שיעורים בתלמוד עשר הספירות

678


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

643

חלק ה שיעור 3 עמוד רצד

* ו) ונבאר עתה מציאות עליה זו, ונאמר כי הלא כאשר לא מטי בכתר הוא, לפי שעולין זו"ן של הכתר למעלה, במקום זה הכתר שבסוף השרשים העליונים, ואינם יכולים להיות שם ביחד, כי הוא גדול מהם, ולכן הם נשארים במקומו והוא עולה במקום השורש של המלכות, ואז גם השורש של המלכות עולה בשורש של היסוד, ושם נשארים שניהם בסוד היסוד, שהוא זו"ן, ואז, שורש כתר עליון משפיע למטה, אחר שכבר יש הכנה לתחתונים לקבל, ואז, הנוקבא של הכתר נכללת בזכר.

* עץ חיים שער ז' פרק ד'.

ו) לא מטי בכתר הוא, לפי שעולין זו"ן של הכתר למעלה: כלומר, ענין הסתלקות קומת כתר דהתפ"א, שנקרא לא מטי בכתר, הוא ענין הסתלקות זו"ן של הכתר למעלה, דהיינו, שנמצאים עולים שמה, להכלל בהזווג העליון, שבהמלכות של ראש. וכבר נתבאר ענין זה באורך בחלק ד' או"פ פרק ד' סעיף נ', ומשם תדרשנו. ואביא כאן רק התמצית ובקיצור, כדי שיספיק לבאר דברי הרב שבכאן. והנה נתבאר שם, שכל עיקר סבת הסתלקות האורות מן התפשטות הא' דעקודים, היה רק מטעם עלית המלכות לבד, שפירושו, הזדככות המסך שבכלי מלכות, שבעלית המלכות לז"א, שהוא בחי"ג, נעלם קומת כתר. ואח"כ, שעלה גם מז"א אל הבינה, נעלם ג"כ קומת חכמה. ואח"כ, שעלה מהבינה אל החכמה, נעלם קומת בינה וכשעלה מהחכמה אל הכתר, נעלם גם קומת ז"א. ואח"כ כשעלה גם מכלי  של הכתר אל המאציל, דהיינו למלכות של ראש, נעלם כל האור כולו דהתפשטות ההיא. והנה כל האורות הללו שנסתלקו משם, הניחו רשימות אחריהם, בהכלים שלהם. חוץ מהמלכות, דהיינו בחי"ד, שלא השאירה אחריה שום רשימו אחר הסתלקותה. גם נתבאר שם אשר המלכות דהיינו המסך שבה, בשעה שהוא מזדכך ועולה מבחינה לבחינה, נמצא נכלל בהרשימות, שהשאירו האורות אחריהם בהבחינות ההם. כי בהזדכך המסך מן בחי"ד לבחי"ג, שהוא כלי דז"א, הרי הוא נכלל בהרשימו, שנשאר שם מאור הז"א אחר הסתלקותו, וכן אח"כ שעלה ונזדכך לבחי"ב, שהוא כלי דבינה, הוא נמצא נכלל, גם בהרשימו, שנשאר שם מאור הבינה אחר הסתלקותה. וכן כשעלה לחכמה, נכלל ברשימו דחכמה. וכשעלה לכתר, נכלל ברשימו דכתר. באופן, שבעליתו אחר כך מהכתר להמאציל נמצא המסך כלול מכל הרשימות, שישנם בהע"ס דהתפ"א, חוץ מהרשימו דבחי"ד, להיותו נעלם אפילו מהמלכות דהתפ"א בעצמה, כנ"ל. 

ותדע, שעקרם של הרשימות ההם, הכלולים בהמסך, הנה הם העביות של בחי"ג, הנשארה מקומת חכמה. ועביות מבחי"ד מבחינת התלבשות, הנשארה מן קומת כתר, כי הרשימות מהקומות שהם נמוכים מהם, המה נכללים בהרשימות העליונים הנ"ל.

