג"ת נה"י דאור ישר. דהיינו חוץ ממלכות. כי במלכות אין אור ישר רק או"ח בלבד. וחכמה כלולה מח"ס חו"ב חג"ת נה"י דאו"י. ובינה כלולה מז' ספירות, בינה חג"ת נה"י דאו"י. וחסד כלול משש ספירות חג"ת נה"י דאו"י. וכו' עד"ז, שכל ספירה עליונה כלולה מכל ספירות התחתונות שעברו בתוכה. מטעם אין העדר ברוחני (וכבר נתבאר זה בחלק ב' בהסתכלות פנימית פרק ט').
ג) והנה, התכללות זו האמורה, נעשתה מכח ע"ס כח"ב תו"מ דאור ישר עצמן, עוד מלפני שנעשה הזווג דהכאה על המסך, המעלה אור חוזר ומלביש אותן. אמנם אחר שנעשה הזווג דהכאה על המסך שבמלכות,

והאור חוזר עלה ממסך שבמלכות והלביש את הספירות דאור ישר, הנה אז משוה האו"ח קומתן של כולן בשוה. למשל, אם הזווג היה על מסך דבחי"ד, המעלה או"ח עד הכתר, הנה יצאו כאן ע"ס דאו"ח, כח"ב חג"ת נהי"מ, מן המלכות והלבישו את כח"ב חג"ת נה"י דאור ישר. והנה ע"ס דאו"ח נמצאות בסדר הפוך מע"ס דאור ישר, כי ע"ס דאו"י שורשן למעלה בכתר, ונמצאות עומדות ממעלה למטה. מכתר עד יסוד. וע"ס דאו"ח הרי שורשן במלכות, כי ממנה יצאו, ונבחן שהן עומדות ממטה למעלה, שכתר דאו"ח, דהיינו השורש, הוא במלכות, וחכמה דאו"ח ביסוד דאו"י. ובינה דאו"ח בהוד דאו"י. וחסד דאו"ח בנצח דאו"י וגבורה דאו"ח בת"ת דאו"י. ות"ת דאו"ח בגבורה דאו"י. ונצח דאו"ח בחסד דאו"י. והוד דאו"ח בבינה דאו"י. ויסוד דאו"ח בחכמה דאו"י. ומלכות דאו"ח בכתר דאו"י. הרי שהן עומדות ממטה למעלה, החל במלכות וכלה בכתר.
ד) וכשמתחברות עשר ספירות דאו"ח עם עשר ספירות דאו"י, נמצאות בכל אחת עשר ספירות. כי מלכות שלא היה לה כלום מאו"י, הרויחה עשר ספירות שלמות דאו"ח, מכתר עד מלכות, כי כולן עברו דרכה, ונשארו בה בקביעות, מטעם אין העדר ברוחני. ויסוד דאו"י שלא היה בו אלא ספירה אחת דאו"י, השיג עתה מאו"ח ט' ספירות, מחכמה עד מלכות, כי כולן עברו דרך בו. והוד דאו"י, שלא היה לו אלא ב' ספירות השיג עתה מאו"ח ח"ס, מבינה עד מלכות. ונצח דאו"י שהיה לו ג"ס, השיג ז"ס מחסד עד מלכות. וכו' עד"ז עד שחכמה דאו"י שהיו לה שמונה ספירות דאו"י, חו"ב חג"ת נה"י, השיגה עתה, יסוד ומלכות דאו"ח, ונשלמה בעשר ספירות. וכתר דאו"י, שהיה לו ט"ס, כח"ב חג"ת נה"י דאו"י, השיג עתה מלכות דאו"ח, ונשלם בעשר ספירות.
ה) ונמצא, שמלכות דאו"ח השיגה קומת כתר, שהרי נתחברה עם כתר דאו"י. ויסוד דאו"ח השיג קומת חכמה, כי נתחבר עם

קע חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

חכמה דאו"י. והוד השיג קומת בינה, משום שנתחבר עם בינה. וכו'. ולפיכך נבחן שגם חכמה דאו"י השיגה קומת כתר, שהרי אותה המלכות דאו"ח שנתחברה עם כתר, ונעשתה לקומת כתר, עברה דרך חכמה, ונקבעה בה, א"כ השיגה גם חכמה על ידה את קומת כתר. וכן בינה דאו"י, השיגה קומת כתר, כי יסוד ומלכות דאו"ח, שנעשו לחכמה וכתר, עברו את דרכה, והניחו שורשם בה. ועד"ז כל ספירה וספירה דאו"י השיגה קומת כתר, מחמת מלכות דאו"ח שנתחברה בכתר, עברה בהכרח בתוכם ונקבעה בה. הרי שאחר שעלה או"ח ונתחבר באו"י, הושוו כל הספירות בקומה שוה עד כתר.
ו) ונבחן שאותה התכללות שכל ספירה וספירה נכללה מעשר ספירות מחמת התחברות דאו"י ואו"ח, עומדת בעובי,

ומלבישות זו על זו. שהוא מטעם קומתם השוה. באופן, שבפנימיות כולן, עומדות ע"ס דכתר באורך, מכתר עד מלכות. ועליהן בעובי מלביש ע"ס דחכמה העומדות באורך, מכתר עד מלכות. ועליהן מלביש ע"ס דבינה, מכתר עד מלכות וכו' עד שע"ס שבמלכות מלבישות בחיצוניות כולן, מכתר עד מלכות. והנה נתבאר שמכל זווג דהכאה של אור העליון במסך דבחי"ד מוכרחות לצאת מאה ספירות, דהיינו עשר ספירות באורך, שכל אחת מהן מתפשטת לעשר ספירות בעבי, וכולן קומתן שוה עד כתר. ועד"ז בזווג דהכאה במסך דבחי"ג, יוצאות ט"ס באורך וט"ס בעבי, שקומתן שוה עד חכמה. ועד"ז בזווג דהכאה דבחי"ב, יוצאות ח"ס באורך וח"ס בעבי שקומתן שוה עד בינה. וכו' עד"ז.

פ ר ק ד'
מבאר עשר הספירות היוצאות זו למעלה מזו ובו ב' ענינים:
א. שכל מאה הספירות היוצאות בזווג דהכאה בקומה שוה נחשבות רק לספירה אחת. ב. עשר הספירות שקומתן שוה יוצאות מזווג אחד דהכאה, ועשר הספירות היוצאות
זו למעלה מזו, יוצאות מחמשה זווגי הכאה.

מה' בחינות העביות, יוצאות ה' קומות של ע"ס
זו למעלה מזו ע"י הזדככות
א) עתה נבאר הע"ס היוצאות זו למעלה מזו. ותדע, שמסבת ה' הבחינות שבכלי המלכות האמורות, יצא לנו ה' בחינות קומות היוצאים על ידי זווג דהכאה הנ"ל, זו למעלה מזו, מפאת הזדככות המסך וביאתו בה' בחינות העביות האמורות שבכלי המלכות, שבהיות המסך על עביות המלאה שבכלי המלכות, שנקראת עביות דבחי"ד, נבחן אשר יש באו"ח הנדחה ממנה, ה' בחינות, וע"כ הן מלבישות כל ה' הבחינות דאו"י. אמנם אם נזדכך העביות דבחי"ד, נמצא שהאו"ח הנדחה ממנה קצר מלהלביש את בחינת כתר דאו"י, כי אין בו רק ד' בחינות. וענין זה כבר מבואר כל צרכו בהסת"פ (ח"ב אות ע"ב ד"ה ובכדי) ומשם תדרשנו ואין להאריך כאן בזה.
ב) אמנם צריכים לידע, שכל התפשטות אור עליון לזווג דהכאה על פי סדר המדרגות

של ה' בחינות עביות שבמסך הנ"ל, אע"פ שיש בכל התפשטות מאה ספירות שהן ע"ס אורך וע"ס עובי, כנ"ל, מ"מ אינן נחשבות רק לספירה אחת, דהיינו רק על שם הספירה היותר עליונה שבו, אם העליונה היא כתר נקראות כולן כתר, ואם קומתו ספירת חכמה, נקראות כולן חכמה, וכו' עד"ז.
ג) באופן, שאלו ה' הקומות היוצאות מפאת הזדככות המסך, זו למעלה מזו, מקומת כתר עד קומת מלכות, נחשבות רק לה' ספירות: כח"ב תו"מ. ואע"פ שבכל קומה מהם יש ע"ס באורך וע"ס בעובי, מ"מ, מתוך שכל אלו מאה הספירות נמצאות בקומה שוה, נחשבות משום זה רק לספירה אחת, שנקראת ע"ש העליונה ביותר, כנ"ל.
ד) והנך רואה, ההפרש הגדול מעשר ספירות שקומתן שוה, לעשר ספירות דזו למעלה מזו, כי העשר ספירות שקומתן שוה, יוצאות מזווג אחד דהכאה, ונחשבות כולן לספירה אחת. אמנם הע"ס כח"ב תו"מ

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קעא

היוצאות זו למעלה מזו, יוצאות על ידי חמשה זווגים דהכאה, מפאת הזדככות המסך על סדר המדרגה מבחי"ד לבחי"ג וכו' עד לשורש. שבכל אחת מהן, יש ע"ס באורך וע"ס בעובי, בקומה שוה, אשר ע"כ, אלו ה' הקומות נחשבות רק לכח"ב תו"מ. זה

למעלה מזה, דהיינו, על שם ספירות העליונות שבה' הקומות הללו. והנה נתבאר, ההפרש הגדול, בין ה' מיני הע"ס, שהן: ע"ס דאור ישר, כשהן לעצמן. וע"ס דאו"י ואו"ח, אשר קומתן שוה. וע"ס דנרנח"י. וע"ס שנגל"ה. וע"ס דזו למעלה מזו.

פ ר ק ה'
מבאר עשר ספירות דראש ותוך, היוצאות זו למטה מזו, ובו
ד' ענינים:
א. פרצוף פירושו מדרגה שלימה שיש בה ג' פעמים עשר ספירות ר', ת', ס'. ב. עשר ספירות דראש הן רק שרשים לכלים, שאין עביות המסך יכולה להתעלות ממטה למעלה. ג. אחר שאוה"ח יורד ומתפשט לע"ס ממעלה למטה עד הטבור, עושה ע"ס דכלים גמורים, הנקראות עשר ספירות דתוך. ד. מלכות דראש מכונה פה. מלכות דגוף מכונה טבור.

א) ועתה נבאר הע"ס היוצאות זו למטה מזו, שהן ה' פרצופין, א"א, אבא, אמא, ז"א, נוקבא. ותחילה נבאר ההפרש שמבין ספירה לפרצוף, שהמרחק ביניהם רב מאד, כי ספירה, פירושה, או בחינה אחת של אור ישר, או ע"ס המלובשות באו"ח אשר קומתן שוה, כנ"ל, אמנם פרצוף, פירושו, מדרגה שלימה, הנגמרת לעצמה בבחינת כלים גמורים, ובבחינת סיום המדרגה. ולפיכך, מתחייב שיהיה בכל פרצוף, ג' בחינות מיוחדות של ע"ס, שנקרא: ע"ס של ראש, וע"ס של תוך, וע"ס של סוף, כמ"ש לפנינו.

האו"ח העולה מזווג דהכאה ממטה למעלה, אינו אלא שרשים לכלים, ולא כלים גמורים. והם ע"ס דראש
ב) והנה ענין הפרצוף, נתבאר כאן בדברי הרב (פרק י"ב אות ג' ד' ועש"ה באו"פ). וכדי להבין הענין על בוריו אני מוכרח להאריך בזה. וכבר ידעת, שמצמצום ולמטה, פסקה המלכות מלהיות כלי קבלה על אור א"ס ב"ה, אלא האו"ח העולה ממנה נעשה לכלי קבלה במקומה, כנ"ל. גם נתבאר שם (באו"פ פי"ב ד"ה על ידי ובהסת"פ ד"ה והנה נתבאר), אשר האור חוזר העולה מהמלכות ולמעלה, אינו נחשב לכלי קבלה גמורים, ואינם נחשבים רק לשרשים לכלים לבד, משום שכח המסך והעביות שבכלי מלכות, אינם יכולים להתעלות ממקום המלכות ולמעלה ממנה אפילו משהו.

אלא אח"כ, שהאו"ח יורד ומרחיב את הכלי מלכות לעשר ספירות מינה ובה, ממעלה למטה, הנה אז, נעשה בזה כלים גמורים (כמ"ש באו"פ פ"ב אות ג'). עש"ה בטעמו ונימוקו, ואין המקום להאריך כאן.

האו"ח המתפשט ממלכות ולמטה,
עושה כלים לתוך הפרצוף
ג) וע"פ המבואר, מובן היטב שמתחילה, צריכות עה"ס להתפשט לזווג דהכאה, כדי להעלות ע"ס דאו"ח, שילבישו לע"ס דאו"י בבחינת שרשי כלים, אשר ע"ס אלו, המלובשות ע"י האו"ח העולה ממטה למעלה, נקראות עשר ספירות דראש, שפירושו התחלה לכלים, דהיינו רק שורשים, וכדי לגמור הכלים, צריך האו"ח לירד ולהתפשט מן המלכות ולמטה הימנה, עם כל קומת אור ישר שהלבישה בראש מהמלכות ולמעלה, אשר ע"י התפשטות זו, נעשים ונגמרים הכלים. והתפשטות זו, מכונה בשם גוף, או תוך הפרצוף, כמבואר לעיל בדברי הרב (פרק י"ב אות ה').

ע"ס דראש מכונות בשם הסתכלות והע"ס דתוך מכונות התפשטות. מלכות דראש מכונה פה
ומלכות דגוף מכונה טבור
ד) והנה נתבאר היטב, החיוב של ע"ס דראש וע"ס דגוף, המתחייבות להמצא בכל פרצוף. כי מתחילה, צריכים לזווג דהכאה,

קעב חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

כדי לגלות האו"ח בבחינת ע"ס בסוד שורשי כלים, ואח"כ כשמתפשט מהמלכות ולמטה, יוצאים הע"ס בבחינת כלים גמורים, המכונים גוף או ע"ס דתוך. גם תדע, אשר זווג דהכאה המעלה את האו"ח מהמלכות ולמעלה בסוד ע"ס דראש, מכונה בדברי הרב, בשם

"הסתכלות". והע"ס דגוף, היורדים מן המלכות של ראש ולמטה, מכונים בדברי הרב, בשם "התפשטות". גם תדע, שהמלכות של ראש מכונה בשם "פה" והמלכות דגוף, מכונה בשם "טבור" או מלכות דמלכות של ראש, וזכור.

פ ר ק ו'
מבאר היטב ענין ע"ס דתוך שהן כח"ב תו"מ היוצאות זו למעלה מזו,
ובו ד' ענינים:
א. הסתכלות א' היא בפה דראש לעשות שרשי כלים. הסתכלות ב' היא בטבור לעשות כלים גמורים. ב. אע"פ שלהמשכת הקומה צריכים לכלי העבה ביותר, עכ"ז האור הנמשך בסבת העביות ההיא מתלבש בכלי הזך יותר. ג. כשנזדכך הכלי דבחי"ד נשלם כלי מלכות, כי מבחינת התלבשות נבחנת בחי"ד למלכות, וכשנזדככה בחי"ג נשלם כלי ז"א וכו'. ד. אחר שנזדככו ונתרשמו ה' הכלים כח"ב תו"מ זה למעלה מזה, חזר האור והתלבש בהם.

ביאור רחב לע"ס דתוך, היוצאות זו למעלה מזו
א) והנה דברים אלו מובאים ג"כ בדברי הרב, בעץ חיים היכל א"ק שער אח"פ פ"ג, והוא מסיים שם בלשון הזה, "אך כלים אל הגוף שהם ז"ת, עדיין לא היה כח בראיה זו, עד שתפגע בנפש הנפש עצמה, ועל ידי הסתכלות ב' מלמטה למעלה, שהם אור העקודים ואור העין, היה האור חוזר ומלביש את ז"ת". עכ"ל.

למה צריכים להסתכלות ב' לצורך הכלים
ב) והנך רואה כאן בדברי הרב, איך שמאריך ומדייק, אשר בכלים דגוף, צריכים להסתכלות ב' מלבד ההסתכלות שבראש, להיות שצריכים להם ב' בחינות אורות, שהן אור עקודים, ואור העין, שלכאורה, יש לשאול, למה לא די ההתפשטות של ע"ס דאו"ח מהמלכות ולמטה, כדי להוציא את העשר ספירות דגוף אלא שצריכים עוד להסתכלות ב', וכו'.

בהסתכלות א', יצאה רק קומה אחת של ע"ס, ובהסתכלות ב', יצאו ה' קומות מה' זווגים,
זו למעלה מזו
ג) אמנם, עם הנתבאר לעיל (פרק ד' אות ד'), אשר הע"ס, היוצאות על ידי זווג דהכאה בפעם אחת, שקומתן שוה, אינן נחשבות רק לספירה אחת בלבד, דהיינו, על

שם הספירה העליונה שבאותה קומה, נמצא לפי זה, אשר על ידי ההסתכלות הא' שהעלה האו"ח מהמלכות ולמעלה לע"ס של ראש, דקומתן שוה, וכן על ידי התפשטותן מהמלכות ולמטה, שיצאו בזה ע"ס בקומה שוה של הגוף, הנה עדיין אין כאן רק ספירה אחת בראש, וספירה בגוף, וכבר ידעת שאין מדרגה נגמרת בפחות מעשר ספירות, ולפיכך, להסתכלות ב' צריכים, אשר על ידי הסתכלות הב', יוצאות עשר ספירות שלימות, שהן ה' קומות כח"ב תו"מ, זו למעלה מזו. על ידי ה' זווגים של הכאה, הבאים מפאת הזדככות המסך, כמ"ש כאן (באו"פ פי"ב אות ח'), עש"ה.

לענין התלבשות האורות בכלים,
כל הזך ביותר מתלבש בו אור יותר גדול
ד) ותדע, אשר אלו ה' הקומות, היוצאות בגוף על ידי הסתכלות ב', הנ"ל, הן יוצאות ממטה למעלה, שמתחילה יוצאת המלכות, ואח"כ הז"א, ואח"כ הבינה, ולמעלה מהכל הכתר. והטעם הוא, על פי מ"ש לעיל (באור פנימי פי"א אות ג' ובהסת"פ ח"ב ד"ה וזהו), אשר אע"פ, שלהשפעת הקומה החשובה יותר, צריכים לכלי עבה יותר, עם כל זה, האור הנמשך בסבת עביות ההיא, אינו יכול להתלבש שם, כי כל שהאור חשוב יותך, מתלבש בכלי זך יותר, עש"ה כל ההמשך.

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קעג

ונמצא לפי"ז, אשר הבחי"ד של כלי המלכות, אע"פ שממשיכה האור החשוב יותר, דהיינו קומת כתר, עכ"ז אין אור הכתר מתלבש בכלי מלכות ההוא דבחי"ד, אלא רק בבחינת כלי מלכות הזך לגמרי מכל עביות, דהיינו, אחר שנזדככה כבחינת השורש, וע"ז כולם.

הכלים יצאו זה למעלה מזה, ממלכות עד כלי דכתר
ה) ונמצא לפי"ז, אשר אחר שנזדככה המלכות מבחי"ד לבחי"'ג, ונשאר כלי דבחינה ד' בלי אור, הנה נתרשם בזה כלי דמלכות, הראוי לאור השפל יותר, דהיינו שנקרא אור הנפש. ואח"ז שנזדככה מבחי"ג לבחי"ב, ונשאר גם כלי מלכות דבחי"ג בלי אור, נתרשם בזה כלי דז"א, הראוי לאור הרוח, המעולה במדרגה אחת מאור הנפש, ואח"ז, שנזדככה מבחי"ב לבחי"א, ונשארה גם הבחי"ב במלכות בלי אור, הנה נתרשם בזה כלי דבינה, הראוי לאור הנשמה. ואח"ז שנזדככה מבחי"א, לבחינת שורש, ונשארה גם בחי"א של המלכות בלי אור, הנה נתרשם בזה כלי דחכמה, הראוי לאור החיה. ובחינת השורש של המלכות, ראויה לאור הכתר שנקרא אור יחידה. ואחר שנתרשמו ה' הכלים האלו: כח"ב ז"א ומלכות, זה למעלה מזה, חזר האור העליון והתלבש בהם, כמ"ש הרב (בע"ח ש"ו פ"ו).

ערך הפוך מהמשכת האורות, להתלבשות האורות בכלים. שבהמשכה, העב יותר חשוב יותר.
ובהתלבשות, הזך יותר חשוב יותר
ו) והנך מוצא, אע"פ שזווג דהכאה על מסך דבחי"ד, מוציא ע"ס בקומת כתר, ובאור היחידה; וכן בשעה שמזדכך מהמלכות חלק עביות דבחי"ד, נמצא שנעלמה משם קומת כתר; עכ"ז, נעשה אותו חלק המלכות

דבחי"ד, רק בחינת כלי לאור המלכות, שהוא נפש. וכן חלק עביות דבחי"ג שבכלי מלכות, המוציא ע"י זווג דהכאה את קומת חכמה באור חיה, וכן בהזדכך ממלכות חלק עביות דבחי"ג זאת, נמצא שנעלמה קומת חכמה, עכ"ז נעשה אותו חלק המלכות דבחי"ג, רק בחינת כלי לאור הז"א, שהוא רוח. וכן חלק עביות דבחי"ב, כלי לאור נשמה. וכן חלק עביות דבחי"א, כלי לאור חיה. וחלק שבה שנזדכך לבחינת שורש, נעשה כלי לאור יחידה.

בהסתכלות ב' נעשו ה' כלים כח"ב תו"מ
ז) הרי שבהסתכלות ב' הנעשית בשעת הזדככות המסך, יוצאים ונעשים ה' כלים זה למעלה מזה, שמתחילה יצאת מלכות, ואח"כ ז"א, ואח"כ בינה, ואח"כ חכמה, וא"כ כתר.
ח) וז"ש הרב "שעל ידי הסתכלות ב' ממטה למעלה, שהם אור העקודים ואור העין, היה האור חוזר ומלביש את הז"ת". רצונו לומר, שע"י הסתכלות ב' בשעת זיכוך המסך, שהולך ועושה ד' זיווגי דהכא ממטה למעלה, נמצא הולך ועושה הע"ס, להלביש את הז"ת. כלומר, לאור דגוף הפרצוף, המכונה ז' תחתוניות, כמ"ש לפנינו.

הע"ס המתפשטות מפה לטבור, נקראות עקודים
והאור המתפשט לזווג דהכאה נקרה הסתכלות
ט) וזה אמרו "שהם אור העקודים ואור העין". כי ה' חלקי המלכות הנ"ל, הנמצאים ממלכות של ראש עד למלכות דמלכות, מכונים "עקודים", מטעם היות כל האורות הללו, עקודים בכלי אחד, דהיינו במלכות, שהרי כולם רק חלקי המלכות המה, כנ"ל. והאור המתפשט להכאה בסוד הסתכלות ב' האמור, נקרא אור העין.

קעד חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

פ ר ק ז'
מבאר עשר ספירות דסוף הפרצוף ובו ג' ענינים:
א. בע"ס דתוך אין עביות המסך שולטת, משום שמלכות דמלכות המסיימת האורות נמצאת למטה בטבור, ואין עביות שלה יכולה להשפיע למעלה ממקום מציאותה. אבל בע"ס דסוף שהמלכות המסיימת היא ממעל להן, כבר עביות דמסך שולטת עליהן. ב. ע"כ עשר ספירות דסוף מכונות אור נקבה שמקבלת ואינה משפעת כי אינה ראויה

לקבל רק או"ח בלבד. ג. משום זה מסיימות את הפרצוף, ומפסיקות הארתו.

ההפרש שמפה עד הטבור, לבין מטבור ולמטה
א) ומה שהרב מכנה תמיד לכל גוף בשם ז' ספירות תחתוניות, יש בזה ענין נכבד מאד. והוא, כי כבר ידעת, שאין דבר העביות והגבול שבמלכות פועל, אלא רק בשעת הארת האו"ח מלמעלה למטה, דהיינו ממלכות ולמטה, ותדע, שיש כאן הפרש גדול מאד בין הארת האו"ח מלמעלה למטה, בטרם התלבשות האור בכלים גמורים, שה"ס מפה עד הטבור, ובין הארת האו"ח מלמעלה למטה, אחר שכבר נעשתה ההתלבשות בכלים גמורים, שה"ס מטבור ולמטה. כי המלמעלה למטה שבטרם התלבשות, מכונה בשם תוך הפרצוף, שפירושו עיקר הפרצוף, כי שם מלובש כל האור ישר שבפרצוף, והמקום הזה מכונה מפה עד הטבור דפרצוף, שהפה הוא כתר המלכות, והטבור הוא מלכות דמלכות.

ע"ס דסוף הפרצוף הן או"ח
ב) אמנם האו"ח היורד מלמעלה למטה, אחר שכבר נעשתה ההתלבשות בכלים, נבחן לע"ס של סיום הפרצוף. ומקום זה מכונה מטבור ולמטה, עד סיום הפרצוף. כי הטבור הוא מלכות דמלכות, שמעת הצמצום ואילך, כבר אינה יכולה לקבל מאור ישר כלום, ולפיכך אותן ע"ס שמפה עד הטבור, אע"פ שמתנוצצות גם למטה מטבור, אמנם, לפי שהאור ישר אינו נמשך עם ההתנוצצות, אלא האו"ח לבד, נבחן ע"כ לאור נקבה, כלומר שמקבלת ואינה משפעת. וכיון שאין בע"ס הללו שום השפעה והתפשטות, ע"כ המה מסיימים לאותה המדרגה.

כל מה שהתחתון גורם לעליון, זוכה בו גם התחתון. הפה עוד אין בו מבחינת קבלה
ג) ואין להקשות, לפי"ז איך עובר האור ישר מפה ולמטה, אחר שגם הפה הוא בחינת מלכות, שאינה מקבלת או"י מהצמצום ואילך, כנ"ל. אמנם כבר ידעת, שהצמצום נעשה על בחי"ד מבחינת היותה כלי הקבלה, שפירושו, אחר שהמלכות כבר התפשטה בעצמה, והלבישה את האור העליון כולו, מה שאין כן, הפה שהוא המלכות של ראש, המשמשת שם בבחינת ממטה למעלה, דהיינו שאין עוד בה מבחינת כלי קבלה ולא כלום, אלא רק שמעלית או"ח ממנה ולמעלה, ע"כ משום שגרמה להתפשטות ע"ס דראש, יכולה גם היא להתפשט משם ולמטה, מינה ובה, על ד' בחינות חו"ב תו"מ, אשר ג' בחינות הראשונות: חכמה, בינה, ת"ת, שבמלכות ראויות לקבלת האור ישר, ורק המלכות דמלכות, דהיינו הטבור, נחשבת כאן לכלי המלכות, שהצמצום רוכב עליה, ואינה יכולה לקבל לתוכה כלום מהאו"י.

הטבור, שכבר בא לכלל קבלה, אינו ראוי להתפשטות עם או"י, אלא באו"ח בלבד
ד) ומכאן תשכיל תמיד להבחין אשר המלכות המשמשת ממטה למעלה, יש לה יכולת, להתפשט מינה ובה על ד' בחינות, אשר בג' בחינות הראשונות היא מקבלת אור ישר. אמנם המלכות המשמשת כבר ממעלה למטה, דהיינו המלכות שבאותה המלכות שהתפשטה, כנ"ל, כבר אינה ראויה לקבל לתוכה כלום מאור ישר, כי כבר כח הצמצום רוכב עליה. ומלכות המשמשת ממטה למעלה

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קעה

נקראת בשם כתר מלכות, או פה. ומלכות המשמשת ממעלה למטה, נקראת בשם מלכות דמלכות, או נפש דנפש, או טבור.

בראש רק שרשי כלים. בתוך, כלים לאו"י. בסוף, או"ח בלבד
ה) והנה נתבאר ההבחן, שבין ראש תוך סוף של כל פרצוף: כי הע"ס דראש, אין שם כלי קבלה גמורים, כי האו"ח העולה ומלביש אותם ממטה למעלה, אינם נחשבים

לכלים, אלא רק מועילים להתפיס האור ישר בפרצוף, באופן שיוכל אח"כ להתנוצץ ולעבור ממעלה למטה, כנ"ל, וע"כ מכונים בשם שרשי כלים. והע"ס של תוך הפרצוף מפה עד הטבור, הן הכלים הגמורים ושם עיקר התלבשות האור ישר בפרצוף. והע"ס של סוף הפרצוף, הן בחינת אור נקבה, להיותן או"ח בלי או"י, ומקבלות ואינן משפיעות, וע"כ מסיימות לפרצוף, ומפסיקות את אורותיו.

פ ר ק ח'
מתחיל לבאר סדר השתלשלות עשר הספירות היוצאות זו למטה מזו הנקראות א"א או"א וזו"ן, או גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, הנאצלים
זה מזה בדרך גורם ונמשך, ובו ג' ענינים:
א. שעשר הספירות הראשונות שיצאו אחר הצמצום נקראות אדם קדמון. ב. שאדם קדמון נקרא עולם הכתר משום שבחינה ד' משמשת בו לזווג דהכאה. ג. הזווג לכל פרצוף
הוא, בפרצוף העליון שלו.

ביאור סבת השתלשלות ה"פ געסמ"ב, ויציאתם זה מזה
א) עתה נבאר סדר השתלשלותם של הפרצופין זה מזה, ואיך שהם עלולים זה מזה בדרך ההתחייבות של "קודם ונמשך". וכדי לקצר בלשון ולהרחיב במובן, נכנה את ה' הבחינות של ראש, בשמות: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה. וה' הבחינות של גוף, בשמות: כתר, חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. ודבר הזדככות המסך, נכנה, בשם עליה, כי עליה פירושה הזדככות, כנודע, וכשנרצה למשל לומר, שבחי"ד נזדככה לבחי"ג, נאמר שהמלכות עלתה לז"א. והזהר שלא לשכוח זה.

ד' מילואים שיש בד' אותיות הוי"ה, שהם עסמ"ב
ב) ושמות ה' הפרצופין: א"א, אבא, אמא, ז"א, נוקבא, נכנה בשמות: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שהיא ע"פ הגימטריא של ד' המילואים, הנוהגים בשם הויה. ולפרצוף א"א שהוא הכתר, נכנה גלגלתא. ולפרצוף אבא, שהוא חכמה, הנקרא ג"כ או"א, נכנה ע"ב, שה"ס הוי"ה במילוי יודין,

כזה: יוד, הי, ויו, הי, שעולה בחשבון ע"ב. ולפרצוף אמא, שהיא בינה, הנקראת ג"כ ישסו"ת, נכנה בשם ס"ג, שה"ס הוי"ה במילוי יודין עם א' בואו, כזה: יוד, הי, ואו, הי, שעולה ס"ג. ולפרצוף ז"א, נכנה בשם מ"ה, שה"ס הוי"ה במילוי אלפין, כזה: יוד, הא, ואו, הא, שעולה מ"ה. ולפרצוף הנוקבא, שהיא מלכות, נכנה בשם ב"ן, שהוא הוי"ה במילוי ההין, כזה: יוד, הה, וו, הה. וטעם המילואים וחשבונות הללו, כבר נתבארו בספרי פנים מאירות ומסבירות לע"ח ביאור רפ"ח ניצוצין ואכמ"ל בזה.

ע"ס הראשונות שבקו א"ס נקרא עולם אדם קדמון. וקומתו עד הכתר. הזווג לכל פרצוף צריך להיות בעליון ממנו
ג) וזאת כבר ידעת, אשר העשר ספירות ראשונות שנאצלו לאחר הצמצום נקראות בשם אדם קדמון, ויש בו ה' פרצופין: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן. שבכל אחד מהם יש בו: ראש, תוך, סוף. ע"ד שנתבאר לעיל. והוא נקרא בכללו עולם הכתר, או עולם אדם קדמון. והטעם שנקרא כולו כתר,

קעו חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

כבר נתבאר באו"פ (ד"ה ונתבאר), שהוא משום שמסך דבחי"ד בשיעורו האמיתי, אינו משמש בשום עולם זולתו, ע"ש. וצריך שתדע שהזווג דהכאה לע"ס דראש דכל פרצוף, צריך להיות בפה דראש דפרצוף

העליון ממנו, ע"ד שביאר הרב כאן (בח"ג סעיף י"ב) בד' העולמות אבי"ע, שהזווג לצורך ע"ס דאצילות נעשה בעולם שלמעלה מאצילות שהוא א"ק. ולצורך הבריאה נעשה הזווג באצילות, וכו'. ע"ש.

פ ר ק ט'
מבאר סדר אצילות פרצוף גלגלתא דא"ק, ובו ג' ענינים:
א. שהוא התפשטות הראשונה של אור א"ס לזווג דהכאה. ב. שהזווג נעשה על מסך דבחי"ד המעלה או"ח עד הכתר, ויצאו ע"ס דראש, וע"ס דתוך, וע"ס דסוף. ג. הטעם שהמלכות יכולה להתפשט מפה ולמטה לע"ס דגוף, הוא, כי כל האור שהתחתון גורם לעליון זוכה בו גם התחתון, ולפי שהמלכות גרמה עם האו"ח שלה להתפיס הע"ס דראש,
ע"כ קנתה גם היא עשר ספירות.

ע"ס דראש, דגלגלתא, דא"ק
א) ונבאר מתחילה את פרצוף גלגלתא דא"ק, שהוא פרצוף הראשון שבעולם א"ק. והוה תחילת הכל, כבר ידעת, שהא"ס ב"ה מתפשט עד לזווג דהכאה על המסך שבכלי מלכות, אשר אז עולה האו"ח הנדחה מכלי מלכות, ומלביש את ד' הבחינות דאו"י עד קומת כתר. גם ידעת שההתלבשות הזאת של הע"ס דאו"י בע"ס דאו"ח, מכונה בשם ע"ס של ראש, שפירושו, שרשי כלים, כי התלבשות הא"ח ממטה למעלה, מספיקה רק להתפיס האור בפרצוף, ולא להלבישו ממש, כנ"ל.

טעם ההתפשטות מלכות דראש לע"ס , הוא משום שכל מדרגה הגורמת אור לעליונה, זוכה בזה גם היא
ב) ונודע, אשר החוק הוא בעולמות העליונים, שכל מדרגה הגורמת תוספת אור למדרגה העליונה ממנה, הרי כל אותה תוספת אור, חוזרת ומושפעת ג"כ, למדרגה ההיא שגרמה את הופעתו. ולפיכך, מתוך שהמלכות לא קיבלה את האור השייך לה, והחזירתו למקומו, דהיינו הוא האו"ח הנעשה למלבוש על האור העליון, שעל ידי כן התפיס את האור העליון בראש, כנ"ל, אשר זולת האו"ח הזה, לא היה אור העליון נתפס שמה כלל,

נמצא מתחייב משום זה, שכל אותו שיעור קומת הע"ס של ראש, שגרמה שם, ישוב ויתפשט ג"כ בתוך כלי המלכות גופה. בדומה לז"א שאמרו תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא, אף כאן במלכות מתוך דט"ס מחד נפקי, חד בט"ס קיימא. וזה וזה נקרא גוף.

ע"ס דתוך, דגלגלתא דא"ק
ג) ולפיכך, ישוב האו"ח להאיר בכלי המלכות, באופן שמרחיב אותה, עד לה' בחינות כח"ב תו"מ, ומתנוצצות גם הע"ס דאו"י של ראש ומתפשטות בע"ס של המלכות, דהיינו עד למלכות שבה, המכונה טבור, ואלו ה' בחינות דהתפשטות המלכות האמורות, הן הנעשות לכלים גמורים, להתלבשות אור העליון בפרצוף, וע"כ הן מכונות בשם גוף, כנודע (ועיין באו"פ ח"ג פ"ב אות ג' ובפ"ג אות א').

ע"ס דסוף, דגלגלתא דא"ק
ד) ומהטבור ולמטה, אין אור העליון יכול עוד להתפשט שמה, מטעם הצמצום והמסך שבו, וע"כ אין שם אלא הארת או"ח בלי אור ישר, שאין בהם כח להתפשט, ומסיימות ע"כ את הפרצוף, כנ"ל (פרק ז' אות ב'). והנה נתבארו רת"ס דפרצוף הראשון של א"ק, הנקרא פרצוף גלגלתא.

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קעז

פ ר ק י'
מבאר פרצוף ב' דא"ק הנקרא ע"ב ובו ד' ענינים:
א. שאו"מ מזכך את המסך דבחי"ד לבחי"ג, ואור העליון שאינו פוסק מלהאיר הכה בו והמסך העלה או"ח והלביש הע"ס דאו"י עד חכמה. והוא הנקרא ע"ב דא"ק. ב. אין מקצת ברוחני וע"כ מטרם שקיבלה עביות דבחי"ג נזדככה לגמרי עד לשורש. ג. הזדככות לשורש מכונה עליה מטבור לפה. ד. אחר שקנה המסך עביות דבחי"ג בהיותו בשורשו בפה דגלגלתא חזר וירד למקומו למקום החזה דגלגלתא דא"ק ונעשה עליו זווג דהכאה, ויצאו
מפה (מחזה) דגלגלתא דא"ק ולמטה רת"ס דפרצוף ע"ב דא"ק.

האור המקיף מזכך את המסך דבחי"ד לבחי"ג
א) וכבר ידעת את חוק ההזדככות הנוהג בעביות שבכלי מלכות, אשר אע"פ שהעביות שבכלי המלכות, הוא הממשיך והוא הגורם, לכל שיעור הקומה שבפרצוף, מ"מ אחר שנמשך שם אור העליון ונתלבש בפרצוף, יש בטבעו של אור המקיף לזכך את העביות שבמלכות (כמ"ש היטב בהסת"פ ח"ב אות ע"ב ד"ה ובכדי), ולפיכך, אחר שנתלבש אור העליון בפרצוף גלגלתא דא"ק, הנ"ל, גרם הזדככות לעביות דבחינה ד', אשר במסך שבמלכות שבו, ויצא משום זה מסך חדש במלכות דבחי"ג.

יציאת ע"ס דראש בקומת חכמה, על המסך דבחי"ג
ב) ומתוך שאור העליון, אינו פוסק מלהאיר לנאצלים אפילו רגע (כמ"ש הרב בע"ח ש"ו פ"ז מ"ת), נמצא משום זה, אשר תיכף בזה הרגע, שנתחדש המסך שבעביות דבחי"ג, הנה תיכף מתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, שהמלכות מעלה או"ח ומלבשת לאור העליון. אלא, מתוך שנחסרה מדת עביות דבחי"ד, א"כ האו"ח הנדחה ועולה מהמלכות נתמעט משיעורו, ואינו מגיע עתה להלביש עד קומת הכתר כמקודם, אלא רק עד קומת חכמה.

הקומה של חכמה נבדלה לפרצוף בפ"ע, ונק' ע"ב דא"ק
ג) וכבר ידעת, אשר כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה בריחוק מקום, כן הרוחניים נפרדים זה מזה מפאת שינוי צורה המתחדש בהם, שמדת הריחוק משוערת בגדלו של השינוי שביניהם. וע"כ אחר שנתחדש ויצא המסך דבחי"ג, בתוך פרצוף גלגלתא דא"ק, עם הקומה החדשה של אור, הרי שינוי הצורה

הזה, מבדיל ומפריש את הקומה החדשה הזאת, לבחינה נבדלת בפני עצמה, וע"כ אנו מבחינים את הקומה החדשה הזאת, לפרצוף שני של א"ק, שנקרא פרצוף ע"ב דא"ק, אשר קומתו רק עד החכמה, כמבואר.

הע"ב דא"ק, יצא מזווג דהכאה במסך דבחי"ג, שנעשה בפה דפרצוף גלגלתא דא"ק
ד) והנה נתבאר אשר הסיבה והגורם, לאצילות הפרצוף השני דא"ק, הוא חוק ההזדככות, הנוהג תמיד בעביות המסך שבכלי מלכות, מפאת התלבשותו של אור העליון. אשר ע"כ, אחר שנשלמה התלבשות אור העליון בפרצוף הראשון דא"ק, שנקרא גלגלתא, נזדככה עביות דבחי"ד אשר במסך שבמלכות, למדת עביות דבחי"ג. וזווג דהכאה הזה הנעשה במסך דבחי"ג, שעלה לפה דגלגלתא דא"ק, האציל הפרצוף השני דא"ק בקומת חכמה, הנקרא פרצוף ע"ב דא"ק.

הזדככות העביות שבמסך עד בחינת עביות דשורש , נבחנת לעליה לפה דראש.
ה) אמנם אין הכונה, שתיכף אחר שנזדככה המלכות מבחי"ד, ועמדה בעביות דבחי"ג, נאצל ויצא שם פרצוף ע"ב, כי אין ענין מקצת נוהג ברוחני, ולא יתכן כלל, שמקצת עביות תזדכך מהמלכות, ומקצת עביות תשאר במלכות. אלא, כיון שהתחילה המלכות להזדכך, מוכרחת לילך ולהזדכך מכל עביותה, עד עמידתה בתכלית הזכות, שהיא כבחינת השורש שבה, אשר שם מתלבש אור הכתר, כנ"ל (פ"ו אות ד') עש"ה. ותדע, אשר דבר ההזדככות הזאת עד לשורש מכונה בשם עלית המלכות לכתר, או עלית הטבור

קעח חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

לפה דראש, כי הפה הוא כתר המלכות, והטבור הוא מלכות המלכות (כנ"ל, פ"ז אות ד').

עליה , פירושה הזדככות , וירידה , פירושה התעבות
ו) וכאן צריך שתזכור, אשר עליה פירושה הזדככות, וירידה פירושה התעבות, וכל הזך יותר נבחן לעליון יותר. וענין עמידת הע"ס כח"ב ז"א ומלכות דגוף הפרצוף, זה למעלה מזה, מפה עד הטבור, אין המדובר במקום מדומה ח"ו, אלא רק בענין זכות ועביות בלבד, באופן, שכתר להיותו הכלי היותר זך מכולם, נבחן שעומד בסמוך לפה של ראש הפרצוף, כלומר עליון מכולם. והמלכות שהיא העבה מכולם, נבחנת, שעומדת למטה במקום הטבור דגוף הפרצוף, כלומר תחתונה מכולם.

השואת צורת התחתון לעליון,
נבחנת לביאה במקום העליון
ז) ועם זה תבין בפשיטות, שבשעה שאנו אומרים, שהמלכות הלכה ונזדככה מהעביות דבחי"ד שבה, עד שנשארה זכה כמו בחינת השורש שלה, נמצא משום זה, שבאה באמת למקום השורש שלה, דהיינו הכתר שלה המכונה פה, כי להיותה זכה כמוהו, הרי נמצאת עמו במעלה אחת.

לאחר שהמסך עלה ונכלל בפה דגלגלתא, נתחדשה בו עביות, חוץ מבחינה אחרונה
ח) ולפיכך, בשעה שמזדככת המלכות לגמרי, ונשארה בבחינת שורש, נמצאת בזה, שעלתה למאציל שלה, דהיינו לפה דראש, משום שבחינת הפה דראש, הוא השורש לכל ההתפשטות הקודמת הזאת שמלמעלה למטה, ונכללת שם בזווג דהכאה הנוהג במלכות דראש. וע"כ נמצאת שוב המלכות, שחוזרת ומקבלת שמה, את בחינת העביות, שהיתה בה בראשונה בטרם שנזדככה, חוץ מבחינה אחרונה, שנאבדת ואינה חוזרת, משום, שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימו כמ"ש

במקומו, באופן, שע"י ההתכללות בזווג דהכאה שבפה דראש דגלגלתא, קיבלה רק עביות דבחי"ג בלבדה. ויצאו שם עליה ע"ס בקומת חכמה.

יציאת ע"ס דראש ע"ב ,
וירידתו במקום החזה דגלגלתא
ט) ואחר שבכלל המסך בזווג דהכאה בפה דראש דגלגלתא, ועביות שהיתה בו חזרה ונתחדשה, הוכר שהעביות שבו, היא בחינת עביות דטבור שלמטה מפה דגלגלתא ואין לה שייכות לפה דגלגלתא. והכרה זו נבחנת שהמסך נפרד מפה דראש גלגלתא ויצא ממנו, וירד, דהיינו שנתעבה, בעביות דבחי"ג בגוף דגלגלתא, הנקרא חזה. ומתוך שכבר היה כלול ממסך דעביות של ראש, מעת היותו בפה דגלגלתא, שוב נתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, גם בהיותו במקום החזה, ויצאו עליו ע"ס דראש בקומת חכמה. והוא חסר כתר, משום שמסך בעביות דבחי"ג אינו ממשיך רק קומת חכמה. והן הנקראות, הראש דפרצוף ע"ב דא"ק. ונמצא, שמקור הע"ס דראש דפרצוף ע"ב דא"ק, יצא בפה דפרצוף גלגלתא דא"ק, דהיינו בעת התכללות המסך בזווג דהכאה שבפה דגלגלתא. ואח"כ ירדו משם למקום החזה, ומזווג דהכאה שנעשה במקום החזה, יצאו ע"ס בקומת חכמה והלבישו את הגלגלתא דא"ק, מחזה ולמעלה עד סמוך לפה דגלגלתא, דהיינו עד החכמה דגוף דגלגלתא. ולא לפה ממש. כי הפה הוא כתר דגוף דגלגלתא, והראש דע"ב חסר כתר.

תור סוף דפרצוף ע"ב דא"ק
י) ואח"כ חזר האו"ח ההוא, והרחיב את המלכות לע"ס מינה ובה, ממנה ולמטה עד למלכות שבה, ויצאו כאן ע"ס דגוף, כנ"ל, המכונים ע"ס דתוך. ומשם ולמטה, נתפשטו ע"ס דאו"ח בלי או"י, שהן אור נקבה, המסיימות למדרגה כנ"ל. והנה נתבאר: ראש, תוך, סוף, דפרצוף ע"ב דא"ק.

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קעט

פ ר ק י " א
מבאר פרצוף הג' דא"ק הנקרא ס"ג דא"ק שהוא בקומת בינה, ובו ב' ענינים:
א. שאחר שנשלם ע"ב דא"ק חזר אור המקיף וזיכך העביות דבחי"ג לבחי"ב, ויצאו ע"ס דרת"ס בקומת בינה, והוא הנקרא ס"ג דא"ק. ב. שמתחילה עלה המסך שבטבור לשורשו
בפה כמ"ש בע"ב דא"ק.