ותדע שאלו ב' הרשימות הנ"ל, אע"פ שקומת כתר, עולה עד אין ערך על קומת חכמה, עכ"ז כאן יכולים שניהם להיות מדרגה אחת, אלא רק בהבדל של זכר ונקבה. והוא מטעם, שהרשימו של קומת כתר אינו אלא חצי רשימו, ולא עוד, אלא שחסר לה אותה מחצה החשובה ביותר. כי כבר מובא לעיל, אשר כל רשימו נבחנת בשנים: לרשימו דהמשכה ולרשימו דהתלבשות. פירוש, כי גדלו של הקומה מדודה במדת העביות, אשר בהמסך, שהעב ביותר ממשיך קומה יותר גבוה, אמנם כיון שהקומה הגבוה צריכה לכלי היותר זך, לפיכך, יוצא לנו להבחין בכל קומה, ב' קצוות הפוכות, הנערכים זה על זה: זה:  כי כשם שהקומה הגדולה ביותר, נמצאת מחויבת מקצה האחד, שיהיה לה מסך וכלי מלכות העבים ביותר, שהם כלי ההמשכה לקומה הגדולה, הנה מקצהו השני, נמצאת מחויבת לכלי קבלה היותר זכים, שהם יתאימו להתלבשות האור הגדול ביותר. 

ולפיכך אותם הרשימות, שנשארו מן התפ"א, נבחנים כל אחד בשני החצאים הנ"ל, דהיינו רשימו דהמשכה ורשימו דהתלבשות, ותדע, שהרשימו דהמשכה הוא העיקר, כי זווג העליון נעשה עליה, וממנה עולה האו"ח, המקשר והמלביש את האור העליון בהפרצוף.

ובהמתבאר תבין היטב למה נחשבים הרשימו דקומת כתר עם הרשימו דקומת חכמה לזכר ונוקבא, שלכאורה, תמוה מאד, הלא נודע, שזכר ונקבה צריכים להיות בהשתוות זה לזה, דאל"כ, איך יהיה להם נגיעה זה עם זה, ואיך ישפיעו ויקבלו זה מזה, וכאן, יהיה הזכר מקומת כתר והנקבה מקומת חכמה, אשר מעלת הכתר על החכמה הוא לאין ערך כנודע. ועם המתבאר, אשר הרשימו דקומת כתר, הוא רק מחציתו של רשימו זו, וגם מחציתו החלש ביותר, משום שאינו ראוי להמשכת האור מצד עצמה בלבדה, אמנם הרשימו דבחינה ג' הוא רשימו שלימה, הן מבחינת ההמשכה והן מבחינת התלבשות, ולפיכך נמצא, אשר הרשימו דבחי"ג השלמה, משתוה עם מחצית הרשימו דקומת הכתר. והבן זה. וזכרהו היטב לכל ההמשך שבכאן. ולהלן יתבאר, איך זכר ונקבה הללו, מתחברים עם המסך שבמלכות של ראש בזווג אחד, בסבת עליתם שמה, אשר עי"כ המה חוזרים וממשיכים שוב התפשטות האור העליון להפרצוף, שהוא מכונה בשם התפ"ב. וזה אמרו "כאשר  לא מטי בכתר, הוא לפי שעולים הזכר והנקבה של הכתר למעלה וכו' ואז שורש כתר עליון משפיע למטה". שהוא כמ"ש לעיל, שבשעה שלא מטי בכתר, דהיינו בהתפ"א שנקראת בכללה כתר הנה אז נמצאים עולים מקומת כתר הזאת, בחי' זכר ונקבה, שהזכר, הוא בחינת הרשימו דכתר של הקומת כתר, והנקבה היא בחינת הרשימו דחכמה של קומת כתר הזאת, והם עולים תחת המלכות של ראש, ומתחדשים שם בזווג חדש, כמו שמבאר והולך.

הם נשארים במקומו וכו' השורש של המלכות עולה בשורש של היסוד: וצריך שתדע כאן הכלל הזה, אשר עלית הענפים, שפירושו, הזדככות העביות שבהם, הנה זה גורם גם לעלית השרשים שלהם. ואע"פ, שאין הזדככות נוהג בשרשים, שהם הע"ס דראש, אמנם עלית השרשים, נמשך מן ההזדככות שבענפים גופייהו, כי יחס הענפים לשרשיהם, הם כיחס ה"פועל אל הכח" והם באמת מהות אחת, ואין בפועל, אלא מה שיש בהכח, ולפיכך אם יש איזה גילוי אל הענפים, שהם ספירות דגוף, הרי אותו הגילוי מחויב להופיע מקודם, בהע"ס של השרשים, וע"כ הן אמת, שענין זה של הזדככות והסתלקות אורות מבחינת התלבשותם בכלים, לא יתכן, שיארע בהע"ס דראש, שהרי כל עיקר התלבשות האורות בכלים אינה שם אלא רק בכח, אבל ענין התעלות מקום הזווג, ישנו שם ודאי, אלא שזה נעשה בסבת עליתם של הענפים שמה.

וידיעה זו היא מהחשובות ביותר בחכמה זו, ולקמן מרחיב הרב את ענין הזה לכל פרטיו, וכאן, הוא מדבר רק בדרך כלל, ואומר, שעלית הזו"ן של הקומת כתר דגוף, למתחת המלכות של ראש, גורם להתכללות אור הכתר בבחי' כלי המלכות של ראש, ושני התכללות הללו, שהם:  התכללות זו"ן דכתר של הגוף בתחת המלכות דראש במקום אור הכתר דגוף, והתכללות אור הכתר של הגוף בכלי המלכות עצמה, הם גורמים, שיעלה השורש דהמלכות, שפירושו המסך הכלול בכלי מלכות של ראש, אל מקום השורש של היסוד, דהיינו בבחי' העביות דבחי"ג, כמ"ש זה באורך. 

סיכום: למדנו אות ו' וחזרנו מעט על שלמדנו בשיעור הקודם.

למדנו שאחרי הביטוש, כשמסתלקת בח' ד',  או"מ דוחק במדרגה להסתלק. אור הזך מסתלק ועולה לראש. הצורה שבה הוא מסתדר בראש היא שהשורשים עומדים (ציור) בצורה כזו שהשורשים הם במקום הפה, וזה במקום האני של האדם שהוא או"ח. הוא כח, רצון לקבל, מלכות, אבל עם כח של מסך. כח מסך זה כשיש לך אחריות אישית לייצר את הכלים לקשר עם הבורא. כל השורשים נמצאים בו כי האו"ח נעשה ע"י המלכות, האני שלך עשה או"ח ואחראי למה שקורה במחשבה ועל מה שמתפשט למטה. הוא השורש למה שמתפשט בגוף. זה המלכות שהיא כתר לאו"ח – ההתחלה, לכן נקראת שורש. היות והיא שורש אז היא נמצאת למעלה. כשהזדככה המדרגה האור הסתלק ממנה ועומד תחת השורשים. מדובר על ההתפעלות שלך שעובדת עכשיו בחזרה לשורש. גם זכר ונקבה – ד' דהתלבשות וג' עביות עומדים שם. ד' עביות זה זיכרון ובח' אחרונה לא משאירה עביות. זה ד דהתלבשות. ג דעביות זה מה שנשאר לך שאתה מבין שאתה כן יכול לעשות. אלה החוויות שעלו עם המסך לראש. זה מה שלמדנו בשיעור קודם.

בשיעור זה מרחיב לנו ידיעות אלה. אומר, שכל סיבת הזדככות המסך של הגוף היתה מטעם עליית המלכות, הטבור שעלה לראש, בגלל הביטוש. אז המסך של טבור מזדכך למעלה. כל פעם שעולה הוא מתרשם ממה שקרה בגוף. בעצם מסביר לנו מי הם הזכר והנקבה האלה, הד' ג' שעלו לראש. הגיעו אליו מהגוף שהמסך דטבור על והזדכך הוא עלה למעלה. להעלות רשימות זה להעלות מידע ממה שקרה בגוף, למחשבה. להפשיט את המקרה. להעלות לראש. בראש נעשה כלל ויכול לפעול עוד חוויה, אבל תתחשב בנתונים שהעלית מהחוויה הקודמת. נתונים אלה נקראים ד' ג'. עד שהגעת למעלה היו עוד חוויות בדרך של ד' ג' ב', גם הם עלו למעלה ואומר שבכלל 200 מנה זה כשהקטן כלול גם בגדול. אם יש שטר של 200 שקל יש בו גם 100 וגם 50. אם אומר שיש ד' ג' אז יש בתוכו גם ב ושורש וכו'. זה מסביר למה אומר שיש ד' ג' למעלה. 