הזדככות המסך דבחי"ג לבחי"ב.
אין הזדככות במסך דראש, אלא במסך דטבור
א) ואחר שנשלם פרצוף ע"ב דא"ק הנ"ל, נמצא ג"כ, אשר אור העליון המתלבש בו, וחזר דאו"מ וזיכך העביות שבו, ע"ד הנ"ל אצל פרצוף גלגלתא דא"ק (עיי"ש בפרק י' אות ד'). והיינו העביות דמסך שבמלכות דמלכות שלו, שהיא מלכות דגוף דע"ב, המכונה טבור כנ"ל, כי במלכות דראש המכונה פה, אינו נוהג הזדככות בשום פרצוף, להיותה משמשת ממטה למעלה, ואין האור מוגבל כלל בתוכה, ולפיכך אינו מזכך אותה, וזכור זה.

יציאת רת"ס דפרצוף ס"ג דא"ק
ב) ואחר שנזדככה המלכות דע"ב, המכונה טבור, מכל העביות שבה, דהיינו מעביות דבחי"ג, עד שנעשית זכה כשורש, נבחנת

שהמלכות עלתה למאציל שלה, דהיינו לפה דראש ע"ב דא"ק, שהפה הזה, הוא השורש והמאציל לע"ס דגוף דע"ב דא"ק, כנ"ל. וכיון שעלתה לפה, חזר השורש והשפיע לה העביות כבתחילה, חוץ מבחינה אחרונה, שנאבדת ואינה חוזרת (כנ"ל פ"י אות ט'), ונמצא שחזרה המלכות ונתעבתה שמה בעביות דבחי"ב, שאנו מכנים התעבות זו, בשם ירידה למקומה כבתחילה, דהיינו בחזה, בסמוך לטבור דע"ב דא"ק, שמשם באה (כנ"ל פ"י אות י'), ושוב נעשה שם זווג דהכאה, ויצאו ע"ס דראש בשיעור קומת בינה, כי האו"ח דבחי"ב אינו מגיע יותר מזה. ומשם ולמטה נתפשטו ע"ס דתוך, וע"ס דסוף (כנ"ל פ"י אות ט' י'). ופרצוף זה, נקרא פרצוף ס"ג דא"ק, משום שאין לו אלא קומת בינה. ועד"ז, יצאו שאר פרצופי א"ק.

פ ר ק י " ב
מבאר פרצוף ד' וה' דא"ק הנקראים מ"ה וב"ן דא"ק, ובו ד' ענינים:
א. מציאת מ"ה ב"ן וא"ק. ב. עביות נקרא הבל וה' בחינות שבה נקראות: מצח, עין, אזן, חוטם, פה. ג. בעביות דבחי"א והשורש דא"ק נתחברה הבחי"ד, וע"כ היה בהם
זווג דהכאה. ד. מ"ה וב"ן פנימיים וחיצוניים דא"ק.

מציאת מ"ה ב"ן דא"ק
א) ואחר שנשלם פרצוף ס"ג, חזר שוב האור המקיף וזיכך העביות דבחי"ב לבחי"א והאור העליון שאינו פוסק מלהאיר הכה בו והוציא עשר ספירות בקומת ז"א, הנקרא פרצוף מ"ה דא"ק, ונתפשט לראש תוך סוף. ופרצוף זה נקרא עולם הנקודים. וגם בו היתה הזדככות המסך כבפרצופין הקודמים

דא"ק, אלא שכאן נבחנת,ההזדככות לבחינת שבירת הכלים, משום שהיתה מעורבת בן עביות דבחי"ד, כמ"ש במקומו (כמ"ש הרב בחלק ד' אות ל"ו) ונשארה בו עביות דשורש. והנה אור העליון שאינו פוסק מלהאיר הכה בעביות דשורש ההיא ויצאו עשר ספירות בקומת מלכות, הנבחנות לפרצוף ב"ן דא"ק. והוא הנקרא עולם אצילות ובי"ע כמ"ש במקומו.

קפ חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

עביות נקראת הבל. וה' בחינות שבה, נקראות מצח, עין, אזן, חוטם, פה
ב) והנה נתבאר היטב ענין יציאת ה"פ א"ק זה מזה, הנק' גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. ותדע שה' בחינות מסכים האלו, נקראים ה' הבלים, כי עביות שבמסך מכונה בשם הבל. באופן, שפרצוף גלגלתא דא"ק יצא מהבל הפה, שהוא בחי"ד. ופרצוף ע"ב דא"ק יצא מהבל החוטם, שהוא בחי"ג. ופרצוף מ"ה דא"ק יצא מהבל העינים, שהוא בחי"א. ופרצוף ב"ן דא"ק יצא מהבל המצח שהוא בחינת כתר, דהיינו שורש העביות.

בעביות דבחי"א , והשורש, דא"ק , נתחברה הבחי"ד, וע"כ היה בהם זווג דהכאה
ג) ואין להקשות, הרי הבל העינים, שהוא בחי"א, עביותו קלושה ואינו מספיק לזווג דהכאה (כמ"ש הרב בחלק ג' אות פ'), ומכ"ש הבל היוצא מן המצח, שהיא עביות דשורש, שאינו מספיק לזווג דהכאה. והענין הוא, כי מטרם שנעשה הזווג על הבל העינים נתתקן שם דבר חדש, המכונה צמצום ב', שה"ס עלית בחי"ד לבינה, ומשום זה נתעבו על ידה בחי"א ובחינת השורש, עד שהיו מספיקות לזווג דהכאה, כמ"ש במקומו. ומה שעולם הנקודים שיצא מעינים נקרא ס"ג,

ועולם האצילות נקרא מ"ה החדש שיצא מן המצח, הוא משום שיש שם ב' קומות, זכר ונקבה, כי בעולם הנקודים נשאר רשימו דהתלבשות מבחי"ב שנתחברה עם הרשימו דעביות מבחי"א, ויצאה עליהן קומת ס"ג המכונה זכר. וכן בעולם אצילות נשאר רשימו דהתלבשות מבחי"א שנתחברה עם העביות דבחינת שורש. ומהתחברותן יחד יצא עליהן קומת מ"ה, המכונה זכר, כמ"ש במקומו. אבל מבחינת הרשימו דעביות, שהיא קומת הנקבה, לא היתה אלא קומת ב"ן. וע"כ נקרא מ"ה הזה, מ"ה החדש, לאפוקי מן קומת מ"ה שבנקודים, שהוא מ"ה הישן והקודם למ"ה הזה.

מ"ה וב"ן פנימיים וחיצוניים דא"ק
ד) אמנם אלו ב' קומות מ"ה וב"ן שיצאו בנקודים ובעולם אצילות, כבר אינן נחשבות למ"ה וב"ן דא"ק גופיה, אלא לבחינת חיצוניות דמ"ה וב"ן דא"ק. והוא משום שנתקנו בצמצום ב', וא"ק כולו הוא צמצום א'. אלא שב' קומות מ"ה וב"ן אלו נכללו בפנימיות א"ק, מטעם שעברו דרכו, ונקבעו בו, כי אין העדר ברוחני. ומ"ה ב"ן אלו שנכללו בא"ק נקראים מ"ה וב"ן דא"ק, או מ"ה וב"ן הפנימיים דא"ק, שעליהם מלביש עולם הנקודים ועולם האצילות.

פ ר ק י"ג
מבאר התלבשות הפרצופין זה בזה, ועוד, ובו ג' ענינים:
א. ההכרח שה' הפרצופין יצאו זה למטה מזה. ב. שטבור דעליון נעשה לפה דראש לפרצוף התחתון שלו. ונמצא כל פרצוף יוצא ממלכות דמלכות דעליון שנקראת טבור. ג. סדר
התלבשות הפרצופים זה בזה.

ההפרש בין ה' קומות זו למטה מזו,
לבין ה' קומות זו למעלה מזו
א) עתה תבין היטב, ההפרש בין הע"ס כח"ב ז"א מלכות, העומדות זו למעלה מזו, ובין ה' הפרצופין גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, העומדים זה למטה מזה. כי הע"ס כח"ב ז"א ומלכות, יצאו ונאצלו בעת עלית

המלכות למאציל, הנוהג בכל פרצוף ופרצוף מה' הפרצופין (כנ"ל פ"י אות ה'), כי ללידת פרצוף, מחוייב המסך והמלכות שבפרצוף הקודם, לעלות לפה דראש אשר שם, כדי לקבל עביות חדשה בצורה חדשה, אשר אז נעשה זווג חדש לפרצוף החדש. משא"כ הע"ס כח"ב זו"ן, שהן יוצאות בשעת הזיכוך

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קפא

של המלכות (כנ"ל פ"ו אות ה'), שאינן מקבלות עביות חדשה, אלא להיפך, שעולות ומזדככות בכל פעם יותר, והזדככות פירושה עליה, א"כ נאצלת בחי"ג למעלה מבחי"ד, ובחי"ב למעלה מבחי"ג, וכו'.

פה דראש התחתון מוכרח לצאת במקום החזה דעליון
ב) מה שאין כן באצילות הפרצופין, למשל, כשיוצא פרצוף ע"ב מפרצוף הגלגלתא, הרי המלכות דגוף דגלגלתא, מחויבת להתעלות למקום הפה דראש בגלגלתא, אשר שמה מקבלת עביות דבחי"ג מחדש (כנ"ל פ"י אות ח' ט'), אשר קניית העביות, פירושה, שחוזר למקומו לטבור דפרצוף גלגלתא כבתחילה, כמ"ש שם, שהזווג החדש דהכאה בבחי"ג, נעשה בהכרח במקום הטבור (המכונה עתה חזה כמ"ש לפנינו) דפרצוף הגלגלתא. הרי לעיניך, אשר המלכות דראש של פרצוף ע"ב, הוא במקום הטבור דפרצוף גלגלתא שלפי"ז נמצא תמיד, אשר מלכות דגוף דפרצוף העליון, נעשית למלכות של הראש לפרצוף התחתון ממנו, דהיינו, שטבור דעליון נעשה פה דראש התחתון.

ה"פ מוכרחים לצאת זה למטה מזה
ג) באופן, שפי הטבור דגלגלתא, נעשה לפה דראש ע"ב, ופי הטבור דע"ב נעשה לפה דראש הס"ג, ופי הטבור דס"ג, נעשה לפה דראש המ"ה. ופי הטבור דמ"ה, נעשה לפה דראש הב"ן. הרי, שה' הפרצופין, מחויבים לצאת זה למטה מזה, בהיפך מהע"ס הפרטיות שבכל פרצוף, היוצאות זו למעלה מזו.

כל פרצוף יוצא ממלכות דמלכות דעליון
ד) ומכאן יוצא לנו הכלל, אשר כל פרצוף נאצל מכח מלכות דמלכות שבעליון. כי נתבאר, אשר המלכות דגוף שבפרצוף

עליון, המכונה טבור דעליון, הוא המאציל של הפרצוף השני אליה, כי למשל, על ידי עלית טבור דפרצוף גלגלתא, אל הפה דראש הגלגלתא, נמצא שמקבל שמה עביות דבחינה ג' שעל זווגו נאצל ויוצא פרצוף השני, שנקרא ע"ב כנ"ל. והנה הטבור הזה דגלגלתא, הוא מלכות דמלכות דגלגלתא, כי הפה הוא מלכות והטבור הוא מלכות דמלכות כנ"ל, הרי, שהמלכות דמלכות דעליון, הוא השורש והמאציל של התחתון הימנו.

סדר הלבשת ה"פ א"ק זה על זה
ה) ועם זה תבין ג"כ סדר ההלבשה, שבה' פרצופין דא"ק. כי פה דראש הפרצוף ע"ב, עומד במקום הטבור דפרצוף גלגלתא, כנ"ל (באות ג') ונמשך ממטה למעלה, עד פה דראש דגלגלתא, כי שם נחשב לתכלית קומתו של ע"ס דראש הע"ב, מחמת הטבור דגלגלתא שעלה לשם, וקיבל העביות לצורך הזווג שלו כנ"ל (באות ב'), וע"כ אנו אומרים שע"ס דראש ע"ב, עומדות ומלבישות את הע"ס דתוך דגלגלתא, דהיינו מפה עד הטבור, כמבואר. באופן, שראש הפרצוף דגלגלתא, נשאר מגולה בלי התלבשות.

הטעם שאין התלבשות בראש
ו) ועד"ז ג"כ ע"ס דראש דפרצוף ס"ג, מלבישות לע"ס דתוך (דגלגלתא.) וכן ע"ס דראש הפרצוף מ"ה, מלבישות לע"ס דתוך הפרצוף ס"ג, וכו' עד"ז, דהיינו ג"כ מטעם הנ"ל, אצל הלבשת ע"ב לפרצוף גלגלתא, כי טעם אחד לכולן, שהרי כולן יוצאות בכח עלית טבור דעליון לפה דעליון, וע"כ מקום עמידת ע"ס דראש התחתון, במקום ע"ס דתוך דעליון, דהיינו מפה עד הטבור. ומפה ולמעלה דכל עליון, נשאר תמיד מגולה, בלי שום התלבשות.

קפב חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

פ ר ק י"ד
מבאר כי ב' צמצומים היו בעולמות.
שצמצום א' היה על המלכות לבדה, וט' ראשונות היו נקיות מכל צמצום. ובצמצום ב' נתערב הצמצום מבינה ולמטה דכל מדרגה. ובינה ותפארת ומלכות יצאו מכל מדרגה.

הסיום שנעשה במקום בינה נקרא פרסא
א) עתה נבאר הע"ס הנקראות ה' עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. וכאן צריכים לדעת ב' צמצומים שנעשו בעולמות. כי תחילה נעשה צמצום רק בכלי מלכות, שלא תקבל לתוכה אוך א"ס. וט' ספירות ראשונות היו נקיות מכל מסך וצמצום, כמ"ש בחלק א'. ומבחינה זו יצאו ג' פרצופין ראשונים בעולם א"ק, המכונים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, כמו שנתבארו לעיל בפרק י"ב. ואחר זה בפרצוף נקודות דס"ג הזה דא"ק, נעשה צמצום ב', אשר מלכות המסיימת את קו אור א"ס, שהיתה עומדת בנקודה דעולם הזה, עלתה למקום החזה דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, וסיימה שם את קו האור הא"ס, וחצי ת"ת ונהי"מ שמחזה ולמטה של הפרצוף נשארו ריקנים בלי אור. וכמו שנעשה סיום חדש על אור הקו בכללות במקום החזה של פרצוף נקודות דס"ג דא"ק, מחמת עלית המלכות לבינה דגוף הנקרא תפארת, כן נעשה בפרטות בע"ס של כל מדרגה ומדרגה, שמלכות של אותה מדרגה עלתה לבינה של אותה מדרגה, וסיימה שם את המדרגה, ובינה ותו"מ של אותה המדרגה יצאו לחוץ מן המדרגה, ונפלו למדרגה שמתחתיה. וסיום חדש הזה שנעשה בצמצום ב' במקום בינה או בתפארת, נקרא פרסא.

הפרסא הכוללת מפסקת בין אצילות לבי"ע
ב) ונדבר מבחינת פרסא הכוללת. אשר מלכות המסיימת שעמדה בנקודה דעולם הזה עלתה למקום החזה דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק וסיימה שם את אור הקו. והסיום הזה שנעשה במקום החזה, נקרא פרסא הכוללת. ובפרסא זו ולמעלה, יצא עולם האצילות. ומפרסא זו ולמטה דהיינו במקום שנתרוקן מאור הקו של הא"ס, יצאו, בסוד אור של תולדה, ג' עולמות בריאה יצירה עשיה.

באופן זה, שבמקום חצי ת"ת, יצא עולם הבריאה, ובמקום נצח הוד יסוד יצא עולם היצירה ובמקום מלכות יצא עולם העשיה. ואחר תקונים מיוחדים, מקבל עולם הבריאה על ידי מסך דבחי"ב מישסו"ת דאצילות. ועולם היצירה מקבל על ידי מסך דבחי"א מז"א דאצילות. ועולם העשיה, מקבל על ידי מסך דשורש העביות, ממלכות דאצילות.

אבי"ע הם ד' קומות חו"ב תו"מ
ג) ולפיכך נבחנים ה' העולמות בשם כח"ב תו"מ. כי עולם א"ק יש לו קומת כתר, דהיינו ע"ס דפרצוף גלגלתא דא"ק. כי כל עולם, נחשב שיעור קומתו על פרצוף הראשון שבו, כמו שיעור קומה שבספירות, שנחשב על ספירה עליונה שבו. ועולם האצילות יש לו קומת חכמה, דהיינו בע"ס דפרצוף א"א דאצילות הנחשב לפרצוף הא', כי עתיק הוא מרומם מאצילות. ועולם הבריאה יש לו קומת בינה, דהיינו ישסו"ת. ועולם היצירה קומת ז"א, ועולם העשיה קומת מלכות.

עיקר ההפרש מא"ק לאבי"ע, הוא: כי א"ק
הוא מצמצום א' ואבי"ע הם מצמצום ב'
ואצילות היא למעלה מפרסא הכוללת,
ובי"ע הם למטה מפרסא זו
ד) אמנם עיקר ההפרש שבין ה' העולמות האלו, הוא, מכח ב' הצמצומים, כי עולם אדם קדמון הוא מצמצום א', אשר קו א"ס מאיר בו עד לנקודה דעולם הזה. והט"ס שלו נקיות מכל מסך וצמצום. משא"כ ד' העולמות אבי"ע, הם מצמצום ב', אשר מבינה ולמטה דכל מדרגה מהם, כבר מעורבת הצמצום של המלכות, מטעם עלית מלכות לבינה דכל מדרגה כנ"ל. ועולם אצילות, אע"פ שהוא מצמצום ב', עם כל זה הוא נקי

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית קפג

מכל מסך וצמצום, משום שהוא נמצא מפרסא הכוללת ולמעלה, וע"כ מאיר בו קו אור א"ס עד סיומו, דהיינו עד הפרסא, שה"ס מקום החזה דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק כנ"ל. ועולם הבריאה, כבר נמצא מתחת הפרסא הכוללת, דהיינו אחר שכבר נפסק אור הקו מא"ס, ואין בו אלא אור של תולדה מן אור הקו. ועכ"ז להיותו עומד במקום חצי ת"ת דנקודות דס"ג דא"ק, ות"ת נבחן לבינה דגוף, כי כח"ב דגוף נקראים חג"ת. וע"כ הוא נתתקן להארת הבינה, שהוא ישסו"ת. ועולם היצירה, העומד במקום נה"י דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, שהוא בחינת ז"א, נתתקן לקבל הארת ז"א דאצילות. ועולם העשיה, העומד במקום מלכות דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק נתתקן לקבל הארת מלכות דאצילות.
ה) לפי"ז תבין שבא"ק, מטרם שנעשה צמצום ב', לא היה מסך ממש אלא בנקודה דעוה"ז, ששם הוא סיום רגלין שלו. וכל המסכים האמורים בא"ק שלמעלה מנקודה דעוה"ז אינם אלא פעולות של המסך הזה. ונודע שאין עביות המסך יכולה לעלות ממעלה למקום מציאותו אפילו משהו. באופן שרק ההשפעות של המסך בלבדן עולות למעלה ממקום מציאותו, אבל הן בלי עביות כלל. ולפיכך אין בא"ק שום עביות ומסכים כלל, אע"פ שהמסך שלו הוא עב ביותר מכל

העולמות, שהוא בחי"ד, כנודע. כי עביות זו מתחילה לפעול רק מסיום רגליו ולמטה שהוא בנקודה דעוה"ז בלבד.
ו) אמנם בעולם האצילות נעשה צמצום ב', ונתתקן הפרסא שבין אצילות לבי"ע, מחמת עלית המלכות דבחי"ד מנקודה דעוה"ז, למקום חזה דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, והפסיק שם את אור האצילות, שסיום החדש הזה נקרא פרסא, כמ"ש במקומו. ולפיכך נפסקו סיום רגלין דכל פרצופי האצילות במקום הפרסא הזו, כי אור א"ס אינו מאיר יותר, אלא אור של תולדה (כמ"ש בדברי הרב) ובפרסא הזו נמצא המסך דבחי"ג, המסיים רגלי א"א, מחמת התכללות הבחי"ד בפרסא וכן המסכים דשאר הפרצופין. ולפיכך מפרסא ולמטה כבר שולט כח המסך, שהרי הפסיק את אור העליון מא"ס. אבל מפרסא ולמעלה אין שם בחינת מסך כלל, אלא כל המסכים הנזכרים ממסך דסיום רגלין דאצילות ולמעלה, אינם אלא פעולות העולות מכח המסך דסיום רגלין של ה"פ אצילות, אשר אע"פ שמקבלים על ידי המסך דסיום רגלין כל הארותיהם, עכ"ז, אינם מקבלים מעביותו כלום, כי אין עביות המסך יכולה להתעלות למעלה ממקום מציאותו. ולפיכך אין מסך בכל פרצופי האצילות כלל וכלל.

פ ר ק ט"ו
מבאר ענין כתר ואבי"ע אשר בה' פרצופי אצילות ובכל המדרגות,

ובו ב' ענינים:
א. הפרסא שבחזה דאצילות, היא התכללות מן הפרסא הכוללת. ועל ידה מתחלק עולם האצילות עצמו לאבי"ע. ב. כמו שעולם האצילות נחלק לאבי"ע, מכח הפרסא הכוללת,

כך מתחלקת כל מדרגה ומדרגה לאבי"ע פרטיים.

א) עתה נבאר בחינות כתר ואבי"ע, שבה' פרצופי האצילות, אשר א"א הוא כתר, ואו"א עלאין, המלבישים את א"א מפה עד החזה שלו, הם אצילות. וישסו"ת המלבישים את א"א מחזה עד הטבור, הם בריאה. וז"א ומלכות, המלבישים את א"א מטבור ולמטה, הם יצירה ועשיה.

הפרסא שבחזה דא"א דאצילות, היא תכללות מפרסא הכולל, ועל ידה מתחלק עולם
האצילות עצמו לאבי"ע
ב) וטעם השמות האלו הוא, כי אחר שנחלק פרצוף נקודות דס"ג דא"ק על החזה שלו, אשר מחזה ולמעלה עומד עולם אצילות, ומחזה ולמטה עומדים ג' עולמות

קפד ח ל ק תלמוד עשר הספירות ש ל י ש י

בי"ע, שיצאו מקו אור הא"ס. כנ"ל בפרק הקודם נכלל זה גם בעולם אצילות עצמו, בסוד התכללות העליון מתחתון, וא"א, שהוא העיקר של עולם האצילות, כי כמו שכל קומת ע"ס נבחנת על הספירה העליונה שבה, כן כל עולם נבחן ע"פ קומת פרצוף הראשון שבו נחלק גם כן על החזה, שמחזה ולמעלה, נבחן לאצילות, ומחזה ולמטה לבי"ע שבאצילות. והפרסא שבמקום החזה דא"א, ה"ס התכללות מן הפרסא הכוללת העומדת תחת סיום כל האצילות. ולפיכך א"א עצמו, שראשו מגולה בלי התלבשות, נבחן לכתר. ואו"א המלבישים אותו עד החזה, שהם נקיים אפילו מבחינת ההתכללות של הפרסא, הם נבחנים לאצילות. אבל ישסו"ת, שכבר עומדים למטה מפרסא שבחזה דא"א, ששם נכללת הפרסא הכוללת, נחשבים לבריאה, וז"א, המלביש רק נה"י דא"א, נחשב ליצירה. ומלכות, המלבשת למלכות דא"א,

נחשבת לעשיה. ועם זה תבין איך ג' העולמות בי"ע, נקשרים בישסו"ת וזו"ן דאצילות, המלבישים מחזה ולמטה דא"א.

כמו האצילות נחלק לאבי"ע מכח התכללות הפרסא הכוללת, כך מתחלקת כל מדרגה
ומדרגה, לאבי"ע פרטיים
ג) ובזה יתבאר ג"כ ענין הע"ס דכתר ואבי"ע, הנוהגות בכל פרצוף ופרצוף שבפרצופי אבי"ע. כי כמו שנתבאר בכללות עולם אצילות, שהוא א"א, שנחלק על החזה, שהראש שלו כתר. ומפה שלו עד החזה, הוא אצילות. ומחזה עד הטבור הוא בריאה. ומטבור ולמטה הוא יצירה ועשיה. הנה נכלל זה בכל הפרצופים הפרטים שבאבי"ע, שבכל פרצוף פרטי שבהם, נבחן הראש לכתר. ומפה עד החזה, לאצילות. ומחזה עד הטבור, לבריאה. ומטבור ולמטה, ליצירה ועשיה.

תלמוד עשר הספירות קפה

חלק שלישי
לוח השאלות לפירוש המלות

א) מהו אבר.
ב) מהו אור הסתלקות.
ג) מהו אור המתמעט.
ד) מהו אור הפנים.
ה) מהו אור של תולדה.
ו) מהן אותיות נפרדות.
ז) מהן אותיות מחוברות.
ח) מהן אזנים.
ט) מהו אחור.
י) מהי אמא תתאה.
יא) מהו אמצעי.
יב) מהי אספקלריא.
יג) מהו אריך אנפין.
יד) מהו את.
טו) מהו בוהו.
טז) מהו בית.
יז) מהי בקיעה.
יח) מהי בריאה.
יט) מהו בשר.
כ) מהו גוף.
כא) מהו גידין.
כב) מהו גלגלתא.
כג) מהן ד' צורות.
כד) מהו דיבור.
כה) מהו דרך מעבר.
כו) מהו דרך צר.
כז) מהו דרך רחב.
כח) מהי הבדלה.
כט) מהו הבל.
ל) מהו הבל היוצא.
לא) מהי הויה מלאה.
לב) מהי הויה פשוטה.
לג) מהו היכל.
לד) מהו היכל עליון.
לה) מהי הכאה.
לו) מהי הסתכלות.
לז) מהי הסתכלות ב'.
לח) מהי הסתלקות.
לט) מהי הרחקה.
מ) מהי התלבשות.

מא) מהי התנוצצות.
מב) מהי התעבות.
מג) מהי התפשטות.
מד) מהי התפשטות ב'.
מה) מהו זנב לאריות.
מו) מהו זעיר אנפין.
מז) מהו חוטם.
מח) מהו חומר.
מט) מהו חותם.
נ) מהו חלון.
נא) מהי חקיקה.
נב) מהם יסודות.
נג) מהי יצירה.
נד) מהי כורסיא.
נה) מהו כח.
נו) מהם כלים גמורים.
נז) מהו כסא.
נח) מהו כתר.
נט) מהו לבוש.
ס) מהו מוח.
סא) מהו מיניה וביה.
סב) מהו מלבוש גמור.
סג) מהו מסך.
סד) מהו מסך סתום.
סה) מהו מקום החושך.
סו) מהו מקננא.
סז) מהו ניצוץ נברא.
סח) מהו ניצוץ קטן.
סט) מהי נפש.
ע) מהו נקב צר.
עא) מהי נקודה.
עב) מהי נשמה.
עג) מהו סמוך.
עד) מהי ספירה.
עה) מהו עולם.
עו) מהן עינים.
עז) מהו עצמות האור.
עח) מהי עשיה.
עט) מהו עתיק.
פ) מהו פה.

קפו חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

פא) מהו פועל.
פב) מהו פירוד.
פג) מהו פרצוף.
פד) מהי צורה.
פה) מהו צר מאד.
פו) מהו קדש קדשים.
פז) מהו קינון.
פח) מהן קליפות.
פט) מהי ראיה.
צ) מהו ראש.
צא) מהו ראש לשועלים.

צב) מהי רביעית דם.
צג) מהי רוח.
צד) מהי רוח דקה.
צה) מהו ריבוע.
צו) מהו ריח.
צז) מהי שבירה.
צח) מהו שורש.
צט) מהי שמיעה.
ק) מהם שרשי כלים.
קא) מהו תהו.

תלמוד עשר הספירות קפז

חלק שלישי
לוח השאלות לענינים

קב) למה אור א"ס מכה במסך שבכלי מלכות.
קג) מהו הפירוש שהאור בא דרך חלון ונקב בלי מסך.
קד) למה נבחן המסך שבמלכות דעליון למשפיע למדרגה שמתחתיו.
קה) מהו הגורם להתנוצצות האורות מהמסך ולמטה.
קו) מה פירושה של הארה דרך מסך.
קז) מהו ההפרש מדרך מעבר, לדרך התלבשות.
קח) מהו המובן של התלבשות בחכמה או התלבשות בבינה וכדומה.
קט) מהו אמת המדה של המסך.
קי) מהו המסך שבין אצילות לבריאה.
קיא) כיצד משפיע המסך דבחי"ב לבריאה, והמסך דבחי"א ליצירה.
קיב) למה נעשתה הבינה מסך סתום בבריאה.
קיג) למה הנקודה דמלכות דאצילות בוקעת ומשברת המסך.
קיד) למה ג"ר דא"א אינן בוקעות המסך.
קטו) למה העביות אינה מתגלה בבת אחת, זולת בסדר ד' מדרגות.
קטז) מה הן ב' הבחינות שבאור ההסתכלות.
קיז) ד' המדרגות שבעביות דאור ישר, אם מוגבלות כמלמעלה למטה ולמה.
קיח) מי גורם לד' הבחי' דאו"י שיהיו ניכרים ונתפסים במדרגה.
קיט) מאין באות ד' הבחינות באו"ח.
קכ) מהו ההפרש באו"ח, מטרם שנתלבש בו האו"י, לאחר שנתלבש בו האו"י.
קכא) מהי הסיבה להתפשטות ע"ס דראש, לבחינת גוף.
קכב) ד' הבחינות קומות דאו"ח המגבילות לאבי"ע, אם הן מבחינת ממעלה למטה ולמה.
קכג) למה העביות דבחי"ג עושה קומת חכמה.
קכד) איך באים זווגי דהכאה באח"פ.

קכה) למה ע"ס דאו"ח בלי או"י מסיים הפרצוף.
קכו) מהו ההבל היוצא מהמדרגה.
קכז) למה אין הבל ממש יוצא מעינים.
קכח) איזו מציאות נעשית בספירות מאור הסתכלות.
קכט) איזו מציאות נעשית בספירות מהבלי אח"פ.
קל) למה לא נעשית שום מציאות מאורות אח"פ.
קלא/א) מה הפירוש שבעולם האצילות אין מסך כלל.
קלא/ב) מהו ההבחן מאור עצמות לאור של תולדה.
קלב) למה נקראת כל קומה של ע"ס רק ע"ש הספירה האחת העליונה.
קלג) למה ב' המאורות זו"ן בקומה א'.
קלד) כיצד נעשה זווג דהכאה לצורך ע"ס דבריאה, ודיצירה.
קלה) כיצד מאיר א"ס באצילות.
קלו) למה אצילות אינה מקבלת למעלה מחכמה.
קלז) באיזה מלבוש מקבל עולם האצילות אור א"ס ב"ה. ועולם הבריאה? ועולם היצירה? ועולם העשיה?
קלח) למה מכונה ההתנוצצות מעליון לתחתון, בשם חותם ונחתם.
קלט) מאין נעשו הכלים.
קמ) למה האורות קדמו לכלים.
קמא) כיצד נעשים כלים דראש.
קמב) כיצד נעשים כלים דתוך.
קמג) כיצד נעשים כלים דסוף.
קמד) למה מחויב כל פרצוף בג' מדרגות ראש תוך סוף.
קמה) מהי עליית המלכות למאציל.
קמו) מי הוא הגורם לעליית המלכות למאציל.
קמז) מתי מתלבש אור א"ס בכלים.
קמח) למה ע"ס דראש אינן נחשבות לכלים.

קפח חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

קמט) כיצד נתהוו הכלים זה למעלה מזה.
קנ) למה לא נעשה כלי מבחינת העינים.
קנא) למה ג' בחינות ראשונות דאור ישר, אין בהן מבחינת כלי, רק בחי"ד לבד.
קנב) למה נקראות הרוח והנשמה אור.
קנג) מאין נמשכים השרשים לכלים.
קנד) מאין באים כלים גמורים.
קנה) איך ואיפה מתרשמים ג' הכלים דגופא: בינה, ז"א, מלכות.
קנו) כיצד מכונות ד' בחינות העביות של ראש.
קנז) מה הן בחינת המשכה, ובחינת קבלה, לאור יחידה.
קנח) מה הן בחינת המשכה ובחינת קבלה: לאור חיה? לאור נשמה? לאור רוח?
קנט) למה משתווים קומת כל הכלים בזווג דהכאה.
קס) מאין נמצאות ה' בחינות בכלי המלכות.
קסא) איך יכולה מלכות דראש להתרחב מינה ובה, עד לקבל בתוכה ע"ס מהראש.
קסב) עד היכן מתפשטות ע"ס דגופא.
קסג) למה חיה יחידה דכל פרצוף אין כנגדן כלים.
קסד) מה הם הכינוים: שבולת חזה טבור.
קסה) מתי מתמלאים הכלים דזה למעלה מזה באור.
קסו) למה אור יחידה מתלבש בגלגלתא ולא בפה.
קסז) למה אור חיה אינו מתלבש בחוטם.
קסח) איך נאצל הע"ב מן פרצוף גלגלתא.
קסט) איך נאצל פרצוף ס"ג מפרצוף ע"ב.
קע) מהו הגורם להזדככות העביות שבמלכות.
קעא) למה נעשה הזווג דהכאה לע"ס דראש התחתון, במקום החזה דעליון.
קעב) למה שורש כל פרצוף תחתון בפה דעליון.
קעג) למה מלביש הראש של פרצוף ע"ב, במקום מפה עד החזה שבפרצוף גלגלתא.
קעד) למה אין ראש דע"ב יכול להלביש

למעלה מפה דגלגלתא, וכן הס"ג לע"ב וכו'.
קעה) מה המה הכינויים שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל.
קעו) למה נפרדו הלבוש וההיכל מן הכלים הפנימיים, והיו למקיפים.
קעז) למה נרמזים ה' בחינות בשמות: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל.
קעח) למה נר"ן שהם תחתונים מתלבשים בבחינת שורש נשמה וגוף שהם עליונים.
קעט) כיצד מכונות ה' בחינות שבנשמה.
קפ) כיצד מכונות ה' בחינות שבגוף.
קפא) כיצד מכונות ה' בחינות שבלבוש.
קפב) כיצד מכונות ה' בחינות שבהיכל.
קפג) למה כל אחת מה' בחינות שבשנגל"ה, כלולה מכל הד'.
קפד) איזו בחי' ז"א ומלכות נמצאים לאחר צמצום ב'.
קפה) כיצד מלבישים שנגל"ה דעתיק דאצילות לא"ק.
קפו) מאיזה עולם מתחיל השורש לתחתונים.
קפז) איזה פרצוף א"ק נחשב לבחי' שורש לע"ס הכוללים.
קפח) למה חושבים פעם ד' בחינות ופעם ה' בחינות.
קפט) למה הע"ס אינן מתחילות מהכתר.
קצ) מה המה הע"ס הכוללים.
קצא) מה הם העולמות המרובים שלמעלה מאצילות.
קצב) מהו ההפרש, בין נרנח"י פרטים שבכל פרצוף, לה"פ: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שבכל עולם ועולם.
קצג) מהו ההפרש בין ה"פ לה' עולמות.
קצד) כיצד נקראים ע"ס דאו"י ואו"ח, היוצאים על ידי זווג דהכאה מפעם אחת.
קצה) ה' קומות היוצאות זו למעלה מזו, על שם מי נקראות.
קצו) למה מכונים ה"פ בשמות: ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן.
קצז) למה מכונה הגוף בשם ז' תחתוניות.
קצח) אם יש איזה הבחן בא"ק ואבי"ע מצד הד' בחי' דאו"י, ולמה?

לוח השאלות תלמוד עשר הספירות לענינים קפט

קצט) למה מכונים אבי"ע בד' אותיות הוי"ה.
ר) למה נק' כל בחינות שבאצילות, בשם נשמות, ודבריאה בשם גופין.
רא) מהו ההפרש מנקודה לספירה.
רב) מהו ההפרש מספירה לפרצוף.
רג) כמה בחינות עשר ספירות, מוכרחות לצאת, כדי להשלים מדרגה אחת.
רד) למה נקרא הכתר בשם א"ס.
רה) למה נקרא הכתר בשם אמצעי בין מאציל לנאצל.
רו) למה נקראים ראשי כל המדרגות בשם א"ס.
רז) מהו הפירוש, התלבשות א"ס בכתר, בחכמה? בבינה? בז"א? במלכות?
רח) למה צריכים לבחינה ממוצעת בין הבורא לנברא.
רט) למה הכתר אינו מכלל הע"ס ואינו נרמז באותיות הוי"ה אלא בקוצו של יוד.
רי) מהו השורש לד' בחינות בכח.
ריא) מהו השורש לד' בחינות בפועל.
ריב) למה נעשתה מלכות דמלכות דאצילות, לעתיק בעולם הבריאה.
ריג) מאיזו בחינה נקרא הכתר אני אחרון.
ריד) מאיזו בחינה נקרא הכתר אני ראשון.
רטו) מאין מקבל הכתר דבריאה, ומי הוא נחשב לשורש שלו.
רטז) למה נחשבות כל הבחינות שבא"ק לבחינות כתרים לבחינות שבאבי"ע.
ריז) למה חג"ת דא"א נחשבים לראש.
ריח) למה בחינת א"א אינה ניכרת בכל עולם.
ריט) למה נקראת המלכות אספקלריא דלית לה מגרמה כלום.
רכ) מה ענין ירידת נקודה, מעולם עליון

לעולם תחתון.
רכא) איך נתמעט הירח דהיינו מלכות דאצילות.
רכב) למה נבחנת הנקודה היורדת מעולם לעולם, שהיא מבחינת מציאותה עצמה.
רכג) למה הנקודה היורדת יונקת מכל העליונים אע"פ שהיא קטנה מכולם.
רכד) למה האו"י בכל המדרגות נמשך מא"ס ב"ה.
רכה) למה אין שום הבחן בד' הבחינות דאו"י, מראש הקו עד סוף עשיה.
רכו) למה האו"י אינו יכול לעבור מטבור ולמטה.
רכז) למה נחשבת תמיד המדרגה העליונה מאציל כלפי המדרגה התחתונה הימנה.
רכח) מה המה ב' השורשים הנבחנים להיות לכל בחינה.
רכט) כיצד מכונות הע"ס שקומתן שוה.
רל) למה מדור הקליפות בין העור ללבוש.
רלא) למה האו"פ שבעור גרוע יותר מבבשר גידין ועצמות מוחא שבפרצוף.
רלב) למה כל דבר שבקדושה עושה רושם.
רלג) עד כמה יכול האדם להשיג.
רלד) למה נפש דעליון נחשב לתחתון לבחינת רוח.
רלה) מאין באים נרנח"י דנפש.
רלו) מהו ההפרש בין: עולם, פרצוף, ספירה ונקודה.
רלז) מהו ההפרש בין, ע"ס דאו"י, וע"ס דאו"ח, וע"ס שקומתן שוה, וע"ס שזו למעלה מזו, וע"ס שזו למטה מזו, וע"ס של ראש, וע"ס של תוך, וע"ס של סוף, וה' בחינות שבכלי מלכות, וה' בחינות כלים בכח, וה' בחינות כלים בפועל.

קצ חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

לוח התשובות לפירוש המלות

א) אבר, אברים (ח"ג פ"ח אות א'):
הם הכלים של הספירות דגוף, דהיינו הנאצלים מהמסך דפה דראש ולמטה.
ב) אור הסתלקות (ח"ג פט"ו אות ו'):
או"ח, היינו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד ונדחה ממנה, ומסתלק למקומו.
ג) אור המתמעט (ח"ג ל"ד):
הע"ס דאו"י, בעברן להתלבש מהמסך ולמטה, נתמעט ערכן בשביל זה, ונבחנות לאור המתמעט.
ד) אור הפנים:
הוא אור החכמה.
ה) אור של תולדה (ח"ג פ"ח אות ט'):
היינו הע"ס דאו"י, המתנוצצות דרך המסך ולמטה.
ו) אותיות נפרדות (ח"ג פט"ו אות ד'):
כשמתלבשות העצמות בכלים, מכונות ד' הבחינות חו"ב תו"מ, בשם ד' אותיות נפרדות, על שם ההתלבשות של האורות בעביות של הכלים, מבלי משים, לשינוי צורה שביניהם, ושינוי הצורה הוא ענין הפירוד הנוהג ברוחנים. ועיין במלה "פירוד".
ז) אותיות מחוברות (ח"ג פט"ו אות '):
דבר הזדככות העביות, שבמלכות דמלכות, הנוהג בבחינת הגוף דכל פרצוף, שהאו"ח הולך ומסתלק על סדר המדרגה, עד שעולה למאציל, הנה הע"ס מכונות בעת ההיא, בשם אותיות מחוברות. על שם הזיכוך, שהכלים הולכים ומקבלים בכל פעם ביותר, שהזיכוך הזה מחברם ומקרבם אל השורש, כנ"ל באות ו', שהעביות גורמת פירוד, והזכות גורמת חיבור, ע"ש.
ח) אזן (ח"ג פי"ב אות ז'):
הוא קומת ע"ס דראש בבחי"ב, שהיא בינה.
ט) אחור (ח"ג פט"ו אות ו'):
כשהאור ישר, דהיינו אור החכמה, אינו מתלבש בכלי, מכונה אז הכלי, בשם אחור או אחוריים. וכנ"ל באות ד', אשר

אור החכמה נקרא בשם אור הפנים, לכן בהעדר אור החכמה מהכלי, מכנים אותו בשם "אחור".
י) אמא תתאה (ח"ג פ"ד אות ז'):
היא המלכות דאצילות.
יא) אמצעי (ח"ג פ"ה אות ד'):
הוא דבר המכריע והמחבר ב' קצוות הרחוקים זה מזה. ומכאן תבין בכל מקום, את השמות קו אמצעי, עמודא דאמצעיתא, הכולל ג"ס: דעת, ת"ת, יסוד, והבן.
יב) אספקלריא (ח"ג פ"ז אות ב'):
המלכות מכונה בשם אספקלריא, דלית לה מגרמה ולא מידי, או אספקלריא שאינה מאירה. והזעיר אנפין מכונה, בשם אספקלריא המאירה. ופירושו "מאור", כי הז"א והמלכות, מכונים ב' המאורות, שכל הארות התחתונים באות רק מהם, ולא מלמעלה מהם.
יג) אריך אנפין (ח"ג פ"ו אות ז'):
פרצוף הכתר נקרא "אריך אנפין", על שם עצמות אור החכמה שבו. והת"ת נקרא זעיר אנפין, על שם שיש בו רק הארה מועטת מאור החכמה. והשמות א"א וז"א, המה מקבילים זה לזה, שמיוחסים רק לאור החכמה שבפרצוף, כי החכמה נקראת אור הפנים, כנ"ל, והבן.
יד) את (ח"ג פי"ב אות ב'):
המלכות מכונה בשם "את", מפאת היותה כוללת כל האותיות מא' עד ת'. כי האותיות הן הכלים של הספירות, וכל הכלים מהמלכות המה.
טו) בהו (ח"ג פ"ו אות ג'):
בהו, הוא כינוי לאריך אנפין, והוא שם מקביל ל"תהו", שהוא כינוי לעתיק, שפירושו שלילת השגה, ו"בהו", פירושו גילוי השגה ולשון ישות, שהוא נוטריקון בו"הוא.
טז) בית (ח"ג פ"ה אות א'):
אותה בחינת ספירת המלכות, שנפרדה

לוח התשובות תלמוד עשר הספיות לפירוש המלות קצא

מהכלים הפנימיים, והיתה לכלי לאו"מ, מכונה בשם "בית" או "היכל", עיין כאן בלוח התשובות אות קע"ו.
יז) בקיעה (ח"ג פ"ז אות א'):
התגברות האור על מסך המגביל שעומד על דרכו, מכונה בשם "בקיעה". כלומר, שאינו משגיח כלל על הגבול שמלפניו, אלא שפורץ לו דרך, ומאיר מבעד לגבול ולמטה.
יח) בריאה (ח"ג פ"ב אות ג'):
חידוש "יש מאין" מכונה בשם "בריאה", והיות שהעביות שבכלים לא יכלה להגלות בעולם האצילות, אלא רק מקרקע עולם האצילות ולמטה, לכן משם ולמטה מכונה בריאה, ע"ש העביות שנתגלתה, כי העביות, שהיא בחינת "הרצון לקבל" אשר בנברא, היא בחינת "יש מאין", כי כל מה שיש במציאות, נבחן שנמשך הימנו ית' מבחינת "יש מן היש", כי אין לך נותן מה שאין בו, מלבד "הרצון של קבלה", שבהכרח אינו בו ית', כי ממי יקבל ח"ו, והבן זה.
יט) בשר (ח"ג פ"ה אות ג'):
בחי"ג שנקראת זעיר אנפין, מכונה בשם בשר. וכינוי זה נוהג בו, רק בהע"ס שקומתן שוה, שהי' בחינות הללו מכונות עבגע"מ: המלכות נקראת עור. והז"א נקרא בשר. והבינה נקראת גידין. והחכמה נקראת עצמות. והכתר נקרא מוחא. עיין כאן בלוה"ת אות רכ"ט.
כ) גוף (ח"ג פ"ח אות ו'):
ע"ס העוברות דרך המסך ולמטה, שהמלכות מתרחבת לע"ס מינה ובה, מכונות בשם "גוף". מטעם היותן עיקר כח הפרצוף, כי שם עיקר התלבשות העצמות בכלים. משא"כ בע"ס דראש, שממסך ולמעלה, אין שם התלבשות גמורה אלא רק שורשים להתלבשות.
כא) גלגלתא (ח"ג הסת"פ פ"ח אות ב'):
פרצוף הכתר. וכן הכלי ששם מתלבש אור היחידה, מכונה ג"כ גלגלתא.
כב) גידין (ח"ג פ"ה אות ג'):
כלי דבינה שבע"ס שקומתן שוה.

כג) ד' צורות (ח"ג פ"ו אות ד'):
העביות שבנאצל, כלומר, בחינת הרצון שבו, מכונות בשם כללות החומר של הנאצל. וד' הבחינות שבעביות הזאת, מכונות בשם ד' צורות.
כד) דיבור (ח"ג פי"א אות ב'):
המלכות של ראש, מכונה בשם פה, וע"ס העוברות דרכה ממנה ולמטה, על ידי התנוצצות המסך, מכונות בשם דיבור, כי כן מושפעים ובאים תמיד האורות מפרצוף לפרצוף, כמ"ש כאן תשובה קס"ח, עש"ה.
כה) דרך מעבר (ח"ג פ"ד אות א'):
ד' הבחינות יש להן תמיד יחס של סבה ומסובב, ואפילו באור ישר. כי בחי"א דאו"י, היא הסבה והמאציל לבחי"ב, ובחי"ב לבחי"ג וכו', וכל מדרגה שנחשבת למאציל כלפי המציאות של חברתה, הרי נחשבת ג"כ לבחינת מעביר אליה, מן הא"ס ב"ה, כל השפעתה לצורך קיומה. אמנם, כשהמדרגה משפעת לתחתונה, רק מבחינת מה, שהיא הסבה הקודמת אליה, נבחן זה להשפעה "דרך מעבר". ואם אמנם משפעת לתחתונה התנוצצות עם המסך שבה ממעלה למטה, נבחן זה, שמשפיעה אליה "דרך התלבשות".
כו) דרך צר (ח"ג פ"א אות ד'):
השפעה מצומצמת, נבחנת שמושפעת ב"דרך צר".

כז) דרך רחב (ח"ג פ"א אות ד'):
הוא השפעה בהרחבה.

כח) הבדלה (ח"ג פי"ב אות ד'):
בשעה שהע"ס מתנוצצות ועוברות דרך המסך ולמטה, הרי הן נעשות משועבדות לגבולים שבמסך, ואינן יכולות לינק מהעליון כלום, זולת על פי גבולי המסך. ונבחן ע"כ, שהמסך מבדיל אותן מהעליון, שאינו מרשה להן לינק משם לרצונן.
כט) הבל (ח"ג פי"א אות ד'):
האו"ח מכונה בשם "הבל".

קצב חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

ל) הבל היוצא (שם):
הוא האו"ח היורד מהמסך ולמטה.
לא) הוי"ה מלאה (ח"ג פט"ו אות ג'):
כמ"ש הרב בע"ח שער י"ח פ"א, וז"ל, שורש האורות ועיקרן, הוא ד' אותיות הויה פשוטים, בלתי מילואים וכו', אבל מילואם, הוא ביאור הויה, ויציאות אורותיהם לחוץ, עש"ה. פירוש, כי ה' פרצופין הם: כתר, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. ופרצוף הכתר הוא עיקרם ושורשם, וע"ס שבו מרומזות בד' אותיות הויה פשוטים, ומכונה הויה פנימאה, שמכל אות יוצא פרצוף לחוץ ממנו, ומלבישו: מהיוד דהויה דפרצוף הכתר, נמשך פרצוף החכמה, שד' אותיותיו ממולאות ביודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב. ומה' ראשונה, יוצא פרצוף הבינה, שד' אותיות הויה שבו ממולאות ביודין ואלף, כזה: יוד, הי, ואו, הי, וכו', לפיכך, פרצופי הכתר נרמזים ב"הויות פשוטות", ושאר ד' הפרצופים המלבישים עליו נרמזים ב"הויות מלאות", כנ"ל (ועיין כאן בהסת"פ).
לב) הוי"ה פשוטה (ח"ג פט"ו אות ג') עיין במלת הויות מלאות.
לג) היכל (ח"ג פ"ח אות ו') עי' במלת בית.
לד) היכל עליון:
ז' היכלות הם, והעליון שבהם נקרא "היכל העליון".
לה) הכאה (ח"ג פ"א אות ג'):
עיין או"פ כאן פ"א סעיף ע' ובפרק ב' סעיף ג'.
לו) הסתכלות (ח"ג פי"ב אות א'):
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במסך שבכלי המלכות להעלות או"ח, מכונה בשם "הסתכלות", משום שאור המתפשט מהא"ס ב"ה, נבחן תמיד לאור החכמה, המכונה אור עינים או ראיה או "הסתכלות".
לז) הסתכלות ב' (ח"ג פי"ב אות ה' ובאור פנימי אות ח') הוא:
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במלכות דגופא, דהיינו, שמזדווג בה

בעת הזדככות המסך ממדרגה למדרגה, עד שמוציא הע"ס דזה למעלה מזה, מכונה זה, בשם "הסתכלות ב' ".
לח) הסתלקות (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
בכל מקום שיש הזדככות העביות של המדרגה, יש עמה בשוה "הסתלקות" האור והשפע שבה, כי מדת "הרצון לקבל" שבמדרגה, היא העביות שבה, ומובן מאליו, שבהעלם הרצון לקבל, נעלם עמו כל השפע המקובל בה, כי אין כפיה ברוחניות.
לט) הרחקה (ח"ג פ"א אות ד'):
עביות דבחי"ב דאו"י, מכונה בשם "הרחקה", על שם שבוחרת באור חסדים, ומרחקת עצמה מלקבל אור חכמה, וכן לאחר הצמצום נבחנת בחינת "הרחקה" מחכמה גם בבחי"ד, כי כל הצמצום והמסך שבה, הוא רק כלפי אור החכמה.
מ) התלבשות (ח"ג פי"ב אות ג'):
כל אור צריך להתלבש בכלי ואין אור בלי כלי. עיין במלה "דרך מעבר".
מא) התנוצצות (ח"ג פ"ב אות ב'):
הארת האו"ח, מכונה תמיד בשם "התנוצצות" או ניצוצין.
מב) התעבות (ח"ג פ"א אות א'):
השגת "הרצון לקבל" במדה מרובה.
מג) התפשטות (ח"ג פ"א אות א'):
היינו האור העליון המתפשט לנאצל. אבל צריכים להבין בה, שהיא המשכה מבחינת הרצון שבנאצל ההוא, שממשיך אליו את "התפשטות" האור העליון לפי מדת ההשתוקקות שבו, כמ"ש זה היטב בח"א בד"ה המשיך, עש"ה, ובהסת"פ ח"ב, בד"ה עתה, ובכל ההמשך שם. ואין המדרגה נגמרת, אלא בב' בחינות התפשטות של אור א"ס, כמ"ש להלן במלת התפשטות ב'.
מד) התפשטות ב' (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
אין התפשטות האור העליון נגמרת להתלבש בכלים בפעם אחת, כי בכל גוף, דהיינו בע"ס הבאות מהמסך ולמטה, נוהג שם ענין הזדככות העביות

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לפירוש המלות קצג

כמ"ש באו"פ (ח"ג בד"ה ועל ידי) עש"ה, אשר אז מסתלקים כל האורות שבע"ס דגופא לשורשם, ונעשה זווג חדש במלכות דראש הנקרא "התפשטות ב' " כמ"ש להלן בלוה"ת אות קס"ח עש"ה, שהתפשטות ב' זו חוזרת וממלאת את הכלים דגופא וגומרת התלבשות העצמות בכלים לעליון, וגם מוציאה פרצוף חדש מחוץ הימנה.
מה) זנב לאריות (ח"ג פ"ז אות ה'):
סיום המדרגה העליונה מכונה בשם "זנב לאריות", כי זנב פירושו סוף וסיום, וכשנקודת הסיום יורדת למדרגה התחתונה, נעשית שמה לבחינת שורש, ומכונה שמה "ראש לשועלים". כי ע"ס שבמדרגה התחתונה כלפי עשר ספירות שבעליונה, נחשבות כשועלים כלפי אריות.
מו) זעיר אנפין (ח"ג פ"ד אות ה') עיין מלת אריך אנפין.
מז) חוטם (ח"ג פי"א אות ד'):
ספירת זעיר אנפין של ראש מכונה בשם "חוטם".
מח) חומר (ח"ג פ"ו אות ג'):
הרצון לקבל שבנאצל, נבחן לכללות ה"חומר" שבו. וד' הבחינות שבו נבחנות לד' צורות הרצון, המכונים חו"ב תו"מ, עי' להלן אות פ"ד.
מט) חותם (ח"ג פ"ח אות ט'):
האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, המלביש לע"ס של ראש, מכונה בשם "חותם". והמתנוצצים מהמסך ולמטה, לע"ס דגוף, נבחנים לנחתמים מהחותם ההוא.
נ) חלון (ח"ג פ"א אות ד'):
הוא בחי"ג של ראש, המלובש באו"ח.
נא) חקיקה (ח"ג פ"ז אות א')
"חקיקה" ובליטה, הם יחסים מקבילים בהבחנת השפע, כי בליטה, פירושה, שהשפע מרובה בספירות באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. והיפוכו הוא הבחן ה"חקיקה", שפירושה, שחסרון השפע בספירות ניכר שם ביותר, ולפיכך, ענין

החותם, שהעולמות נחתמים זה מזה, כנ"ל באות מ"ט, נבחן בחותם שאותיותיו בולטות ובחותם שאותיותיו חקוקות ושקועות, באופן: שחותם האצילות בולט, והבריאה הנחתמת ממנו היא חותם שקוע. והיצירה הנחתמת מהחותם השקוע של הבריאה, נעשית לחותם בולט. והעשיה הנחתמת מהחותם הבולט דיצירה, נעשית לשקועה. ונמצאות הע"ס דאצילות והע"ס דיצירה, נחשבות לבולטות. והיפוכן, הע"ס דבריאה והע"ס דעשיה, שנחשבות לשקועות וחקוקות.
נב) יסודות (ח"ג פ"ה אות א'):
ד' הבחינות שבעביות כלי המלכות, מכונות לפעמים ד' יסודות.
נג) יצירה (ח"ג פ"ג אות ג'):
קומת הע"ס הבאה ע"י זווג דהכאה במסך דבחי"א, מכונה בשם "יצירה".
נד) כורסיא (ח"ג פ"ד אות ד'):
עולם הבריאה מכונה כסא, ותרגומו "כורסיא". ועיין להלן אות נ"ז.
נה) כח (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. למשל, הגרעין של הפרי נבחן אשר הפרי כלול שם בגרעין, ב"כח", אבל לא בפועל ממש, אלא שעל ידי זריעה וצמיחה, יצא ונגלה הפרי, מכח אל הפועל ממש, ועד"ז, אנו מבחינים את המסך, בטרם שהתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, אשר הוא כלול מעשר הספירות ב"כח", ואחר שפגע בו אור העליון, והעלה ע"ס דאו"ח, שהלבישו לאור העליון, נבחן, שנגלו הע"ס דראש, בפועל ממש בבחינות שורשים לכלים, כנודע.
נו) כלים גמורים (ח"ג פ"ח אות ז'):
הע"ס המתנוצצות ומתפשטות ויורדות מהמסך ולמטה, נחשבות שיש בהן כלים גמורים, ומכונות ע"ס דגוף.
נז) כסא (ח"ג פ"ד אות ד'):
עולם הבריאה, מכונה עולם "הכסא" מלשון "כיסוי" והעלם, כי אור החכמה נעלם שם (כמ"ש כאן פ"ג אות ב'). גם

קצד חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

רומז, שהאורות דג"ר המושפעים שמה מעולם אצילות, המה רק בבחינת בינה, ומאירים שם רק בבחינת ישיבה, בדומה לאדם היושב על "הכסא", אשר הקומה שלו מתמעטת. והארת החכמה, מכונה בשם עמידה, כי בעמידה, נמצא שיעור הקומה על שלמותו.
נח) כתר (ח"ג פ"ו אות ז'):
היא הספירה הראשונה של הע"ס. ויש הרבה בחינות "כתר" כמ"ש.
נט) לבוש (ח"ג פ"ו אות ג'):
הוא בחינת ז"א שנפרד מאו"פ ונעשה לאו"מ, וכן כל פרצוף תחתון מכונה "לבוש" כלפי פרצוף עליון.
ס) מוח (ח"ג פ"ה אות ג'):
הוא ספירת הכתר אשר בע"ס שקומתן שוה.
סא) מיניה וביה (ח"ג פ"ד אות ו'):
דבר התפשטות והתרחבות המלכות של ראש ממנה ולמטה, לע"ס הנקראות ע"ס דגוף, מכונה "מיניה וביה", להורות, שכל אלו הע"ס, הן בחינות מלכות שבה: מכתר מלכות עד מלכות שבמלכות.
סב) מלבוש גמור (ח"ג פ"ד אות ה'):
המסך שבין אצילות לבריאה, המעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה מלבוש גמור, המגביל עשר ספירות ההן.
סג) מסך (ח"ג פ"א אות ג'):
הוא כח צמצום ודין שנתתקן במלכות, הדוחה את האור העליון מהתלבש בתוכה. ועי' בלוה"ת ח"ב אות מ"ג וזכרהו.
סד) מסך סתום (ח"ג פ"ד אות ה'):
כשהמסך, שבין אצילות לבריאה, מעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה למסך סתום, הסותם אותן מחכמה. עיין לעיל במלה מלבוש גמור.
סה) מקום חושך (ח"ג פ"ז אות ב'):
ספירת המלכות, שבבחינת הע"ס שקומתן שוה, שנקראת עור, נמצאת מסיימת את הארת הפרצוף, משום שהעור עצמו, דהיינו המלכות, אינה מקבלת לתוכה כלום מהאורות שבפרצוף ההוא, מפאת כח הצמצום שבה, וע"כ מסיימת את

הארות הפרצוף, וממנה ולחוץ נבחן ל"מקום חושך".
סו) מקננא (ח"ג פ"ד אות ד'):
הארה לפרקים, מכונה בשם "קינון" ו"מקננא", כדוגמת העופות הרובצות בקן לפרקים, בשעה שרוצות להוציא אפרוחים, ואח"כ מסתלקים משם.
סז) ניצוץ נברא (ח"ג פ"ה אות ה'):
בכל המדרגות, נבחנת העליונה למאציל והתחתונה השניה לה לנאצל. ובעולם הבריאה, מכונה העליונה לבורא, והשניה לה לנברא. והמלכות דמלכות העליונה, היורדת ונעשית ראש לתחתונה, כלולה מב' בחינות אור המלכות (כמ"ש להלן רכ"ב ע"ש), דהיינו מבחינת דבר מציאותה עצמה הנחשבת למאציל, או לבורא, ומבחי' שייכותה למדת התחתונה, הנחשבת לנאצל או לנברא. ובחינת מציאותה עצמה, מכונה ל"ניצוץ בורא". ובחינת התחתונה שבה, מכונה "ניצוץ נברא". וכבר ידעת, שאור המלכות, דהיינו או"ח, מכונה תמיד בשם ניצוצין.
סח) ניצוץ קטן (ח"ג פ"ה אות ה'):
החלק היותר קטן מאור המלכות, דהיינו מאו"ח, הנשאר בה מבחינת מציאותה, מכונה "ניצוץ קטן". ובאורות, מכונה זה בשם "רשימו".
סט) נפש (ח"ג פ"ה אות ו'):
אור המלכות, מכונה בשם נפש.
ע) נקב צר (ח"ג פ"א אות ד'):
המסך המעכב את האור העליון מלהתפשט, נבחן כמחיצה סתומה על האור, וכשהמסך נפתח ע"י זווג דהכאה, והאור העליון עובר בו ומתפשט למטה, נבחן שנעשה נקב וחור במחיצה הסתומה, שהאור העליון עובר בו. ובהתפשטות רחבה נבחן כחלון. ובהתפשטות קטנה, נבחן לנקב צר.
עא) נקודה (ח"ג פ"ז אות ב'):
היא בחינת המלכות והמסך שבה, בשעה שאין בה זווג ואינה מעלה או"ח, מכונה בשם "נקודה", כלומר, כמו נקודה שחורה, שאין בה שום לבנונית, ועד"ז

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לפירוש המלות קצה

אין בה אז שום אור, מחמת הצמצום הרוכב עליה. גם נקראת "נקודה", על שם הצמצום שהיה בנקודה האמצעית.
עב) נשמה (ח"ג פ"ט אות י'):
היא אור הבינה, אמנם בהתחלקות הע"ס מבחינת: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, נקרא אור החכמה בשם "נשמה" והבינה בשם גוף, שמבחינה זאת אין בפרצוף יותר מג' אורות נר"ן, כי חיה ויחידה נעשו למקיפים.
עג) סמוכה (ח"ג פי"ב אות ו'):
קרבת הצורה מבחינה לחברתה, נקרא שהיא "סמוכה" לחברתה.
עד) ספירה (ח"ג הסת"פ פ"ד אות ג'):
עשר ספירות דאור ישר המלובשות בע"ס דאו"ח, היוצאות ע"י זווג דהכאה בפעם א', נקראות בשם ספירה אחת, דהיינו על שם הספירה העליונה שבקומה ההיא, אע"פ שכוללת ע"ס באורך וע"ס בעובי.
עה) עולם (ח"ג פ"ח אות א'):
עיקר שם "עולם" מתחיל מפרצוף ב"ן דא"ק, שנקרא עולם הנקודים. ונקרא כן, על שם שנעלמו הז"א ומלכות דכלים פנימיים דבחי"ד, והיו לכלים לאו"מ, המכונים לבוש והיכל. ו"עולם", פירושו העלם. אמנם השם עולם נשאל לפעמים רחוקות, גם כלפי הפרצופין והספירות שקדמו לעולם הנקודים, והוא רק בדרך השאלה.
עו) עינים (ח"ג פי"א אות ו'):
הן הכלי דחכמה של ראש.
עז) עצמות האור (ח"ג פ"ח אות ט'):
העשר ספירות של ראש, נבחנות לעיקר ועצמות האור, ומפה של ראש ולמטה נבחנות לאור של תולדה מהאורות דע"ס של ראש, אמנם זה אמור מעולם הבריאה ולמטה.
עח) עשיה (ח"ג פ"ה אות א'):
הע"ס דקומת המלכות, שמקבלת מז"א. מכונה בשם עולם "עשיה".
עט) עתיק (ח"ג פ"ו אות ז'):
מלכות דמלכות דעליון נעשית לבחינת

עתיק בתחתון, והיינו מצד מציאותה עצמה, מבחינת ניצוץ בורא שבה, ובחינת ניצוץ נברא שבה (כנ"ל אות ס"ז), נעשה לבחינת אריך אנפין, ושניהם יחד הם פרצוף הכתר לתחתון.
פ) פה (ח"ג פי"א אות ה'):
מלכות של ראש מכונה "פה".
פא) פועל (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. עיין מלת כח.
פב) פרוד (ח"ג פ"י אות א'):
שינוי הצורה עושה "פירוד" והרחקה בין הרוחנים, וקרבת הצורה עושה בהם דבקות.
פג) פרצוף (ח"ג פ"ח אות ו'):
הע"ס דזו למטה מזו הבאות על ידי עלית המלכות למאציל, מכונות בשם פרצופים (כמ"ש בהסת"פ כאן פי"ג אות א').
פד) צורה (ח"ג פ"ו אות ג'):
ד' בחינות עביות שבמלכות הנקראות חו"ב תו"מ, מכונות ד' "צורות".
פה) צר מאד (ח"ג פ"א אות ד'):
השפעה מצומצמת מאד מכונה "צר מאד".
פו) קדש קדשים (ח"ג פ"ז אות ז'):
ההיכל העליון שבז' היכלות דבריאה, הכולל כחב"ד דבריאה, הנה הפנימיות שבהם, מכונה בשם קדשי קדשים.
פז) קינון עיין מלת מקננא.
פח) קליפות (ח"ג פ"י אות ב'):
עיין לעיל אות פ"ב, ששינוי הצורה מפריד ומבדיל ברוחניים, ותדע, שהפכיות הצורה מקצה אל הקצה, הוא מפרידם ומרחיקם מקצה אל הקצה, עד שאין יניקה כל שהיא ביניהם. וכבר ידעת, שהאור העליון נבחן בו רק הרצון להשפיע ולא לקבל אף משהו, וה"קליפות" הן בהפכיות הצורה ממש, דהיינו רק הרצון לקבל ולבלוע הכל, ואין בהן רצון של השפעה ולא כלום, ולפיכך נפרדות מחי החיים ונקראות מתים וכן כל הדבוק בהן, והבן.

קצו חלק תלמוד עשר הספיות שלישי

פט) ראיה (ח"ג פי"א אות ו'):
אור העינים, דהיינו אור החכמה של ראש, מכונה בשם ראיה.
צ) ראש (ח"ג פי"ב אות ד'):
הוא ע"ס דאו"י, המלובשות באו"ח העולה מהמסך ולמעלה, שפירושו התחלה ושורש. כי עדיין אינן נחשבות לכלים גמורים המתאימים לגמר התלבשותו של האור, אלא רק לשורשים בלבד.
צא) ראש לשועלים (ח"ג פ"ז אות ה') עיין מלת זנב.

צב) רביעית דם (ח"ג פ"ה אות ו'):
נפש דנפש נקראת בשם רביעית, להיותה בחי"ד, כנודע, והיא מתלבשת בסוד רביעית דם של המוח, דהיינו הכתר, שבע"ס דגוף שקומתן שוה, המכונה מוח. כי הע"ס ההן מכונות, עור, בשר, גידין, עצמות, מוח.
צג) רוח (ח"ג פ"ט אות י'):
הוא אור הז"א.
צד) רוח דק (ח"ג פי"א אות ד'):
הוא או"ח היורד מעביות דבחי"ב.
צה) ריבוע (ח"ג פט"ו אות ה'):
הזווגים דהכאה הנעשים על המלכות, בשעה שהולכת ומזדככת (כנ"ל אות ז') בסדר המדרגה, דהיינו: מבחי"ד לבחי"ג,

ומבחי"ג לבחי"ב, ומבחי"ב לבחי"א, ומבחי"א לשורש, הנה הזווגים האלו מכונים בשם "ריבוע", על שם ארבעת מיני הזיכוך שנעשים שם, כאמור.
צו) ריח (ח"ג פי"א אות ב'):
ז"א של ראש המכונה חוטם, הנה האור שבו, מכונה בשם ריח, כי ע"ס של ראש מכונות: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה.
צז) שבירה (ח"ג פ"ז אות א'):
ביטול הגבול שבמסך, מכונה בקיעה ושבירה. עיין במלה בקיעה.
צח) שורש (ח"ג פ"ט אות א'):
כל הבחינות שבכתר, נבחנות ל"שורשים" לספירות.
צט) שמיעה (ח"ג פי"א אות ב'):
היא אור הבינה של ראש, והכלי שלה נקרא "אזן".
ק) שרשי כלים (ח"ג פ"ו אות ד'):
הם הע"ס של ראש הנקרא כתר.
קא) תהו (ח"ג פ"ו אות ד'):
הכתר כולל ב' בחינות, הנקראות: ניצוץ בורא, וניצוץ נברא, ובחינת ניצוץ בורא שבו נקראת עתיק, ונקראת "תהו", על שם אפיסת ההשגה שבו בהחלט. ובחינת ניצוץ נברא שבו, נקראת אריך אנפין, ונקראת בהו, שמורה על שורש והתחלה להשגה אשר שם.

תלמוד עשר הספירות קצז

לוח התשובות לענינים

קב) משום שדרכו מאז מטרם הצמצום למלאות גם את הבחי"ד, לכן גם עתה רוצה למלאותה, ונמצא "שמכה במסך" המעכב בדרכו (דף פ"א אות ג' ובאו"פ שם אות ע').
קג) במקום שניכרת ההשפעה וההטבה של או"ח, מבלי שום עביות כלל, דהיינו באו"ח העולה מהמסך ולמעלה, נבחנות הבחינות שבו, בשם "חלון" ו"נקב" (פ"ד אות ב' ובאו"פ שם אות ח').
קד) כי ע"י הזווג דהכאה, הנעשה במסך דמלכות של ראש דעליון, המעלה או"ח מהמסך ולמעלה, חוזרים ומתנוצצים אותם האורות גם אל המדרגה שמתחתיו, ולפיכך נמצא "שהמסך שבמלכות דעליון, הוא המשפיע לתחתון". (פרק ד' אות ט' ואו"פ אות ש').
קה) כל שיעור קומה שהמלכות גורמת, ע"י האו"ח העולה ממנה, שיתלבש בראש, הרי זה נחשב לחלקה של המלכות עצמה, להיותה השורש למציאותו. וע"כ, כל הקומה הזו, שוב חוזרת ומתפשטת במלכות גופה דהיינו, שהמלכות עצמה מתרחבת לע"ס מינה ובה, ומקבלת אותה הקומה לג' בחינות עליונות שבה, עד למלכות שבה, שאינה ראויה לקבל מחמת הצמצום, ונעשתה ע"כ המלכות הזו לנקודה המסיימת, המכונה "טבור". (פ"ב אות ב' ובאו"פ שם אות ג').
קו) התנוצצות האורות דראש מהמסך ולמטה, כנ"ל באות ק"ה, נקראת "הארה דרך מסך" (פ"ב אות ב').
קז) המושפע ובא בדרך עילה ועלול שבד' הבחינות דאור ישר, כגון: בחי"ב המסובבת ועלולה ע"י בחי"א, ובחי"ג על ידי בחי"ב, מכונה זה בשם "דרך מעבר". והמושפע ובא דרך זווג ואו"ח, מכונה "דרך התלבשות" (פ"ד אות א'. ועי' או"פ אות א').
קח) ההתלבשות דע"ס דאו"י בע"ס דאו"ח, נקראת רק על שם הספירה העליונה שבאותה הקומה, אם היא כתר, נקראות כל הע"ס בשם כתר, ואם חכמה, נקראות חכמה וכדומה. (פ"ב אות י"ב ובאו"פ שם).

קט) עי' באו"פ פ"ג אות א'.
קי) המסך שבין אצילות לבריאה הוא הסיום רגלין דאצילות שנעשה מצמצום ב', מעלות המלכות שהיא בחי"ד לבינה דנקודות דס"ג דא"ק. ובחי"ד זו היא בפנימיות, ועליה מסך דבחי"ג שה"ס מלכות דמלכות דא"א, שהיא מלכות המסיימת רגלי א"א ועליו מסך דבחי"ב, שנקרא התלבשות בבינה. לצורך ע"ס דבריאה. וב' העליונות, כתר וחכמה נעלמים וגנוזים תוך הבינה שבהן. (פרק ג' אות ב').
קיא) הוא משפיע ממעלה למטה (באו"פ פ"ג אות ו').
קיב) משום שמשפיע מלמעלה למטה, נבחן "למסך סתום", כלומר, שהגבול שבו, הוא סגור, והע"ס שלמטה ממנה, אינן יכולות לינק מלמעלה מגבולו. משא"כ, כשהמסך משפיע ממטה למעלה, נבחן למסך פתוח, כי אין בכחו להגביל שם האורות, אע"פ שהוא מלביש באו"ח שלו, כנ"ל אות ק"ג. (פ"ד אות ג').
קיג) להיותה בחינת אצילות, ששורשה ממסך דבחי"ג, ואין מסך דבחי"ב שולט עליה, וע"כ "בוקעת ומשברת" אותו, כלומר, שכלפי דידה נחשב המסך הזה, לא לסתום כנ"ל אות קי"ב, אלא לפתוח, ואע"פ שיורדת מתחתיו, אינה נגבלת בכך, אלא יכולה לחזור לאצילות תמיד. (פ"ז אות א' ובאו"פ אות ג').
קיד) משום, שהמסך דבחי"ב ההוא, הוא השורש שלהם, והם למטה ממנו וכנ"ל אות קי"ב. (פ"ז אות א').
קטו) כי ב' הפכים המה מקצה אל הקצה, זה כולו להשפיע ולא לקבל כלל, וזה כולו לקבל, ואי אפשר לב' הפכים שיצאו זה מזה, אלא אם כן בדרך הדרגה, והבן. ולפיכך, אין האור יוצא מכלל מאציל להקרא בשם נאצל, עד שישתלשל בדרך ד' המדרגות: חו"ב, תו"מ, דאו"י כנודע.
קטז) הם או"י ואו"ח: כי אור הסתכלות המקובל, דהיינו בג' בחינות הראשונות:

קצח חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

חו"ב, ת"ת, הוא "בחינת או"י" שבו. ואור הסתכלות שאינו מקובל, אלא שנדחה לאחוריו דהיינו האור הראוי לבחי"ד, הוא "בחינת או"ח" שבו. (פי"ב אות ג').
קיז) גם בד' בחינות דאו"י נבחן, שהמלכות דעליונה נעשית לכתר לתחתונה: כי מלכות דבחי"א, נעשה לשורש וכתר דבחי"ב, ומלכות דבחי"ב, נעשה לכתר לבחי"ג. באופן, שבינה דאו"י מוגבלת בעביות דבחי"ב, שממעל לה במלכות דחכמה. וכן עביות דז"א, הוא ממעל לו במלכות דבינה. וע"כ נחשבות כל אחת, מד' הבחינות האלו, אשר העביות מגיעה להם ממעלה למטה. (ועי' בח"ב בהסת"פ ד"ה ועתה וע"ש בכל ההמשך).
קיח) האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, הוא גורם להתפיס האו"י במדרגה. (פי"ב אות ד').
קיט) כי ה' רשימות נשארו במלכות מאורותיה שבאין סוף ב"ה גם לאחר הצמצום. כי שם היה אור א"ס ב"ה ממלא לגמרי את הבחי"ד והיתה מקבלת שם כל האור הראוי לה' הבחינות שלה, ומאחר שהמסך מעכב עתה לכל אותו האור הראוי למלאות הרשימות הללו, הנה נמצא שיש באו"ח הזה ה' בחינות: כח"ב, תו"מ, הנידחים מה' הרשימות שבמלכות. ותדע שה' הבחינות הללו שבאו"ח, הן העולות ומלבישות לה' הבחינות שבאו"י (הסת"פ פ"ב אות ב').
קכ) נודע, שכל חידוש צורה, נחשב לתוספת על הצורה הראשונה, ולפיכך, אם בחי"ד שבמלכות נזדככה לבחי"ג, הרי זאת מלכות אחרת, שנתוספה על הראשונה, כי אין העדר ברוחני. אמנם, כח הצמצום שבמלכות דבחי"ד, רוכב ג"כ על המלכות החדשה דבחי"ג, ולפיכך, שייך בה זווג דהכאה. ועכ"ז, אינה נחשבת למלכות המסיימת, כמו המלכות דבחי"ד שבעליון, בטרם שהאו"י מתלבש באו"ח שלה, דהיינו, רק אחר שמתרחבת מינה ובה לע"ס דגופא, והאו"ח יורד להם ממעלה למטה, עם כל שיעור הקומה שהלביש בראש, עד למלכות דמלכות שנק' טבור, שאז נעשה הטבור לנקודה

המסיימת. והטעם הוא, כי הצמצום הראשון, לא היה אלא על כלי מלכות, שכבר הלבישה לאורות, כנודע (הסת"פ פ"ז אות ג').
קכא) עי' לעיל אות ק"ה.
קכב) הם ודאי הבחינות מלמעלה למטה, כי האו"ח שממטה למעלה אינו מגביל, כנ"ל אות קי"ב (באו"פ פ"ג אות ה').
קכג) כי ה' הרשימות כח"ב ז"א ומלכות הנמצאות בכלי המלכות (כנ"ל אות קי"ט), עומדות ממטה למעלה: כי בחי"ד היא כתר, ובחי"ג חכמה, ובחי"ב בינה, ובחי"א ז"א, והזכה לגמרי היא מלכות שבה. ומתוך שחסרה בה עביות דבחי"ד, נמצא, אשר אם אפילו קבלה את האור ישר לתוכה, לא היה לה מקום להמשיך ולקבל את אור הכתר, מחמת חסרון בחי"ד שבה, אשר ע"כ גם עתה, שהמסך דחה והחזיר את האור הזה, הרי לא דחה אלא רק מחכמה ולמטה, דהיינו השיעור שהיתה יכולה לקבל, וע"כ, אין האו"ח הזה יכול לעלות ולהלביש את הכתר, אלא רק מחכמה ולמטה, דהיינו כשיעור קומתו עצמו. ועד"ז, אם אין בה רק עביות דבחי"ב, נמצא שחסר בקומת או"ח של עצמו ב' הספירות, כתר וחכמה. ולפיכך, אינו יכול להלביש את הכתר וחכמה דאו"י, אלא מבינה ולמטה וכו' עד"ז. (הסת"פ פ"ב אות ב').
קכד) אע"פ שאור אח"פ הוא אור דחסדים, מ"מ נוהג בהם זווג דהכאה, משום שיש בהם הארת חכמה.
קכה) כי האו"ח בלי או"י אין בו השפעה כלום, ומכונה אור נקבה, שמקבלת ואינו משפעת כלום, וע"כ מסיים הפרצוף. (הסת"פ פ"ז אות ב').
קכו) או"ח היורד ממעלה למטה, מכונה הבל היוצא לחוץ.(פי"א אות ז'. ובאו"פ אות ח').

קכז) משום שאין הכאה בבחי"א, כי עביותה קלושה מאד. (פי"א אות ה').
קכח) האו"י ועיקר מציאותו של האו"ח, שניהם הם מאור הסתכלות, דהיינו אור החכמה, המתפשט מהא"ס שנק' כתר. ועי' לעיל אות קט"ז. ועיקר מציאותם של הכלים,

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לפירוש המלות קצט

הם ג"כ מאור הסתכלות, שהרי הם נעשים ע"י האו"ח, כנודע. (פי"א אות ו').
קכט) בחינת עביות שבכלים, שמקום גילויים הוא מהמסך ולמטה (כנ"ל אות קכ"ב), הם נעשים מהבלים היוצאים מאח"פ. (פי"א אות ז').
קל) כי אח"פ הם רק בחינות מלכויות: שהמלכות שעלתה לבחי"ג של ראש נקרא חוטם, והמלכות שעלתה לבחי"ב של ראש נקראת אזן, לפיכך, אין בהם אור ישר כלום, אלא רק או"ח היורד לבד, שנקרא הבל היוצא לחוץ, שמהם נעשה רק בחינת העביות שבכלים, וע"כ לא נעשה מהם שום מציאות, כנ"ל אות קכ"ט. (פי"א אות ז' ובאו"פ אות ח').
קלא/א) אין מסך בעולם אצילות, כי מסך פירושו שדוחה האור מלהתלבש בכלי, ובכל מקום שיש מסך הוא מפסיק את הארת אור העליון מלהאיר עוד. ועם זה תבין, שאין מסך ממש אלא בסיום רגלין של כל פרצוף, כי משום זה נפסק אור הפרצוף ומסתיים מדרגתו. אבל המסכים שלמעלה מסיום רגלי הפרצוף, אינם אלא פעולות העולות מן המסך דסיום רגלין, שבפה דראש עושה זווג דהכאה, ובחזה הוא מפסיק התלבשות דאור ישר. וכן בחינות הזדככות המסך הנאמרות בפרצוף, כל אלו אינן כלל מסכים ממש, שהרי אין מפסיקים כלל הארת מדרגת הפרצוף, אלא שהן פעולות העולות מכח העביות והקשיות שבמסך דסיום רגלין. ומה שאנו מכנים אותם מסכים הוא רק לשבר את האזן.
קלא/ב) האו"י המלובש בהאו"ח העולה עליהם ממטה למעלה, הם עצמות האור שבמדרגה. והאו"י המלובש באו"ח היורד מהמסך ולמטה, שנקראים ע"ס דגוף, הם בחינת "אור של תולדה" מע"ס של ראש. (פ"ח אות ט') האור שנמשך לתחתון מחמת שהטיב לעליון ה"ס אור של תולדה, ונקרא גוף. וכן ג' קוין דז"א הנמשכים לו מחמת דתלת מחד נפקי, נקראים גם כן אור של תולדה, ונקרא גוף.
קלב) משום שהאורות הקטנים בטלים בעליונים ואינם עולים בשם.

קלג) להיותן מבחינת ע"ס שקומתן שוה (פ"ז אות ב').
קלד) ע"י זווג דהכאה בקרקע האצילות יצאו ע"ס דבריאה, וע"י זווג דהכאה בקרקע דבריאה, יצאו ע"ס דיצירה. (פ"ב אות ב' ובאו"פ אות ג').
קלה) ע"י התלבשות אור א"ס בחכמה, דהיינו מזווג על המסך דבחי"ג. (פ"ג אות ד').
קלו) משום שהאו"ח הנדחה מהמלכות, אין בו אור הכתר, אלא רק מחכמה ולמטה, כנ"ל אות קכ"ג, ולפיכך אין בו במה להלביש את הכתר דאו"י ולקבל ממנו. (פ"ג באו"פ אות ב').
קלז) האצילות מקבלת במלבוש דהיינו או"ח, מבחי"ג שנק' חכמה. והבריאה, ע"י מלבוש דבחי"ב, שנק' בינה. והיצירה, ע"י מלבוש דבחי"א, שנקרא ז"א או ת"ת. והעשיה, מקבלת ע"י המלכות דיצירה. (פרק ג' אות ב' ואות ג').
קלח) כל הבחינות שהאו"ח מלביש ממסך ולמעלה לאורות של ראש, חוזר ומביאם ג"כ, בשעת התפשטותו ממסך ולמטה, לע"ס דגוף, ואף משהו לא יחסר. וע"כ, האו"ח הזה היורד ממעלה למטה, דומה לגמרי כמו "חותם", שכל מה שנחקק עליו הוא מעתיק על הנחתם ממנו, שהן עה"ס דגוף. ועד"ז, מכל עליון לתחתון, כנודע. (פ"ח אות ט' ובאו"פ אות ח').
קלט) עיקר מציאות הכלים נעשו, מאור ההסתכלות, כנ"ל אות קכ"ח, אמנם עוביותם וצורתם, נעשו ע"י או"ח היורד מאזן חוטם פה ולמטה, כנ"ל אות קכ"ט. (פי"א אות ז').
קמ) כי בהתפשט אור א"ס ב"ה לעשות כלים, נבחן שם ד' בחינות דאו"י כנ"ל, ונודע שג' בחינות חו"ב ז"א נחשבים לאורות, ורק המלכות נחשבת לכלי, ונמצא ע"כ האורות קודמים להכלים. (פי"ב אות ה' ובאו"פ אות ב').
קמא) על ידי האו"ח שממסך ולמעלה. (פי"ב אות ד').
קמב) על ידי הסתכלות באח"פ: כי בהזדככות הטבור לבחי"ג, נסתלק האור מהמקום שבין הטבור לחזה, כי בחי"ג דגופא

ר חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

מכונה חזה, ונמצא משום הזדככות הזו, עלתה המלכות של ראש מפה לחוטם, כי בחי"ג של ראש נק' חוטם, ונעשה שם זווג דהכאה על בחי"ג, והאו"ח היורד מהחוטם ולמטה נתפשט עד החזה.
ואח"כ, כשנזדככת גם המלכות דבחי"ג לבחי"ב, נמצא מסתלק האור, גם מהמקום שמחזה עד שבולת הזקן, כי בחי"ב דגופא נבחנת שם, ונמצא משום הזדככות הזו, עלתה גם המלכות של ראש, מהחוטם אל האזן, שהיא בחי"ב של ראש, ונעשה שם זווג דהכאה על המסך דבחי"ב, והאו"ח היורד מהאזן ולמטה, מתפשט עד שבולת הזקן.
ואח"כ, כשנזדככה גם המלכות דבחי"ב דגופא, שנק' שבולת הזקן, אל עביות דבחי"א, נמצא משום זה שמסתלק האור, גם מהמקום שמשבולת הזקן עד סמוך לפה, ומשום זה עלתה גם המלכות של ראש, מהאזן לעינים, דהיינו לבחי"א של ראש, ושם אין נוהגת הכאה (כנ"ל באות קכ"ז) וע"כ אין שם או"ח היורד למטה, ולכן אין שום כלי נעשה לאור החכמה.
ועד"ז כשנזדככה עד לשורש, ועלתה המלכות מעינים לגלגלתא, שהכתר של ראש מכונה גלגלתא, לא היתה שם ג"כ שום הכאה כנ"ל, ולכן אין שם או"ח היורד, וע"כ אינו יוצא כלי דכתר בגופא.
באופן, שאין כלים בגוף לא לחיה שהיא אור החכמה, ולא ליחידה שהיא אור הכתר, מטעם שלא נעשתה הכאה שם, בעת הזדככות המלכות, כמבואר. ואין כאן, אלא ג' כלים לבד, דהיינו: המלכות, שמקומה מחזה עד הטבור. והז"א, שמקומו משבולת ולמטה עד החזה. והבינה, שמקומה מתחת לפה עד לשבולת הזקן. וצריך שתדע כאן, שאין זווג דהכאה נוהג במלכות דגופא, אלא במלכות של ראש, דהיינו מפה ולמעלה. (הסת"פ פ"ו אות ה').
קמג) בהיות המלכות דגופא איננה יכולה לקבל מאו"י כלום, אלא רק או"ח לבד, ואו"ח בלי או"י אין לו התפשטות והשפעה, וע"כ מסיים הפרצוף. (הסת"פ פ"ז אות ה').
קמד) משום, שתחילת הכל צריכים לזווג דהכאה, המגלה את האו"ח שממטה למעלה,

לבחינת ע"ס של ראש ושרשי כלים. ואח"כ, כדי לגלות כלים גמורים, צריך האור חוזר להתפשט ממסך ולמטה, כנ"ל אות קמ"ב. ואח"כ, צריכים לע"ס המסיימות לפרצוף, שהן ע"ס דסוף. הרי שאין שום מדרגה נשלמת, זולת בג' הבחינות: ראש, תוך, סוף (הסת"פ פ"ה אות ד').
קמה) עליה פירושה הזדככות: וכשמזדככת המלכות דגופא לבחי"ג, נבחן שהמלכות עלתה לז"א. וכשמזדככת לבחי"ב, נבחן שעלתה לבינה. וכשמזדככת לבחי"א, נבחן שעלתה לחכמה. וכשמזדככת לבחינת שורש, נבחן שעלתה לכתר, שנקרא מאציל. (הסת"פ פ"י אות ז').
קמו) אור המקיף שנשאר מבחוץ לפרצוף ורוצה להאיר גם בפנימיית, הוא "הגורם להזדככות" (הסת"פ חלק ב' אות ע"ד ד"ה וטעם).
קמז) אחר הסתכלות הב' באורות אח"פ, (כנ"ל באות קמ"ב) הגורם שיסתלקו כל האורות מע"ס דגופא, הנה אח"כ, נעשה זווג חדש והתפשטות שניה שהיא חוזרת ומאירה וממלאת את הע"ס דגופא הנ"ל. וגם מוציא פרצוף חדש, המלבישו במקום ההוא. (ועי' לקמן אות קס"ח).
קמח) משום שעביות שבמלכות, אינה יכולה לעלות ממקום יציאתה ולמעלה אף משהו, שע"כ האו"ח העולה ממנה ולמעלה, נבחן עוד לבחינת אור, אלא כלפי האו"י נחשב ככלי, באופן, שמספיק רק להתפיס במדרגה, ולהיות שורש לכלים בלבד.
קמט) עי' לעיל אות קמ"ב.
קנ) עי' לעיל אות קמ"ב.
קנא) כי עיקר בחי' הכלי היא העביות, דהיינו הרצון לקבל שבנאצל, אשר זה לא נתגלה בשיעור המספיק רק בבחי"ד בלבד, וג' הבחינות הראשונות אין בהן שיעור מספיק, אלא שנחשבות רק לגורמות שתתגלה הבחי"ד, לפיכך נחשבות ג' הבחינות הראשונות לאור, ורק הבחי"ד בלבד נחשבת לכלי. (פי"ב אות ב').

קנב) עיין לעיל אות קנ"א.
קנג) מבחינת האו"ח העולה מהמסך ולמעלה.