עוד שואל, איך יכול להיות שד' ג' עומדים יחד? הרי כשאתה אומר שכשעומדים יחד צריכה להיות ביניהם השוואת צורה. איך זה קורה? זה ד שבא מכתר וג' שבא מחכמה. איך עומדים יחד? והם נקראים זכר ונקבה. איך זכר ונקבה יכולים להיות יחד. אם נשאל באדם אחד איך ההכרה והתודעה יכולים להיות ביחד. איך ידיעה מופשטת וידיעה פרקטית יכולים להיות ביחד, כי זכר זה מחשבה מופשטת. העביות זה מחשבה פרקטית. על זה שואל איך יכולים לעמוד ביחד. אומר, זכר ונקבה חייבים להיות שווים. זו הנחת השאלה. ז"א שביהדות אומרים לנו שזכר ונקבה צריכים להיות שווים. 

בא זוג לטיפול. הבעל אדם דתי שאומר שהוא צריך לשלוט על אישתי. מה שאני אומר היא צריכה לעשות. ככה זה ביהדות. כתוב 'כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה'. אומר שזה מקרה פרטי והבעל צריך לשלוט על האישה. היא צריכה להסכים ולחתום על כל מה שאני אומר לה לעשות. כך לעשות. ופה אומר בעה"ס שבהנחת השאלה, הרי זכר ונקבה צריכים להיות שווים כדי לעשות זיווג. אי אפשר לעשות כשאחד גדול ואחד קטן. שואל איך הם שווים כשזה ד' וזה ג'. אומר, היות והזכר הוא רק חצי, כי אין לו את הצד הפרקטי. הוא לא יכול ללדת, כמשל. זו מחשבה מופשטת. ללדת זה להביא ללב. הרי תכלית כל הבריאה 'והשיבות אל לבבך'. אם לא מרגיש את זה בלב אז לא פעלתי פרקטית. לעומת זאת, הנקבה היא דבר שלם, כי ג' דעביות יש גם ג' דהתלבשות, אז אם הכל שלם למה היא צריכה את הזכר? אם לה יש שלם ולו רק חצי אז למה צריכה להשתוות אליו, אלא שהוא יכול להקשר לעליונים והיא תישאר במקומה, ואם כך אז מתליעה. לכן צריכה אותו שימשוך למעלה, והוא צריך אותה כדי שתהיה פרקטית ואז זה שווה. כי לה יש גם זכר וגם נקבה, ולו יש רק צד זכר, ללא נקבה. היא יודעת לחשוב גם, אבל היא יכולה גם ללדת. 

אם כך, הבנו למה זכר ונקבה – ד התלבשות וג' עביות יכולים לעלות למעלה. זה מחבר למה שאמר, שכשהסתלקו הרשימות והמדריגה עלו למעלה ועומדים ביחד זכר ונקבה. הבנו מי הם – ד דהתלבשות וג' עביות וכך יכולים לעמוד ביחד.

שואל, אם היה פה ביטוש, ואחריו ד' ג' עלו למעלה וגרמו לכך שבשורשים השתנה הזיווג והזיווג הבא יהיה רק על ד ג ולא כמו שהיה קודם על ד. ז"א שמשהו בשורשים, באני שלי השתנה. שואל אם בגלל החוויה האני משתנה, אין אני קבוע? השורש משתנה והענף משפיע על השורש? עונה שלא. אין דבר כזה שענף יכול להגיד לשורש מה לעשות, אלא שאם יש גילוי לענפים שהם ספירות דגוף, הרי שאותו גילוי מחוייב להופיע מקודם בע"ס השורשים. מה קרה בשורשים? אומר שבגלל שהיתה הזדככות בענפים הם העלו רשמים מה קרה. למשל, אם כאבה לי הרגל, אבל אם הראש לא מחליט, ישאר אותו זיווג, הראש יכול להגיד שלמרות הכאב ימשיך לרוץ. גם אם מתלונן שכואב מאוד. הראש יכול להגיד להמשיך לרוץ. יכול להיות שנחייה אותך שוב, אבל עכשיו תמשיך לרוץ. זה 'שומע תפילת כל פה'. שמעתי כל מה שאמרת ואני מחליט. תמיד השורש, הראש, המחשבה, האני שלך הוא זה שמחליט. זה אומר לקחת אחריות אישית על מה שקורה איתך. אתה מחליט. 