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לענינים רא

קנד) מבחינת האו"ח היורד מהמסך ולמטה.
קנה) ע"י הזדככות המלכות דגופא (כנ"ל אות קמ"ב).
קנו) עביות דבחי"א דאו"י מכונה בשם "קבלה ע"י כתר", עביות דבחי"ב מכונה הרחקה. עביות דבחי"ג מכונה בשם חלון ונקב צר. עביות דבחי"ד מכונה חלון ונקב צר עם הרחקה. (פ"א אות ד').
קנז) ההמשכה היא בעביות דבחי"ד והקבלה היא בזך לגמרי כבחינת שורש.
קנח) לאור החיה, ההמשכה היא בבחי"ג והקבלה היא בבחי"א. לאור הנשמה ההמשכה היא בבחי"ב וגם הקבלה בבחי"ב, לאור הרוח ההמשכה היא בבחי"א והקבלה היא בבחי"ג. לאור הנפש ההמשכה היא ע"י ז"א והקבלה היא בבחי"ד.
קנט) משום שבאו"י, הזך יותר חשוב יותר וגבוה יותר ובאור חוזר הוא להיפך, שהעב יותר חשוב יותר, ולכן כשמלבישין זה לזה נמצאת קומת כולם שוה, כי היותר שפל באו"י הוא היותר גבוה באו"ח וכן להיפך.
קס) עי' לעיל אות קי"ט.
קסא) עי' לעיל אות קכ"א ואות ק"כ.
קסב) עד המלכות דמלכות שנק' טבור.
קסג) עי' לעיל אות קמ"ב.
קסד) שבולת, הוא מלכות דבינה דגוף. חזה, היא מלכות דז"א דגוף. טבור, הוא מלכות דמלכות דגוף. (עי' לעיל אות קמ"ב).
קסה) בהתפשטות ב'. עי' לעיל אות קמ"ז.
קסו) כי כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, וכל המקבל מוכרח לקבל בדבר היותר זך. כמ"ש בהסתכ"פ בחלק ב' אות פ"ו ד"ה והנה ע"ש כל ההמשך.
קסז) משום שאין אור החיה מקובל אלא בבחי"א, שהיא אור העינים, מטעם הנ"ל באות קס"ו.
קסח) כל פרצוף מתחייב להיות לו ב' בחינות שורשים בעליון ממנו, שהם כתר מלכות דעליון שנקרא פה, ומלכות דמלכות דעליון שנקרא טבור, כי על ידי עליית הטבור

דפרצוף הכתר אל הפה שלו, שפירושה שהמלכות דגופא נזדככה מכל עביותה ונשארת זכה כבחינת כלי דכתר, נבחנת בזה שבאה למקום הפה של ראש, להיותה זכה כמו הפה, כי מבחינת ממעלה למטה אין שום עביות בפה, כנודע.
ומתוך, שהפה הזה עומד ומשמש שם בבחינת מלכות של ראש המעלה או"ח ממטה למעלה, שמבחינת ממטה למעלה יש בו עביות דבחי"ד, נמצא הטבור שעלה לשם, שנכלל גם הוא בזווג הזה של הפה בבחינת ממטה למעלה, שפירושו, שנכלל מעביות הזו שנמצאת שם. אמנם הטבור אינו יכול לקבל לתוכו העביות דבחי"ד, כמות שהיא בהפה, מחמת העלמת בחינה אחרונה ממנו בכח הזיכוך, כמ"ש זה במקומו, וע"כ הטבור מקבל שם רק העביות דבחי"ג בלבד.
ותדע, שהתעבות הזאת שהשיג הטבור מהפה, מכונה בשם ירידה למקום החזה דפרצוף הכתר, כי אחר שנתעבה הטבור שהיא בחי' מלכות דגוף, שממעלה למטה, וקיבל לעביות דבחי"ג, הרי חזר ונעשה בזה, לבחינת מלכות דגופא, המכונה חזה. ונמצא, שעל ידי השגת העביות האמורה, יצא הטבור מבחינת הפה, וחזר וירד סמוך לטבור, דהיינו המקום, שהיה שם מתחילה בטרם שנזדכך, דהיינו במקום החזה. ולא ירד לטבור ממש, מחמת שלא נתעבה בבחי"ד, אלא בבחי"ג, כנ"ל, והחזה הוא מקום המלכות דבחי"ג דגוף דפרצוף הכתר.
והנה נשתנתה צורת הטבור, מחמת הזדככותו ועלייתו לפה, כי בטרם העלייה היה לו העביות דבחי"ד, ואחר שעלה וחזר למקומו, נמצא, שקיבל רק העביות דבחי"ג, ולפיכך נחשב עתה הטבור ההוא, לבחינת כלי מלכות חדשה. ונבחן משום זה, שיצא לחוץ מהפרצוף לגמרי דהיינו מפרצוף העליון שהוא פרצוף כתר.
ומתוך כך, נעשה ראוי לזווג דהכאה, ולהתלבשות ע"ס דראש, אע"פ שעומד במקום החזה דפרצוף הכתר, ואע"פ שהחזה, שהוא מלכות דגופא, אינה ראויה להכאה, כנ"ל (באות קמ"ב ד"ה באופן) להיותו מבחי'

רב חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

מלכות אחר שנתלבש בה האור מלמעלה למטה, כנ"ל באות ק"כ, עכ"ז, אין ההתלבשות ההיא נוגעת כלל לטבור הנ"ל שעלה וירד לשם, כי הטבור ההוא הוא בחינת מלכות חדשה, כנ"ל, אשר האור העליון עדיין לא נתלבש בה מעולם, וע"כ הוא ראוי לזווג דהכאה, כנ"ל אות ק"כ עש"ה ועי' להלן אות ר"י.
ולפיכך, התפשט אור א"ס ב"ה אל בחינת המלכות החדשה הזאת דבחי"ג, העומדת במקום חזה דעליון, וע"י הכאה במסך שבה, יצאו הע"ס דאו"ח והלבישו לאור העליון עד קומת חכמה, כנ"ל אות קי"ט שאו"ח העולה ממלכות דבחי"ג אינו יכול להלביש את הכתר.
באופן, שע"ס דראש החדש הזה, מלבישים לפרצוף הכתר, ממקום עמידת מלכות של ראש, דהיינו בחזה דפרצוף הכתר, עד מקום הפה שלו כי שם מקום שורשו העליון, כנ"ל כי לא יוכלו לעלות למעלה משורשם, ונמצא הראש דפרצוף הכתר נשאר משום זה מגולה.
ואח"כ, יורד האו"ח ומתפשט גם מהמלכות של ראש ולמטה, לע"ס דתוך, כנ"ל באות קמ"ב ולע"ס דסוף כנ"ל באות קמ"ג. והנה הראש תוך סוף הזה, נקרא פרצוף "ע"ב, הנולד ויוצא ע"י פרצוף העליון שלו",הנקרא פרצוף הכתר או פרצוף גלגלתא. (ועי' היטב בהסת"פ כאן פרק י' כל ההמשך).
קסט) כבר נתבאר לעיל שהגורם העיקרי ללידת פרצוף הוא חוק ההזדככות הנוהג תמיד בע"ס דגופא, מחמת התלבשותו של אור עליון בתוכם כמ"ש בהסת"פ כאן פרק י' אות א', ולפיכך אחר שנתלבש האור העליון בע"ס דגופא דפרצוף ע"ב, גרם גם כאן, להזדככות העביות שבמלכות דגופא שלו, שנקרא טבור דע"ב, ונזדכך על סדר המדרגה ממטה למעלה עד שנעשה זך כשורש, שנבחן לעליית הטבור דע"ב לפה שלו, והשיג שם עביות חדשה דבחי"ב, מחמת שבחינה אחרונה נעלמת תמיד בשעת הזיכוך, כנ"ל באות הקודם ד"ה ומתוך, עש"ה, וכאן בע"ב, שהעביות שלו מבחי"ג, נחשבת הבחי"ג לבחינה אחרונה, הנעלמת בכח הזיכוך.

ולפיכך השיג הטבור מתוך התכללותו בפה רק העביות דבחי"ב לבד.
והתעבות הטבור לבחי"ב, מכונה בשם יציאה מפה וירידה למקום החזה דע"ב, ששם מקום בחי"ב דגופא, משום שהטבור נחשב בו לבחי"ג והחזה לבחי"ב, ומהטעמים שנתבאר היטב באות הקודם, נעשה הזווג דהכאה מחדש במלכות החדשה הזאת, דהיינו בטבור דע"ב שעלה וירד לחזה, ונעשה ע"כ מקום החזה למלכות של ראש: שמחזה ולמעלה עד הפה דע"ב, נתפשטו הע"ס של ראש בקומת בינה, ומחזה ולמטה, נתפשטו הע"ס דתוך והע"ס דסוף. ע"ד שנתבאר באות הקודם. והנה הראש תוך סוף דפרצוף הזה, שקומתו הוא רק עד הבינה, נקרא פרצוף ס"ג.
קע) התלבשות העצמות בכלים גורמת תמיד הזדככות העביות שבמלכות. (פרק י' כל ההמשך).
קעא) משום, שהבחינה אחרונה נעלמת תמיד בכח ההזדככות והעליה לפה, וע"כ הטבור שעולה לשם ומקבל עביות חדשה, מפסיד תמיד, בחי' אחרונה שהיתה לו בטרם הזדככותו, שהיא המלכות הקודמת שלו, הנמצאת תמיד מטבור עד החזה דכל פרצוף. ולפיכך, כשיוצא מפה ויורד למקומו כבתחילה, נמצא יורד רק למקום החזה בלבד, ושם נעשה הזווג החדש, בשביל פרצוף השני לו התחתון, כנ"ל באות קס"ח ד"ה ותדע. ונמצא לנו משום זה, הכלל, שחזה דעליון הוא מלכות של ראש לתחתון, שנקרא פה לתחתון.
קעב) עי' לקמן אות ר"י.
קעג) עי' לעיל אות קס"ח.
קעד) משום, שהשורש העליון דכל תחתון, הוא הפה דראש העליון, כנ"ל באות קס"ט, וע"כ אינו יכול להתעלות למעלה משורשו.
קעה) המה כינויים, של כח"ב ז"א ומלכות הללו, אשר הז"א ומלכות מהם, נפרדו והיו לכלים מקיפים, ומורים על חסרון חיה יחידה אשר שם.
קעו) משום השיתוף דמדת הרחמים בדין, שפירושו עליית המלכות וכח הצמצום שבה, בתוך הבינה, ונתכללו שתיהן יחדיו.

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לענינים רג

ויצאו משום זה הז"א והמלכות הקודמים, למתחת נקודת הצמצום, ואינם יכולים לקבל שום אור, וע"כ נעשו למקיפים, שמקבלים האור אך מרחוק (פ"י אות ב').
קעז) הם מרמזים ביחוד, על ז"א ומלכות דבחי"ד, שנפרדו ונעשו למקיפים, שמחמת זה, מעולם הנקודים ואילך, נחסרו חיה ויחידה הפנימיים בכל הפרצופין.
קעח) משום, שהאור מקובל תמיד בכלים היותר זכים.
קעט) נרנח"י (פרק ה' אות ב').
קפ) מוח עצמות גידין בשר עור (שם).
קפא) כתונת מכנסים מצנפת ואבנט (שם).
קפב) בית חצר שדה ומדבר (שם).
קפג) מטעם הזדככות המסך, הנוהגת בכל מדרגה מהם.
קפד) ז"א ומלכות דבינה (או"פ פ"י אות א' ד"ה ובאמור).
קפה) שורש נשמה גוף דעתיק, מלביש לשורש נשמה גוף דא"ק, מחמת שלבוש והיכל דב"ן דא"ק נפרדו מהפנימיים דא"ק ואינם שם והיו למקיפים, וכן בכל הפרצופין שמשם ואילך (פרק י' אות ג').
קפו) מפרצוף ב"ן דא"ק ואילך, ששם נעשתה ההתחלה לשיתוף מדת הרחמים בדין.
קפז) פרצוף ב"ן דא"ק. משא"כ הפרצופין הקודמים, שהם מבחי"ד האמיתית, המה מיוחדים לעצמם לבדם, במה שאין בהם שיתוף דמדה"ר בדין, כמו בכל ע"ס הכוללות.
קפח) כי באמת, הן רק ד' בחינות, אלא, כשאנו מחשבים עמהם גם השורש שנקרא כתר, הן נחשבות לה' בחינות (פ"ז אות ט').
קפט) משום, שגם הכתר עצמו אין בו אלא שורשים של ד' הבחינות: חו"ב, תו"מ, וגם הוא מתחיל מחכמה (פ"ח אות ט').
קצ) ב"ן דא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (פ"ט אות א').
קצא) המה כולם נכללים בה' פרצופים דא"ק, כי הא"ק נחשב לע"ס הראשונות שיצאו בראש הקו לאחר הצמצום (ע"ח ש"ג פ"א).
קצב) נרנח"י הפרטים, המלובשים בספי'

כח"ב זו"ן דכל פרצוף, יוצאים ע"י זווגי דהכאות בדרך זיכוכה של המלכות, וע"כ המה עומדים זה למעלה מזה. אמנם ד' פרצופין: ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן, יוצאים על ידי עליית הטבור לפה, שקנתה שם עביות חדשה וירדה למקומה, כנ"ל באות קס"ח עש"ה, ע"כ החזה דעליון נעשה לפה של התחתון, ונמצאים עומדים זה למטה מזה (הסת"פ פרק י"ג אות א').
קצג) העולמות משונים זה מזה בשינויים מרובים, כמ"ש בחלקים הבאים, מה שאינם כלל בין הפרצופין. ואכמ"ל.
קצד) הן ע"ס שקומתן שוה, ומכונים: עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא.
קצה) הן נקראות נרנח"י, או כח"ב זו"ן, דהיינו ע"ש ספירה העליונה שבקומה.
קצו) יתבאר בחלקים הבאים, בע"ה.
קצז) משום שאין כלים אלא לבינה וזו"ן, שנקראים: שבולת, חזה, טבור. ונמצא שמשבולת ולמטה, שמשם מתחיל הגוף, אין שם אלא הכלי דז"א, והכלי דמלכות, שהם ז' ספירות, שהז"א כולל חג"ת נה"י, ועם המלכות, הרי הן ז' ספירות חג"ת נהי"ם.
קצח) אין שום הבחן במדרגות מצד ד' הבחינות דאו"י, להיותן תמיד בחינות התפשטות מא"ס ב"ה, כי אין שום חידוש אור בעולמות, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה כנודע.
קצט) כי ד' האותיות הוי"ה, הן רומזות לחו"ב תו"מ, וגם הספירות העליונות שבד' העולמות אבי"ע, הן חו"ב תו"מ, וע"כ נקרא כל עולם ע"ש הספירה העליונה שבו (פ"ח אות א').
ר) בשעה, שאנו רוצים להקביל העולמות המשותפים במדת הרחמים, כלפי פרצופי א"ק שאין בו השיתוף הזה דמדה"ר, אנו מכנים הספירות כח"ב תו"מ, בשם: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל. ונחשב בו כל בחינות הא"ק לשורש, וכל האצילות לנשמה, וכל הבריאה לגופין. וכשאנו מחשבים אמנם העולמות ביחסים עצמם, אנו מכנים אותם, בשם נרנח"י: שנמצא היחידה, בא"ק. והחיה, שהוא אור החכמה באצילות. והנשמה,

רד חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

בבריאה. והרוח, ביצירה. והנפש, בעשיה. וכבר ידעת, שביחס שנגל"ה, נמצאים העולמות אבי"ע חסרים מיחידה וחיה, כנ"ל אות קע"ז, ולפיכך אין באצילות אלא נשמה. ולכן נקרא כאן בשם נשמה כנ"ל (פרק ח' אות א').
רא) בחינת המסך והמלכות בטרם שנעשה הזווג דהכאה, מכונה בשם "נקודה". ואחרי שנעשה הזווג דהכאה, והלבשת הע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, אז נקראים יחד בשם "ספירה" (פרק ה' אות א' ופרק ז' אות ב').
רב) עיין לעיל אות קצ"ב.
רג) ע"ס של ראש וע"ס של תוך, כמ"ש לעיל באות קמ"א וקמ"ב. וע"ס של סוף, באות קמ"ג.
רד) משום שהמלכות דראש, הנקראת כתר, אינה מסיימת ואינה עושה הסוף על האור, אלא להיפך, שנעשית להתחלה ושורש לכל האורות שבפרצוף (פרק א' אות ד').
רה) משום שיש בו כח מאציל וכח נאצל כלהלן אות ר"י.
רו) משום, שהמלכות של הראש אינה עושה סיום על האור, אלא להיפך, שעושה התחלה לאור ע"י האו"ח העולה ממנה (כנ"ל אות ר"ד).
רז) כשהע"ס דאו"י, מתלבשות באו"ח העולה מזווג דהכאה במסך דבחי"ד המלבישו לאו"י עד הכתר, נקרא "התלבשות א"ס בכתר". ואם קומת האו"ח היא מבחי"ג, נקראת "התלבשות א"ס בחכמה". ואם היא מבחי"ב, נקראת "התלבשות א"ס בבינה". ומבחי"א, נקראת "התלבשות א"ס בז"א או בת"ת". ואע"פ שיש בכל התלבשות, ע"ס דאו"י ואו"ח, מכל מקום, כל התלבשות נקראת רק ע"ש הספירה העליונה שבקומה (פ"ג אות ד').
רח) משום שרחוקים זה מזה כרחוק שמים מן הארץ, ואי אפשר שיצאו זה מזה אלא ע"י אמצעי המחברם (פרק ו' אות ד').
רט) כי מיחס ניצוץ בורא שבו אין לו כלום מבחינת שבתחתון, כלהלן באות שלאחר זה.
רי) זה הכלל, כשהתחתון עולה למקום העליון, הריהו לגמרי כמו העליון גופו,

ושניהם נעשים כגוף אחד ממש. שהרי כל ההבדל והפירוד הרוחני הוא רק מפאת שינוי הצורה שביניהם, ששינוי הצורה שנתהוה ברוחני, מחלקו לשנים. וכשאתה אומר תחתון ועליון, פירושו, מדרגה זכה ומדרגה עבה, כדמיון הטבור והפה, שמשום שינוי הצורה של העביות שבטבור, להיותו מבחינת ממעלה למטה, נחשב לנבדל לעצמו מהמדרגה הזכה שנקראת פה, ושפל ממנו, ומכונה תחתון הימנו.
ולפיכך, כשאתה אומר, שהטבור עלה לפה, הרי פירושו, שנזדכך לגמרי כמו הפה, וא"כ, הם שבים להיות אחד ממש, כי אין ביניהם שום דבר, שיעשו אותם לשתי בחינות. אמנם, משום ההתכללות והיחוד הזה, נמצא, שנכלל ג"כ הטבור מהעביות הנוהגת בפה, דהיינו העביות שממטה למעלה שיש שם, כנ"ל באות קס"ח, להיותם גוף אחד.
ואז, נתעוררו הרשימות שנשארו בו בטבור מקודם הזיכוך, שהרשימות הללו, הן מבחינות ממעלה למטה, והן נשתתפו ונתחברו עתה, עם העביות שממטה למעלה שבפה עצמו, ושוב נולדה מזה צורה חדשה בטבור, שונה מצורת הפה, ושפל הימנו בהרבה: כי העביות שממטה למעלה הנוהגת בפה, נבחנת לבחינת א"ס, כנ"ל אות ר"ו, מפני שעדיין לא נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה לאו"י, כנ"ל באות ק"כ, אמנם עביות שממעלה למטה, שפירושו, שכבר נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה, הרי כח הצמצום רוכב עליה בכל תוקף (כנ"ל באות ק"ך).
אלא, בהיות הרשימות שבטבור שקטות, דהיינו בעת שנטהרו לגמרי מכל עביותן, נחשבות שם כמו שאינן במציאות כלל, אמנם עתה, שנכלל הטבור בפה ונתעבה הימנו, אע"פ, שהיא רק עביות מבחינת ממטה למעלה, אמנם הרשימות השקטות והנחות שבטבור, קמו משום זה לתחיה, והוכר שוב משום זה בטבור, בחינת הממעלה למטה שלו בשיעור מסוים, ונעשה שוב שינוי צורה בין הפה לטבור, כי ניכרת שפלותו. וזה מכונה, בשם יציאה וירידה מהפה ולמטה, למקום

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לענינים רה

בחי"ג דגופא כנ"ל, באות קס"ח, והבן זה.
ולפיכך, גם אחר ירידת הטבור מפה ולמטה למקומו בגופא דעליון, נמצאות בו בהכרח, ב' מציאויות, דהיינו העביות שבו, והרשימות שבו. והנה מציאות העביות שבו, היא לגמרי מהפה דעליון, דהיינו העביות שממטה למעלה, שהטבור השיג ולקח הימנו, ע"י התכללותו עמו לגוף אחד כנ"ל. אמנם, מציאות הרשימות שבו, הרי זאת חלקו של הטבור עצמו, דהיינו של התחתון עצמו.
ותדע ששתי המציאויות הללו, מכונות: ניצוץ בורא, וניצוץ נברא. כי מציאות העביות שבו מכונה ניצוץ בורא, להיותו לגמרי מהפה של העליון, והעליון כלפי התחתון, מכונה תמיד מאציל או בורא. ומציאות הרשימות שבו, מכונה ניצוץ נברא, כי התחתון נקרא נאצל או נברא כלפי העליון, כנודע.
וניצוץ בורא האמור, נבחן לשורש לתחתון בכח ולא בפועל, כי הוא ודאי כל השורש העיקרי של התחתון, כי אם לא היתה בו העביות ההיא בטבור, אז לא היה עליו שום זווג דהכאה, אחר שכבר נזדכך לגמרי כנ"ל, אלא מתוך שקיבל העביות מהפה, כנ"ל, נעשה ראוי ומוכשר להכאה, ולהוציא ע"ס בקומה חדשה לפרצוף תחתון, כנ"ל באות קס"ח. הרי שניצוץ בורא האמור, אע"פ, שהוא כל השורש לתחתון, מ"מ עדיין אינו נבחן לשורש בפועל, כי עיקר התחתון הוא, ממציאות הטבור שעלה לפה וחזר וירד משם ולחוץ, כנ"ל אות קס"ח ולפיכך, רק הניצוץ נברא שבו, דהיינו רשימותיו של הטבור, שנתעוררו ונתעבו מחמת העביות שבפה, רק הן בלבד נחשבות לשורש ד' הבחינות בפועל ממש. להיותן עצם מציאות התחתון כמבואר. (פרק ה' אות ו' ופרק ו' אות ד').
ריא) מבואר היטב לעיל בדיבור הסמוך.
ריב) קרקע אצילות הוא בחינת פה דראש של העליון בערך הבריאה. (כמ"ש בע"ח שמ"ז סוף פרק ב') ויש גם שם, בחינת עליית הטבור לפה, שנתעבה בפה ההוא וחזר וירד למקומו, ונעשה מלכות של ראש הבריאה, דהיינו שנעשה עליו זווג דהכאה, והתלבשות ע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, כנ"ל אות

קמ"א, ולפיכך גם כאן נמצאות ב' המצאויות כנ"ל, באות ר"י, שהן: ניצוץ בורא, וניצוץ נברא, אשר ניצוץ בורא, שהיא העביות שממטה למעלה מפה דעליון, (כנ"ל באות ר"י ד"ה ותדע עש"ה) היא נבחן למלכות דמלכות דאצילות, שירדה ונעשתה עתיק לבריאה, "לבחינת שורש בכח". וניצוץ נברא, שהיא הרשימות כנ"ל, נבחנות שנעשה אריך אנפין דבריאה, שהיא בחינות "שורש הד' בחינות בפועל" ממש.
ריג) מבחינת ניצוץ בורא נק' אני אחרון (פ"ז אות י').
ריד) מבחינת ניצוץ נברא נקרא אני ראשון (שם).
רטו) אע"פ שהמלכות דעליון היא המשפעת כל הע"ס דתחתון, מ"מ נבחן שכל בחינה נוטלת בדיוק שכנגדה בעליון: כי הכתר דתחתון נמשך מכתר דעליון, והחכמה דתחתון מחכמה דעליון, והבינה שבתחתון מהבינה דעליון, וכו'. אלא שהמלכות דעליון מעתיקה אותם ומביאתם לתחתון, על ידי האו"ח שלו (פרק ח' אות י').
רטז) להיות בו העביות דבחי"ד, שקומת האו"ח שלו עולה ומלביש עד הכתר דאו"י (פ"ט אות ו' ואות ח').
ריז) זה יתבאר בשיעורים הבאים בע"ה, ואכמ"ל.
ריח) להיותו בחינת כתר וראש, והגוף שלו נעלם ומלובש בד' הפרצופין: ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן (פ"י אות ה').

ריט) משום שנעשה עליה הצמצום, ואינה מקבלת מקבלת או"י כלום. ונודע שהע"ס דאו"י הן העצמות ועיקר האורות, ולפיכך נבחן, שאין לה שם הארה משורשה ועצמותה, כלומר, מצד שהיא מלכות דאור ישר. אלא רק ע"י זווג דהכאה, נעשית לכתר דאו"ח, וע"כ מכונה אספקלריא דלית לה מגרמה ולא מידי. מגרמה, פירושו מעצמותה, דהיינו מצד שהיא מלכות דאור ישר, לית לה שום הארה משם, כמבואר (פ"ז אות ב').
רכ) בחינת ניצוץ בורא היורד להיות עתיק בתחתון. (כמ"ש היטב לעיל באות

רו חלק תלמוד עשר הספירות שלישי

ר"י) ה"ס הנקודה היורדת מעליון לבחינת ראש להתחתון (פ"ז אות ב').
רכא) יתבאר בחלקים הבאים בע"ה.
רכב) עי' לעיל אות ר"י.
רכג) להיותה בחינת מלכות דעליון, דהיינו פה המעלה או"ח ומלביש לכל הע"ס דאו"י, ומתפיסם בפרצוף. וחוק הוא בעליונים, שכל מדרגה הגורמת תוספת אור לעליונים, הרי כל תוספת אור ההוא חוזר ומושפע, למדרגה שגרמה אותו. ולפיכך, מתוך שהמלכות בסגולת האו"ח שבה, מתפיסה לע"ס דאו"י בפרצוף, ע"כ חוזרות כל הע"ס ההן ומושפעות במלכות ההיא, ונמצא שהמלכות, אע"פ שהיא תחתונה שבע"ס מ"מ היא מקבלת ויונקת מכל הע"ס כולן. ועי' בהסת"פ פרק ט' אות ב' (פ"ו אות ו').
רכד) משום שאין לך בחינת חידוש הארה בעולמות שלא יהיה נמשך מהא"ס ב"ה.

רכה) משום שבכל המדרגות בכל מקום שהן, הן נמשכות בשוה מא"ס ב"ה (פרק ב' אות ג').
רכו) משום שהיא בחינת מלכות ממעלה למטה, שכבר היא בבחינת הלבשה לאורות, ע"כ רוכב עליה כח הצמצום, ואינה יכולה ע"כ לקבל מאו"י כלום. (כמ"ש לעיל באות ק"כ ע"ש).
רכז) מפני שנאצלת ועלולה הימנה. כי כן משתלשלות כל המדרגות מראש הקו עד סוף עשיה, בדרך עילה ועלול, שכל אחת נולדת על ידי זו שלמעלה הימנה, ולפיכך נקרא כל עליון בשם מאציל או בורא לתחתון אליו, וכן התחתון נקרא נאצל או נברא מהעליון ממנו (פ"ז אות י').
רכח) כי מלבד, שהמלכות דעליון היא השורש לכל בחינות שבתחתון, הנה עכ"ז, כל בחינה שבתחתון נמשכת בדיוק רק מבחינה שכנגדה בעליון, כתר דתחתון מכתר דעליון, חכמה מחכמה דעליון, כנ"ל (אות רט"ו ע"ש) הרי שכל בחינה שבתחתון, יש לה ב' שרשים: שורש אחד בבחינה שכנגדה בעליון, ושורש ב' במלכות שהיא השורש הכללי לתחתון.

רכט) הן מכונות: עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא (פ"ה אות ב').
רל) להיות שמה מקום החושך, כנ"ל באות ס"ה (פ"י אות ב').
רלא) משום, שהעור אינו מקבל לתוכו מאו"י שבפרצוף, מחמת הצמצום שעליה (כנ"ל אות ס"ה).
רלב) מפני שאין העדר ברוחני, וכיון שמתגלה הקדושה פעם באיזו בחינה, שוב איננה זזה משם לעולם (פ"ז אות ג').
רלג) האדם יכול להשיג אפילו למעלה מנפש דאצילות (פ"י אות ז').
רלד) כי כל עליון הוא בהכרח מדרגה אחת גבוהה מהתחתון, והנה אם יש לו נפש לתחתון, ונתוספה לו הארה מנפש דעליון, נמצא שהארה זאת גבוהה ממנו במדרגה אחת, והמדרגה הגבוהה מהנפש, נקראת רוח, וכו' עד"ז (פ"י אות ו' ובאו"פ אות ד').
רלה) כל האורות של המלכות, נקראים נפש, ואפילו היחידה שבה.
רלו) עי' לעיל אות קצ"ג, ר"א, ר"ב.
רלז) הע"ס דאו"י, הן ד' הבחינות דהתפשטות אור א"ס ב"ה. הע"ס דאו"ח, הן האורות המוחזרים והנדחים מהמלכות, כנ"ל אות קי"ט והע"ס שקומתן שוה, הן הע"ס דאו"י המתלבשות בע"ס דאו"ח מתוך זווג דהכאה אחת, כנ"ל אות קצ"ד. והע"ס דזו למעלה מזו, הן היוצאות מד' זווגי דהכאה, הנעשים במלכות בדרך זיכוכה, דהיינו בעת עלייתה מטבור עד הפה, כנ"ל באות קמ"ב. והע"ס דזו למטה מזו, הן יוצאות מה' זווגי דהכאה, אחר ביאת המלכות בכל פעם אל הפה וקיבלה שם עביות חדשה, כנ"ל באות קס"ח. והע"ס דראש, הן מהמלכות ולמעלה בטרם ביאתה לכלל הלבשה, כנ"ל אות קמ"א והע"ס דתוך, הן מהמלכות ולמטה, כנ"ל באות קמ"ב. והע"ס דסוף, הן או"ח בלי או"י, משום שהן מהמלכות ולמטה אחר שבאה בהלבשת האורות, וע"כ הן המסיימות לפרצוף, כנ"ל באות קמ"ג. וה' הבחינות שבכלי מלכות, הן מהרשימות מא"ס, שנשארו במלכות לאחר הצמצום, כנ"ל באות קי"ט. וד' בחינות שרשי כלים בכח, הן מבחינות ניצוץ בורא, כנ"ל

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לענינים רז

אות ר"י. וד' בחינות שרשי כלים בפועל, הן מבחינות ניצוץ נברא, כנ"ל באות ר"י.
ודע, שבענין הע"ס של זו למעלה מזו, שהן הע"ס הפרטיות שבכל פרצוף, אין שם כלים לחיה יחידה, משום שהע"ס הללו יוצאות, ע"י זווג דהכאה בדרך זיכוכה של המלכות, כנ"ל (באות צ"ה ואות קמ"ב) ומתוך שבחי"א, עביותה קלושה מאד, אין הזווג דהכאה נוהג בה כל כך, כי אינה מעלה או"ח בשיעור שיספיק להתלבשות האו"י במדה שהממעלה למטה שלו, יעשה לכלי, ואצ"ל, שאין נוהג זווג דהכאה, בשעה שנזדככה לגמרי כמו בחינת הכתר, ולפיכך, אין שם אלא ג' כלים, שהם מבחי"ב ובחי"ג ובחי"ד, אבל מבחינת כתר ומבחי"א אין שם כלים, והאורות: חיה, יחידה, צריכים להתלבש בפנימיות הנשמה, דהיינו, האור של הבינה (כנ"ל אות קס"ג).
וצריך שתזכור כאן להבחין: בבחינת ההמשכה, ובבחינת הקבלה, הנמצאות בכל

נשלם בע"ה חלק שלישי

ספירה, (כנ"ל באות קנ"ז וקנ"ח עש"ה) ונמצא לפי"ז כי מה שאמרנו כאן, שאין כלים לאור היחידה ואור החיה, היינו רק כלי קבלה, אבל כלי המשכה יש לה, כי כלי ההמשכה דאור החיה הוא בחי"ג, וכלי ההמשכה דאור היחידה הוא בחי"ד, שבחינות אלו נמצאות בשלימות בפרצופי א"ק, וע"כ אמרנו כאן, שאורות חיה ויחידה ישנם, אלא שמתלבשים בנשמה.
אמנם מעת השיתוף דמדה"ר בדין ואילך, דהיינו מב"ן דא"ק ואילך, (כנ"ל באות קע"ו), שחסרו בחי"ג ובחי"ד מהפרצופין והיו למקיפין, שנקראו לבוש והיכל, נמצאו חסרים, גם כלי ההמשכה מחיה יחידה, שבכל הפרצופין. ונמצא שגם האורות דחיה ויחידה אינם בפרצוף. כי אין כאן בחי"ד שתמשיך אור יחידה ואין כאן בחי"ג הממשיכה אור החיה. וזכור זה. ודע, שדבר חסרון זו"ן האמור, הוא רק בערך א"ק, אמנם בערך עצמם, ודאי שיש להם ע"ס שלימות, כמ"ש במקומם.

144

חלק ראשון

צמצום וקו כולל ב' פרקים

 

פרק א'

מבאר ענין הצמצום הא' שנצטמצם אור אין סוף ב"ה בכדי להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים. ובו ה'  ענינים:

 

א. לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות.  ב. סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.  ג. צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית.  ד. החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול. ה. לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה
שהוא סוד העגול.

לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות

   *א) דע כי א טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור ב עליון פשוט ג ממלא כל המציאות. ולא היה שום ד מקום פנוי בבחינת

אור פנימי

 

צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת, ומקבלת צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תוספת הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה  זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום ומזמן ומתמורה. ועל המעיינים מוטל, לחקוק היטב בזכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם.

א) צורת הזמן הרוחני נתבאר היטב לקמן בהסתכלות פנימית בסופו בד"ה עוד.

ב) היינו האור המתפשט מעצמות הבורא יתברך. ודע, שכל השמות והתוארים הבאים בחכמת הקבלה, אינם ח"ו בעצמות הבורא ית', אלא רק באור המתפשט מעצמותו ית', אמנם בעצמותו ית', אין לנו שום מלה והגה

* עץ חיים שער א' ענף ב'.

כלל. כי זה הכלל, כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. וזכור זאת ואל תכשל.

ג) ולכאורה תמוה מאד, הלא המדובר כאן הוא בטרם שנבראו העולמות, וא"כ איזו מציאות ישנה כאן, אשר אור העליון צריך למלאותה. והענין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר כלולים בא"ס ב"ה, בכל תפארתם ובכל מלואם. באופן, שיש לנו להבחין ב' עיקרים בכללות המציאות שלפנינו. עיקר א': בבחינת מה שהם קבועים וקיימים בא"ס ב"ה בכל שלימותם ותפארתם. העיקר הב': כמות שהם ערוכים ומשתלשלים ומתחדשים לפנינו מאחר הצמצום הא', בחמשה העולמות המכונים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כמ"ש להלן. וז"ש הרב, אשר אור העליון הנמשך מעצמותו ית', היה "ממלא את כל המציאות" דהיינו כללות המציאות שבעיקר הא', מבחינת מה שהם ערוכים וקיימים בא"ס ב"ה שמטרם הצמצום. ומשמיענו שאור העליון היה ממלא אותם לגמרי עד שלא נשאר בהם שום מקום פנוי, שיהיה אפשר להוסיף בהם שלימות ותיקון כל שהוא (ועי' היטב בהסת"פ כאן).

ד) פירוש כי בטרם שנבראו העולמות, שהיה אז רק א"ס ב"ה בלבד כנ"ל, לא היה

ב                חלק א   תלמוד עשר הספירות   פרק א

 

ה אויר ריקני ו וחלל, אלא היה הכל ז ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא, ולא היה ח לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה ט אור א' פשוט

י שוה בהשואה א', והוא הנקרא כ אור א"ס.

 

אור פנימי

 

 

שם "מקום פנוי" דהיינו מקום חסרון, שיהיה ראוי לקבל בו בחינת תיקונים. כי אור העליון היה ממלא את המקום ההוא, שלא הניח מקום לתחתונים להתגדר בו להוסיף משהו על שלימותו. אלא רק בסיבת הצמצום שנעשה, כמ"ש להלן, נתחדש אז בחינת חסרון ונתהוה מקום פנוי לתיקונים. אבל בל תטעה שבמקום גשמי הספר מדבר.

ה) אין הכוונה על אויר גשמי ח"ו, אלא יש בחי' אור רוחני המכונה כן. כי הנה יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה, ואור דחסדים: אור דחכמה הוא בחינת העצמות של הפרצוף, דהיינו בחינת החיות שבו. אור דחסדים הוא רק אור מלביש על אור החכמה שבפרצוף, היות ואור החכמה אינו יכול להתלבש בפרצוף אם לא יתלבש תחילה באור דחסדים. אמנם לעתים, כשהפרצופים המה בעת קטנות, אין בהם אלא אור דחסדים בלבד. ותדע שאור דחסדים זה, הוא מכונה בשם אויר או רוח, ובהיותו בפני עצמו בלי אור דחכמה, הוא מכונה בשם "אויר ריקני", כלומר שהוא ריקן מאור החכמה, ומצפה ע"כ שאור החכמה יתפשט בתוכו וימלאנו. ומשמיענו הרב, שטרם שנבראו העולמות, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה בחינת אויר ריקני זה במציאות כלל, משום שאין שם חסרון משהו, כמבואר.

ו) כדי להסביר המלה הזאת, צריך שתדע מקודם מה היא מהותו של כלי רוחני. והוא, כי בהיות הנאצל מקבל את שפע חיותו מן המאציל, הנה בהכרח, שיש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה ממנו ית', ותדע, אשר מדת הרצון וההשתוקקות הזו, היא כללות כל החומר שבנאצל. באופן, שכל מה שיש בנאצל זולת זה החומר, כבר אינו מיוחס לבחינת החומר שלו, אלא לבחינת השפע שלו שמקבל מן המאציל. ולא עוד,

אלא שהחומר הזה, הוא המודד את גדלותו ושיעור קומתו של כל נאצל, ושל כל פרצוף, וכל ספירה. שהרי התפשטות אור העליון מן המאציל היא ודאי בלי שיעור ומידה, אלא רק הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכח עצמו, מפאת היותו מקבל לא פחות ולא יותר מכפי שיעור חשקו ורצונו לקבל, שזו היא אמת המידה הנוהגת ברוחניות, משום, שאין ענין הכפיה נוהג שם, והכל תלוי ברצון. ולפיכך אנו מכנים את "הרצון לקבל" הזה, שהוא כלי קבלה של הנאצל. והוא נבחן לבחינת החומר שלו, שמחמתו יצא מכלל מאציל להקרא בשם נאצל, מטעם היותו מוגדר במין חומר כזה, שאינו מצוי במאציל אף משהו ח"ו, כי הרצון לקבל אינו נוהג ח"ו במאציל בהחלט, שהרי ממי יקבל, והבן.

ולהלן נבאר, שיש בחומר הזה ד' מדרגות, מקטנות עד גדלות הקבלה, שהמדרגה הרביעית, שהיא בחינת גדלות הקבלה, המצויה על שלימותה רק בא"ס, מטרם שנבראו העולמות, הנה רק עליה נעשה סוד הצמצום. ויתבאר להלן, כי נתרוקנה מכל שפע שהיה לה מיחס א"ס, ונשארה בבחינת "חלל" פנוי. וזו היא כוונת הרב באמרו, מטרם שנברא העולם, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה שם בחינת "חלל" הפנוי הזה, כמבואר.

ז) כלומר שאין כלל מה להוסיף עליו על-ידי מעשה התחתונים.

ח) ענין ראש וסוף יתבאר להלן.

ט) פירוש, שאין בו מדרגות של קטן וגדול, אלא הכל שוה כמ"ש לקמן.

י) כלומר שאין שם זכות ועביות, שהמדרגות נערכות ונבחנות על ידיהן. כי הבחנות אלו נתהוו בעולמות רק עם חידוש הצמצום, שיתבאר להלן.

כ) ויש להקשות, כיון שאין לנו שום השגה בא"ס, א"כ איך נדעהו בשם, שהרי כל

צמצום                       עץ חיים                    וקו                   ג  

 

 

סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.

ב) וכאשר ל עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת  בריאת העולמות.

אור פנימי

שם מורה על השגה, אשר אנו משיגים  בו על פי הוראתו ומשמעותו של אותו השם, כנודע. ואין לתרץ כי השם א"ס מורה רק על שלילת השגה, דא"כ היה לנו לכנותו בשם "בלתי מושג", והענין הוא, כי השם הזה מורה לנו את כל ההבחן שיש בין א"ס אל כל העולמות שמתחתיו, והוא כי בחינת הצמצום שנעשה אחר הא"ס, הנה בכל מקום שהכח הזה מתעורר הוא מצמצם שם את האור, שעל ידי זה מסתיימת ההארה ההיא ומגעת לסופה. ולפיכך כל סוף וסיום, שישנו בכל הארה, ובכל פרצוף, אינו נמשך רק מכח הצמצום. ולא עוד אלא, שמסיבת הסוף וסיום ההוא יוצאים ומתחדשים כל ההויות ומילואיהן וכל מיני השינויים, שאך נמצאים בעולמות. ומתוך שענין הצמצום הזה אינו שם בא"ס, ע"כ, אין ענין סוף וסיום נוהג שם, וע"כ נקרא בשם "אין סוף", להורות, שאין שם בחינת סוף וסיום כל עיקר, ומובן עם זה, שהאור הזה, הוא פשוט ושוה בהשואה א', כי זה תלוי בזה, כמ"ש.

ל) אין לתמוה, איך נבחן רצון בא"ס, הגבוה מכל רעיון, עד כדי לומר "עלה ברצונו הפשוט" וכו': כי תבין זה עם מה שנתבאר לעיל, שבהכרח נמצא בכל נאצל, רצון לקבל את שפעו מהמאציל, עש"ה. אלא שבא"ס ב"ה הוא "רצון פשוט" בסוד הוא ושמו אחד, כמ"ש בפד"א פ"א, וכן בדברי הרב לקמן. כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פירוד כל שהוא ביניהם.

אמנם אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים, הנפרדים על דרך

התנועה, בריחוק מקום ובקירוב מקום, כי המהות הרוחנית אינה תופסת מקום כל עיקר, כנודע. אמנם תדע שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה "שינוי צורה" בלבד. באופן , שאם דבר  רוחני  אחד קונה לו צורה נוספת המשונה מאותה הצורה שיש לו, הנה יצא לו הדבר הרוחני ההוא מבחינת "אחד" לשתי בחינות נבדלות, המתרחקות זו מזו על פי ההפכיות שיש באותן ב' צורות. וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה.

ועתה תבין את סוד הוא ושמו אחד הנזכר לעיל, וענין האחדות הפשוטה שאנו מדייקים כל כך בא"ס ב"ה, כי האחדות הזו היא מפליאות כל יכלתו ית'. כי הנה נתבאר לעיל באו"פ (אות ו') ההבדל בין המאציל לנאצל שנתהוה מחמת הצורה של "הרצון לקבל" שישנה בנאצל ואינה במאציל, אשר מסיבת שינוי הצורה ההוא, נבדל הנאצל מהמאציל, וקנה לו שם בפני עצמו להקרא נאצל ולא מאציל, עש"ה.

ולפי המבואר הנה יש מקום  לטעות ולחשוב, שאור א"ס המכונה  "הוא",  אינו דבוק לגמרי ח"ו בא"ס המכונה "שמו", דהיינו "הרצון לקבל" את השפע והאור  הנקרא "הוא", שהרי אור העליון  הנמשך  מעצמותו ית' המכונה "הוא", הנה כל תכונתו רק להשפיע, ואין בו מצורת הרצון לקבל ולא כלום, כמבואר שם. משא"כ אין סוף

ד               חלק א     תלמוד עשר הספירות     פרק א

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

ג) והנה אז מ  צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו

אור פנימי

המכונה "שמו", שיש בו הרצון לקבל, המשונה  משום זה מן אור העליון, שאין בו ח"ו שום רצון לקבל, כמבואר, ונודע ששינוי הצורה עושה פירוד ח"ו. וזה משמיענו "הפד"א" והרב לקמן, שאינו כן ח"ו, אלא הוא ושמו אחד באחדות פשוטה, שאין ביניהם שום הבדל. ואע"פ שיש ביניהם: בין "הוא" ובין "שמו" איזה שינוי צורה בהכרח, כמבואר, מ"מ אין זה פועל שם כלל וכלל. ואע"פ שאין אנו מבינים זאת, מ"מ כן הוא בלי שום ספק. וע"ז אמרו, שבא"ס ב"ה לית שום מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, להיות ענין זה למעלה משכלנו (ההמשך בדיבור הסמוך).

מ) פירוש, כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס  ב"ה,  מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות ולהוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, כדברי הרב כאן, אשר על-ידי בריאת העולמות והשתלשלותם עד לעוה"ז, שנעשתה ונתחדשה כאן אותה האפשרות של נתינת מקום לעבודה בתורה ובמצות, שלא על מנת "לקבל" אלא רק "להשפיע" נחת רוח ליוצר ב"ה, הנה אז מסוגלות הנשמות, להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע, כלומר, לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו. להיותו רוצה כן, כמו שכתבתי לקמן אות צ', עיין שם, שהוא השתוות הצורה עם המאציל, שנק' דביקות ויחוד, כנ"ל ד"ה אמנם, כי אז, כבר נתפשטו מצורת הרצון לקבל וקנו צורת הרצון להשפיע, שזו היא צורת המאציל עצמו. וכבר ידעת, כי השתוות הצורה עושה הרוחניים לאחד, וע"כ חוזרים אז העולמות לקדמותם, כמ"ש לפנינו.

וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון, ואע"פ שהרצון לקבל שבא"ס, הנקרא מלכות דא"ס או "שמו" כנ"ל, לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור, עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון. כי קירוב הצורה עושה דביקות, כנ"ל ד"ה אמנם, וזהו שמתבטא במלת "עלה", כלומר, שעלתה המלכות דא"ס, שה"ס "הרצון הפשוט", ונתדבקה אל האור העליון, דהיינו שמיעטה את הרצון לקבל שלה, כמבואר.

וז"ש הרב, והנה אז צמצם את עצמו וכו': כי כבר נתבאר (לעיל אות ו'), שכל מידת שפעו ואורו ושיעור קומתו של הנאצל נמדדים בשיעור הרצון לקבל שיש בו, עש"ה, ולפיכך, מאחר שהמלכות דא"ס הנ"ל צמצמה את עצמה, ומיעטה את הרצון לקבל שבה, הנה ממילא הסתלק האור והשפע מחמת מיעוט הרצון. וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם.

נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע, ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו. והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד "רצון פשוט" שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט

צמצום         עץ חיים      וקו                          ה

אור פנימי

עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת.

וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל. כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן, שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה. והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו "הרצון לקבל". ואז, נשלמים כלי הקבלה בקביעות. עוד אחת צריך שתדע, שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה, שאם לא כן, היה המאציל והנאצל בבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור ח"ו, כי הפכיות הצורה היתה מרחיקה אותם זמ"ז כרחוק מזרח ממערב ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע, כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל. ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה, הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל, המיוחס להתעוררות הרצון הזה, והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים. אמנם התפשטות הא' מהמאציל, אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל, היא נקראת בכל מקום אור דחכמה או אור העצמות. וזכור היטב, ב' מיני אורות הללו. ותדע, שהאור הב' שהוא אור דחסדים, שפל הרבה מהאור הא' שהוא אור דחכמה, משום שנמשך עם התגברות

והתעוררות הנאצל, מכח עצמו, להיותו רוצה להשוות צורתו עם המאציל, כי על כן מתגבר ומתעורר לבחינת הרצון להשפיע, כמבואר. משא"כ ההתפשטות הא', שהוא אור דחכמה, הנה הוא נמשך ישר מהמאציל, ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו, וע"כ הוא נעלה ממנו לאין ערוך, וע"כ "אור החכמה" נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל, ו"אור דחסדים" נבחן רק לבחינת אור של תקונים להשלמת הנאצל.

עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל. כי מתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל כנ"ל בבחינת אור דחכמה, אשר "הרצון לקבל" בלבד כלול בו, וזו היא בחינה א'. ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע, וממשיך אור דחסדים כנ"ל, והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים הזה התפשטות גדולה, שענינה יתבאר לקמן, וזו היא בחינה ג'. ואחר שיצאו ונתגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן, אז חוזר ומתעורר כח הרצון לקבל הכלול בהתפשטות א', וחוזר וממשיך אור החכמה. וזו היא תכלית השלימות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף, להיותו נגלה בבחינת השתוקקות, כלומר, בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף אלא אור דחסדים, דהיינו אחר בחי' ג' הנ"ל, שהיתה לו לנאצל מציאות להשתוקק לקבלת אור החכמה, אשר ההשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל, ומשלימה לו כלי  הקבלה, מה שלא  היה כן בהתפשטות הא' (כנ"ל בד"ה וטעם החיוב ע"ש). ולפיכך, אין כלי הקבלה נשלמים, אלא בבחינה הד' הזאת, המכונה ג"כ התגברות ב', ואחר שלימותה של הבחינה ד' הזאת בא"ס ב"ה, נתהוה בה הצמצום, שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מן בחינה הד' הזאת, שזה גרם להסתלקות אור א"ס ב"ה משם (כנ"ל דף ד' ד"ה וז"ש הרב והנה, עש"ה).

והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב',

ו                חלק א   תלמוד עשר הספירות   פרק א

 

באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית.

החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול

ד)  ואז נשאר: פ מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני, מנקודה האמצעית ממש. והנה צ הצמצום הזה, היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית

 

אור פנימי

 

 

מכונה התגברות ראשונה או בינה. ובחינה ג', מכונה התפשטות שניה או זעיר אנפין. ובחינה ד', מכונה התגברות שניה או מלכות. אשר ב' ההתפשטויות נבחנות לזכרים, להיותן בחינת השפע הנמשך מהמאציל: כי התפשטות א' היא שפע אור החכמה, והתפשטות ב' היא שפע אור דחסדים. וב' התגברויות, הן ב' נוקבין, להיותן בחינת התעוררות של הנאצל והתגברות הרצון מכח עצמו, אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון להשפיע", הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל. והתגברות ב' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון לקבל", הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף בכל השלימות הרצויה. והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'.

והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור. כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם, כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם, והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן, משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל

אות ל' ד"ה ולפי), וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק,  כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף. והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה, שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר.

ודבר הצמצום הנעשה בנקודה האמצעית הזאת כבר נתבאר לעיל אות מ' ד"ה וז"ש הרב עש"ה.

ס) מרחק הרוחני נתבאר באות ל' ד"ה אמנם ע"ש. גם נתבאר שבא"ס ב"ה לא היה שום ריחוק ח"ו בין הנקודה האמצעית שה"ס הכלי ובין האור, ע"ש, אמנם אחר שצמצם האור מתוך הנקודה האמצעית, הנה נתגלה בזה, שינוי הצורה שבה מן האור, שהרי האור העליון אין בו מבחינת הרצון לקבל ולא כלום, אבל הנקודה היא בבחינת "רצון לקבל" המשונה מן האור כנ"ל, וכיון שנשתנתה צורתם זה מזה, הרי המה רחוקים זה מזה במידת ההפרש של השינוי הזה, כנ"ל, וז"ש הרב "ונתרחק" וכו'.

ע) ד' הבחינות הנ"ל, מכונות גם ד' צדדים. ומשמיענו הרב, שאף על פי, שהצמצום לא היה אלא רק בנקודה האמצעית כנ"ל, שהיא בחינה ד', מ"מ נסתלק האור מכל ד' הבחינות, מטעם, שאין ענין מקצת נוהג ברוחני, וע"כ נסתלק גם מג' בחינות.

פ) כבר נתבאר לעיל באות ד' ובאות ה' ע"ש.

צ) פירוש, בלי הבחן מדרגות של קטן וגדול. ואין להקשות, מאחר שכבר נגלה שינוי הצורה, שישנו בנקודה האמצעית על

 

צמצום         עץ חיים       וקו                          ז

 

ריקנית ההיא, באופן שמקום החלל ההוא, היה ק עגול מכל סביבותיו

אור פנימי

ידי הסתלקות האור ממנה, א"כ בהכרח, שהוכרו משום זה גם המידות הקטנות, זו קטנה מזו, שבשינוי צורה בתוך ג' המדרגות הקודמות, אשר הבחינה הג' למשל זכה מהנקודה האמצעית, משום שמידת הרצון לקבל שבה היא פחותה יותר מבבחי' ד', וכן בחינה ב' היא זכה יותר מבחינה ג', כי מידת הרצון שבה פחותה יותר מבחינה ג', ובחינה א' היא זכה יותר מכולן, כי מידת הרצון לקבל שבה פחותה מבכולן, וע"כ, שינוי צורתה אינו ניכר כמו בהן. הרי שיש כאן הבחן מדרגות של קטן וגדול, ואיך אומר הרב, שהצמצום היה בהשואה א' בסביבות הנקודה. והתירוץ הוא, כי הצמצום לא עשה את הנקודה האמצעית לבחינת "סוף".כלומר, אם היה האור מסתלק מהנקודה מסיבת שינוי הצורה שיש בה, אז ודאי היתה נעשית משום זה לבחינת "סוף", שפירושו, הדרגא הפחותה ביותר שאין למטה הימנה בפחיתות, אשר אז יצא לנו להבחין גם כן, את ג' הבחינות הקודמות ליותר חשובות מהנקודה האמצעית, על דרך זו למעלה מזה. אכן  לא  היה  כן, כי הצמצום לא נעשה מחמת שינוי הצורה שיש בנקודה, שזה לא יתכן, שהרי עדיין במלכות דא"ס אנו עוסקים, אשר שם אין שום שינוי צורה בינה לבין האור, שהם שניהם באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד כנ"ל. אלא הצמצום נעשה, רק בסוד שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות וכו' כנ"ל (אות מ' ד"ה פירוש, עיין שם), שפירושו, שחשק לאותה השואת הצורה, אשר עתידה להתגלות על ידי בריאת העולמות, דהיינו, צורת הקבלה על מנת להשפיע נ"ר ליוצר, שיש בזה מעלה יתירה מאד נעלה: כי מצד אחד, הוא השפעה גמורה, כי כל הרצון הוא, רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה ולא לצרכי  עצמו  כלום, ועל כן שוה צורתו לגמרי עם האור העליון של המאציל, ונמצא דבוק בו ית' בתכלית

הדביקות. ומהצד הב', אפשר לו להעמיק ולהגדיל את כלי הקבלה שלו עד אין סוף ואין תכלית, כי עתה אין צורת הקבלה עושה שום שינוי צורה, כי היא באה מתוך הרצון להשפיע. וע"ד שאמרו חז"ל (במסכת קידושין דף ז' ע"א), שבאדם חשוב, נתנה היא את כסף הקידושין ואמר הוא הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, ואע"פ שכתוב בתורה ונתן בידה, שהבעל מחויב ליתן את כסף הקידושין, מ"מ כיון שאדם חשוב הוא, הנה האי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש, עש"ה. הרי, ש"הקבלה על מנת להשפיע", היא נתינה ולא קבלה. כי על כן אדם חשוב המקבל ממנה כסף, דומה, כמו שנותן לה כסף, והוי כמ"ש בתורה, ונתן בידה, מטעם שהוא מקבל רק כדי להשפיע נ"ר אל האשה, שתתכבד על ידי קבלתו.

ונמצא לפי המבואר, שכל עיקר סיבת הצמצום היתה, רק לסיבת החשק לצורה החדשה של ה"קבלה על מנת להשפיע" העתידה להגלות על ידי בריאת העולמות (כנ"ל אות מ' ד"ה פירוש), אבל לא כלל משום איזו עביות שהרגיש בנקודה האמצעית, כי לא היו שם שום עביות ושום שינוי ח"ו כנ"ל, ולפיכך לא נעשתה הנקודה האמצעית לבחינת "סוף", מחמת הצמצום. ולפיכך לא יתכן כלל להבחין ענין קטן וגדול, וז"ש הרב שהצמצום היה בהשואה גמורה.

ק) פירוש, כי בהכרח נעשתה פה איזו תמונה מחמת הצמצום, ואף על פי שהצמצום היה בהשואה (כמבואר היטב בדבור הסמוך לעיל), ולא משום שינוי צורה, אמנם אחר הצמצום והסתלקות האור מאותה הנקודה האמצעית, הרי נגלה, שאין האור העליון ראוי להתדבק בה משום הצורה של גדלות הקבלה הנמצאת בה, וכיון שזה נגלה, הנה נפלה ממדרגה שהיתה לה בא"ס. וא"כ היא כבר חשובה לבחינת "סוף", שפירושו עביות כזו שאין למטה הימנה: כי על כן רק

 

 

 

 

 

 

 ח       חלק א            תלמוד עשר הספירות                 פרק א

 

בהשואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית נצבת, לפי, שגם א"ס צמצם עצמו בבחינת עגול, בהשואה א' מכל הצדדים.

לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול

ה) והסבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה א' מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו ר תמונת העיגול, משא"כ, ש בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן ת תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות. וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחינת עיגול.

אור פנימי

הנקודה האמצעית הזאת נשארה חלל פנוי ואינה ראויה עוד להתלבשות האור (כנ"ל אות ו' ד"ה כדי), וג' הבחינות הקודמות במעלה ובזכות, עדיין הן ראויות להתלבשות האור בהן גם לאחר הצמצום. ועם כל זה ביארנו לעיל (בדיבור הסמוך) שלא נעשית לבחינת "סוף", מטעם הנ"ל ע"ש. וזהו שמדייק הרב ואומר "שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו", רוצה לומר, לא "סוף" ממש, אלא כמו הסוף שיש ב"תמונה עגולה", אשר סופה במרכזה. באופן, שתצייר לך את ד' הבחינות ההן, כמו ד' עיגולים זה  בתוך זה כגלדי בצלים, שהעיגול המרכזי הוא בחינה ד', ואותה מקיפה בחינה ג', ואותה מקיפה בחינה ב', ואותה מקיפה בחינה א'. ובאופן זה, אין בחינת מעלה ומטה ימין ושמאל נבחנת ביניהם. כי בחינה א' למשל, שהיא בחציה הא' מקפת למעלה מכולן, בחציה הב' היא נמצאת מקפת למטה מכולן,

וכן שאר הבחינות, וא"כ אין כאן מעלה ומטה, ועד"ז ימין ושמאל. באופן, שאין ביניהן שום מעלה זה מזה, וכולן שוות בהשואה אחת. והטעם, כבר נתבאר (בדיבור הסמוך) מפני שסיבת הצמצום לא היתה משום שינוי הצורה עש"ה. וזהו שמדייק הרב "עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה", והבן.

ר) כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך.

ש) פירושו, אם היה שם הבחן מעלה ומטה ימין ושמאל, היה זה מתבאר בתמונת המרובע, שיש שם ד' הצדדים הללו, שהם הכינויים של ד' הבחינות הנ"ל. אמנם לא היה כן, אלא בתמונת העיגול, שאין בה ההבחנות הללו, כנ"ל בדיבור הסמוך.

ת) מורה על מדרגה שיש בה רק ג' בחינות, שחסרה שם בחינה ד'. דהיינו ג' צדדים: מעלה, ימין, ושמאל. וחסר שם צד מטה וזה נקרא תמונת המשולש.

צמצום          עץ חיים                וקו                ט

פרק ב'

מבאר אשר מאור א"ס ב"ה המשיך קו אור לעולמות, שנאצלו ונבראו במקום החלל, שנצטמצם. ובו ה' ענינים:

 

א. מן אין סוף המשיך קו אור לתוך החלל. ב. ראש הקו נוגע באין סוף ולא סיומו. ג. דרך הקו מתפשט אור אין סוף לעולמות. ד. כל העולמות הם במקום החלל ההוא
שנצטמצם. ה. קודם הצמצום היה הוא ושמו אחד, ואין שכל יכול להשיגו.

מן אין סוף המשיך קו אור לתוך החלל

א) והנה אחר הצמצום הנ"ל, א אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. ואז ב המשיך מן אור

 

אור פנימי

 

 

א) אל תטעה לחשוב, שמפאת צמצום האור מהנקודה האמצעית היה איזה שינוי בא"ס ח"ו. כי אין העדר ותמורה ברוחניות, ואין צריך לומר במקום הגבוה הזה (כנ"ל דף א' ד"ה צריכים עש"ה). אלא ענין הצמצום האמור, נעשה למהות חדשה ונוספת על א"ס ב"ה. באופן, שהא"ס ב"ה נשאר בכל אחדותו הפשוטה כמו שהיה מטרם הצמצום, בסוד הוא ושמו אחד, ודבר הצמצום הנעשה על הנקודה האמצעית, מובן, ליציאת עולם חדש, שמשם נסתלק האור ונשאר מקום חלל זריק על דרך שנתבארו לעיל. ובמקום החלל ההוא, נאצלו כל העולמות כולם כמ"ש לפנינו.

ב) אין להבין ענין פעולה זו כמשמעותו השטחית ע"ד פעולה אנושית, שמתחילה פעל כך ואח"כ פעל בדרך אחרת ונסתלק מפעולה ראשונה, כי  אין לך הגשמה יותר גדולה מזו, כי הוא יתברך אינו בעל מקרה ושינוי ח"ו, וכמ"ש אני הויה לא שניתי וכו', ואע"פ שאין המדובר בעצמותו ית', אלא רק באור המתפשט ממנו, מכל מקום, כיון שאין שינוי ומקרה ותנועה בעצמותו ית' אלא שהוא בעל מנוחה בהחלט, נמצא שמתחייב להיות כך גם באורו המתפשט הימנו כל כמה שלא הגיע לבחינת הנאצל, דהיינו, כל כמה שלא הגיע לבחינת התלבשות בכלים, כי רק אז יצא מכלל עצמותו ית' לבחינת הנאצל המחודש והמקבל הימנו, וכבר ביארנו שכל

החידוש הזה, שורה בעיקר על הכלי של הנאצל, דהיינו בחינת ה"רצון לקבל" שישנו בנאצל, שהרצון הזה, אע"פ שהוא רוחני, מ"מ הוא ודאי חידוש צורה והוא "מקרה" כי אינו נוהג בהכרח בעצמותו ית', מה שאין כן באור שנתלבש בו שהוא אינו מחודש, שהרי נמשך מעצמותו ית' בבחינת "יש מן יש". ומכל מקום ענין הפעלת האור העליון במידת הכלי, דהיינו בבחינת מה שהכלי מתפעל ומקבל מהאור העליון, נופל עליו ג"כ בחינת חידוש, שהוא "מקרה" בהכרח כמובן, ותדע שכל החידושים והשתלשלות המדרגות הנ"ל הנה המה עוסקים רק בערך התפעלותו של הכלי וקבלתו מהאור העליון כי זה לבד מקבל השינויים והריבויים. אמנם האור כשהוא לעצמו, נמצא תמיד בבחינת המנוחה המוחלטת, בהיותו מתפשט מעצמותו ית'. והבן זה היטב ותזכור זה בהמשך כל הלימוד בחכמה הזאת בכל מלה ומלה ממש.

ולפי המבואר תבין היטב, כי האור העליון אינו פוסק מלהאיר לנאצלים אפילו לרגע, ואינו נופל ח"ו תחת המקרה והחידוש, אלא, שהוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענין הצמצום והסתלקות האור האמורים כאן, אינם אמורים אלא רק בערך התפעלותו וקבלתו של הכלי, דהיינו הנקודה האמצעית. פירוש, אע"פ שהאור העליון לא פסק מלהאיר, מ"מ הכלי לא קיבל עתה כלום מהארתו, משום שמיעטה את עצמה, דהיינו שמיעט את

 י                  חלק א         תלמוד עשר הספירות         פרק ב

 

א"ס, קו א' ישר ג מן האור העגול שלו ד מלמעלה למטה, ומשתלשל, ויורד תוך החלל ההוא.

אור פנימי

ה"רצון לקבל" שבה, דהיינו שלא לקבל בבחינה ד' שהיא נקודה אמצעית ממש, אלא רק בג' הבחינות הקודמות הנמצאות בה, שהרצון לקבל קלוש בהם, והרצון להשפיע שולט שם יותר (כנ"ל אות נ' ד"ה עתה תבין). באופן, שהאור העליון לא נתפעל כלל מן הצמצום, ולא שינה דרכו ח"ו, אלא ממש כמו שמאיר בא"ס ב"ה, כן מאיר גם בעת הצמצום ולאחר הצמצום, ובכל העולמות כולם ואפילו בעולם העשיה, בלי שום הפסק אפילו לרגע, אלא הכלים בעצמם, עושים את כל השינויים הללו, כי אינם מקבלים, אלא לפי מידתם, דהיינו "מידת הרצון לקבל" שבהם, כמבואר.

ומהאמור תבין, אשר מ"ש הרב המשיך מן אור א"ס קו אחד, פירושו, אשר מקום החלל בעצמו, דהיינו, הכלי שנתרוקן מאור א"ס, הנה, הוא עצמו גרם להמשכת הקו מאור א"ס, מסיבת המיעוט, שנתחדש ב"רצון לקבל" שבו. כי שיעור מידת קבלתו עתה מאחר צמצום הבחינה ד' שלו, מכונה בשם קו, דהיינו בערך קבלתו הקודמת בבחינה ד' שמילא את המקום כולו, אבל עתה, שאין לה הרצון לקבל הגדול הזה, אלא רק ג' בחינות הרצון הקודמות, אשר הרצון לקבל קלוש בהן כנ"ל, נבחן כמו שהכלי ההוא אינו מקבל יותר מאור א"ס אלא קו אחד של אור, וכל מקום הכלי נשאר ריק ופנוי מהאור, כי אין האור הדק הזה שמקבל עתה, מספיק למלאות כל מקומו של הכלי, שזה עלה לו מחמת חסרון דבחינה ד' שמיעטה אותו כנ"ל. ונתבאר, אשר האור העליון לא נפסק כלל מסיבת הצמצום, וכן לא נשתנה כלל שימשיך האור בבחינת קו אחד, אלא, כל השינוי הגדול הזה נעשה בסיבת כלי הקבלה שנתמעטו אשר עתה לא יוכלו לקבל מאור א"ס אלא שיעור קטן מאד הנקרא קו, דהיינו

לפי מידת רצונו, כי לא ירצה יותר מהמידה ההיא, והבן היטב.

ג) פירושה של תמונת העגול כבר נתבאר לעיל (פרק א' אות ק'), ומשמיענו בזה, שאפילו לאחר הצמצום נשאר האור העליון בתמונת העגול, שפירושו בלי הבחן מדרגות, וכל ד' הבחינות שוות אצלו במעלה (כנ"ל פרק א' אות ק'), והטעם הוא כמ"ש לעיל (בדיבור הסמוך), אשר ענין החידוש והמקרה אינם נוהגים ח"ו באור העליון, עש"ה, וכל אלו מיני ההתחדשות האמורים, אינם אלא יחסי הכלים בלבד.

ד) אל תשכח שאין הכונה ח"ו במושגים המדומים במקום גשמי, אלא הזך ביותר מכונה בחינת מעלה, והעבה והגרוע ביותר מכונה בחינת מטה. וכנ"ל (פ"א אות ו') שכל מה שאפשר להבין בהתפשטות האור מהמאציל וביאתו לבחינת נאצל, הוא בעיקר בבחינת חידוש של שינוי הצורה שישנו בנאצל, דהיינו, בחינת ה"רצון לקבל" שנתחדש בו, שאינו נמצא במאציל. ומחמת זה, נבחן הנאצל, שהוא רחוק, עב ושפל ותחתון כלפי המאציל, כי שינוי הצורה מהמאציל עושה כל אלו ומפרישו מבחינת המאציל לבחינת הנאצל. גם ידעת ששינוי הצורה הזאת, דהיינו ה"רצון לקבל", אינו נגלה בבת אחת, אלא שמתרקם לאט לאט, בסדר ד' בחינות, ונגמרת צורתו בתכלית הגדלות רק בבחינה הד'.

ולפיכך יוצא לנו, כי כל שצורת הרצון לקבל שלו קלושה ביותר, דהיינו הבחינה הא' של ד' הבחינות, הרי היא נבחנת לקרובה יותר אל המאציל, והיא חשובה יותר וזכה יותר ועליונה יותר, כי שינוי הצורה שבה אינו כל כך גדול כמו ג' הבחינות שלאחריו. והבחינה הב', שהרצון שבה גדול מבחינה א', הרי היא נבחנת, לרחוקה מן המאציל

צמצום         עץ חיים         וקו                           יא

ראש הקו נוגע באין סוף ולא סיומו

ב) ה וראש העליון של הקו, נמשך מן הא"ס עצמו ו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה ז למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס.

דרך הקו מתפשט אור אין סוף לעולמות

ג) ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה.

כל העולמות הם במקום החלל ההוא שנצטמצם

ד) ובמקום החלל ההוא, ח האציל וברא, ויצר ועשה כל העולמות כולם.

קודם הצמצום היה הוא ושמו אחד, ואין שכל יכול להשיגו

* ה) ט קודם הד' עולמות אלו, היה הא"ס, י הוא אחד ושמו אחד באחדות

 

אור פנימי

 

 

ביותר ועבה ביותר ושפלה ביותר ותחתונה ביותר מן הבחינה הראשונה, עד שהבחינה הד', היא רחוקה מהמאציל יותר מכולן, ועבה ושפלה ותחתונה יותר מכולן. וז"ש הרב שהקו נמשך, "מלמעלה למטה", דהיינו מבחינה ראשונה עד לבחינה הד' (ולא עד בכלל), שהיא התחתונה ביותר מכולן. וענין מעלה ומטה האמור, נתחדש עתה עם יציאת הקו, כי בטרם שהאיר הקו, דהיינו בשעת הצמצום, לא נבחן שם מעלה ומטה, כנ"ל (פ"א אות ק'), אלא אחר שקיבלה האור בבחינת קו לבד, שפירושו שלא קיבלה אותו בכל ד' הבחינות, רק על ג' בחינות ראשונות שבה לבד, ובחינה ד' נשארה חושך בלי אור, הנה רק עתה, נגלית בחינה ד' לבחינה שפלה ועבה ותחתונה, שעליה נערכות גם כן ג' הבחינות הקודמות לה בכמה שהן זכות וקרובות יותר אל המאציל, כנ"ל. משא"כ, בעת הצמצום, שנסתלק האור מכל ד' הבחינות בבת אחת, לא היה עוד ההכר הזה בין הבחינות, כנ"ל (פרק א' אות ק').

ה) היינו בחינה ראשונה מד' הבחינות כנ"ל בדיבור הסמוך.

ו) כי בחינה א', שהיא הראש העליון, היא הקרובה ביותר לא"ס, כלומר למאציל, וע"כ נחשבת כמו שנוגעת בו, כי אין הפרש

* שער מאמרי רז"ל שבת ד"ה ולהבין.

שבשינוי הצורה דבחינה א' ניכר כל כך עד להפרידו מהמאציל, כנ"ל.

ז) למטה בסופו מורה על הבחינה הד', שהיא רחוקה יותר מכולם ותחתונה יותר מכולם, כנ"ל (פרק ב' אות ד'), שאינה מקבלת עתה את האור העליון, ונמצא שאינה נוגעת באור א"ס, אלא נפרדת הימנו.

ח) רומז בזה, לד' העולמות הנקראים: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. שהם כוללים כל העולמות, שהם בפרטיות בלי מספר. וד' העולמות הללו, נמשכים מד' הבחינות הנ"ל: מבחינה א' אצילות, מבחינה ב' בריאה, מבחינה ג' יצירה, מבחינה ד' עשיה.

ט) שנקראים: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כנ"ל (בדיבור הסמוך), אשר המה כוללים כל העולמות כולם, הנה קודם כל אלה, דהיינו מטרם הצמצום, לא היו ד' בחינות אלו נבחנות בזו למעלה מזו, כנ"ל (פרק ב' אות ד'), אלא בסוד האחדות הפשוטה כנ"ל (פ"א אות ל' ד"ה ולפי המבואר) בלי שום הבדל בין המדרגות ובין אור לכלי, אלא בסוד הוא ושמו אחד, כנ"ל עש"ה.

י) "הוא" מורה על האור העליון, ושמו מורה על בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם, כנ"ל (פ"א אות ל' ד"ה אין לתמוה עש"ה). "שמו" הוא בגי' "רצון", רומז על ה"רצון לקבל".

 

 יב             חלק  א       תלמוד עשר הספירות         פרק ב

 

נפלא ונעלם ית', כ שאין כח אפילו במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה בא"ס ית', כי אין שום שכל נברא שיוכל להשיגו, להיות, כי ל אין לו מקום ולא גבול ולא שם.

אור פנימי

כ) כלומר, עתה לאחר שנבראו העולמות, אפילו המלאכים שהם הנבראים היותר קרובים ברוחניותם אין להם השגה בא"ס.

ל) כי בהיות שם בא"ס ב"ה סוד הוא

ושמו אחד, ואין מקום וכלי ניכרים שם כל עיקר כמ"ש לעיל, לפיכך אין שכל נברא יכול להשיגו, כי אין השגה באור בלי כלי.

חלק         תלמוד עשר הספירות     ראשון                        יג

 

הסתכלות פנימית

 

ראשית כל צריכים לדעת, שבמקום שיש לנו עסק עם ענינים רוחניים, המופשטים מזמן, מקום ותנועה, ואצ"ל עם אלקיית, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן, שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים, ואיך אפשר להסתייע בהם במקום שחוש ודמיון אינם שולטים שם, כי למשל, אפילו אם תקח את המלה היותר דקה כגון "אורות", הרי היא ג"כ מדומה ומושאלת מן אור השמש או אור מורגש של נחת רוח וכדומה, אם כן איך יתכן להתבטא עמהן בעניני אלקות, אשר ודאי לא יציעו למעיין שום דבר אמת. ואין צריך לומר במקום שצריכים לגלות על ידי המלות ההן, בכתב על ספר, בעניני משא ומתן בחכמה, כנהוג במחקרי כל חכמה, אשר אז אם נכשלים, אפילו במלה אחת בלתי מוצלחת למטרתה, תיכף יתבלבל המעיין ולא ימצא ידיו ורגליו בכל הענין כולו. ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה "שפת הענפים", להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואח"כ משתלשלת לעולם הזה. לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור ע"י איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים.

ובזה תנוח דעתך, במה שתמצא לרוב בספרי הקבלה ביטויים מתמיהים, וגם זרים לפעמים לרוח האנושי. והוא, כי אחר שכבר בחרו להם שפה זו להתבטא על ידיה, דהיינו "שפת הענפים" כאמור, א"כ איך אפשר להם להשמיט על דרכם איזה ענף בלי להשתמש עמו מחמת נחיתות הדרגא שלו, שלא לבטא

על ידיו את המושכל הרצוי, בה בעת, שלא נמצא בעולמנו איזה ענף אחר שיקחו אותו בתמורתו. כי כמו ששתי שערות אינן יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים שיתיחסו אל שורש אחד. ואף גם זאת לא יתכן, להאביד את דבר החכמה המחויב אל הביטוי נחות הדרגא ההוא, ולא עוד, כי האבידה ההיא תגרום פגם ובלבול גדול בכל מרחבי החכמה, להיות שאין לנו עוד חכמה בכל חכמות העולם, שיהיו הענינים כל כך משולבים זה בזה, בדרך סיבה ומסובב גורם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, שהענינים מלוכדים וקשורים זה בזה מראשה עד סופה, ממש כמו שרשרת אחת ארוכה. ולפיכך אין כאן חירות הרצון להחליף ולהמיר בין הכינויים הללו רע בטוב. אלא, מוכרחים להביא תמיד בדיוק אותו הענף המורה באצבע על שורשו העליון, וגם להרחיב בו הדיבור, עד להמציא ההגדרה המדויקת לעיני המשכילים המעיינים.

אמנם כן, אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שרשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעורים מגששים קיר, כי לא יבינו אף מלה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מלה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו, זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר הענין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא.

וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלקי אריז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, המופשטות מכל מושגים מוחשיים, באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות, אשר עם הבנת עשר הספירות

                                                              

 יד                 חלק         תלמוד עשר הספירות              ראשון

האלו, יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת, איך להבין ביתר הענינים בחכמה הזאת.

פרק א'

דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות וכו' (בע"ח ש"א היכל א'), הדברים הללו צריכים ביאור, דמטרם שנאצלו העולמות, איך היה שם בחינת מקום של מציאות, שהיה האור הפשוט ממלא אותו כולו, וגם ענין עליית הרצון להצטמצם כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, דמשמע מדברי הספר, דכבר היה שם איזה חסרון ח"ו, גם ענין הנקודה האמצעית אשר בו ממש, ששם היה דבר הצמצום, שהוא מתמיה מאד, דהא כבר אמר שאין שם ראש וסוף, וא"כ איך יש האמצע, אמנם כן, הדברים הללו עמוקים מני ים, וע"כ אני מוכרח להאריך בביאורם.

אין דבר בכל המציאות שלא יהיה כלול בא"ס

המושגים ההפוכים אצלנו כלולים בו ית'

בסוד אחד יחיד ומיוחד

א) דע שאין לך שום מהות של ישות בעולם, הן מן המוחשות אל החושים שלנו, והן מן המושכלות בעין השכל שלנו, שאינו כלול בבורא ית', דהא כולם נמשכין לנו הימנו ית', וכלום יש לך נותן מה שלא יהיה בו, וענין זה כבר מבואר היטב בספרים, אמנם צריך להבין, שאותם המושגים, שהם נפרדים אצלנו, או הפוכים, עד"מ מושג החכמה נבחן בהפרש מן מושג המתיקות, שהחכמה והמתיקות ב' מושגים נבדלים הן זו מזו, וכן מושג הפועל, הוא ודאי בהפרש מן מושג הפעולה, שהפועל ופעולתו בהכרח ב' מושגים נבדלים זה מזה, ומכ"ש המושגים ההפוכים, וכמו המתיקות והמרירות וכדומה, הן נבחנות ודאי כל אחת לעצמה, אמנם אצלו ית', יהיו החכמה והתענוג, ומתיקות, וחריפות, ופעולה, ופועל, וכדומה מן הצורות המשונות וההפוכות, כל זה כלול כאחד באורו הפשוט, בלי שום הכר והבדל ביניהם כלל, אלא במושג אחד יחיד ומיוחד: אחד, מורה

שהוא בהשואה אחת. יחיד, מורה על הנמשך הימנו, שגם כל אלו הריבויים המה אצלו ית' בצורת יחיד כמו עצמותו ית'. ומיוחד, מורה הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתיחדות בצורת יחיד, שהצורה היחידה הזו, בולעת כל הצורות המתראות בפעולותיו, והוא ענין דק מאד, ולאו כל מוחא סביל דא. וכן פי' לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו, בפירושו על ספר יצירה פ"א מ"ז, יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתיחד לפעול בכח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד, ע"כ לשונו הזך. פירוש, מתיחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי ליחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד  כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשואה אחת. כמ"ש לעיל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאצלו היודע והידוע והמדע אחד הם. כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו.

ב' הבחנות בהשפעה, מטרם שבאה לכלל קבלה,

ולאחר שבאה לכלל קבלה

ב) וצא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמים, משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעוה"ז, ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפוכות, דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק, והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו, היה בהכרח, כלול משני ההפכים יחד, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, וא"כ איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד, אלא על כרחך, שהוא

 

הסתכלות        תלמוד עשר הספירות        פנימית טו

פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באפן, שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו, הטעם הזה שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אמנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם, ובביאתו ליד מקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתיחדות במהות הרוחנית ההיא. ולפ"ז יש להבחין תמיד בהשפעתו יתברך, ב' בחינות: הא' היא צורת מהות השפע העליונה, טרם ביאתה לכלל קבלה, שעדיין הוא אור פשוט וכולל. הב', היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שעי"ז קנה צורה נבדלת אחת וחלקית, לפי תכונת המקבל.

איך אפשר להבין שהנשמה היא חלק מאלקיות

ג) ובזה נבוא להבין מ"ש המקובלים במהות הנשמה, וזה לשונם, אשר הנשמה, היא חלק אלוהי ממעל ממש ואין בה שום שינוי כלל מן ה"כל", אלא במה שהנשמה היא חלק ולא "כל": ודומה לאבן הנחצבת מההר, שמהות ההר ומהות האבן שוות, ואין שום הבחן מן האבן אל ההר, רק בזה, שהאבן היא רק חלק מן ההר, וההר הוא בחינת ה"כל". עד כאן תמצית דבריהם ז"ל. ולכאורה הם דברים מתמיהים בתכלית, וביותר קשה להבין, איך יתכן לדרוש בחינת הבדל וחלק מן האלקיות, עד לדמות, לאבן הנחצבת מההר, דבשלמא אבן, היא נחצבת מההר, ע"י גרזן ומקבת, אבל באלקיות, כביכול, איך, ובמה, יתפרדו זה מזה.

 

הרוחני  נבדל בכח שינוי  צורה,

כמו הגשמי  שנבדל ע"י גרזן

ד) וטרם נבא אל הביאור, נסביר מהות ענין ההבדלה, הנוהג ברוחניים: ודע, אשר האישים הרוחניים מתפרדים זה מזה, רק על פי שינוי הצורה בלבד, דהיינו, אם דבר רוחני אחד, קונה בעצמו שתי צורות, כבר אינו אחד, אלא שנים: ואסביר לך, בנפשות בני אדם, שהם גם כן רוחניים: ונודע החוק הרוחני, אשר צורתו פשוטה כנ"ל, וזה ודאי

שיש רבוי נפשות, כמספר הגופות, שהנפשות מאירות בהם, אלא שהן נבדלות זו מזו, ע"י שינוי הצורה שבכל אחת ואחת. וע"ד שאמרו חז"ל, כשם שפרצופיהן אינם שווים זה לזה, כך דעותיהן אינן דומות זו לזו. ויש בסגולת הגוף, להבדיל בצורות הנפשות, עד להבחין בכל נפש לפי עצמה, שזו נפש טובה, וזו נפש רעה, וכדומה, בצורות הנבדלות.

והנך רואה שכמו דבר גשמי, מתחלק ונחתך ונבדל, בגרזן, ותנועה בהרחקת מקום בין חלק לחלק, כמו כן דבר רוחני, מתחלק ונחתך ונבדל, בסיבת שינוי צורה מחלק לחלק, ולפי השיעור של ההשתנות, כן ישוער המרחק מחלק לחלק, וזכור זאת היטב.

איך יצוייר שינוי  צורה  בבריאה, ביחס א"ס

ה) אמנם, עדיין לא הונח לנו, אלא בעוה"ז, בנפשות בני אדם, אבל בדבר הנשמה, שאמרו בה שהיא חלק אלוקי ממעל, עדיין לא נתבאר, איך נבדלת היא מאלקיות, עד שיתכן לקרותה חלק אלקי. ואין לומר, על ידי שינוי הצורה, דח"ו לומר כן, דכבר ביררנו, שהאלקיות היא אור פשוט, הכולל, כל מיני ריבוי הצורות, והפוך הצורות שבעולם, באחדותו הפשוטה, בסוד אחד יחיד ומיוחד, כנ"ל. וא"כ, איך תצוייר לנו בחינת שינוי הצורה, בנשמה שתהיה משונה מאלקיות, שמשום זה תהיה נבדלת, לקנות שם חלק הימנו ית'.

ובאמת, קושיא זו נוהגת ביותר, באור א"ס שמטרם הצמצום, כי זו המציאות שלפנינו, כל העולמות, עליונים ותחתונים יחד, נבחנים בשתי הבחנות, ההבחן הא', הוא צורת כל המציאות הזו, איך שהיא בטרם הצמצום, שהכל היה אז בלי גבול ובלי סוף, והבחן זה נקרא, אור א"ס ב"ה. ההבחן הב', הוא צורת כל המציאות הזו, שכבר באה מהצמצום ולמטה, אשר הכל הוא בגבול ומדה, והבחן זה נקרא, ד' העולמות, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. ונודע, שבעצמותו יתברך, לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין בו שום שם וכינוי, שכל מה שלא נשיג איך נגדירו בשם, שכל שם, ענינו השגה, שמורה, שמושג

 

טז      חלק         תלמוד עשר הספירות         ראשון

לנו בבחינת השם הזה. וע"כ, ודאי שבעצמותו ית' אין שום שם וכינוי כלל וכלל, וכל השמות והכינויים, המה, רק באורו ית' המתפשט הימנו, אשר התפשטות אורו ית' מטרם הצמצום, שהיתה ממלאת כל המציאות בלי גבול וסוף, היא נקראת בשם אין סוף ב"ה. ולפי זה, צריך להבין במה שאור א"ס ב"ה מוגדר לעצמו, ויצא מכלל עצמותו ית', עד שנוכל להגדירו בשם, כמו שהקשינו בנשמה כנ"ל.

ביאור על מ"ש ז"ל לכן הוכן עבודה ויגיעה

על שכר הנשמות, כי  מאן דאכיל  דלאו דיליה

בהית  לאסתכולי  באפיה

ו) ולהבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית, וא"כ תכלית זו מה היא, אשר לסיבתה, המציא ית' כל המציאות הזו שלפנינו, בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל, בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל המקיימים תורה ומצוות וכו', וזה מפורסם. אלא צריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו ע"ז, אם הכונה של בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, א"כ, מה היה לו ית', לברוא את העוה"ז הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה. ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה וכו', פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים ע"י מפגם של בושה ע"כ.

איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

ז) ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו

ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה.

 

במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות,
והיא הפועלת, והיא עצם הפעולה, והיא מציאות

השכר המקווה, והיא מהות היגיעה

ח) וטרם שאנו נכנסים בביאור דבריהם ז"ל, צריכים להבין, במחשבתו ית', בבריאת העולמות והמציאות שלפנינו, שלא יצאו פעולתם לפניו, בדרך ריבוי מחשבות, כמו דרכינו. כי הוא ית', אחד, יחיד ומיוחד, כנ"ל, וכמו שהוא פשוט, כך אורותיו הנמשכים הימנו, פשוטים ומיוחדים, בלי שום ריבוי צורות, כמ"ש, לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי וגו'. ועל כן תבין ותשכיל, שכל השמות והכינויים, וכל העולמות העליונים והתחתונים, הכל אור פשוט א', יחיד ומיוחד, שאצל השי"ת, האור הנמשך,

 

הסתכלות        תלמוד עשר הספירות         פנימית                    יז

והמחשבה, והפעולה, והפועל, וכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, המה אצלו דבר אחד ממש.

ועל פי זה תשפוט ותשכיל, שבמחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. כמו שפי' הרמב"ן ז"ל, בסוד אחד יחיד ומיוחד כנ"ל.

ענין הצמצום, מבאר איך יצאה מהפועל השלם,

פעולה בלתי שלמה.

ט) והיינו שהאריך הרב ז"ל בפרקים ראשונים שבספר הזה, בענין הצמצום הא', להיות הענין הזה החמור שבחמורות, כי הכרח הוא, אשר גם הקלקולים וכל מיני החסרונות, המה נמשכים ובאים הימנו ית', וכמוש"כ יוצר אור ובורא חושך, והנה הקלקולים והחושך המה הפך אמיתי לו ית', ואיך אפשר שימשך זה מזה, ואיך באים ביחד עם האור והעונג שבמחשבת הבריאה. ואין לומר, שהם ב' מחשבות מיוחדות זו מזו, שח"ו לומר ולהרהר כזאת, כנ"ל. וא"כ איך כ"ז נמשך הימנו ית', עד לעולם הזה, המלא חלאה יסורין וזוהמא גדולה, ואיך הם מתכלכלים יחד במחשבה היחידה.

פרק ב'

ביאור מחשבת הבריאה.

י) עתה נבא אל הביאור, בצורת מחשבת הבריאה. שזה ודאי, שסוף מעשה במחשבה תחילה, כי אפילו באדם גשמי בעל ריבוי מחשבות, גם בו יבוא סוף המעשה במחשבתו תחילה, עד"מ, כשעוסק בבנין ביתו, אנו מבינים, שמחשבה ראשונה שחשב בעסק זה, הוא שחשב צורת בית לשבת בו, וע"כ מוקדם לו ריבוי מחשבות וריבוי פעולות, עד שגומר צורה זו, שחשב מראש, וצורה זו, באה לו, בסוף כל פעולותיו. והנך רואה,

שסוף מעשה במחשבה תחילה. והנה סוף המעשה, שהיא הקוטב והתכלית, שבשבילם נבראו כל אלה, היינו, כדי להנות לבריותיו, כמו"ש בזוהר. ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור א"ס ב"ה. כי בעצמותו ית' ממש, אין לנו שום הגה ומלה להגדירו באיזה שם שהוא. וזכור זאת.

מכח הרצון להשפיע שבמאציל, נולד בהכרח

הרצון לקבל בנאצל. והוא הכלי, שבתוכו

מקבל הנאצל את שפעו.

יא) וזהו, שאמר הרב ז"ל, שמתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את כל המציאות. פי', כיון שחשב השי"ת, להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו, ויצא מלפניו, כביכול, תיכף הוטבע באור הזה, הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט ג"כ, שזה הרצון, הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השיעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה, וע"כ. אנו מכנים מהותו של, הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום. עד"מ, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.

.

 

 

 

 

יח      חלק         תלמוד עשר הספירות         ראשון

 

 

 

הרצון לקבל הכלול במחשבת הבריאה, הוציא אותו מעצמותו ית' לבחינת השם א"ס.

יב) ובזה, ארוח לן להשכיל, במה שאור א"ס ב"ה יצא מכלל עצמותו ית', שאין לנו בו שום הגה ומלה, להיות מוגדר בשם אור א"ס כנ"ל, שהוא בסבת ההבחן הזה הנ"ל, אשר באור הזה, כלול בו הרצון לקבל מעצמותו ית', שהוא צורה חדשה, שאינה כלולה ח"ו כלל וכלל בעצמותו ית', כי ממי יקבל ח"ו. וזו הצורה, היא ג"כ כל גדלו של האור הזה, כנ"ל, ודו"ק, כי אי אפשר להאריך כאן.

מטרם הצמצום לא היה ניכר שינוי הצורה

דברצון לקבל.

יג) אמנם, בכל יכלתו, לא היתה נבחנת הצורה החדשה הזו, לבחי' שינוי מאורו ית'. שז"ס שאיתא בפדר"א, שטרם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, הוא, מורה האור שבא"ס ב"ה, ושמו, מורה על המקום, שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית', הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו, שהוא ושמו אחד, כלומר, ששמו שה"ס מלכות דא"ס, שה"ס הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש,שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך המקום, בערך אור של א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחינות כנ"ל, ודו"ק.

צמצום, פירושו, שהמלכות דא"ס מיעטה

הרצון לקבל שבה, ואז נעלם האור, כי

אין אור בלי כלי.

יד) וזהו דבר הצמצום, אשר הרצון לקבל, הכלול באור א"ס ב"ה, המכונה מלכות דא"ס, שה"ס מחשבת הבריאה שבא"ס, כנ"ל, הכוללת כל המציאות, קישטה בעצמה להתעלות, ולהשוות צורתה ביותר, לעצמותו ית'. וע"כ, מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית', בבחי' הד' שברצון, כמו"ש זה לקמן, בכוונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות

עד לעוה"ז, שבאופן זה תהיה מותקנת צורת הרצון לקבל, ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל. והנה אחר שמיעטה, ברצון לקבל, ממילא נסתלק משם האור, שכבר נודע, שהאור תלוי ברצון, והרצון, הוא המקום של האור. כי אין כפיה ברוחניות.

פרק ג'

ביאור מחצבת הנשמה

טו) ועתה יתבאר ענין מחצבת הנשמה, שאמרו שהיא חלק אלקי ממעל וכו', שהקשינו לעיל, איך ובמה תשתנה צורת הנשמה מאורו הפשוט, עד שתהיה נבדלת בזה מן הכל, ית', עתה מובן, כי נעשה בה באמת, שינוי צורה גדול, כי הגם שהוא ית' כולל כל הצורות שאפשר לחשוב ולהרהר, אמנם אחר האמור לעיל, אתה מוצא, צורה אחת, שאינה כלולה בו ית', והיינו הצורה של הרצון לקבל, שח"ו ממי יקבל. אמנם הנשמות, שכל בריאתן היא, משום שרצה ית', להנות להן, שזו היא מחשבת הבריאה כנ"ל, א"כ בהכרח שנטבע בנשמות החוק הזה, לרצות ולחשוק לקבל שפעו. ובזה נמצאות נבדלות הימנו ית', משום שנשתנתה צורתן  הימנו   ית' ,  שכבר  נתבאר  שמהות

גשמי  נחלקת  ונבדלת  ע"י  כח  התנועה וריחוק המקום, והמהות הרוחנית, נחלקת ונבדלת ע"י שינוי צורה, ולפי השיעור שבהשתנות הצורה זה מזה, כן ישוער המרחק בין זה לזה, ובאם שינוי הצורה יגיע להפכיות ממש מן הקצה אל הקצה, אז נעשה חיתוך והבדל גמור, עד שלא יוכלו לינק זה מזה, כי זרים נחשבים זה לזה.

פרק ד'

אחר הצמצום והמסך שנעשה על הרצון לקבל, הוא נפסל מלהיות כלי קבלה, ויצא מהמערכת הקדושה, ובמקומו משמש האו"ח לכלי קבלה,

והכלי של הרצון לקבל ניתן למערכת הטומאה.

טז) אחר הצמצום והמסך שנעשה על כלי הזה שנקרא רצון לקבל, הוא נתבטל

הסתכלות          תלמוד עשר הספירות        פנימית                 יט

ונפרד ויצא מכל המערכת הקדושה, ובמקומו נתתקן אור חוזר להיות כלי קבלה. (כמ"ש בחלק ג'). ותדע, שזה כל ההפרש בין אבי"ע דקדושה, לבין אבי"ע דטומאה, כי כלי הקבלה דאבי"ע דקדושה הם מאו"ח, המתוקן בהשואת הצורה לא"ס. ואבי"ע דטומאה, משמשים עם הרצון לקבל שנצטמצם שהוא צורה הפוכה מא"ס. ועי"ז הם נחתכים ונבדלים מחי החיים שהוא א"ס.

האדם ניזון משמרי הקליפות, וע"כ משתמש

עם הרצון לקבל כמוהם.

יז) ובזה תבין שורש הקלקולים, שנכלל תיכף במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו. אשר אחר כל ההשתלשלות ה' עולמות הכוללים, שהם: אדם קדמון, ואבי"ע, ונתגלו הקליפות ג"כ בד' עולמות אבי"ע, דטומאה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, אז נמצא לפנינו, הגוף העכור הגשמי שנאמר עליו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משום שכל יניקתו מנעוריו הוא משמרי הקליפות, שכל עניני הקליפות והטומאה, הוא ענין צורת "הרצון אך לקבל" שיש בהם, ואין בהם מהרצון להשפיע ולא כלום. ובזה נמצאים הפוכים הימנו ית', שהוא ית' אין לו רצון לקבל ח"ו כלל וכלל, וכל רצונו הוא, רק להנות ולהשפיע. וע"כ נקראות הקליפות מתים, כי בהפוך צורתם מחי החיים, נמצאים נחתכים ממנו, ואין בהם משפעו ית' כלום. וע"כ, גם הגוף הניזון ע"י שמרי הקלי', נמצא ג"כ נחתך מחיים, והוא מלא זוהמא. וכ"ז הוא משום "הרצון אך לקבל" ולא להשפיע, הנטבע בו. כי רצונו תמיד פתוח, לקבל העולם ומלואו לתוך בטנו. וע"כ רשעים בחייהם נק' מתים, כי מתוך שינוי צורתם עד לקצה משורשם, שאין להם מבחי' ההשפעה כלום, נחתכים הימנו ית', והמה מתים ממש. ואע"ג שמדומה, שגם הרשעים יש להם מבחי' ההשפעה, שנותנים צדקה וכדומה, אמנם כבר אמרו עליהם בזוהר, דכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, שעיקר כוונתם הוא לעצמם ולכבודם, ע"ש. אמנם, הצדיקים העוסקים בתורה

ובמצוות ע"מ שלא לקבל פרס, אלא להשפיע נ"ר ליוצרם, מזככים את גופם בזה, ומהפכים את כלי הקבלה שבהם, על בחי' ההשפעה. ע"ד שאמר רבינו הקדוש גלוי וידוע וכו' ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה (כתובות ק"ד). ובזה נמצאים דבקים בו ית' ממש, להיות שצורתם שוה לגמרי ליוצרם, בלי שום שינוי צורה כלל. וזה שדרשו ז"ל על הפסוק, ולאמר לציון עמי אתה ודרשו בהקסה"ז אות ס"ז, עמי אתם בשותפות, אשר הצדיקים המה שותפים עם הבורא ית', בהיות שהוא ית' התחיל הבריאה, והצדיקים גומרים אותה, להיותם מהפכים כלי הקבלה, על כלי ההשפעה.

כל המציאות כלולה בא"ס ב"ה, ונמשכת יש

מיש, ורק הרצון לקבל בלבד הוא מחודש,

ונמשך יש מאין.

יח) ודע, דכל ענין החידוש, שהמציא הבורא ית' בזו הבריאה שאמרו ז"ל, שהוציא אותה יש מאין, אין זה החידוש נופל, זולת על הצורה של הרצון להנות, המוטבע בכל נברא. שיותר מזה, לא נתחדש כלום בסוד הבריאה. שז"ס יוצר אור ובורא חושך, ופי' הרמב"ן, דמלת בורא, מורה על חידוש, דהיינו מה שלא היה מקודם זה. והנך רואה שלא נאמר ובורא אור, והיינו משום שאין בו חידוש, על דרך המצאת יש מאין, כי האור וכל הכלול באור, שהוא כל המוחשות והמושכלות הנעימות שבעולם, כל זה נמשך, יש מן יש, כלומר שכבר כלולים הם בו ית', וא"כ אין בהם בחי' חידוש, וע"כ נאמר יוצר אור, להורות שאין בו בחי' חידוש ובריאה, אבל על החושך, שהוא כולל כל המוחשות והמושכלות הבלתי נעימים, עליהם נאמר, ובורא חושך, כי המציא אותם יש מאין ממש. כלומר, שאין זה ח"ו במציאותו ית' כלל וכלל, אלא שנתחדש עכשיו, אשר השורש לכולם, הוא הצורה של "הרצון להנות", הכלול באורותיו המתפשטים הימנו ית'. אשר מתחילה היא רק כהה מן האור העליון, וע"כ נקראת חושך בערך האור, אבל לבסוף, משתלשלים ויוצאים מחמתה

 

 

 

כ               חלק         תלמוד עשר הספירות         ראשון

הקליפות, ס"א, והרשעים, שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים. שז"ס הכתוב ורגליה יורדת מות, פי', רגליה, מורה על לשון סוף דבר, ואומר שרגליה של המלכות, שהיא בחי' הרצון להנות, שישנו בהתפשטות אורו ית', בסוף משתלשלת הימנה בחי' המות לס"א, ולהניזונים ונמשכים אחרי הס"א.

בהיותנו ענפים נמשכים מא"ס, לכן הדברים

הנמצאים בשורשנו, הם לנו לתענוג, ושאינם

בשורשנו, יהיו לנו לטורח וליסורין.

יט) אמנם אפשר להקשות, כיון ששינוי, הצורה הזה של הרצון לקבל מחויב להמצא בבריות בהכרח, דאם לא כן, איך תהיינה נמשכות הימנו ית' ותצאנה מכלל בורא לכלל נברא, שלא יצוייר זה, אלא על ידי שינוי הצורה כנזכר לעיל. ועוד, הרי שצורה זו של הרצון להנות, היא עיקר טיב כל הבריאה, אשר מחשבת הבריאה סובבת עליה, והיא ג"כ מדת כמות הטוב והעונג, כמו שהארכנו לעיל, שע"כ נקראת מקום, ואיך נאמר עליה, שנקראת חושך, והיא נמשכת עד לבחי' מות, כי עושה במקבלים התחתונים, בחי' הפסק ופירוד מחי החיים ח"ו. ועוד צריכים להבין, מה ענין החרדה הגדולה הזאת המגיע למקבלים מחמת שינוי הצורה מעצמותו ית', ולמה חרי בה, האף הגדול הזה.

וכדי להסביר לך די באר את הענין הדק הזה, צריך לבאר מקודם, מוצא כללות התענוגים והיסורים, המורגשים בעולמנו. ותשכיל זאת, בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו, ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם, והנה חוק זה, נוהג בכל שורש עם הענף שלו, ולא יעבור. ומשום שהוא ית' וית', הוא שורש לכל בריותיו אשר ברא, וע"כ כל הענינים הכלולים בו ית',

ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו, ויונעם לנו, משום שטבענו קרוב לשורשנו. וכל הענינים שאינם מצויים בו ית', ואינם נמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלו נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסבלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאד את ענין התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל, וע"כ הוא ג"כ נגד טבענו והיא שנואה, עלינו, ועד"ז, אנו אוהבים את החכמה והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה כלולים בו ית', שהוא שורשנו, ושונאים אנו מאוד את הפוכם, כמו הסכלות, החולשה, העניות, והבזיונות, וכדומה, היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, וע"כ הם מאוסים ושנואים עלינו עד אין לסבול.

אמנם צריך לחקור, איך אפשר שתמשך לנו איזו המשכה, ולא תהיה ישר ממנו ית', כי אם מקוטבה של הבריאה עצמה. אלא למה דבר זה דומה, לעשיר אחד שקורא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב בכל יום ויום, וכל יום מרובה משל חברו, ותבחין שהאדם הזה טועם במתנותיו העצומים של העשיר, ב' טעמים, משונים זה מזה, בבת אחת. כי מצד אחד טועם תענוג גדול לאין קץ מכח ריבוי מתנותיו, ומהצד השני קשה לו לסבול ריבוי ההטבה, ומתבייש בעת קבלתו, שהדבר מביא לו אי סבלנות, מחמת ריבוי המתנות שמרבה עליו בכל פעם. וזה ודאי שהתענוג שיש לו מן המתנות, נמשך לו ישר מן העשיר הנותן, אמנם קושי הסבלנות, שהוא טועם במתנות, אינו נמשך לו מן העשיר הנותן, אלא מתוך מהותו עצמו של המקבל, שמתעוררת בו בושה, מחמת הקבלה, ומתנת החנם, ובאמת שגם זה מסבב לו העשיר כמובן, אבל באפן בלתי ישר.

 

 

 

 

 

 

 

 

הסתכלות        תלמוד עשר הספירות         פנימית          כא 

 

לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו,

אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות. וז"ש

ז"ל, שכדי לתקן זה "הכין" לנו בעוה"ז

יגיעה בתורה ומצות להפך את הרצון לקבל

על רצון להשפיע.

כ) המתבאר לנו מכל האמור, שכל הצורות הנמשכות לנו בהמשכה בלתי ישרה הימנו ית', יהי' בהם קושי הסבלנות. והוא נגד הטבע שלנו. ובזה תבין, שהצורה החדשה שנעשתה במקבל, דהיינו "הרצון להנות" אינה באמת שום פחיתות וחסרון בערכו ית', ואדרבא זהו עיקר הקוטב של בריאתו, שבלא זה אין כאן בריאה כלל כנ"ל. אמנם המקבל, שהוא הנושא את הצורה הזו, מרגיש בה מחמת עצמו, בחינת קושי הסבלנות, והיינו משום שלא נמצאת צורה זו בשורש שלו, ודו"ק היטב.

ובזה הצלחנו להבין את תירוץ חז"ל, אשר העוה"ז נברא, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפי'. שלכאורה הוא תמוה מאד כנ"ל. ועתה יונעמו לנו דבריהם מאוד, שכוונתם על ענין שינוי הצורה של "הרצון להנות", שנמצא בהכרח בנשמות, כנ"ל, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, כלומר שכל מקבל מתנה מתבייש בעת הקבלה, והיינו משום שינוי הצורה מהשורש, שאין בו צורה זו של קבלה. וכדי לתקן זאת, ברא את העוה"ז, אשר הנשמה באה בה ומתלבשת בגוף, וע"י עסק התורה ומצוות ע"מ לעשות נ"ר ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה. כלומר, שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע, כדי להשפיע נ"ר ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו ית'. וכיון שהיא נקיה מהרצון לקבל לעצמה, שוב אינה בהית לאסתכולי באפיה, ונגלית על ידי זה, תכלית השלימות של הנברא. וענין הצורך והחיוב של ההשתלשלות הרחוקה עד העולם הזה, יתבאר לקמן, שהמלאכה הגדולה הנ"ל, שהיא התהפכות צורת הקבלה על צורת ההשפעה, לא תצוייר אלא בעוה"ז. כמו"ש עוד.

רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה.

כא) ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים, כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים. המה משיגים ג"כ, את השואת הצורה ליוצרה ית', שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל.

פרק ה'

מחשבת הבריאה מחייבת כל הפרטים שבמציאות

לצאת זה מזה עד לגמר התקון.

כב) ועכשיו שזכינו לכל הנ"ל, יובן לנו באפס מה, עוצם יחודו יתברך וית', אשר לא מחשבותיו מחשבותינו וכו', וכל ריבוי הענינים והצורות המושגים לנו, בכל המציאות הזו אשר לפנינו, כל זה מתיחד אצלו ית', במחשבה יחידה אחת, דהיינו, מחשבת הבריאה "כדי להנות לבריותיו", אשר המחשבה היחידה הזאת, מקפת את כל המציאות באחדות גמורה עד גמר התיקון, כי היא כל מטרת הבריאה כנ"ל. והיא הפועל. כלומר, ע"ד כח הפועל בנפעל, כי מה שהוא

 

כב      חלק         תלמוד עשר הספירות         ראשון

אצלו ית' רק מחשבה יהיה בנבראים חוק מחוייב בהכרח. וכיון שחשב עלינו להנות אותנו נתפעל בנו בהכרח הענין הזה, להיות מקבלים שפעו הטוב. והיא הפעולה. כלומר, אחר שהוטבע בנו החוק הזה של הרצון לקבל הנאות, אז מוגדרים אנו לעצמנו בשם פעולה, שמחמת שינוי הצורה הזאת, יוצאים אנו מכלל בורא לכלל נברא, ומכלל פועל לכלל פעולה, כנ"ל. והיא היגיעה והעבודה, שמחמת כח הפועל בנפעל כנ"ל, מתגברת והולכת כמות חשק הקבלה שבנו, ע"ד השתלשלות העולמות, עד לבחי' גוף נפרד בעוה"ז, דהיינו בהפוך הצורה מחי החיים, שאין בגדרו להשפיע מחוצה לו כלל וכלל, שהוא המביא לגופים את המיתה, וכל מיני יסורים ויגיעות לנשמה כמו"ש עוד. והוא ענין עבודת השי"ת בתורה ומצוות. כי ע"י הארת הקו במקום המצומצם, נמשכים השמות הק', התורה, והמצוות. וע"י העמל בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, לאט לאט מתהפכים כלי הקבלה שבנו, לכלי השפעה. וזהו כל השכר המקווה לנו. שכל כמה שכלי הקבלה אינם מתוקנים, אי אפשר לנו להרחיב פינו לקבל שפעו ית', והיינו משום פחד של השתנות הצורה, בסוד מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה. כי משום זה היה הצמצום הא', כנ"ל. אבל בהיותנו מתקנים את כלי הקבלה שלנו, שיהיה ע"מ להשפיע, משווים אנו בזה את הכלים ליוצרם, וראויים אנו לקבל את שפעו עד אין קץ.

והנך רואה שכל אלו הצורות ההפוכות שבכל הבריאה הזו שלפנינו, דהיינו צורת פועל ונפעל, וצורת הקלקולים והתקונים וצורת העבודה ומתן שכרה, וכו', כל זה הוא נכלל רק במחשבתו היחידה ית', הנ"ל, ובתכלית הפשטות, דהיינו "להנות לנבראיו" בדקדוק, לא פחות ולא יותר. ועל הדרך הזו הנ"ל נכללים ג"כ במחשבה ההיא, כל ריבוי המושכלות, הן המושכלות שבתורתנו הק', והן החכמות החצוניות וכל ריבוי הבריות והעולמות, ושינוי ההנהגות שבכל אחת, כל אלו יוצאים ונובעים רק מהמחשבה היחידה,

כמו שאבאר בהמשך ביאורנו במקומם.

מלכות דא"ס, פירושה, שהמלכות איננה עושה

שם בחינת סוף.

כג) ובהנ"ל יובן, המובא בתיקוני זוהר מבחי' המלכות דא"ס ב"ה, שע"ז נרעשו הספים מקול המתמיהים, דהיתכן לכנות שם מלכות בא"ס ב"ה, דא"כ יש גם שם ט' ספירות ראשונות וכו'. ובדברינו מתבאר היטב, דענין הרצון לקבל הכלול באור א"ס ב"ה בהכרח, כנ"ל, הוא נקרא מלכות דא"ס ב"ה, אלא ששם לא עשתה המלכות בחי' סוף וגבול על האור א"ס ב"ה, משום שעוד לא נגלה בה שינוי צורה מחמת הרצון לקבל, לכן נק' א"ס ב"ה, כלומר שהמלכות אינה עושה שם בחי' סוף וכו', לאפוקי מאחר הצמצום ולמטה, נעשה בכל ספירה ופרצוף בחי' סוף בכח המלכות.

פרק ו'

אי אפשר שהרצון לקבל יהיה נגלה באיזו מהות,

זולת בד' בחינות, וה"ס ד' אותיות הויה.

כד) ונרחיב מעט את הענין הזה, להבין היטב ענין הסוף שנעשה בדבר המלכות.

ונקדים מתחילה לבאר, מה שגדרו לנו המקובלים, ומובא בזוהר ותקונים, שאין לך שום אור גדול או קטן, הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים, שלא יסודר תחת סדר, של השם בן ארבע אותיות הויה.

וזה מותאם עם הכלל, המובא בעה"ח, שאין לך אור בעולמות שלא יהיה מלובש בכלי. פי', דכבר ביארתי ההבחן בין עצמותו ית', לאור המתפשט הימנו ית', שהוא רק מטעם הרצון להנות, שנכלל באורו המתפשט, שהוא בחי' שינוי צורה מעצמותו, שאין בו ח"ו הרצון הזה. ובזה נגדר אור זה המתפשט בשם נאצל, כי מסבת שינוי הצורה הזו, יוצא האור מכלל המאציל לבחי' נאצל. ומבואר ג"כ, שהרצון להנות הכלול באורו ית', הוא ג"כ מדתו של גדלות האור, והוא נק' מקום של האור, כלומר שמקבל שפעו

הסתכלות         תלמוד עשר הספירות         פנימית        כג

ית' כפי מדת רצונו לקבל, וחשקו, לא פחות ולא יותר כנ"ל.

ומבואר ג"כ, שענין זה של הרצון לקבל, הוא כל בחי' החידוש, שנתחדש בבריאת העולמות, על דרך המצאת יש מאין ממש. כי רק הצורה הזאת לבדה, אינה כלולה ח"ו כלל בעצמותו ית', ורק עכשיו המציא אותה הבורא ית' לצורך הבריאה. שז"ס ובורא חושך, מפני שצורה זו, היא השורש לחושך, מפני שינוי הצורה שבה, וע"כ כהה היא מן האור המתפשט בתוכה ובסבתה.

ובזה תבין, שכל אור המתפשט הימנו ית', תיכף נבחן בזה ב' בחי'. בחי' א', היא עצמות האור המתפשט, טרם נגלתה בו הצורה של הרצון להנות. ובחי' ב', היא אחר שנגלתה בו הצורה של הרצון להנות, שאז נתעבה ונחשך מעט, בסבת הקנין של שינוי הצורה כנ"ל. והנה בחי' א', ה"ס האור. ובחי' ב', ה"ס הכלי. וע"כ נבחנות בכל אור המתפשט, ד' בחי', בדבר התפעלות הכלי. כי צורת הרצון לקבל, שנק' כלי אל האור המתפשט, אינה נשלמת בבת אחת, אלא בדרך פועל ונפעל. ויש ב' בחי' בפועל, וב' בחי' בנפעל, ונק' כח ופועל בפועל, וכח ופעולה בנפעל שהם ד' בחינות.

אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע"י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.

כה) והענין, משום שהכלי הוא שורש החושך כנ"ל, אשר הוא הפוך מן האור, וע"כ הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע"ד המדרגה, בדרך עילה ועלול, שז"ס המים הרו וילדו אפילה (מד"ר שמות פ' כ"ב) כי החושך, הוא תולדה מהאור עצמו, ומתפעל הימנו ע"ד הריון ולידה, שה"ע כח ופועל. והיינו, כי בהכרח, שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי' הרצון לקבל כנ"ל, אלא שאינה עולה בשם של שינוי הצורה, עד שיקבע באור, זה הרצון להדיא. ולזה, לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור

האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל. ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות.

והן אמת, אשר אור א"ס ב"ה מתפשט, כביכול, ג"כ על ד' הבחי' הנ"ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ"ל, שהוא הבחי' הד'. כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית', להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א"ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ"ל, והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפדר"א, שקודם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, שבאמת קשה הלשון הכפולה הוא ושמו, כי קודם שנברא העולם מה ענין שמו לשם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה, על אור א"ס ב"ה, שהוא טרם הצמצום, כי אע"פ, שיש שם בחי' מקום, ובחינת רצון לקבל השפע מעצמותו ית', אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, היינו האור א"ס ב"ה. ושמו אחד, היינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח"ו כלל וכלל. והבן את אשר רמזו ז"ל "אשר שמו" בגי' "רצון", דהיינו "הרצון להנות".

כללות כל העולמות שבמחשבת הבריאה,

נקרא אור א"ס. והכולל של המקבלים אשר

שם נקרא מלכות דא"ס.

כו) וכבר נתבאר בענין סוף מעשה במחשבה תחילה, שהוא מחשבת הבריאה שהתפשטה מעצמותו ית', כדי להנות לנבראיו. ונתבאר, שאצלו ית', המחשבה והאור הם ענין אחד. ובזה מובן שאור א"ס ב"ה שהתפשט מעצמותו, כולל את כל המציאות שלפנינו עד גמר התיקון העתיד, שהוא סוף המעשה, אשר אצלו ית', כבר נגמרו כל הבריות בכל שלימותם והנאתם, שרצה להנות אותם. והנה זו המציאות השלמה בכל צרכה,

כד      חלק         תלמוד עשר הספירות         ראשון

נקראת אור א"ס ב"ה. והכולל שלהם, נקרא מלכות דא"ס.

פרק ז'

אע"פ שנצטמצמה רק מבחי"ד, נסתלק האור

גם מג' הבחינות הראשונות.

כז) וכבר התבאר שהנקודה האמצעית, שה"ס הנקודה הכוללת של מחשבת הבריאה, וה"ס הרצון להנות שבה, קישט את עצמו, להשוות צורתו למאציל ביתר שאת, ואע"פ שמצד המאציל אין בו שום שינוי צורה בכל יכלתו, אמנם נקודת הרצון הרגישה בזה כעין המשכה בלתי ישרה ממהותו ית', ע"ד המשל הנ"ל מהעשיר עש"ה, וע"כ מיעטה את רצונה מהבחי' האחרונה, שהיא תכלית הגדלות של הרצון להנות, כדי להוסיף בדביקות בבחינת המשכה ישרה ממהותו ית', כמו"ש לעיל. ואז נתרוקן האור מכל בחי' המקום, כלומר, מכל ד' המדרגות שישנן במקום. ואע"פ שלא מיעטה רצונה אלא מהבחי' הד' אמנם מהטבע הרוחני הוא, שאינו נחלק לחלקים.

אח"כ חזר והמשיך קו אור מג' הבחינות הראשונות, ובחי"ד נשארה חלל פנוי.

כח) ואחר זה נמשך שוב אור א"ס ב"ה אל המקום שנתרוקן, אלא לא מילא את המקום בכל ד' בחינותיו, אלא רק על ג' בחי', כמו שהיה הרצון של נקודת הצמצום. ונמצא שהנקודה האמצעית שנצטמצמה, נשארה חלולה וריקנית, כי לא האיר האור אלא עד הבחי' הד', ולא עד בכלל, ונפסק שם אור א"ס. ויתבאר לקמן, ענין התכללות הבחי' זו מזו, הנוהגת בעולמות העליונים. ובזה תבין, שהד' הבחי' נכללות זו מזו, באופן, שגם בבחי' ד' עצמה, ישנן ג"כ כל ארבע הבחי'. ונמצא בזה, שגם בבחי' הד', הגיע האור א"ס ב"ה לג' בחי' ראשונות שבה, רק הבחי' האחרונה שבבחינה הד' שבה, היא בלבדה נשארה. ריקנית בלי אור, וזכור זאת.

פרק ח'

החכמה נקראת אור והחסדים מים. הבינה

נק' מים עליונים, והמלכות מים תחתונים.

כט) ועכשיו נבאר מהות ד' הבחינות עילה ועלול, המוכרחות להתפעלות שלימות הצורה של הרצון לקבל. כנ"ל, בסוד המים הרו וילדו אפילה. כי הנה באצילות יש ב' בחי' אור. הבחי' הא' נק' אור, שה"ס חכמה. והבחי' הב' נק' מים, שה"ס חסדים. כי הבחי' הא' נמשכת מעילא לתתא בלי סיוע מצד התחתון, והבחי' הב' נמשכת בסיוע מהצד התחתון, ע"כ נק' מים, שכן טבע האור שיסודו למעלה, וכן טבע המים שיסודם למטה, והבן. וגם במים עצמם ישנן ב' בחי' דהיינו מים עליונים, שהם ע"י הבחי' הב' שבד' הבחי'. ויש מים תחתונים, שהם ע"י הבחי' הד', שבד' הבחינות.

ביאור התפשטות אור א"ס לד' בחינות כדי

לגלות הכלי, שהוא הרצון לקבל.

ל) וע"כ יש בכל התפשטות של אור א"ס, עשר ספירות כי הא"ס שה"ס השורש והמאציל נקרא כתר, ואור ההתפשטות עצמו, נקרא חכמה. שהוא כל שיעור ההתפשטות של האור מלמעלה, מא"ס ב"ה. וכבר נודע, שבכל התפשטות אור מלמעלה כלול הרצון לקבל כנ"ל, אלא אין הצורה של הרצון לקבל נגלית בפועל, עד שיתעורר הנאצל לרצות ולהמשיך אור, יתר מכשיעור התפשטותו. וא"כ, כיון שהרצון לקבל כלול בבחי' כח תיכף באור ההתפשטות, ע"כ מחוייב האור לגלות הכח אל הפועל. וע"כ, מתעורר האור להמשיך תוספת שפע, יותר משיעור שבהתפשטותו מצד הא"ס, ובזה מתגלה הרצון לקבל בפועל, באור ההוא, וקונה צורת החידוש בשינוי צורה במעט כנ"ל, כי נעשה בזה כהה מן האור, כי נתעבה מחמת חידוש הצורה הנ"ל, וזה החלק שנתעבה נקרא בינה. וז"ס אני בינה לי גבורה, שבאמת הבינה היא חלק מן החכמה, דהיינו עצם אור ההתפשטות א"ס כנ"ל, אלא משום שהתגברה ברצון, והמשיכה שפע יותר

הסתכלות         תלמוד עשר הספירות         פנימית         כה

משיעור ההתפשטות שבה, מא"ס, מחמת זה קנתה שינוי צורה, ונתעבתה מעט מן האור, ויצאה בשם לפי עצמה, שהיא ספירת בינה. והנה מהות תוספות השפע שהמשיכה מא"ס, בכח התגברות הרצון שלה, נק' אור של חסדים, או מים העליונים כנ"ל. מפני שאור זה לא נמשך ישר מא"ס ב"ה, כמו אור החכמה, אלא ע"י הסיוע של הנאצל, שהתגבר ברצון כנ"ל, וע"כ עולה בשם לפי עצמו, להיות נקרא אור דחסדים, או מים. והנך מוצא עכשיו בספירת הבינה, שהיא כלולה מג' בחי' אורות, בחי' א', היא אור עצמות הבינה, שהוא חלק מאור החכמה כנ"ל, ובחי' ב', בחי' ההתעבות ושינוי הצורה שבה, שקנתה ע"י התגברות הרצון כנ"ל. ובחי' ג', היא אור דחסדים שהגיע לה, ע"י המשכתה עצמה מהא"ס ב"ה.

אמנם, עדיין לא נגמר בזה כלי הקבלה על שלימותו, להיות הבינה מעצם אור החכמה הנעלה מאוד. שהוא ההתפשטות הישרה מאור א"ס ב"ה, ע"כ נגלה בבינה, רק בחי' שורש לכלי קבלה, ובחינת פועל, לפעולת הכלי. כי אח"כ, אותו אור דחסדים, שהמשיכה בכח התגברותה, שוב התפשט הימנה, ונתוספה הארה מועטת מאור החכמה. והתפשטות אור דחסדים זה, נקרא זעיר אנפין, או חג"ת, כמו"ש במקומו. והנה אור ההתפשטות הזה, ג"כ התגבר ברצונו, להמשיך שפע חדש, יתר מכשיעור הארת החכמה, שיש בהתפשטות שלו מן הבינה. ע"כ נבחנת התפשטות זו ג"כ לב' בחינות כי אור ההתפשטות בעצמו נק' ז"א או ו"ק, ובחי' ההתגברות שבו, נק' מלכות, וז"ס עשר הספירות, כתר, ה"ס א"ס. חכמה, היא אור ההתפשטות מא"ס.  בינה, ה"ס אור החכמה שהתגבר להוסיף שפע, שעל ידי כן נתעבה כנ"ל. ז"א, הכולל חג"ת נה"י, ה"ס אור דחסדים עם הארת החכמה המתפשט מן הבינה. ומלכות, ה"ס התגברות הב' לתוספת הארת החכמה, יותר ממה שיש בז"א.

ד' הבחינות שברצון, ה"ס ד' אותיות הוי"ה,

שהן כח"ב תו"מ.

לא) וז"ס ד' אותיות, דשם בן ארבע,

דקוצו של יוד, ה"ס א"ס, כלומר, כח הפועל הכלול במחשבת הבריאה; "כדי להנות לבריותיו", שה"ס כלי הכתר. ויו"ד, ה"ס חכמה, דהיינו הבחי' הא', שהיא בחינת הכח שבפועל, הכלול תיכף באור ההתפשטות של הא"ס. וה"א ראשונה, ה"ס בינה, דהיינו בחי' ב', שהיא בחי' יציאת הכח אל בחי' פועל, דהיינו האור שנתעבה מן החכמה כנ"ל. ואו, ה"ס זעיר אנפין, או חג"ת נה"י, דהיינו, התפשטות אור דחסדים שיצא ע"י הבינה כנ"ל, שהיא בחי' ג', בחי' כח לגילוי הפעולה כנ"ל, ה"א תתאה שבהויה, ה"ס מלכות, דהיינו הבחינה הד' בחינת גילוי הפעולה בשלימות כלי הקבלה, שהתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מבינה, ובזה נקבעה צורת הרצון לקבל, על היכנו, והאור מתלבש בכלי שלו, שהוא הרצון לקבל, הנגמר רק בהבחינה הרביעית הזו, ולא קודם הימנה. בזה תבין בפשטות, שאין לך אור בעולמות עליונים ותחתונים, שלא יהיה מסודר תחת סדר שם בן ארבע, שה"ס ד' בחי' הנ"ל, כי בלא זה לא נקבע הרצון לקבל, שצריך להיות בכל אור. כי הרצון הזה הוא המקום והמדה של האור ההוא כנ"ל.

אותיות י' ו' דהויה הן דקות, מפני שהן בחינות

כח בלבד.

לב) ואין להקשות על זה הרי היוד רומזת לחכמה וה' לבינה, וכל עצמות האור, שאך יש בע"ס, הלא היא נמצאת בספירת החכמה, ובינה וזעיר אנפין ומלכות, המה רק לבושים בערך החכמה, א"כ היתה צריכה החכמה, לתפוש את האות היותר גדולה בשם בן ד'. והענין הוא, כי האותיות של השם בן ד', אינן מורות ומרמזות על שיעור וכמות האור שבע"ס, אלא שהן מורות ערכי התפעלות הכלי, כי הלבן שבקלף הס"ת, מרמז על בחי' האור, והשחור שהוא האותיות שבס"ת, מרמזות על בחי' איכות הכלים. וע"כ הכתר, כיון שהוא רק בחי' שורש דשורש לכלי, לכן מרומז רק בקוצו של יוד. והחכמה, שהיא בחי' הכח שטרם נתגלה לפועל, ע"כ נרמזת באות היותר קטנה שבאותיות, דהיינו

כו       חלק         תלמוד עשר הספירות         ראשון

הי', והבינה שבה יצא ונגלה הכח אל הפועל, נרמזת באות הרחבה שהיא ה"א. וז"א כיון שאינו אלא בחי' כח לגילוי הפעולה כנ"ל, ע"כ נרמז באות ארוכה ודקה, שהיא ואו. שהדקות, מורה, שעדיין הויית כלי טמונה בו בכח בהעלם. ואריכות הקו, מורה שבסוף התפשטותו נגלה על ידו כלי גמור ושלם. כי החכמה לא הספיקה בהתפשטותה לגלות כלי שלם, כי הבינה איננה עדיין כלי ממש, אלא בחי' פועל הכלי כנ"ל. שע"כ רגל היוד קצרה, להורות שעדיין קצר הוא, שלא גילה ע"י הכח הטמון בו, וע"י התפשטותו, בחי' כלי שלם. וגם המלכות, נרמזת באות ה', כמו ספירת הבינה, שהיא אות רחבה, שנגלית בשלימות הצורה. ולא יקשה לך ע"ז, מה שהבינה והמלכות יש להן אותיות שוות, היינו משום שבעולם התיקון הן באמת דומות זו לזו, ושואלות כליהן זו לזו, בסו"ה ותלכנה שתיהן. כמ"ש במקומו.

פרק ט'

תנועה רוחנית, פירושה, התחדשות של

שינוי צורה.

לג) עוד נשאר לבאר דבר הזמן והתנועה, שאנו נתקלים בהם כמעט בכל מלה בחכמה הזאת. אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה. כי אותו החידוש, דהיינו שינוי הצורה שנתחדשה ברוחני, במשונה מצורה הכללית הקודמתו שבאותו הרוחני, הרי היא נבחנת, שנתחלקה ונתרחקה מרוחני ההוא, ויצאה בשם ובשליטה לפי עצמה. שבזה היא דומה לגמרי למהות גשמית אשר נפרד ממנה איזה חלק, ומתנענע והולך לו ממקום למקום. ולפיכך מכונה החידוש צורה בשם תנועה.

זמן הרוחני פירושו, מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה. קודם ואח"כ, פירושם, סבה ומסובב.

לד) ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין,

כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. וענין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב.

פרק י'

כל החומר המיוחס לנאצל, הוא הרצון לקבל,

ומה שיש בו יותר מזה מיוחס למאציל.

לה) ודע, כי בחינת הרצון לקבל שבנאצל, שנתבאר היטב, שהוא הכלי שבו, תדע, שהוא ג"כ כל החומר הכללי, המיוחס לנאצל. באפן שכל הישות זולתו, מיוחסת למאציל.

 

 

הרצון לקבל, הוא צורה ראשונה של כל מהות,

וצורה ראשונה אנו מגדירים בשם חומר, משום

שאין לנו השגה במהות.

לו) אע"פ שבחינת "הרצון לקבל" מובן לכאורה למקרה ולצורה במהות, ואיך תופסים אותו לחומר המהות? אמנם כן הוא גם במהויות הסמוכות לנו, שדרכינו לכנות הצורה הראשונה שבמהות בשם החומר הראשון שבמהות, משום שאין לנו השגה ותפיסא כלל וכלל בשום חומר, כי כל ה' החושים שלנו אינם מוכנים לזה, להיות המראה והשמיעה והריח והטעם והמישוש מציעים לשכל העיוני, רק צורות בעלמא

הסתכלות         תלמוד עשר הספירות          פנימית כז

של מקרי המהות, המצטיירים על ידי שיתוף פעולה עם החושים שלנו. ולמשל, אם נקח אפילו את האטומים הקטנים    המיקרוסקופיים אשר ביסודות הראשונים שבאיזו מהות, הנפרדים על ידי מלאכת החמיא, הלא גם המה אינם אלא צורות בעלמא שמצטיירות כן לעינים, או ביתר דיוק, שהמה ניכרות ונבחנות לנו על ידי דרכי "הרצון לקבל ולהתקבל", שאנו מוצאים בהם, אשר על פי משפט הפעולות הללו אפשר להבחין בהם

ולבודד האטומים האלו למיניהם, עד לבחינת החומר הראשון של המהות ההיא, והרי גם אז, המה רק כחות שבמהות, ולא חומר. והנך מוצא, אשר גם בגשמיות, אין לנו מוצא אחר להבין את החומר הראשון, זולת בהנחה, שהצורה הראשונה היא החומר הראשון הנושא כל שאר המקרים והצורות הבאים אחריה, ואין צריך לומר בעולמות העליונים, אשר כל מוחשי ומדומה אינו נוהג שמה.

תלמוד עשר הספירות                    כט

חלק ראשון

לוח שאלות לפירוש המלות

א) מהו אור.

ב) מהם אור וכלי.

ג) מהו אור עגול.

ד) מהו אור פשוט.

ה) מהו אור החכמה.

ו) מהו אור דחסדים.

ז) מהו אויר ריקני.

ח) מהו אחר כך.

ט) מהו אמצעית.

י) מהו אחד.

יא) מהו בורא.

יב) מהי דבקות.

יג) מהי השואה.

יד) מהי התפשטות.

טו) מהו זך.

טז) מהו זמן.

יז) מהו חושך.

יח) מהי חכמה.

יט) מהו חלל.

כ) מהם טרם ואח"כ.

כא) מהם יחיד ומיוחד.

כב) מהו יחוד.

כג) מהם ימין ושמאל.

כד) מהו יוצר.

כה) מהו כלי.

כו) מהו למעלה.

כז) מהו מאציל.

כח) מהי מחצבת הנשמה.

כט) מהו מטה.

ל) מהו מיוחד.

לא) מהי מלכות דא"ס.

לב) מהו מלמעלה למטה.

לג) מהו ממלא.

לד) מהו מעלה מטה.

לה) מהו מקום.

לו) מהו מרובע.

לז) מהו משולש.

לח) מהו נוגע.

לט) מהי נקודה אמצעית.

מ) מהו סוף.

מא) מהם עגול, עגולים.

מב) מהו עליון.

מג) מהו פירוד.

מד) מהו פנוי.

מה) מהו פשוט.

מו) מהו צמצום.

מז) מהו קו.

מח) מהו קרוב.

מט) מהו ראש.

נ) מהו רוח.

נא) מהו רצון פשוט.

נב) מהו שם.

נג) מהו תוך.

נד) מהי תנועה.

הערה: שכחת פירוש מלה באיזה ענין, גרוע ממחיקת אותה המלה בתוך הענין, שהרי הבנה הזרה תטשטש הענין כולו. לפיכך, הרגל עצמך ע"י לוח השאלות והתשובות, עד להשיב עליהן בשינון בלי טורח.

ל              חלק          תלמוד עשר הספירות              ראשון

לוח שאלות לענינים

נה) מה המה המושגים המושללים מחכמת הקבלה.

נו) מהי השפה הרגילה בחכמת הקבלה.

נז) מהו המבדיל והמפריד ברוחני.

נח) מהו המקור של ה"רצון לקבל".

נט) במה יוצא האור מכלל מאציל להיות נאצל.

ס) מהו החומר הראשון של כל נאצל.

סא) מאימתי נקרא נאצל.

סב) הרוחני, שקיבל לתוכו שינוי צורה, שע"כ נפרש ממנו אותו החלק ויצא לבחינה אחרת כנודע. האם הפסיד הרוחני משהו בגלל זה.

סג) כיצד, ואצל מי, נבחנים כל מיני ריבוי הצורות והשינויים שבעולמות.

סד) כיצד מצוירות התחדשות ותנועה באור.

סה) כיצד נכללים באחדותו ית' הפשוטה, כל מיני ריבוי הצורות וההפכים, הנמשכים ממנו ית' בעולמות.

סו) על ידי מי ומה נמשך הקו מא"ס ב"ה.

סז) הנשתנה משהו אחר הצמצום גם בא"ס ב"ה.

סח) מאימתי נתגלתה העביות שבבחי"ד.

סט) מה הן ד' הבחינות שברצון לקבל.

ע) מה הן ד' האותיות של הויה.

עא) מהו הראש העליון של הקו הנוגע בא"ס ב"ה.

עב) מהי המחשבה היחידה, הכוללת את כל מיני הצורות וההפכים שבכל המציאות כולה.

עג) מהיכן, חכמי הקבלה מתחילים לעסוק.

עד) מה הם ב' העיקרים הכוללים הכל.

עה) מהו הפירוש של "הוא ושמו אחד".

עו) מהו השם "אין סוף".

עז) מה נמשך מהרצון לקבל הכלול בא"ס.

עח) מהי הסיבה לצמצום האור.

עט) איזו בחינת קבלה תחשב לבחינת השפעה.

פ) לתכלית מה נעשה הצמצום.

פא) למה נסתלק האור מהנקודה האמצעית, ושוב לא חזר.

פב) למה לא נעשה בחינת סוף על ידי הצמצום.

פג) למה נסתלק האור בעת הצמצום מכל ד' הבחינות.

פד) למה לא הוכרו ד' הבחינות במדרגות זו למטה מזו בעת הצמצום מטרם ביאת הקו.

פה) למה לא נתעבתה בחי"ד תיכף עם צמצום האור, אלא, שנשארו כל ד' הבחינות בהשואה אחת.

פו) איזו בחינה נשארת ריקה מאור.

פז) מתי תתמלא גם בחי"ד מהאור העליון.

פח) מהו הגורם לבריאת העולמות.

פט) מהו החפץ הנרצה מתורה ומע"ט.

צ) מהי הסגולה של גילוי השמות הקדושים.

צא) איך מתגלים השמות הקדושים.

צב) מהו גמר התיקון.

צג) מהו השורש של הקלקולים כולם.

צד) למה אי אפשר להפך כלי הקבלה להשפעה זולת כאן בעוה"ז, ולא בעולמות עליונים.

צה) מה הן ב' הבחינות שבאור.

צו) מה כלול בהתפשטות האור מהמאציל.

צז) איזה אור מתגלה עם התגברות ה"רצון להשפיע".

צח) מה המה ב' האורות הכלולים בכל נאצל.

צט) למה אור החסדים שפל מאור החכמה.

ק) מתי נגמר כלי הקבלה.

קא) מהו ההפרש בין המקבל מתוכו אל המקבל מחוצה לו כמו בא"ס ב"ה.

קב) מהן ספירות העיגולים.

קג) למה אינן נבחנות המדרגות בעגולים בזו למטה מזו בטרם ביאת הקו.

קד) היש ענין רע ב"רצון לקבל" מעצם בריאתו.

קה) מהי המשמעות של המשכה בלתי ישרה מן המאציל.

תלמוד עשר הספירות                       לא

 

לוח התשובות לפירוש המלות

א)   אור (ח"א הסת"פ אות י"ח):

היינו כל המקובל בעולמות בבחינת "יש מיש", שזהו כולל הכל, חוץ מחומר הכלים. עי' אות ב' ואות כ"ד.

ב)   אור וכלי (ח"א או"פ ו'):

הרצון לקבל שבנאצל נקרא כלי, והשפע שמקבל נקרא אור.

ג)   אור עגול (או"פ ח"א פ"א ק'):

הוא אור שאינו עושה הבחן מדרגות.

ד)   אור פשוט (או"פ ח"א פ"א ל'):

הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי.

ה)   אור חכמה (או"פ ח"א פ"א נ'):

הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א',  שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל.

ו)   אור דחסדים (ח"א או"פ פ"א ה'):

הוא אור מלביש על אור החכמה ונמשך לנאצל עם התגברות א'.

ז)   אויר ריקני (ח"א או"פ פ"א ה'):

הוא אור דחסדים בטרם שמלביש על אור דחכמה.

ח)   אח"כ (ח"א הסת"פ ל"ד):

היינו המסובב מכח בחינה הקודמתו, עי' אות כ'.

ט)   אמצעית (ח"א ב'):

עי' אות ל"ט.

י)   אחד (ח"א פ"ב או"פ א'):

האור העליון המתפשט מעצמותו ית' הוא אחד ופשוט כמו עצמותו, וכמו שהוא בא"ס ב"ה כן הוא אפילו בעולם העשיה, בלי שינוי ותוספת צורה כל שהיא ח"ו, ע"כ נקרא אחד.

יא) בורא (ח"א הסת"פ י"ח):

השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת "יש מאין", שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר בבחינת ה"רצון לקבל" שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה.

יב) דבקות (ח"א פ"א או"פ ל'):

היא השואת הצורה, המקרבת הרוחניים

ומדביקתם זה בזה, ושינוי הצורה מרחיקם זה מזה.

יג) השואה (ח"א א'):

אם אין הכר של הבחן כל שהוא בין ד'  המדרגות של הרצון לקבל, נאמר שהן בהשואה אחת.

יד) התפשטות (ח"א פ"א או"פ א'):

אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם "התפשטות" האור. ובאמת האור העליון אינו מתפעל משום זה, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון חסר, אלא על שם קבלת הנאצל מכנים אותו כן.

טו) זך (ח"א פ"א או"פ צ'):

בחינה א' שברצון לקבל נבחנת לזכה ביותר מג' הבחינות שלאחריה.

טז) זמן (ח"א הסת"פ ל"ד):

הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים חדשים ושנים.

יז) חשך (ח"א הסת"פ כ"ד):

בחינה ד' שברצון, שאינה מקבלת לתוכה האור העליון מכח הצמצום, נבחנת לשורש החושך.

יח) חכמה (ח"א או"פ פ"א נ'):

היא אור עצמות חיותו של הנאצל. עי' אות ה'.

יט) חלל (ח"א א'):

בחינה ד' שברצון שנתרוקנה מאור: הנה נבחנת לחושך ביחס לאור. וביחס לכלי נבחנת ל"חלל", כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור.

כ)   טרם ואח"כ (ח"א הסת"פ ל"ד):

כשמדברים מיחסי סיבה ומסובב של הנאצלים, מבטאים הסיבה במלה "טרם", ואת מסובב הסיבה ההיא מבטאים במלה אח"כ. עי' אות ט"ז.

 

 לב             חלק     תלמוד עשר הספירות      ראשון

כא) יחיד ומיוחד (ח"א הסת"פ א'):

"יחיד" מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה. "מיוחד" מורה על גמר שליטתו זאת, כלומר, אחר שכבר השווה והחזיר את צורתן לבחינת יחיד כמוהו. עי' אות יו"ד.

כב) יחוד (ח"א פ"א או"פ ו'):

ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת. עי' אות י"ב.

כג) ימין ושמאל:

מדרגה תחתונה עולה לפעמים לקומה שוה עם העליונה ממנה בעת שהעליונה צריכה אליה להשלמתה עצמה, אז נבחנת התחתונה לבחי' שמאל והעליונה לבחינת ימין.

כד) יוצר (ח"א הסת"פ י"ח):

השם "יוצר" מתיחד על השפעת האור לעולמות, שזה כולל כל המציאות חוץ מהחומר של הכלים. ע' לעיל אות י"א ואות א'.

כה) כלי (ח"א פ"א או"פ ו'):

הרצון לקבל שבנאצל הוא הכלי שלו.

כו) למעלה (ח"א פ"א או"פ פ"ב ג'):

השואת הצורה של התחתון אל העליון היא עליה "למעלה".

כז) מאציל:

כל סיבה נקראת "מאציל" אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור.

כח) מחצבת הנשמה (ח"א הסת"פ ט"ו):

בחינת הרצון לקבל שהוטבעה בנשמות, היא המבדילה אותן ו"חוצבת" אותן מן האור העליון, כי שינוי הצורה הוא המבדיל ברוחניים (כנ"ל אות י"ב). וענין דבר מחצבת הנשמה, היא בחינת מעבר שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שיתבאר במקומו.

כט)       מטה (ח"א פ"ב או"פ ג'):

הפחות במעלה מחברו נבחן שהוא למטה מחברו.

ל)   מיוחד:

עי' לעיל במלה יחיד.

לא) מלכות דא"ס (ח"א הסת"פ י"ד):

היא בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם.

לב) ממעלה למטה (ח"א פ"ב או"פ ג'):

היינו מבחינה א' עד בחינה ד': כי בחינה ד' שנשארה בלי אור נבחנת למטה מכל המדרגות, וכל שהרצון לקבל שלו קלוש יותר נבחן ליותר עליון עד שבחינה א' נבחנת שהיא למעלה מכולם.

לג) ממלא (ח"א א'):

שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות.

לד) מעלה מטה (ח"א פ"ב או"פ ג'):

החשוב ביותר נבחן לבחינת "מעלה", והגרוע לבחינת "מטה".

לה) מקום (ח"א הסת"פ י"א):

הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" אל כל השפע והאור שבו.

לו) מרובע (ח"א פ"א ר'):

המדרגה הכוללת בתוכה כל ד' הבחינות שברצון.

לז) משולש (ח"א פ"א או"פ ת'):

הוא מדרגה שבה רק ג' הבחינות הראשונות של הרצון.

לח)       נוגע (ח"א פ"ב או"פ ה'):

אם שינוי צורתה של המדרגה מן השורש אינו ניכר כל כך עד להפרידה מהשורש, נבחנת שהיא "נוגע" בשורש. והוא הדבר בין מדרגה לחברתה.

לט) נקודה אמצעית (ח"א פ"א או"פ נ'):

בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.

מ)   סוף (ח"א פ"א או"פ כ'):

הסוף וסיום של כל נאצל נעשה ע"י כח  העיכוב שבבחי' ד', שהאור העליון פוסק מלהאיר שם משום שאינה מקבלתו.

 

לוח התשובות   תלמוד עשר הספירות      לפירוש המלות   לג

מא) עגול (ח"א פ"א או"פ ק'):

אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול" (דהיינו בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה). וד' הבחינות מכונות משום זה, ד' עגולים כדוריים זה בתוך זה, שאי אפשר להכיר ולהבחין ביניהם בחינות מעלה ומטה.

מב) עליון (ח"א פ"ב או"פ ג'):

היינו החשוב יותר.

מג) פרוד (ח"א הסת"פ י"ב):

ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד, נבחנות לנפרדות זו מזו לגמרי.

מד) פנוי (ח"א פ"א או"פ ד'):

הוא מקום המוכן לקבל תיקונים ושלימות.

מה) פשוט (ח"א פ"א או"פ ט'):

שאין בו הבחן מדרגות וצדדים.

מו) צמצום (ח"א פ"א או"פ מ'):

הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אעפ"י שמשתוקק מאד לקבל, נקרא שמצמצם עצמו.

מז) קו (ח"א פ"ב או"פ א'):

מורה שיש בו הבחן מעלה ומטה מה שלא היה מקודם לו, גם מורה, שהארתו מועטת מאד בערך הקודם.

מח)       קרוב (ח"א פ"א או"פ ג'):

כל שצורתו קרובה ושוה יותר לחברו, נבחן לקרוב אליו ביותר.

מט)       ראש (ח"א פ"א או"פ ד'):

אותו החלק שבנאצל המשתוה ביותר לצורת השורש, נקרא "ראש".

נ) רוח (ח"א פ"א או"פ ה'):

אור החסדים נקרא רוח.

נא) רצון:

עי' אות מ"ה.

נב) שם (ח"א הסת"פ ה'):

השמות הקדושים המה ביאורים, איך האורות המרומזים בהם באים בהשגה באופן, שהשם של המדרגה מבאר דרכי ההשגה שבאותה מדרגה.

נג) תוך (ח"א פ"א או"פ נ'):

המקבל בתוכו, נבחן שהאור מדוד ומוגבל בכלי. והמקבל מחוצה לו, נבחן שאינו עושה שום גבול על האור שמקבל.

נד) תנועה (ח"א הסת"פ ל"ג):

כל חידוש צורה נבחן לתנועה רוחנית, על שם שנבדלה מן הצורה הקודמת ויצאה בשם לעצמה. בדומה לחלק הנבדל מדבר גשמי שמתנענע ויוצא לו ממקומו הקדום.

לד             חלק         תלמוד עשר הספירות         ראשון

לוח התשובות לענינים

נה) אין כאן בחכמה הזאת מראשה עד סופה אפילו מלה אחת שיהיה בה מושג מוחשי או דמיוני, כגון מקום וזמן ותנועה וכדומה, וגם ההעדר אינו נוהג ברוחניים. וכל שינוי צורה אין הפירוש שנעדר מצורה ראשונה, אלא שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ואז שינוי הצורה שקנה עכשיו נתוסף על צורתו הא' (או"פ בתחלתו).

נו) שפה זאת היא "שפה של ענפים" המראים על שרשיהם העליונים: כי אין לך אפילו עשב מלמטה, שאין לו שורש למעלה, וע"כ מצאו להם חכמי הקבלה, שפה מוכנה לרמז בענפים וללמד על שרשיהם העליונים (או"פ דף א' והתחלת הסת"פ ד"ה ראשית).

נז) שינוי הצורה מבדיל ומרחיק הרוחניים זה מזה (או"פ אות ל').

נח) הרצון להשפיע שבאור העליון, הוא המחייב את הרצון לקבל בנאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו).

נט) בסיבת צורת הרצון לקבל, המתחדש עם האור העליון בהיותו רוצה להשפיע, יצא החלק הזה שנתחדש, מבחינת מאציל, ובא לבחינת נאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו ואות ט"ו ד"ה ועתה).

ס) הצורה שנתחדשה ויצאה בבחינת "יש מאין" דהיינו ה"רצון לקבל" הנמצא בכל מהות, הוא "החומר הראשון" לכל נאצל ולכל מהות. ולא עוד, אלא כל מה שישנו בנאצל או במהות יותר מהחומר הזה, הרי הוא נבחן לבחינת אור ושפע הנמשך מאור עליון בבחינת "יש מיש" ואינו כלל מבחינת הנאצל והנברא. ואין לתמוה איך צורה נעשית לחומר? כי כן הוא אפילו בגשמיות, שדרכנו לקבוע את הצורה הראשונה של המהות לבחינת חומר ראשון, משום שאין השגה תופסת כלל בשום חומר, במציאות כולה, בהיות החושים שלנו תופסים רק מקרים בחומר, שהם צורות המתגלגלות ובאות בחומר הראשון (הסת"פ אות ל"ה ד"ה ודע).

סא) תיכף בתחילת התרקמות הרצון לקבל בנאצל, דהיינו הנקרא בחינה א' שברצון, הנה כבר יצא מכלל מאציל להיות נאצל (או"פ ח"א פ"ב ג').

סב) אין העדר והפסד נוהגים ברוחניים, ואין החלק הנפרש מחמת שינוי צורה מפסיד ומפחית באור העליון כלום, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון נחסר. ולפיכך כל שינוי צורה הוא תוספת על הראשונה (הסת"פ חלק ב' בענין התכללות ע"ס בכל ספירה).

סג) כל הריבויים והשינויים נעשים רק בהתפעלותם וקבלתם של הכלים מאורו ית', אבל האור העליון ביחסו לעצמו נמצא במצב מנוחה מוחלטת, כלומר, בלי שינוי ובלי חידוש כל שהוא (או"פ ח"א פ"ב א').

סד) אין שום תנועה, דהיינו חידוש, באור העליון, אלא אותו החלק המקובל לנאצל מן האור העליון (שהוא ע"ד מדליק נר מנר ואין הא' חסר) הוא, "המתחדש ומתרבה לפי חידושי הצורות שבכלים", שכל אחד מקבל לפי מידת הרצון לקבל שבו, שבחינותיהן משתנות זו מזו ומשתלשלות זו מזו עד אין שיעור ואין קץ (או"פ ח"א פ"ב א').

סה) עי' בהסתכלות פנימית דף י"ט ד"ה עתה ודף כ', ובדף כ"ד ד"ה ועכשיו.

סו) המסך, שפירושו כח העיכוב שנעשה על בחינה ד' לאחר הצמצום שלא לקבל עוד בתוכה, הוא שגרם ליציאת הקו מא"ס ב"ה. שהרי האור העליון אינו מקבל שינוי לעולם, ומאיר לאחר הצמצום כמקודם הצמצום, אלא המסך הנ"ל גרם עתה, שלא יתקבל מהאור העליון אלא בג' בחינות הרצון, שמידתן קטנה מאד בערך קבלת בחינה ד' שבא"ס ב"ה, ולפיכך קיבל רק קו דק של אור בערך גודל האור שבא"ס ב"ה (או"פ ח"א פ"ב א').

סז) אע"פ שבחינה ד' שבא"ס ב"ה צמצמה את עצמה, עם כל זה, אין כאן ענין של פושט צורה ולובש צורה אחר העדרה

לוה התשובות             תלמוד עשר הספירות       לענינים לה

 

                        

של הראשונה, כנוהג בגשמיים, אלא יש כאן ענין של תוספת צורה חדשה על הצורה הראשונה והצורה הראשונה לא זזה אף משהו, משום שאין מקרה ההעדר נוהג בשום דבר רוחני. ולפיכך כל החידוש הזה של הסתלקות האור וכח העיכוב שנעשה בבחי"ד שלא לקבל בתוכה, נבחן לעולם אחר חדש ומיוחד לעצמו, שנתוסף עתה על האור א"ס ב"ה הנשאר בקדמותו בלי שום שינוי כל שהוא. וכזה תקיש לכל חידושי צורות הנפעלים בתוך הרוחניים (או"פ ח"א פ"ב א').

סח) מביאת הקו מא"ס ב"ה, שהמסך עכב אותו מלהאיר בבחינה ד', אז ניכרת העביות שבה כי נשארה בלי אור (או"פ ח"א פ"ב ג').

סט) מתחילה מתפשט ויוצא האור מהמאציל בבחינת אור דחכמה, שהוא כללות חיותו השייכת לאותו הנאצל, ובו בחינה א' שברצון לקבל, ונקרא התפשטות א' או בחינה א'. ואחר כך מתגבר באור ההוא בחינת הרצון של השפעה, שהתגברות הרצון הזה ממשיכה אור דחסדים מהמאציל, וזה נקרא התגברות א' או בחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים ההוא התפשטות גדולה דהיינו בהארת חכמה, וזה נקרא התפשטות ב' או בחינה ג'. ואח"כ חוזר ומתגבר באור ההוא הרצון לקבל הכלול באור מהתפשטות א' כנ"ל, ובזה נשלם הרצון לקבל על גדלותו ושלימותו וזה נקרא התגברות ב' או בחינה ד' (או"פ ח"א פ"א נ').

ע) היוד של הויה, היא בחינת התפשטות א' של האור הנקראת בחינה א' (כנ"ל אות ס"ט). ה' ראשונה של הויה, היא בחינת התגברות א' שבאור הנקראת בחינה ב'. ו' של הויה היא התפשטות ב' של האור, הנקראת בחינה ג'. ה' אחרונה של הויה, היא התגברות ב' שבאור הנקראת בחינה ד' (הסת"פ אות ל"א ד"ה וז"ס).

עא) עי' לעיל אות מ"ט.

עב) היא המחשבה של "להנות לנבראיו" (הסת"פ אות כ"ב ד"ה ועכשיו).

עג) כל המדובר בחכמת הקבלה, הוא רק בהתפשטות האור מעצמותו ית', אמנם

בעצמותו ית' אין לנו שום הגה ומלה כלי (או"פ ח"א פ"א ב').

עד) העיקר הא', הוא מה שכללות המציאות שלפנינו, כבר קבועים וקיימים באין סוף ב"ה בכל שלימותם האחרונה וזה נקרא אור א"ס. העיקר הב', הם ה' העולמות, שנקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, המשתלשלים ממלכות דאין סוף לאחר הצמצום. וכל שישנו בעיקר הב' הוא נמשך מעיקר הא' (או"פ ח"א פ"א ג' והסת"פ אות ה' ד"ה ובאמת).

עה) "הוא" מורה על האור שבא"ס ב"ה, "שמו" מורה על הרצון לקבל שבא"ס ב"ה המכונה מלכות דא"ס, "אחד" מורה שאין שינוי צורה כל שהוא נבחן שם בין האור שה"ס "הוא" לבין הכלי שה"ס "שמו", אלא כולו אור (או"פ ח"א פ"א ל' ד"ה ולפי, והסת"פ אות י"ג ד"ה אמנם).

עו) מטרם הצמצום נקרא בשם "אין סוף", להורות, כי שמה לא יצוייר סוף וסיום כלל, להיות גם בחינה ד' מקבלת את האור, וא"כ אין שום סיבה שמה להפסקת האור להתהוות סוף וסיום (או"פ ח"א פ"א כ').

עז) בריאת העולמות וכל מלואם. כי ע"כ צמצם את עצמו בבחינה ד' שבו כדי לגלות העולמות האלו עד לעוה"ז, אשר כאן יש אפשרות להפך את צורת הקבלה על צורת השפעה (או"פ ח"א פ"א צ' והסת"פ אות י"ז ד"ה ובזה).

עח) דבר הקישוט שראתה המלכות דא"ס להשואת הצורה ליוצרה, שאפשר שתתגלה רק ע"י בריאת העולמות, מחמת זה צמצמה את עצמה (או"פ ח"א פ"א מ' וח"א פ"א צ').

עט) המקבל רק משום הרצון להשפיע נחת רוח לנותן (או"פ ח"א פ"א צ' ד"ה הצמצום).

פ) כדי להפך צורת הקבלה לצורת השפעה (או"פ ח"א פ"א צ').

פא) עי' או"פ ח"א פ"א מ' והסת"פ אות כ"ב ד"ה ועכשיו.

פב) משום שהצמצום לא היה מטעם שינוי צורה שנראתה ברצון לקבל, שרצה

לו              חלק     תלמוד עשר הספירות     ראשון

לתקנה, אלא רק מחמת קישוט בעלמא בלי שום צורך וחיוב.

פג) משום שאין מקצת נוהג ברוחניות (או"פ ח"א פ"א ע').

פד) בטרם הארת הקו, עדיין לא היתה נבחנת בחינה ד' בעצמה לעבה ושפלה, כנ"ל אות פ"ג, וע"כ אין ענין שתתרשמנה המדרגות בשבילה (או"פ ח"א פ"א צ').

פה) משום שהצמצום לא היה מפאת שינוי הצורה (או"פ ח"א פ"א צ').

פו) רק בחינה ד' בלבדה (או"פ ח"א פ"ב ג').

פז) בעת שכלי הקבלה יקנו צורת השפעה (או"פ ח"א פ"א מ').

פח) הרצון לקבל הנמצא שם בהכרח היה בו החפץ להתקשט ולהדמות לצורת האור לגמרי, וזה נעשה ל"גורם" לבריאת העולמות (או"פ ח"א פ"א צ').

פט) להפך כלי הקבלה שיהיו על מנת להשפיע (הסת"פ אות כ"ב).

צ) סגולתם היא ביחוד, להפך צורת הקבלה להשפעה (או"פ ח"א פ"א צ').

צא) על ידי העמל בתורה ובמעשים טובים (או"פ ח"א פ"א מ').

צב) כשיוחזרו כלי הקבלה לצורת ההשפעה (אור פנימי ח"א פ"א מ' ד"ה צמצם).

צג) שיני הצורה הנמצא ב"רצון לקבל" מן המאציל (הסת"פ אות י"ח ד"ה ודע).

צד) קלקול ותיקון בנושא אחד, נוהג רק בעוה"ז (הסת"פ אות כ' ד"ה ובזה).

צה) אור החכמה ואור החסדים (או"פ ח"א פ"א נ').

צו) הרצון להשפיע והרצון לקבל (או"פ ח"א פ"א נ').

צז) אור החסדים (או"פ ח"א פ"א נ').

צח) אור החכמה ואור החסדים (או"פ ח"א פ"א נ').

צט) משום שנמשך על ידי התגברות רצונו של הנאצל (או"פ ח"א פ"א נ').

ק) אחר שנגלתה בחינה ד' שברצון שהיא גדלות הרצון לקבל (או"פ ח"א פ"א נ').

קא) המקבל בתוכו, הכלי מגביל במידתו את האור שמחזיק. והמקבל מחוצה לו, אין הכלי מגביל האור שמחזיק, והוא בלי קצבה (ח"א פ"א נ').

קב) כשאין הבחן בין מעלה ומטה בין ד' הבחינות שברצון נבחנות לד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים (או"פ ח"א פ"א ק').

קג) כי הצמצום לא היה מחמת פחיתות שינוי הצורה (או"פ ח"א פ"א ק').

קד) אין בו שום פחיתות מעצם בריאתו, וגם לא היתה מתגלה בו שום פחיתות לולא היה עליו הצמצום (הסת"פ אות י"ט ד"ה אמנם) ועי' באות ק"ו.

קה) עי' בהסת"פ אות י"ט ד"ה אמנם.

נשלם בע"ה חלק ראשון

תלמוד עשר הספירות

138

בס"ד

חלק ג שיעור 7

ג) אמנם החילוק שיש בין אצילות לג' עולמות, הוא, שאצילות אור הא"ס נוקב ועובר בו עד סוף האצילות בלתי שום מסך כלל אך משם ולמטה יש מסך. וההבדל בין בריאה ליצירה, בהיות לבריאה מסך ומבדיל אחד, וליצירה שני מסכים, ולעשיה שלשה מסכים, ואמנם בפרטות העולם עצמו ח כמו שיש ד' בחינות באצילות בפרטן, כנ"ל, ט כן יש אלו ד' בחינות בבריאה עצמה וכן ביצירה עצמה.

ה) כי כל ע"ס דאצילות נעתקו ונחתמו בעולם הבריאה, כמ"ש בדיבור הסמוך, וא"כ גם המסך והמלכות נחתמו בעולם הבריאה, וגם נוהג שם אותו הזווג דהכאת אור העליון במסך, ועליות או"ח, העולה ומלביש ממסך ולמעלה לכל ט' ספירות דעולם הבריאה, שאו"ח הזה, נעשה עשרה כלים לעולם הבריאה, אשר עצמות אור של עולם הבריאה מתלבש בהם.

ו) כמו, שאו"ח דמסך דאצילות חזר ונתפשט ממסך ולמטה, והחתים ע"ס דבריאה, על דרך שנתבאר לעיל בסמוך אות ג' ע"ש, הנה ממש על אותו דרך, גם או"ח שעלה ממסך דמלכות דבריאה, חזר גם הוא ונתפשט למטה, והחתים עשר ספירות דעולם היצירה. וכן מיצירה לעשיה.

ז) כמ"ש לפנינו, אשר הבחי"ד הנקראת מלכות שבה נעשה המסך, מתחלקת בעצמה, לד' בחינות מסך, אשר בהן מתפעלות כל מיני שינוים והבדלות המופיעים בהעולמות:ומסך דבחי"ג משמש באצילות, ומסך דבחי"ב משמש בבריאה, ומסך דבחי"א ביצירה, כמ"ש להלן.

ח) היינו ד' בחינות של ההתעבות, שהן חו"ב תו"מ, הנקראות לעיל, התפשטות אור א"ס לעשות כלים, ונקראות ג"כ עשר ספירות דאור ישר, כי ת"ת, כולל שש ספירות, חג"ת נה"י, אשר על ידי זווג דהכאה במסך שבספירת מלכות דאור ישר, חוזר ועולה האור בסוד או"ח, ומלביש כל ע"ס דאור

ישר הפרטיות הנ"ל, ועושה את כולן למדרגה אחת כללית, לפי שיעור הקומה שבהאו"ח, כמ"ש להלן.

ט) משמיענו בזה, שאלו ד' בחי' דאור ישר, נוהגות בכל עולם ובכל פרצוף, בלי שום הפרש בין מדרגה גבוה למדרגה נמוכה וכל ההבדלים שנמצאים בפרצופים ובעולמות הם כולם, רק מפאת המסכים ואור חוזר שבהם, שאין מסך שבזה דומה למסך שבחבירו.

סיכום: ראשית חזרנו על השיעור הקודם וראינו שאנחנו מתעסקים בחלוקת העולמות ע"פי ד בח' דאו"י – כתר כנגד א"ק. חכמה כנגד אצילות, בריאה כנגד בינה, יצירה כנגד ז"א ויצירה כנגד מלכות. ראינו שהאור שמתפשט עד תחתית עולם אצילות הוא בלי מסכים. בכל זאת יש מסכים אבל הם לא בפועל, אלא רק כשרטוט.

עוד למדנו שההבדל בין עולם לעולם או המעבר בין עולם לעולם הוא ע"י התנוצצות של או"ח שנעשה ע"י המסך של כל עולם. כדי שיעבור אור

מעולם אצילות לעולם הבריאה עוברים גם כלים וגם אורות.

הכלים עוברים ע"י האו"ח המתנוצץ והאור מתפשט ביחד עם כלי האו"ח, וכשהוא מתפשט אז הוא מועט יותר וגם הכלים שלמטה הם התנוצצות של או"ח, כמו חותם ונחתם. מה שבעליון כך בתחתון. ההבדל הוא במסכים.

בין אצילות לבריאה יש מסך אחד, בין בריאה ליצירה יש שני מסכים, בין יצירה לעשיה שלושה מסכים.

לכן המסכים גורמים להתמעטות האור, ממילא המסך הדרוש הוא יותר קטן.

בעולם העשיה מסך דשורש, בעולם יצירה מסך א, בעולם הבינה מסך ב, בעולם החכמה מסך ג ובעולם א"ק מסך ד'. זה מראה את גובה הקומה של כל הפרצופים באותו עולם.

גובה הקומה מראה עולם וגם פרצופים פרטיים, שגובה הקומה של כל אחד מהם מתחלק ע"פי ד בח' דאו"י. החלוקה היא של כח"ב תו"מ.

כמו שהתחלק בעולמות לפי שמות עולמות, כך הפרצופים מתחלקים לפי שמות: א"א, או"א, ז"א ונוקבא.

כל שאר העולמות נקראים בשמות אחרים אבל כולם נחתמים כחותם ונחתם – אותם י.ה.ו.ה, אותה התפשטות בין אור לכלי, אותן ע"ס.

אותו המבנה בכל עולם והשונות היא במסך – בדרך לקבל את האור.

החלון והנקב מתארים את ד בח' דאו"י. הן לא התכללות של אור וכלי.

גובה קומה של מסך מראה על עצמתו. כמות המסכים מראה על ההתרחקות מהא"ס וההשפעה של ההפרדות.

שיעורים תלמוד עשר הספירות

תלמוד עשר הספירות                       לז

חלק שני

עגולים ויושר כולל ב' פרקים

פרק א'

מבאר ע"ס דעגולים שנתגלו אחר הצמצום, ואור אין סוף מקיפם,

וכל אור של ספירות העגולים מושפע להם ע"י הקו, ובו י"א ענינים:

א. הקו הוא כעין צנור דק.  ב. התפשטות אור א"ס לתוך החלל. ג. ההתפשטות היתה לאט לאט. ד. העגול אינו דבוק בא"ס, אלא מקושר בו דרך הקו. ה. אור א"ס מקיף ומשפיע אל העגול מרחוק. ו. הקו נקרא אדם קדמון. ז. סדר יציאת ע"ס העגולים. ח. הקו מחבר את כל העגולים יחד. ט. כל עולם וכל ספירה כלולים מע"ס פרטיות ומפרטי פרטיות לאין קץ. י. ספירות דעגולים מקיפות זו את זו כגלדי בצלים. יא. כל עגול הקרוב לא"ס יותר מחברו, נבחן לעליון ומשובח מחברו, עד שעולם הזה להיותו

בנקודה האמצעית המרוחקת מא"ס יותר מכולם, הוא בתכלית הגשמיות.

הקו הוא כעין צנור דק

א) א וקו זה, כעין ב צנור דק ג אחד, אשר בו מתפשט ונמשך מימי

 

אור פנימי

א) היינו הקו הנמשך מאור א"ס ב"ה לתוך החלל לאחר הצמצום (עי' לעיל ח"א פ"ב אות ב').

ב) הכלים של עשר הספירות דיושר נקראים בשם "צנור" או צנורות, מטעם שמגבילים בשליטה גדולה ובדיוק גדול את דרכי האור הנמשך בהם, שלא יתפשט אלא בדרכים המסוימים בכלים ההם. כדוגמת הצנור המגביל בדיוק נמרץ את המים העוברים בתוכו, ונמשכים ויוצאים ממנו באותה הצורה שבצנור, אם דק ואם בהרחבה בלי שינוי כל שהוא לעולם. ומאותו הטעם, נקראים האורות העוברים דרך הצנורות ההם, בשם עשר ספירות דיושר, להיותם נמשכים לפי החוקים של הצנורות האלו ביושר וצדק, דהיינו בכלי הזך יותר מתלבש האור החשוב יותר וכדומה, בלי שינוי כל שהוא, מטעם השראת שליטתם החזקה של הצנורות עליהם.

וכח שליטה זו הנמצאת בצנורות האמורים, הוא, משום דכל מה שהוא רצון במדרגה העליונה, הוא כח מחייב במדרגה תחתונה

* עץ חיים, היכל א' ש"א ענף ב'.

הנאצלת בסיבתה. ולפיכך אותו הצמצום שעל בחינה ד' הנמצא בכלים דעגולים מבחינת רצון חפשי, נעשה בכלים דיושר המסובבים על ידיהם, לבחינת כח ושליטה המחייבת אותם כן, וכח זה נקרא בשם "מסך", כמ"ש להלן.

וז"ס מ"ש בתקונים הפוך "רצון" ותשכח "צנור" עכ"ל, והיינו כדאמרן שה"צנור" בהיותו בבחינת מסך, שפירושו צמצום בשליטה, דהיינו שמעכב רצונו מלקבל בבחינה ד' מכח העליון השולט עליו, הריהו ההפך מן חומר הכלי עצמו, דהיינו "הרצון לקבל", כי מעכב את עצמו מלהפיק את רצונו זה, וע"כ רמזו הפוך "רצון ותשכח צנור", כלומר, שענין הצנור הוא הפוך מהרצון, שהרי כופה רצונו ועושה ההיפך ממה שרוצה. ולכן תמצא בכל הדרושים והכתבים, כשאנו רוצים לכנות ולהדגיש ענין הסתלקות האור מבחי"ד, אנו מכנים זה בשם צמצום. וכשאנו רוצים להדגיש כח הצמצום הנוסף מצד אור הקו שלא נתפשט לבחי"ד, אנו מגדירים אותו בשם "מסך" שהוא כח מעכב של האור שלא יתפשט

לח   חלק   ב          תלמוד עשר הספירות      פרק א

 

אור העליון ד של אין סוף, אל העולמות, אשר במקום האויר והחלל ההוא.

התפשטות אור א"ס לתוך החלל. ההתפשטות היתה לאט לאט

ב) והנה בהיות אור הא"ס נמשך, בבחינת ה קו ישר תוך החלל הנ"ל, לא נמשך ונתפשט ו תיכף עד למטה, אמנם היה מתפשט לאט לאט, רצוני לומר, כי בתחילה התחיל קו האור להתפשט, ושם תיכף ז בתחילת התפשטותו בסוד קו, נתפשט ונמשך ונעשה, כעין ח גלגל אחד עגול מסביב.

אור פנימי

לבחינה ד'. וכשאנו מדברים על כללות הכלי, דהיינו הכלי והמסך ביחד, מגדירים אותו בשם "צנור", וכשמדברים על אור וכלי והמסך ביחד, דהיינו באור המלובש במידת הצנור מגדירים אותו בשם "קו". וכשמדברים על כלי שאין בו מסך מגדירים אותו בשם עיגול.

ג) מה שמדייק הרב במלת "אחד", הוא להוציא את תיקון שלושת הקוים שנעשו בעולם האצילות. ומשמיענו, שבעולם אדם קדמון, עדיין אין כאן תיקון זה של ג' קוים, אלא רק "קו אחד" בלבד. וטעם הדבר הוא, מפני שענין תיקון של ג' הקוים נעשה לאחר זה בעולם האצילות, והוא נמשך מדבר השיתוף של מידת הרחמים בדין, כמ"ש במקומו, וכאן אנו עוסקים בעולם אדם קדמון, שעדיין לא נעשה השיתוף הזה, ועל כן אין כאן אלא קו אחד בלבד.

וביאת האור לכלי הקבלה של הנאצל, מכונה בשם "התפשטות" (עי' לוח התשובות ח"א אות י"ד). וכבר נתבאר לעיל, שכלי הקבלה שבנאצל הזה מכונה בשם צנור (עש"ה דבר בטעמו).

ד) יש ערך ידוע להבחין במדרגות של לידת פרצוף, ששם מכונות ארבע הבחינות שברצון, בשמות: אור, מים, רקיע, מאה ברכות, או מאה שערים. והוא מטעם התחלפות האורות שלא במקומם, שמשום החילוף הזה מקבל האור צורת מים, כמ"ש במקומו. ומשמיענו הרב, ששורש דבר זה נעשה כאן עם ביאת הקו, שהאור המתפשט בבחינת הקו, נבחן כלפי האור העליון לבחינת "מים",

וע"כ מדייק "מימי אור העליון של אור א"ס", שעם התפשטות האור אל הצנור הדק, נגרע האור מאד מערכו שבא"ס, ונבחן לבחינת מים בערך הקודם.

ה) אור המתפשט בחוקים של ד' הבחינות בהדרגה, דהיינו מזך אל העב, ונפסק על בחינה ד' נקרא "קו ישר".

ו) אל תטעה לפרש התכיפות והלאט לאט הנאמרים כאן, על סדר זמנים, כי הרוחניות היא למעלה מזמן, כנודע, אלא "תיכף עד למטה" פירושו, בלי שינוי של מדרגות. ולאט לאט פירושו, על פי ההשתלשלות של המדרגות. ורצונו לומר, על השתלשלות הסדר של ד' הבחינות הנודעות, כמו שהולך ומפרש להלן.

ז) פירוש "השורש" של ההתפשטות שנתחדש שנקרא קו, כי להיותו נאצל חדש, נבחן בו שורש מיוחד המאיר אליו בבחינת חידושו, שהוא נקרא ספירת הכתר של הקו. ומן הכתר הזה, מתפשט אור א"ס אל הקו, על ד' הבחינות הנודעות, אשר בחינה א' נקראת חכמה, ובחינה ב' נקראת בינה, ובחינה ג' נקראת זעיר אנפין, ובחינה ד' נקראת מלכות. ועל הסדר הזה אומר הרב לעיל, "שנתפשט לאט לאט", שמתחילה נתפשט הכתר, ואח"כ החכמה, ואח"כ הבינה, אח"כ הזעיר אנפין, וכו' (עי' לוח התשובות ח"א אות ח' פירוש המלה של אח"כ).

ח) פירוש המלה "עגול" עיין בלוח התשובות ח"א אות מ"א. ועי' בחלק א' פ"א אות ק'. ובהיות אור הקו מתלבש בעיגול נקרא גלגל.

 

 

 

 

עגולים        עץ חיים         ויושר                        לט

העגול אינו דבוק בא"ס אלא מקושר בו דרך הקו

ג) והעגול הזה, היה ט בלתי דבוק עם אור הא"ס הסובב עליו מכל צדדיו, י שאם יתדבק בו, יחזור הדבר לכמות שהיה, ויהיה מתבטל באור א"ס, ולא יתראה כחו כלל, ויהיה הכל אור א"ס לבד כבראשונה. לכן העגול הזה סמוך אל עגול א"ס, ובלתי מתדבק בו. כ וכל עיקר התקשרות ודביקות העגול הנאצל ההוא עם א"ס המאציל, ל הוא על ידי הקו ההוא הנ"ל, אשר דרך בו, יורד ונמשך אור מן אין סוף ומשפיע בעגול ההוא.

אור א"ס מקיף ומשפיע אל העגול מרחוק

ד) מ והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו, כי גם הוא בבחינת עגול

 

אור פנימי

 

 

ט) כלומר, שכל האור שיש בעגולים אינו אלא ממה שמקבלים מהקו, שהארתו היא בחינת הארה חדשה, שאין בו אלא ג' בחינות כנ"ל, ולפיכך הריהו משונה מן אור א"ס הסובב בבחינת אור עגול (עי' ח"א פ"ב אות ג'), וז"ש הרב שהוא "בלתי דבוק" באור א"ס, כלומר שאין צורתו של אור עגול של הכתר דעגולים, שוה לאור שבא"ס, כי השואת הצורה היא הדביקות שברוחניים (עי' לוח התשובות ח"א אות י"ב ועי' או"פ ח"א פ"ב אות א' ד"ה ומהאמור). וסובב, פירושו גורם מסבב.

י) כלומר, אם היתה הארתו ג"כ בכל ד' הבחינות כמו אור א"ס, שאז היתה צורתו שוה ודבוקה בא"ס, וא"כ היה מתבטל בא"ס ובלתי ניכר לגמרי.

כ) האור המתפשט מהא"ס אל הנאצל, נקרא בשם אור ישר, והאור הזה מתקשר בנאצל, על ידי מלבוש של אור חוזר העולה מהמסך ולמעלה בכח זווג דהכאה, שענינו יתבאר להלן ונקרא בשם "התקשרות", משום שאור חוזר זה העולה מהמסך דבחי"ד מהקו הישר הוא מחזיק ומתפיס את האור העליון בעיגול. באופן, שבמקום שהאו"ח אינו מלביש את האור העליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה שנקרא אור חוזר. ויתבאר עוד להלן. וזה דומה להבדיל, לנר של חלב, שאע"פ שעיקר כח ההארה נמשך ממידת החלב שבו, עכ"ז אין האור מתקשר בחלב

אלא בפתילה, ובמקום שנגמרת הפתילה מתכבה הנר, אע"פ שנשאר עוד שם חלב מרובה.

ל) והטעם הוא, מפני שאין מסך בעגולים שיעלה או"ח, וזולתו אין התקשרות לנאצל עם האור העליון, כנ"ל בדיבור הסמוך (עי' לעיל אות ה'). ונתבאר שם שהכלי של הקו מכונה בשם צנור, והוא שפל הרבה מהכלים העגולים שנגלו עם צמצום א' בטרם ביאת הקו, ע"ש הטעם. וע"כ משמיענו הרב, שאע"פ שהכלים דעגולים גבוהים בהרבה מן הקו, מכל מקום אינם מקבלים על ידי עצמם שום אור, ואת כל האור שבהם המה מוכרחים לקבל, על ידי הקו הזה השפל מהם הרבה, מהטעם האמור.

מ) בכל ספירה אנו מבחינים ב' מיני אורות, שהם נקראים: אור פנימי, ואור מקיף, כי האור המתלבש בתוך הספירה בתוכה, נקרא בשם: אור פנימי, והאור שאינו יכול להתלבש בפנימיותה, מחמת הגבול שישנו שם, נבחן שנשאר בשורש שלה, ומקבלת ממנו הארה מרחוק, הנקראת בשם "אור מקיף". ומשמיענו הרב שאף על פי שהעיגולים רחוקים מא"ס, כלומר ששינוי הצורה שביניהם גדול מאד, עם כל זה המה מקבלים בחינת הארה ממנו מרחוק, שנקרא אור מקיף, המאיר בב' בחינות, בבחינת כלל ובבחינת פרט. "וסובב" מורה על או"מ הכללים, "ומקיף" מורה על או"מ הפרטים.

 

 

 

מ               חלק ב            תלמוד עשר הספירות      פרק א

 

נ סביב עליו, ורחוק ממנו, כנ"ל. כי הוא מוכרח שהארת א"ס בנאצלים תהיה דרך קו ההוא לבד, כי אם היה האור נמשך להם דרך גם כל סביבותיהם, ס היו הנאצלים, בבחינת המאציל עצמו, בלתי ע גבול וקצבה.

סדר יציאת ע"ס העגולים. הקו נקרא אדם קדמון

ה) והנה פ העגול הזה הראשון היותר דבוק עם הא"ס, הוא הנקרא

 

אור פנימי

 

 

נ) משמיענו, אשר או"מ זה, שהעיגולים מקבלים מאין סוף, מאיר וסובב עליהם מכל צדדיו, כלומר, מכל ד' הבחינות, דהיינו אפילו בבחינה ד', אשר אור פנימי אינו מאיר שם, מ"מ מקבלת הארה מרחוק על ידי אור מקיף מא"ס. ומפרש הטעם, משום שהא"ס "גם הוא בבחינת עגול", כלומר שאור א"ס נקרא אור עגול, על שום שאינו מבחין בין הבחינות, ומאיר וממלא גם את הבחינה ד' (כנ"ל ח"א פ"ב אות ג', ע"ש), ולפיכך, הארתו מגיעה גם לבחינה ד' של העיגולים, אלא מרחוק, כמבואר.

ס) עי' לעיל אות י'.

ע) הצמצום והמסך שנעשה על בחינה ד', שלא תקבל בתוכה אור, הוא העושה "גבול" על האור, שהרי מגבילו עד היכן שיתפשט, שהוא נפסק על הגבול של בחינה ד'. וכללות קבלת הנאצל, שנתמעט מחמת הצמצום, הוא מכונה בשם "קצבה".

פ) צריכים להבין ההבחנות, שבשמות של עשר הספירות, כי פעם אנו מכנים אותן בשם ד' בחינות, כנ"ל, ופעם אנו מכנים אותן בשם יחידה חיה נשמה רוח נפש, ופעם מכנים אותן בשם כתר חכמה בינה זעיר אנפין (הכולל בעצמו שש ספירות) מלכות. והענין הוא, כי בשעה שאנו מדברים על בחינת הכלים ביחוד, כלומר מבחינת החומר של הנאצל בלבד, אנו מגדירים שמותיהן של עשר הספירות שבהם, בשם ד' בחינות שברצון לקבל כנ"ל. וכשאנו מדברים ביחוד מבחינת האור המתלבש בכלים ההם, הרי אנו מכנים אותם בשם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכשאנו מדברים על הכלים בלבד, אלא שאנו צריכים להדגיש את

רשימות האורות, שיש בהם בעת שהם ריקנים מהאור המיוחס להם, אז מכנים אותם בשם: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות.

ומקורם של עשרת הכלים הנ"ל, המכונים כתר חכמה וכו', הם נבחנים תיכף בעולם הצמצום בטרם ביאת הקו, אחר הסתלקות אור א"ס מעשר הספירות, שנשארו הכלים ההם ריקנים מאור, שהמה מכונים עשרה עגולים כנ"ל. ונודע, שאע"פ שהאור נסתלק מהם, עם כל זה, נשאר בכל עגול ועגול, בחינת רשימה מהאור שהיה בו, כלומר, הארה קטנה מאד מכללות כל האור הקודם, נשארה בכל כלי, שהארה זו גורמת השתוקקות אל הכלי, שלא תשקוט ולא תנוח, עד שתחזור ותמשיך כל האור, שהיה לה מקודם, בכמותו ואיכותו. והארה זו מכונה בשם "רשימו". ותדע, שתוכן השמות של ע"ס, כתר חכמה וכו', הם מגדירים בעיקר את הרשימות של האור שנשארו בעשרת הכלים.

ומכאן תדע, שלא יצוייר שום רצון בעולמות, או אפילו התעוררות קלה של רצון, הן בעליונים והן בתחתונים, ואפילו בדצח"מ הגשמיים, שלא יהיו מושרשים בעשר ספירות העגולים האלו, ויחד עם זה, מובן גם כן, שאי אפשר כלל שיתעורר איזה רצון במהות, אם לא נתגלה פעם מקודם, מילוי מספיק לרצון ההוא.

והענין, כי כבר נתבאר היטב בחלק הראשון של הספר, אשר הרצון לקבל אינו הסיבה הראשונה אל האור, או אל המילוי שלו, כמו שבני העולם חושבים, אלא להיפך ממש, כי האור והמילוי הוא סיבה לרצון, אשר הרצון להשפיע הכלול בהכרח באור

עגולים        עץ חיים         ויושר                        מא

כתר דאדם קדמון, ואח"כ נתפשט עוד הקו הזה צ ונמשך מעט וחזר

אור פנימי

 

 

העליון, הוליד בתכונתו את הרצון לקבל שבנאצל, משום, שמה שהוא רצון בעליון, נעשה כח וחיוב בתחתון, עש"ה. הרי, שהאור העליון נעשה סיבה, לגילוי ד' הבחינות שברצון אצל הנאצל, שהמה השרשים לכל הרצונות המתגלים בעולמות. ולפיכך, איך אפשר שיופיע איזה רצון מבלי סיבה, דהיינו מבלי האור העליון הזה המוליד אותו, שזה דומה כמו שתאמר שיש איזו בריה בעולם בלי אב ואם שהולידו אותה. גם כבר ידעת, אשר בא"ס כבר קבועים וקיימים, כל המציאות וכל הבריות הראויים שיבואו בעולמות, עם כל הרחבתם ותכלית תפארתם ושלימותם, העתיד להתגלות בעולמות בשבילם (כמ"ש היטב בהסת"פ ח"א אות י"א, עיין שם הכל), והרי לך בעליל, אשר עוד בא"ס, כבר יצאו ונגלו כל הרצונות העתידים להתגלות, וגם נתמלאו על שלימותם ומילואם הסופי, והשלימות והמילוי, שהוא בחינת האור העליון, הוא שהוליד וגילה את הרצונות הללו. באופן, אשר המילוי של הרצון, הוא קודם וגורם לגילוי אותו הרצון המיוחס למילוי ההוא, כמבואר.

עתה תבין היטב, את דבר הרשימות, שנשארו בעשר הספירות דעגולים, אחר הצמצום והסתלקות כל השלימות והמילואים, שהיו בד' הבחינות הללו שנקראות עשרה עגולים. שפירושן של הרשימות הללו הוא, ש"נתרשמו" ונחקקו בהם היטב, כל מיני הרצונות, שהיו מלאים מהם בהיותם בא"ס ועתה נאבדו מהם, ונשארו ע"כ, בהכרח, תאבים ומשתוקקים לכל אותם המילויים והשלימות, שהיה להם וזהו המכונה בשם רשימות.

וזהו שאמרנו לעיל, שלא יצוייר שום גילוי רצון של איזו מהות, הן בעולמות העליונים והן בעולם הגשמי, שלא יהיה מושרש בעשר ספירות דעגולים ההם. באופן, שיש ב' שרשים המוקדמים למציאות של

כל העולמות שמאחר הצמצום: האחד הוא, כשכל רצון כבר מצוי מושלם בכל תפארתו ומלואו, וזוהי המציאות שהוא קיים בא"ס ב"ה. והשני הוא, כשכל הרצונות עומדים ריקים לגמרי מהמילוי המיוחס להם מקודם מא"ס, והוא נקרא עולם הצמצום. וכל הכלים והחומר של הבריות נמשכים מעולם הצמצום, דהיינו ודאי, רק כלים ריקנים, ורצונות שאבדו את מילואיהם כנ"ל. וכל המילויים לאותם הרצונות, נמשכים מא"ס ב"ה. וזכור היטב ב' הידיעות הללו, שהן מהנחוצות ביותר, לזכרן בהמשך העסק בחכמה הזאת.

צ) אל תטעה לפרש, שנמשך במקום ושטח ח"ו, אלא כל דבר ההולך ומתעבה מכונה המהלך הזה בשם המשכה, ממעלה למטה, כי הזך נבחן שהוא למעלה. והעב נבחן שהוא למטה. וזה משוער בקרבת הצורה לבחינה ד', כי כל הקרוב ביותר אל בחינה ד', נבחן לעבה יותר, וכל הרחוק ממנה נבחן לזך יותר. "ונמשך מעט", פירושו, שהלך ונתעבה מעט. והמלה "נמשך" סובבת על אור הקו.

וענין ההמשכה הזו הוא, כי בכל ספירה וספירה נמצאות עשר ספירות, שזה נבחן הן בספירה של ע"ס דעגולים, והן בספירה של ע"ס דיושר. וכשיצאו עשר הספירות של ספירת הכתר, יצא מתחילה הקו בבחינת ג' הספירות הראשונות שלו, שנקרא הראש דכתר דיושר, והארתו התפשטה לספירת הכתר דעגולים, הכולל ג"כ עשר ספירות, כנ"ל. ועשר ספירות אלו דכתר של העגולים, מסבבות רק את ג' הספירות הראשונות של ע"ס דכתר של הקו. ואחר זה, דהיינו אחר שנשלמו ע"ס דכתר דעגולים לגמרי, אז "נתפשט עוד הקו" הזה "ונמשך מעט", כלומר, שהוציא את ז' הספירות התחתונות שלו להשלים את הכתר בע"ס דיושר, באופן, שז' ספירות תחתונות אלו של הכתר דקו, נמשכו למטה, כלומר שנתעבו ביותר מכל

 

 

מב             חלק ב        תלמוד עשר הספירות         פרק א

 

להתעגל ק ונעשה עגול ב' תוך עגול הא', וזה נקרא ר עגול החכמה דאדם

אור פנימי

 

 

ע"ס דכתר של העגולים,  וע"כ על ז"ס תחתונות אלו, אין סובבות עוד שום בחינות עגולים, להיות העגולים עליונים מהן, כלומר זכים מהן. וכבר ידעת שהעליון מחברו, פירושו, זך מחברו.

וטעם הדבר תבין על פי המתבאר לעיל (אות ל'), שהספירות דעגולים קודמות וחשובות הרבה מהספירות שבקו, משום שאין בעגולים בחינת מסך כלל. והנה המסך הזה הנמצא בספירות הקו, עומד באמצעה של הספירה, דהיינו בבחינה האחרונה שבראש הספירה, כלומר בבחינה האחרונה שבג' הספירות הראשונות דע"ס דיושר, שנמצאות בכל ספירה וספירה דיושר, כנ"ל, שנקראות ג"כ הראש דאותה ספירה. באופן, שמה שאמרנו, שהמסך נכלל בספירות הקו, הרי זה בז' הספירות התחתונות דכל ספירה, הנמצאות למטה מהמסך, מה שאין כן בג' הראשונות של הספירה, שנקרא ראש, אין בהן עוד מבחינת מסך, שהרי נמצאות למעלה מהמסך. וע"כ ג' ראשונות אלו, דומות לגמרי לכל עשר הספירות דעגולים, כי אלו ואלו אין בהן עוד מבחינת מסך, וע"כ הן עומדות בבחי' אחת, ונבחן שע"ס דכל ספירה של העגולים מסבבות את ג' הראשונות דכל ספירה של הקו. אמנם ז' הספירות התחתונות של כל ספירה של הקו, הנמצאות כבר למטה מהמסך, והמסך כבר נכלל בהן, הן גרועות הרבה מבחינת העגולים ונודע, שכל הגרוע מחברו נבחן שהוא למטה מחברו, ע"כ הן נבחנות שנמצאות למטה מכל ע"ס דעגולים, ואין שום בחינה של עגולים יכולה להמצא במקום ז' ספירות אלו, להיות העגולים חשובים ומעולים מהן, כמבואר.

והנה נתבאר היטב, שיש מקום פנוי בין כל ספירה וספירה דעגולים, כמידת ז' ספירות של הספירה דיושר הנמצאות שם, כי כל ע"ס דעגולים של הספירה דכתר, מסבבות רק על ג' ספירות ראשונות דכתר

של הקו, אמנם ז' הספירות התחתונות דכתר הקו, נמשכות למטה מכל ע"ס דכתר העגולים. ואחר שנסתיימו ז"ס דכתר הללו של הקו, מתחילות לצאת ג"ס ראשונות של ספירת החכמה של הקו שעליהן מסבבות כל ע"ס דספירת חכמה דעגולים. הרי, שבין בחינה אחרונה של הכתר דעגולים, עד בחינה ראשונה של החכמה דעגולים, יש מקום פנוי ביניהן, שבמקום הזה נמצאות ז' הספירות התחתונות מהכתר של הקו, שאין בחינות עגולים סובבות עליהן. ועד"ז, בין חכמה לבינה, וכל הספירות.

ק) וצריכים להזהר כאן מאד, שלא להתבלבל בתיאורים הדמיוניים של שטח ומקום ביושר ועגול, הנופלים לרעיון מתוך מרוצת הלשון, ותזכור בכל ההמשך הזה, שההארה הישרה, פירושה, שהאור בא בכלים, שיש בהם מסך על בחי"ד, וההארה המתעגלת, פירושה שהאור בא בכלים שאין בהם מסך על בחינה ד'. אמנם תזכור, שאע"פ, שאין בכלים דעגולים שום מסך על בחינה ד', עם כל זה, אין בחינה ד' משם, יכולה לקבל שום הארה אחר הצמצום הא', מטעם, שאת כל האור הנמצא בעגולים, מוכרחים לקבל מהארת הקו, שהוא הארה ישרה (כנ"ל אות ל'), ואור הקו אינו מאיר בבחינה ד' כל עיקר, להיותו נמשך מכח מסך, כמבואר. באופן, שחסרון האור בבחינה ד' של העגולים, אינו מחמת הכלים, שהרי אין בהם שום מסך, אלא מחמת צמצום א' השורה עליהם, וכיון שהצמצום הא' אינו נבחן לחסרון (עי' לה"ת ח"א פ"ג), ע"כ כל ד' הבחינות דכלים דעגולים שוות במעלתן, בלי הפרש כלל של קטן וגדול (כנ"ל בח"א אות ל'), וכל החושך שיש בבחינה ד', הוא מחמת האור המקובל מהקו, שאינו מאיר שם כמבואר.

ועם זה תבין, אשר אחר שהעגולים קיבלו האור על ידי הקו, נעשה בהם משום זה, הבחן מדרגות של קטן וגדול, גם בע"ס של העגולים. שהז"א, חשוב וגדול יותר מבחינה

עגולים        עץ חיים         ויושר                        מג

 

קדמון. עוד מתפשט יותר למטה, וחזר להתעגל, ונעשה עגול ג' תוך העגול הב', ונקרא ש עגול בינה דאדם קדמון. ועל דרך זה היה הולך ומתפשט ומתעגל, עד עגול יוד, הנקרא עגול מלכות ת דאדם קדמון. הרי

אור פנימי

ד', שהיא מלכות, שהרי במלכות אין אור, ובזעיר אנפין יש אור בהיותו בחינה ג', ובספירת הבינה דעגולים, האור יותר גדול מבזעיר אנפין, להיותה רחוקה מן בחי"ד, יותר ממנו. שהרי היא בחינה ב', וכו'. אמנם כל המדרגות הללו, אינן מחמת הכלים, אלא מחמת אור הקו שמקבלות, וזכור זאת.

ר-ש) כבר נתבאר שבשמות הללו נקראות ד' הבחינות: שהשורש שלהן, דהיינו הרצון להשפיע הכלול באור העליון, נקרא בשם כתר. וראשית ההתפשטות לנאצל, דהיינו בחינה א' הנקראת חכמה, ובחינה ב' נקראת בינה, ובחינה ג' נקראת זעיר אנפין, או שש הספירות: חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד. ובחינה ד' נקראת מלכות. גם נתבאר, שרק בשעה שאנו מדברים על החומר הראשון שבהן, אז מכנים אותן בשם ד' בחינות ושורשן. אמנם, אם ד' הבחינות הללו, כבר כלולות בבחינת הרשימות שלהן כמו שהיו בעולם הצמצום, אז מכנים אותן בשמות: כתר חכמה וכו', כמבואר היטב לעיל.

ועתה נבאר טעם קריאתן בשמות אלו: השורש, נקרא כתר מטעם שאינו מלובש בתוך הכלים של הנאצל, אלא שמסבב ומכתיר אותו מבחוץ לכלים שלו, וכתר הוא מלשון מסבב. ובחינה א', נקראת חכמה, משום שממנה נמשכות חכמת התורה, וכל מיני חכמות שנמצאות בעולם, בבחינתן הסופית. וכבר הגדירו חז"ל היטב את השם הזה, שאמרו, איזהו חכם הרואה את הנולד (מסכת תמיד דף ל"ב). פירוש, תיכף שמסתכל על איזה דבר, הוא רואה את הנולד ויוצא הימנו, כלומר, שרואה את כל התוצאות העתידות לצאת מאותו הדבר, עד התוצאה האחרונה שלו. למשל, כשאתה אומר, שהרופא הוא חכם גדול, הרי פירושו, שבכל מחלה שמסתכל, הוא רואה על בוריו את כל

התוצאות האפשריות להתפשט ולצאת מאותה המחלה, עד התוצאה האחרונה. וכן כשמסתכל על איזו רפואה, הוא תופס במילואה את כל התוצאות, שהרפואה ההיא עתידה להפעיל בגופו של החולה, וכדומה. ועד"ז החכם הטבעי, כשמסתכל על איזו מהות שבטבע, הוא רואה על בוריו את כל התוצאות, שאותה המהות מביאה בהתחברה אל כלל המציאות. וכן בכל מיני חכמות. באופן, שכל גדר השם של החכם או החכמה השלמה, הוא רק בחינת "ראית הנולד" מכל פרט ופרט שבמציאות, עד התוצאה האחרונה.

ומכאן תדע, גם את ההגדרה הנאמנה של השם "בינה", אשר כל "כח ההתבוננות" כדי לראות את הנולד מכל פרט שבמציאות, הן בתורה הק', והן בחיצוניות, הרי הוא נמשך מספירת "הבינה" וע"כ נקרא בשם בינה. ומספירת המלכות, נמשכת בחינת השליטה המוחלטת בכח וכפיה, בדוגמת מוראה של מלכות, ולפיכך נקראת "מלכות". ויתר הספירות, תתבארנה לקמן במקומן.

ואין להקשות על הנ"ל, א"כ היתה ספירת הבינה צריכה להיות קודם לחכמה, שהרי ההשתוקקות וההתבוננות לראות את הנולד, היא הקודמת והגורמת לשלימות הסופית, דהיינו ראית הנולד, שנקראת חכמה. אכן כבר בארתי לך, שסדר אצילות העולמות, הוא ההפך מהבנתנו, אלא המילוי של הרצון, הוא הקודם והגורם לגילוי הרצון (עי' לעיל אות פ' ד"ה והענין), והשלימות היא הקודמת והגורמת לגילוי הבלתי שלימות, כי כן משתלשלות המדרגות ויורדות מא"ס ב"ה בצמצום אחר צמצום, עד לעוה"ז המקולקל יותר מכולן.

ת) העולם הראשון שנאצל לאחר הצמצום, נקרא עולם אדם קדמון, ונקרא ג"כ עולם הכתר. וארבעה העולמות: אצילות, בריאה,

 

 

 

 

 

 

מד             חלק ב        תלמוד עשר הספירות         פרק א

 

נתבאר ענין א היוד ספירות, שנאצלו בסוד יוד עגולים ב זה תוך זה.

הקו מחבר את כל העגולים יחד

ו) והנה ג הבחינה המחברת כל העגולים יחד, היא ענין קו הדק הזה המתפשט מן האין סוף, ד ועובר ה ויורד ו ונמשך מעגול אל עגול,

אור פנימי

יצירה, עשיה, הם מלבישים על אדם קדמון זה.

א) ואע"פ, שאינן אלא ד' מדרגות, דהיינו ד' הבחינות הנודעות, עכ"ז, יש בהן יוד ספירות, והוא, משום דבחינה ג', שנקראת זעיר אנפין או תפארת, יש בה שש ספירות שנקראות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, וטעם הדבר יתבאר במקומו.

וצריך שתדע כאן, הדיוק הנמצא בספר יצירה (פ"א מ"ד), וז"ל "עשר ולא תשע": שמשמיענו בזה, דבר נכבד מאד, כי כבר נתבאר, שכל הארות הספירות מהאור העליון, ואפילו בעגולים שהם בהשואה אחת, אינם מאירים את בחינה ד' שנקראת מלכות. והשם ספירה, מורה רק על אור וכלי ביחד, כלומר, שהאור העליון מלובש בכלי, אבל כלי בלי אור אינו נקרא בשם הזה, כי "ספירה", משמעותה ספיריות ובהירות. ולפי"ז, היה יכול לעלות על הדעת, שהמלכות איננה ספירה ח"ו, להיות האור העליון אינו מאיר בה, כמבואר. ולפיכך מדייק בעל ספר יצירה ואומר, עשר ספירות הן ולא תשע ח"ו, כי המלכות נבחנת ג"כ לספירה, והטעם הוא, מחמת שכל התקשרות האור העליון בעשר הספירות, היא ביחוד, על ידי האור החוזר, שהמלכות מעלה בכח המסך שבה ממטה למעלה (כנ"ל אות כ'). ועל כן, אדרבה, היא הספירה הנכבדה ביותר בעשר הספירות, כי זולתה, לא היה מתקשר האור בתשע הספירות העליונות, כמבואר שם. ונחשב משום זה, כמו שהיתה כולה אור. והבן, ויתבאר עוד במקומו.

ב) עי' בחלק א' או"פ פ"א אות ק'.

ג) פירוש, כי בעשר הספירות דעגולים כבר ידעת, שיש הפסק ומקום פנוי בין

ספירה לספירה, דהיינו, כמידת ז' ספירות דהארת יושר, שבאותה הספירה (כנ"ל אות צ' ד"ה והנה), אמנם, בעשר הספירות של הקו, אין ביניהן הפסק כלל, שמתחילות מאור א"ס, ומתפשטות עד הנקודה האמצעית שהיא בחינה ד', שנקראת מלכות, שאין עוד שום בחינה למטה הימנה, כמבואר. הרי, שעשר הספירות הראשונות שהתפשטו מא"ס בסוד קו ישר, שנקראות ג"כ עשר הספירות דאדם קדמון, הנה אין ביניהן שום הפסק כלל. ולפיכך אומר הרב, שספירות הקו מחברות גם ע"ס דעגולים, כי ז"ס תחתוניות שבכל ספירה דיושר, מחברות ע"ס שבספירה עליונה דעגולים, עם ע"ס שבספירה תחתונה דעגולים. משום, דהארת ע"ס דחכמה דעגולים המקבלות מג"ר דספירת חכמה דיושר, הנה בהכרח, שהאור הזה עובר דרך ז"ס תחתונות דספירת כתר דיושר, שהרי ג"ר דחכמה דיושר מוכרחות לקבל מז"ס דכתר דיושר, ולהשפיע בע"ס דחכמה דעגולים. ונמצא ז' ספירות תחתונות דכתר דיושר, מחברות ע"ס דכתר דעגולים עם ע"ס דחכמה דעגולים. וכן, מחכמה לבינה, וכו' עד"ז.

ד) פירוש, הקו שהוא הארת יושר, הוא כמו בוקע את גגי העגולים, ועובר דרך העגולים, ויורד ונמשך עד הסיום, דהיינו הנקודה האמצעית. אמנם ודאי, אין המדובר כאן במקום ושטח, ולהבין זאת צריכים לידע, שאין לך שום גילוי אור בעולמות, הן בעליונים והן בתחתונים, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה, שלמעלה מצמצום, והוא מחוייב להשתלשל ולעבור בכל אותם המדרגות והעולמות, שנמצאים בין אותו העולם, שהמקבל, של גילוי האור האמור, נמצא בתוכו, ובין א"ס שלמעלה מצמצום.

 

 

 

 

 

 

 

 

עגולים        עץ חיים         ויושר                        מה

 

עד ז סיום תכלית כולם. ודרך הקו הזה, נמשך האור והשפע, הצריך לכל אחד ואחד מהם.

כל עולם וכל ספירה כלולים מע"ס פרטיות ומפרטי פרטיות לאין קץ.

ספירות דעגולים מקיפות זו את זו כגלדי בצלים

ז) והנה כל עולם ועולם יש בו יוד ספירות פרטיות, וכל ספירה

אור פנימי

וכבר ידעת שאין העדר ברוחני, ולפי"ז, אי אפשר כלל לומר, שאותו הגילוי, דהיינו האור המחודש, המשתלשל דרך המדרגות, נעדר ממדרגה ראשונה בעת ביאתו לשניה, ונעדר מהשניה בעת ביאתו לשלישית, כדרך דבר גשמי העובר ממקום למקום, שזה לא יתכן ברוחני כלל, כי אין העדר נוהג בו, אלא בהכרח שהוא נשאר בכל מדרגה ומדרגה בדרך עוברו במדרגה, וענין ביאתו למדרגה השניה, דומה למדליק נר מנר, שאין הראשון חסר כלל. באופן, שגילוי האור, הבא לאיזו מדרגה שבעולם העשיה, זכו בו מקודם כל המדרגות שבעולמות, שבין הא"ס שלמעלה מצמצום עד המקבל הנמצא בעולם העשיה.

ולפי"ז נמצא שהארת הקו הישר, מוכרחת לעבור דרך הכלים דעגולים, להיות שבחינת הכלים דעגולים קדמו לקו, שהכלים דעגולים יצאו תיכף עם הצמצום, אבל הכלים דיושר יצאו אח"כ עם הקו, וע"כ הארה זו העוברת ביניהם, לא זזה משם לעולם, כמ"ש, שאין העדר ברוחני.

עוד צריך שתדע שבענין השתלשלות האור ממקום למקום האמור, יש ב' בחינות השארה במקומות ההעברה: בחינה אחת היא, "השארה בקביעות", שפירושה הוא, שמתערבת ומתחברת באור הנמצא מכבר במדרגה ומתיחדים לאחד, שדומים כמו שהיו מתמיד דבר אחד, ובחינה שניה יש, אשר היא רק "השארה עוברת", כלומר, שאינה מתערבת ומתיחדת בבחינת אור המקום לדבר אחד, אלא נמצאת שמה מצוינת כבחינה מיוחדת לעצמה. וזה משמיענו הרב, שאותו אור הקו, העובר דרך מדרגות העגולים, אינו

מבחינת "השארה בקביעות", אלא רק בבחינת "השארה עוברת", ללמד, שאינה מתערבת עם אור העגולים לבחינה אחת, אלא שנמצאת שמה מצוינת בבחינתה. וזה שמדייק הרב, במלה "ועובר", והבן.

וטעם הדבר הוא, מפני שהאור שבקו, הוא קודם לאור שבעגולים, שהרי העגולים מקבלים אורותיהם רק מאור הקו, וע"כ אור הקו חשוב בהרבה מאור העגולים, וע"כ אינו מתערב עם אור העגולים, כנ"ל. ואור הקו נקרא אור הרוח, ואור העגולים נקרא אור הנפש.

ה) כל התפשטות אור עליון לנאצל, מכונה בשם ירידה, שהמשמעות היא, שכמו שמתפשט כן הולך ומתעבה. וכבר ידעת, שהזך ביותר מכונה מעלה, והעב ביותר מכונה מטה, וכיון שהאור הולך ומתעבה בדרך התפשטותו, א"כ הוא הולך ויורד מלמעלה למטה.

וטעם ההתעבות הזאת, שהאור מקבל בסיבת התפשטותו, הוא משום, שהוא מתפשט על סדר ד' הבחינות, שמתחיל מבחינה א' עד ביאתו ופוגע במסך הנמצא בבחינה ד', וא"כ הוא הולך ומתעבה, כי בחי"א היא הזכה מכולן, ואחריה בחינה ב', וכו' עד לבחינה ד' העבה מכולן (עי' בחלק א' פ"א אות נ' ד"ה וטעם).

ו) הארת יושר מתבטאת בלשון "ונמשך" והארת עגולים בלשון "מתעגל" (לעיל אות צ').

ז) היינו בחינה ד' שבעגולים, שנקראת הנקודה האמצעית. והיא המכונה הכדור החומרי שבעולם הזה. ובחינת האצילות שבעולם אדם קדמון היתה מתפשטת

 

מו              חלק ב        תלמוד עשר הספירות         פרק א

וספירה פרטית שבכל עולם ועולם, ח כלול מיוד ספירות פרטי פרטיות, וכולם ט כגלדי בצלים זה תוך זה, על דרך תמונת הגלגלים כנזכר בספרי תוכניים.

אור פנימי

מתחילה, עד לעולם הזה, אלא אחר שנעשה צמצום ב', שנקרא עולם הנקודים, אז נתעלה הסיום דאצילות אדם קדמון לבחינת נקודה דעולם הבא, שמקומה נבחן למעלה מעולם הבריאה, כמו שיתבאר במקומו, בע"ה.

ח) טעם דבר התכללות הספירות האמור, תבין, על פי הכלל הנודע, שאין העדר ברוחני, וכל אור העובר ממקום למקום קונה מקומו לנצחי, בכל אותן הבחינות שעבר דרכן, כמ"ש לעיל אות ד' ד"ה פירוש עש"ה. ומתוך שכל ספירה תחתונה, נאצלת מספירה עליונה, בדרך סיבה ומסובב, ע"כ נחשבת התחתונה כעוברת דרך העליונה.

וע"כ, הכרח הוא, שכל הספירות נכללות זו מזו, כי למשל, כשיוצאות ב' הספירות הראשונות כתר וחכמה, הרי אור החכמה, מחויב לצאת מא"ס ב"ה, שהכל נמשך ממנו, ואח"כ אור החכמה מחויב לעבור, דרך ספירת הכתר, בטרם ביאתו לספירת החכמה, משום שספירת כתר גרמה יציאתו. ומתוך שספירת חכמה עברה שמה, קנתה מקומה שם, ונמצאות עתה ב' ספירות בכתר, שהן כתר חכמה. ועד"ז אחר שיצאו כל ע"ס דאור העליון ממעלה למטה עד המלכות, הרי כל ט' הספירות שלמטה מכתר, הוכרחו לעבור דרך הכתר, משום שהיה סיבה ראשונה ליציאת כולן, וא"כ קנו כולן מקומן שמה, כי אין העדר ברוחני כנ"ל, וא"כ ישנן בהכרח כל ט' הספירות התחתונות, גם בכתר עצמו, מטעם שעברו שמה, כמבואר.

ועל דרך זו, יש בהכרח ט' ספירות בחכמה, כי ח' הספירות שלמטה ממנה, הוכרחו לעבור דרכה, כנ"ל בכתר. וכן ח' ספירות בבינה, מהטעם האמור. וכן ז' ספירות בחסד וכו', ואחת במלכות, להיותה התחתונה.

ונודע, שמלכות מעלה ע"ס דאור חוזר ממנה ולמעלה, המלבישות לע"ס דאור העליון, הנקראות ע"ס דאו"י. ואור חוזר זה, נקרא אור המלכות, שאין לה שום אור אחר. ואו"ח זה, מכונה בכל המקומות ע"ס העולות ממטה למעלה, עי' בהסת"פ ח"ב פ"ו אות ס"ו, ונתבאר שם, שהמלכות נקראת כתר לע"ס ההן, משום שהיא סיבה ליציאתן. והסמוך לה נקרא חכמה, ומדרגה ג' ממנה נקראת בינה וכו'. ונמצא כאן, שכל הזך יותר, הוא קטן יותר, עד שהכתר האמיתי מקבל מאו"ח זה, רק בחינת מלכות, עש"ה.

ולפיכך, תשכיל, אשר הע"ס האלו שממטה למעלה, נמצאות כולן במלכות, שהרי כולן עוברות דרך המלכות, כי המלכות היא השורש שלהן, וע"כ קנו כולן מקומן במלכות, ונמצא ע"כ, שגם המלכות כלולה מע"ס. ודרך היסוד, עוברות ט' הספירות דאו"ח, הרי יוד ספירות ביסוד: ספירה אחת דאור העליון, שהוא ממעלה למטה, וט"ס דאו"ח שהן ממטה למעלה, שמוכרחות לעבור מקומו. ועד"ז, ע"ס בהוד: ב' ספירות ממעלה למטה, דהיינו אור ההוד, ואור היסוד העובר דרכו, וח' ספירות ממטה למעלה. ועד"ז, ע"ס בנצח: ג' ממעלה למטה, וז' ממטה למעלה. וכו' עד"ז. באופן, שאחר יציאת ע"ס דאור העליון וע"ס דאו"ח, נעשתה כל אחת ואחת כלולה בהכרח מע"ס שלמות. ועד"ז בפרטי פרטיות עד אין קץ, שנמצא בהכרח כל אותו דרך ההתכללות האמור. ואכמ"ל יותר. ועי' בהסתכלות פנימית שהרחבנו את זה בהסבר רחב.

ט) היינו שכל עליון מקיף את התחתון ממנו, מכל צדדיו בשוה, בלי הבחן מדרגות (עי' לעיל אות נ').

עגולים        עץ חיים         ויושר                       מז

כל עגול הקרוב לא"ס יותר מחברו, נבחן לעליון ומשובח מחברו, עד שעולם הזה

להיותו בנקודה האמצעית המרוחקת מא"ס יותר מכולם, הוא בתכלית הגשמיות

ח) כל עגול ועגול מכל העולמות כולם, אשר בתוך החלל, י כל הקרוב אל אור א"ס יותר מחברו, הוא עליון מאד ומשובח מחברו, עד שנמצא כי העולם הזה הארציי החומרי, הוא נקודה האמצעי תיכונה, תוך כל העגולים כולם, בתוך כל המקום החלל ואויר הפנוי הנ"ל. וגם הוא מרוחק מן הא"ס הרחקה גמורה, יותר מכל העולמות כולם. ועל כן הוא כל כך גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות, עם היותו נקודה אמצעית בתוך כל העגולים, והבן זה היטב.

אור פנימי

י) כבר ידעת ענין קרוב, שאין כאן משמעות של מקום ח"ו, אלא הפירוש הוא בקרבת הצורה. גם ידעת שמא"ס ב"ה עד הנקודה האמצעית, יש ד' בחינות של שינוי הצורה, שהן הן עשר הספירות של העיגולים, שהנקודה האמצעית, היא הבחינה הד' העבה יותר מכולם. והעגול הראשון שנקרא כתר, הוא בחינת השראת השורש של ד' הבחינות הללו, כנ"ל. ומובן מאליו, שעגול הכתר, שהוא הזך ביותר מכל העגולים, הרי קרובה צורתו לא"ס יותר מכולם. ובחינה א' העבה

ממנו מעט, רחוקה מא"ס ב"ה יותר מהכתר. ובחינה ב' העבה יותר, רחוקה יותר מא"ס מבחינה א', עד שהנקודה האמצעית העבה מכולם, נבחנת, שהיא רחוקה מא"ס ב"ה יותר מכולם.

ואין להקשות על זה, ממ"ש לעיל (ח"א פ"א אות ק'), אשר אין בחינת מעלה ומטה בעגולים. כי הכונה כאן, אחר שהעגולים קיבלו לתוכם את הארת הקו, אז נעשתה בהם בחינת מעלה ומטה וכל התכונות, הנוהגות בקו.

מח     חלק ב        תלמוד עשר הספירות         פרק ב

 

פרק ב'

מבאר עשר ספירות דיושר, יציאתן, והשתלשלותן ומה שנכלל בהן. ובו ז' ענינים:

א. סדר יציאת עשר ספירות דיושר. ב. ה' חלקי נשמה שבאדם התחתון, נפש רוח נשמה חיה יחידה. ג. הן בעגולים והן ביושר יש או"מ ואו"פ, כלי חיצון וכלי פנימי. ד. אור העגולים הוא אור הנפש, ואור היושר אור הרוח. תחילה נאצלו העגולים ואח"כ היושר. ה. א"א דעגולים, מאיר לאו"א דעגולים, בבחינת חלונות, מג' קוין, ימין שמאל ואמצע שבו. ומהם נמשך האור לכל העגולים, באופן, שכל הפרטים שיש ביושר, יש ג"כ בעגולים. ו. אדם קדמון נמשך מא"ס עד סוף האצילות, ובו נכללים כל העולמות. ואין לנו רשות

לעסוק בו. ז. אין אנו עוסקים בעגולים אלא ביושר בלבד.

סדר יציאת עשר ספירות דיושר

א) ועתה נבאר בחינה הב' שיש ביוד ספירות, הלא הוא בחינת אור היושר, כדמיון ג' קוין, כצורת אדם העליון. והנה דרך הקו הנ"ל, המתפשט מלמעלה למטה, אשר ממנו מתפשטים העגולים, גם הקו ההוא מתפשט ביושר מלמעלה למטה, מראש א גג העליון של עגול העליון מכולם, עד למטה מתחתית סיום כל העגולים ממש, מלמעלה למטה, כלול מיוד ספירות, בסוד ב צלם אדם ישר ג בעל קומה זקופה, ד כלול מרמ"ח אברים, מצטיירים בציור ג' קוים ימין ושמאל ואמצע, כלול מיוד ספירות בכללות, וכל ספירה וספירה מהם נפרטת ליוד ספירות, עד אין קץ.

אור פנימי

א) הכתר שבעולם או בספירה, נבחן, בשם גג דאותו העולם או אותה הספירה, והמלכות שבכל עולם וספירה, נבחנת, בשם קרקע שבאותו העולם או אותה הספירה. והנה העגול העליון הוא ספירת כתר, והגג של הכתר הזה, הוא הכתר שבעשר הספירות של הכתר הזה.

ב) לבושי המוחין, מכונים בשם צלם, מלשון "צל". והארה דיושר הכלולה מג' הספירות הראשונות, מכונה בשם "אדם", מטעם שמקבל ג"ר בלבושים דצלם והוא ענין ארוך, שאין כאן מקומו.

ג) הראש דכל ספירה ופרצוף, הוא ג' הספירות הראשונות: כתר, חכמה, בינה. וז' הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שבכל ספירה

ופרצוף, נבחנות, לבחינת גוף של אותו ספירה ופרצוף. וכשהם בסדר, דהיינו אורות דג"ר בכלים דג"ר, ואורות דז"ת בכלים דז"ת, אז נבחן הפרצוף ל"בעל קומה זקופה". ואם אמנם אורות דגוף, נמצאים בכלים דג"ר, ולא האורות המיוחסים להם, אז אותו הפרצוף נבחן, שאין לו קומה זקופה, משום שבחינת הראש אינה חשובה יותר מבחינת הגוף, היות שאפילו בראש משמשים רק בחינות האורות דגוף, וזה נקרא הרכנת הראש, שראש עם הגוף הוא, במדרגה אחת.

ד) פירוש, רמ"ח הבחנות של חסד, יש בפרצוף עליון, שמהן נמשכים רמ"ח אברים בתחתונים, המפורשים (במשנה אהלות), ואכמ"ל, וית' במקומן.

 

עגולים        עץ חיים         ויושר                     מט

ה' חלקי נשמה שבאדם התחתון, נפש רוח נשמה חיה יחידה

ב) הנה יש ה באדם התחתון ה' בחינות אורות, שהם: ו הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והם, ז ה' מעלות, זו למעלה מזו, וה"ס ה' פעמים ברכי נפשי את וכו', כנזכר במסכת ברכות (דף יוד ע"א), שהם, כנגד ה' בחינות שיש לנשמה.

הן בעגולים והן ביושר יש או"מ ואו"פ, כלי חיצון וכלי פנימי

ג) והנה בחינת היוד ספירות העגולים כולם, יש בהם כל הבחינות הנ"ל, שהם: ח אורות וכלים, ט והאור נחלק, לאור פנימי, ואור מקיף,

אור פנימי

 

 

ה) אין לך מהות בכל העולמות, הן בעולמות העליונים, והן בעוה"ז, שלא תהינה נבחנות בו עשר הספירות הנ"ל, שהן ד' הבחינות הנודעות ושורשן. וז"ש, שגם באדם התחתון שבעוה"ז נמצאות בו ג"כ ה' בחינות וכו'.

ו) הכלים שבע"ס, נקראים: כתר, חכמה, בינה, ז"א, מלכות. והאורות שבהם, נקראים: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש (כמ"ש בדברים רבה פ"ב כ"ו), שאור היחידה מתלבש בכלי דכתר, ואור החיה מתלבש בכלי דחכמה, ואור הנשמה בכלי דבינה, ואור הרוח בכלי דזעיר אנפין, ואור הנפש בכלי דמלכות.

ז) כבר ידעת שהבחן המדרגות הוא, על פי הזכות והעביות שבהן, וכל "מעלה", פירושה, השיעור הזך יותר מחברו.

ח) האורות הם נרנח"י, והכלים הם כח"ב זו"ן, כנ"ל.

ט) ענין התחלקות הרוחני, הוא מסיבת שינוי הצורה שנתחדשה שם (כנ"ל ח"א פ"א אות ל' ד"ה אמנם). וכל העליון מחברו, היינו, שהוא זך מחברו, וכל התחתון מחברו, פירושו, שהוא יותר עב מחברו. כי בשינוי צורה של עביות זו, נפרד ויצא מחברו, ונעשה תחתון ממנו. ונודע, שהאורות מושפעים מכל עליון לתחתון ממנו, ומשום זה, מוכרח התחתון לקבל השפע בבחינה היותר עליונה והיותר זכה שבו, והעליון נותן לו השפע, רק מהבחינה היותר תחתונה והיותר עבה שיש בו, שעל דרך זה, משתוה צורת האור

הבאה מעליון לצורת הכלי שיש בתחתון, כי הבחינה היותר עבה וגסה שבעליון, יש לה השתוות לבחינה הדקה והזכה יותר שבתחתון ונמצא, שהתחתון אינו יכול לקבל את כל האור השייך לו לקבל, אלא רק חלק קטן מאד, דהיינו רק עד כמה שהכלי היותר זך שבו, יכול לקבל, ושאר הבחינות שבו, שאינן זכות כל כך, מוכרחות להשאר בלי האור המיוחס להן, משום שינוי צורתן, כלפי העליונה המשפיעה להן.

ולפיכך, נבחן כאן, שהאור השייך לתחתון, מתחלק לשתי בחינות: הא' היא, השיעור הקטן של האור שמקבל מהעליון בתוך הכלי היותר עליון שבו, כנ"ל, ואור זה שמקבל נקרא "אור פנימי" שבתחתון. הב' היא, כל שיעור האור השייך לבחינות הנשארות בתחתון, ולא יכלו לקבל משום שינוי צורתן מן העליון, כנ"ל, וכל השיעור הזה, נבחן, שנשאר בעליון, ולא ירד לתחתון, ונקרא "אור מקיף". ונקרא כן, בהיותו מקיף על התחתון, כלומר, שמאיר עליו מרחוק, אע"פ שאינו מלובש בו, אלא שהוא הארה מרחוק ומועטת. וענין הארה רחוקה זו מסוגל לזכך את בחינות העביות שבתחתון, עד שישתוו צורות כל הבחינות שבתחתון, עם צורת העליון, ואז יוכל לקבל כל האור השייך לו. וזה מכונה כניסת המקיפין, כלומר, שהאורות המקיפים נכנסו, והתלבשו בכלים של התחתון, שנזדככו ונעשו כולם לבחינת אור פנימי.

 

 

 

 

נ       חלק ב        תלמוד עשר הספירות         פרק ב

 

י והכלי נחלק, לחיצוניות ופנימיות. וכן בחינת יוד ספירות דיושר בציור אדם, יש בו כל הבחינות האלו בעצמם ג"כ.

אור העגולים הוא אור הנפש, ואור היושר אור הרוח.

תחילה אנצלו העגולים ואח"כ היושר

ד) אמנם, החילוק שיש בין העגולים להיושר, הוא, כי כ י"ס דעגולים הם בחינת האור הנקרא נפש, ויש בהם אור פנימי ואור מקיף, פנימי וחיצון: שיש לה בחינת יוד ספירות של כלים, ובכל כלי מהם יש פנימיות וחיצוניות,

 

אור פנימי

 

 

י) כלומר, שמתוך שנחלקו האורות, לאור פנימי ואור מקיף, כנ"ל, נמצאו משום זה, ב' מינים של קבלה בכלי, שהם: קבלה בתוכו של הכלי, וקבלה מחיצוניותו של הכלי (עי' לה"ת ח"א אות ק"ב), אשר האור הפנימי מתקבל בתוככיות הכלי, והאור המקיף המזכך אותו מעביו (כנ"ל בדבור הסמוך), נבחן שמתקבל דרך חיצוניות הכלי, כלומר, בלי שום התלבשות בכלי.

וענין ההתחלקות על חיצוניות ופנימיות, האמור בכלי, הוא, על פי הבחנת הזכות והעביות שבכלי, כי רק העביות שבו, ראויה לקבלת האור הפנימי, משום, שעיקר כלי הקבלה של הנאצל הוא בחינה ד'. אמנם, ג' הבחינות הראשונות, אינן ראויות לקבלה, אלא הן הגורמות, שתתגלה בחינה ד'. וע"כ, כל כלי, נבחן לפי עצמו, לד' בחינות שבכלי, אשר האור מתקבל בעיקר, בבחינה ד' שבו, וע"כ נקראת פנימיות הכלי, ותוכיותו, ששם שורה השפע.

וג' בחינות, הגורמות רק לגילוי של בחינה ד' שבכלי, והן עצמן, אינן בנות קבלה, נחשבות כמסבבות את הבחי' ד' מחיצוניותה. בדומה, לעבי דופן של כלי גשמי, המחזיק ד' קליפות, המסבבות זו לזו, וכל המקובל בכלי, הוא בפנימיות שבו, דהיינו קליפת הפנימיות, ושאר ג' הקליפות שבעובי הדופן, הן רק מחזקות את הקליפה הפנימית, שתהיה לה כח לסבול את המילוי שבה. ועד"ז, יש להבין גם כאן ברוחניות, שעיקר הבחינה המחזקת בתוכה את השפע, היא

בחינה ד' שבכלי, וג' הבחינות הראשונות, הן הסיבות, לגלות את הבחינה הד' בכל כחה, עד שתהיה ראויה להחזקת השפע, אבל הן עצמן, אינן בנות קבלה לאור הפנימי.

ולפיכך, נקראות חיצוניות הכלי, להיותן, מחוץ לבחינת קבלת האור הפנימי: שבחינה ג', היא חיצוניות לבחינה ד'. ובחינה ב', היא חיצוניות לבחינה ג'. ובחינה א', חיצוניות מכולן המסבבת לכולן. ועל כולן, יש בחינה חיצונית בלי שום עביות כל שהיא, שהיא בחינת שורש לכל ד' הבחינות שבכלי. ותדע, שהבחינה הזאת הזכה לגמרי, היא כלי הקבלה לאו"מ, כי מחמת הזכות הנפלאה שבה, יכולה לקבל הארת או"מ, אע"פ שהיא מרחוק.

ונתבאר, דבר התחלקות הכלי, אשר הפנימית שבו, פירושה בחינה העבה יותר שבכלי, דהיינו בחינה ד' שבכלי, והיא המקבלת לאו"פ, וחיצוניות שבו, פירושה, בחינה הזכה יותר שבכלי, דהיינו בחינת השורש של הכלי, כנ"ל, והיא המקבלת לאו"מ מרחוק. ואין להקשות, שבחינה ד' אינה ראויה לקבלה, מכח הצמצום והמסך. כי אין אנו עוסקים כאן, אלא בבחינת או"ח העולה מתוך בחינה ד' (ועי' הסת"פ).

כ) כל הספירות, שביכלתן רק לקבל אורות, ואין להן היכולת להשפיע לאחרים, מכונה האור שבהן, בשם אור הנפש, וכבר נתבאר, שכל האור שבעגולים, מוכרחים לקבל מאור הקו (כנ"ל ח"ב פ"א אות ל'). והטעם, שאי אפשר שיתקשר האור העליון

 

עגולים        עץ חיים         ויושר                        נא

 

וגם יש יוד ספירות של אורות, לכל אור יש בו אור פנימי ואור מקיף. אבל הי"ס דיושר, הם בחינת האור הנקרא ל רוח, שהוא מדרגה גבוה על מדרגת הנפש, כנודע, גם הם כלולים מאו"פ ואו"מ, גם יש להם, יוד ספירות דכלים, ובכל כלי מהם יש בו פנימיות וחיצוניות. ופשיטא היא שבחינת הנפש נאצלה תחילה, ואח"כ נאצל הרוח.

א"א דעגולים, מאיר לאו"א דעגולים, בבחינת חלונות מג'

קוין, ימין שמאל ואמצע שבו. ומהם נמשך האור לכל העגולים

באופן, שכל הפרטים שיש ביושר, יש ג"כ בעגולים

*          ה) גם בהיות היוד ספירות בבחינת מ עגולים, זה בתוך זה, יש נ בהם

אור פנימי

 

 

בכלים, זולת ע"י זווג עם המסך המעלה או"ח, אשר האור החוזר הזה מקשר האור בכלים כנ"ל (ח"ב פ"ב אות כ'). ולפיכך, הכלים שאין בהם המסך הזה, אין האור העליון מתקשר בהם, שיהיו יכולים להשפיע לאחרים ממעלה למטה, ואינם ראויים רק לקבל אור, מהמדרגה הקודמת, ממטה למעלה, לצורך חיותם עצמם בלבד, שאור זה נקרא אור הנפש, כנ"ל. ולפיכך, כיון שאין מסך בכלים דעגולים כנ"ל, ע"כ, אין האור העליון מתקשר בהם עצמם, אלא מוכרחים לקבל האור מן הקו, וגם זה רק לשיעור חיותם עצמם, ולא להשפיע, כמבואר. וע"כ נקרא האור שבעגולים אור הנפש, כמבואר.

ל) יוד ספירות דרוח, הן בחינות משפיעים, ולפיכך, נקרא אור הרוח, בשם אור הזכר, כלומר, שהוא משפיע. אבל יוד ספירות דנפש, מכונות בשם אור נקבה, כלומר, שמקבלת, ואינה יכולה להשפיע. וע"כ, מכונות יוד הספירות של אור הקו, בשם יוד ספירות דרוח, להורות שהן בחינת אור זכר ומשפיע. והטעם, כבר נתבאר לעיל, בדיבור הסמוך ע"ש. ולכן הרוח גבוה, על מדרגת נפש, משום שהוא המשפיע אל הנפש.

מ) כלומר, שאין ה' המדרגות כח"ב זו"ן, נמשכות ביושר, שפירושו, זו למטה מזו, דהיינו מהזך אל העב (ח"ב פ"א אות ה'), אלא

* שער הקדמות דף י"א (דפוס ירושלים).

שה' המדרגות שוות זו לזו, ואין אחת למטה מחברתה, דהיינו שתהיה עבה מחברתה. אלא ודאי, שיש ביניהן על כל פנים ההבחן, של סיבה ומסובב, שהרי הן יוצאות זו מזו, ונמשכות זו מזו, שהחכמה יצאה מהכתר, והבינה מחכמה, וז"א מבינה, והמלכות מזעיר אנפין (כנ"ל באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה). אמנם הבחן זה, של סיבה ומסובב האמור, מוגדר, בבחינת המצאם זה תוך זה, אשר, כל סיבה מסבבת את המסובב שלה, אשר החכמה מסובבת מכתר ובינה מסובבת מחכמה וכו', באופן אשר "זה תוך זה", פירושו, זה מסובב מזה, כמבואר. אבל אין ביניהם הבחן של מעלה מטה כל עיקר (כנ"ל ח"א פ"א אות ק').

נ) כי כן האור מתרשם מהכלי המלובש בו, אשר אפילו, כשיוצא משם לכלי אחר, אינו משנה את דרכיו, שהיו לו בכלי הקודם. ולפיכך, כיון שבעוד, שהאור היה בקו שביושר, היה נמשך ויורד, בזה למטה מזה, דהיינו, שהיה הולך ומתעבה בסדר המדרגות, מסיבת המסך המצוי שם, כנ"ל (ח"ב פ"א אות ו'), וע"כ, אפילו אחר שיצא משם, ובא אל עשר הספירות דעגולים, שאין בהן מסך, ומתעגל בהן בהכרח, עם כל זה, אינו משנה את דרכיו בהתפשטותו ממדרגה למדרגה. פירוש, כי למשל, כשהאור של הקו בא לספירת כתר, הוא מתעגל שם, כלומר, שמקבל את צורת אותו הכלי, שאין שם

 

נב      חלק ב        תלמוד עשר הספירות           פרק ב

 

כל הבחינות של קבלת השפע, שביוד ספירות שבקו היושר, והוא, כי בעגול הכתר, הנקרא ס אריך אנפין אחר התיקון, יש ע נקב אחד וחלון פ בצד ימין העגול, ומשם צ יורד אור אריך אל עגול אבא, ומאיר אליו. ועוד יש חלון שני, בשמאל העגול של אריך, ויוצא האור עד צד שמאל דעגול אבא, אשר בתוכו, ק ונוקבו ונעשה בו חלון, ומשם נמשך האור עד עגול אמא,

אור פנימי

הבחן מעלה מטה, אמנם, כשמתפשט האור מעגול הכתר אל עגול החכמה, הוא אינו מתעגל (עי' לה"ת ח"א אות ג'), אלא נמשך ביושר, כלומר בהבחן מעלה ומטה. ונמצא משום זה, ספירת עגול החכמה למטה מעגול הכתר, ועב מהכתר, שאין צורתם שוה. ועד"ז, כשבא האור מחכמה אל הבינה, הוא נמשך לה ביושר. ונבחן שהבינה למטה מהחכמה, דהיינו, יותר עבה מהחכמה. ועד"ז כל הספירות. באופן, שאע"פ שעשר הספירות דעגולים צורתן שוה, בלי הבחן מעלה מטה מצד הכלים, כנ"ל, עכ"ז, יש בהן הבחן מעלה ומטה, מצד "שיש בהן כל הבחינות של קבלת השפע, שביוד הספירות שבקו היושר".

ס) פירוש, אחר שנתקנו ד' העולמות אבי"ע, נעשתה כל ספירה לפרצוף שלם בראש תוך סוף. וקיבלו משום זה שמות אחרים. והפרצוף שנעשה מכתר, נקרא בשם אריך אנפין. והפרצוף שנעשה מחכמה, נקרא בשם אבא. והפרצוף הנעשה מבינה, נקרא בשם אמא. והפרצוף הנעשה משש הספירות חג"ת נה"י, נקרא בשם זעיר אנפין. והפרצוף הנעשה ממלכות, נקרא בשם נוקבא. והוראת אלו השמות, תתבאר במקומם בע"ה.

ע) פירוש, כי כבר ידעת, שמסיבת אור של י"ס הקו, המקובל בעגולים, מתרשמות בהכרח כל הבחינות דיושר גם בעגולים (כנ"ל אות נ' ד"ה יש), והנה זו הבחי' שישנה בקו שנקרא מסך, שבאור חוזר שלו, נמצא מקשר את האור העליון בכלים (כנ"ל ח"ב פ"א אות כ'), הנה גם המסך הזה, מתרשם בעגולים, אלא בלי העביות שבו, כי העביות

לא תוכל לעלות ממדרגה תחתונה לעליונה ממנה אפילו כל שהוא, שהרי על כן נקראת עליונה, לפי שאין בה עביות כמו בתחתונה, והבן. אלא רק בחינת הריוח, שהמסך הזה מגלה בתחתונה, דהיינו בעשר ספירות דיושר, זהו לבד העולה מהמסך דקו היושר, ומתרשם בעגולים. והריוח מהמסך הזה, מכונה בשם "חלון", כדוגמת החלון המותקן בחדר, כדי להביא האור באותו החדר, כן המסך הזה מגלה האור החוזר בסגולתו, לקשר את האור בנאצל. באופן, שאם המסך יתעלם משם, היה האור מסתלק מהנאצל, והיה נשאר בחושך, כדוגמת סתימת החלון אצל החדר. לפיכך, כשאנו באים לכנות רק את הריוח מהמסך, ולהוציא את עביותו, אנו מגדירים זה בשם "חלון או נקב".

פ) היינו שנתרשם ג"כ בערכי ימין ושמאל, שהיו משמשים ביוד הספירות דיושר (עי' לה"ת ח"א כ"ג).

צ) כלומר, שמסיבת החלון האמור, נעשה שם ההבחן של המשכת וירידת האור, דהיינו, שהולך ומתעבה בסדר המדרגות, אשר המדרגה התחתונה עבה מקודמתה. וז"ש "ומשם יורד אריך אל עגול אבא", כלומר, שמסבת החלון, קיבל האור בחינת עביות ובחינת מטה, אצל אבא דעגולים, דהיינו, חכמה, אשר הושפלה במדרגה, ואינה שוה עתה אל הכתר דעגולים, כמו שהיה בטרם שקיבלו האור דיושר דרך החלון. וכן בינה למטה מחכמה.

ק) משמיענו שענין החלון הזה, נעשה בספירות, ביחד עם ירידת האור אליו מהעגול העליון. כלומר שאז האור ההוא,

 

 

 

 

 

 

עגולים        שער הקדמות         ויושר                 נג

 

שבתוך עגול אבא, ומאיר בו. ונמצא כי בעבור האור תוך שמאל עגול אבא, אינו לאבא עצמו, ואינו ר עובר שם רק דרך מעבר בלבד, אבל עיקר הארה היא לאמא. ונמצא כי א"א, מאיר לאבא ואמא יחד, כמו שהוא בענין היושר שלהם ממש. ואף כי הם עגולים זו בתוך זו, יש להם ש קוים ישרים: ימין, ושמאל, ואמצע, בבחינת החלונות האלו שבהם. ומשם, נמשך האור ביוד ספירות דעגולים, דרך קוים ישרים ממש, בכל הפרטים עצמם כולם, אשר ביוד ספירות דקו ישר דרוח, ממש.

אדם קדמון נמשך מא"ס עד סוף האצילות, ובו נכללים כל העולמות.

ואין לנו רשות לעסוק בו

*      ו) והנה ת הא"ק הזה, א מבריח מן הקצה אל הקצה, מן קצה העליון עד קצה התחתון, בכל חלל האצילות הנ"ל. ובזה האדם נכללין כל העולמות כמ"ש בע"ה, אבל, ב בבחינת פנימית ועצמותו של אדם זה, אין לנו רשות לדבר בו ולהתעסק כלל.

תחילה יצאו העגולים ואחר כך היושר.

אין אנו עוסקים בעגולים אלא ביושר בלבד

ז) אמנם ג בתחילה יצאו יוד ספירות דרך עגול, אלו תוך אלו, ואחר

אור פנימי

 

רושם בו את ענין המסך הכלול בו כנ"ל, וע"כ נבחן כמו שהאור נוקב בו, ועושה בו חלון.

ר) כבר נתבאר ענין זה היטב לעיל (ח"ב פ"א אות ד' ד"ה פירוש).

ש) כלומר, שהאור יורד מעגול אל עגול בדרך המשכה ביושר בקוים ישרים, אלא שאין זה נחשב לבחינת תיקון קוים ממש, היורדים "מהמסך" שיש בהם אור הזכר, שיוכלו להשפיע לאחרים. אלא הקוים הללו של העגולים, אין בהם כח השפעה, משום שהמה יורדים בבחינת "חלונות", המספיקים רק לקבלת האור לצורך עצמם בלבד, ולא להשפיע לאחרים. וזה הכלל, כל שאין בו בחינת מסך, אין בו אור הזכר, אלא אור הנקבה, שהוא אור הנפש.

ת) אין לתמוה על השם אדם שמכנים כאן, שהוא כמו שאיתא (במדרש רבה בראשית כ"ז) א"ר יודן, גדול כחן של נביאים,

* ע"ח שער א' ענף ב'.

שמדמים צורה ליוצרה, שנאמר ואשמע קול אדם בין אולי וכו', ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, עכ"ל. וטעם הדבר יתבאר בע"ה במקומו.