בא אדם ואומר שהוא לא מצליח. בא ילד בכיתה ומספר שלא מצליח להכין את כל שיעורי הבית. אדם מבוגר אומר שיש לו כ"כ הרבה מטלות ולא מצליח. הבחירה היא עצמית. אל תעשה אם אתה לא רוצה. יכול להיות שיפטרו אותך מהעבודה אם לא תעשה את כל המטלות שלך, אבל זו החלטה שלך. לא חייב אלא בוחר. נכון שלפי הבחירה יהיו תוצאות אבל הבחירה היא עצמית. זו המציאות ואתה בוחר לקבל אותה. אם לא אפשר ללכת למציאות אחרת. אומר שלא – רוצה את המציאות הזו ואת התוצאה שתשתנה. זה לא הולך. אם נותנים מכה אז זו מכה, אי אפשר לומר שלא היתה מכה. כל האחריות היא באני החושב, שעושה או"ח, שמתכנן ובונה, לפי זה תבוא ההרגשה. 

אומר שידיעה זו היא מהחשובות ביותר בחכמה. כל זה אמרנו כדי להבין איך החוויה שהיתה קודם יכולה להיות מעובדת בראש על פי הבחירה האישית. לא לומר שהיתה טראומה בעבר שבגללה אני כזה. להפסיק להגיד שהמקרה מכריח את המחשבה להיות כזו. את הטראומה של העבר אתה מחליט איך לחשוב אותה. נכון שבתת מודע יש בעיות עם תבניות מחשבה לא נכונות בגלל אירועים מהעבר, אבל זו האחריות שלך לחשוב מחדש. זה חוק חשוב. לקחת אחריות אישית ולהתחיל לנהל אותה. לשנות את המחשבה כך שתקבל אחריות אישית.

1600

בס"ד

חלק ג שיעור 24 עמוד קכז

אור פנימי

ג) בקיעה, פירושה, התגברות האור על גבול שבמסך, ואינו משגיח על כח העכוב שבו, והוא פורץ ועובר ומאיר גם מלמטה ממסך. וצריך שתזכור היטב מה שביארנו לעיל, בפירוש הכאת אור העליון על המסך, (באו"פ פ"ב אות ג'), אשר המסך מפסיק לאור העליון, המתפשט לעבור גם מלמטה מגבולו, ומחזירו למקומו, כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ג'). והנה עם כל זה, פרץ איזה חלק מאור העליון, ולא חזר לאחוריו, אלא שירד למטה ממסך והאיר שמה, שזה דומה כמו שבקע ושיבר ועשה חור בגוף המסך, ועבר את דרכו ממנו ולמטה. אמנם, אין כאן שום דמיון, לבקיעה וחור גשמי מדומה ומוחש ח"ו, אלא שהוא ענין השגת גבול בלבד: כי מסך, הוא מגביל את האור כנודע. וקצתו של אור העליון, שהמסך לא הגבילו ולא עכבהו, מכונה, שחלק הזה בקע להמסך, כלומר לגבול והעיכוב שבו, ועבר גם ממסך ולמטה.

וחלק זה שהשיג את גבולו של מסך, ועבר למטה, מכונה בשם מלכות דמלכות שבמדרגה עליונה או בשם נקודה דמלכות דעליון.

ולפיכך, יש לפנינו להבחין בזווג דהכאה הנ"ל, ב' הבחנות: הבחנה א', הוא, אשר המסך התגבר על האור והחזירו למקומו, שבזה נעשה האו"ח לבוש על ד' בחינות שבאור העליון ממטה למעלה, אשר מכח זה התרחבה המלכות לע"ס מינה ובה ממסך ולמטה, באופן, אשר כל ע"ס שיצאו ממסך ולמעלה, התנוצצו הארתן גם ממסך ולמטה, והחתימו דוגמתן שמה ממעלה למטה כנ"ל (באו"פ פ"ב אות ג') וזהו הבחנה הא' שבזווג דהכאה.

הבחנה ב', הוא, אותו חלק מאור העליון שבקע ושיבר למסך, ועבר למטה ממסך בלי עזרת אור חוזר, כנ"ל, אלא בבחינת עצמותו ממש. דהיינו כמבואר לעיל, שחלק זה נקרא נקודה דמלכות דעליון, או מלכות דמלכות דעליון, שביטלה הגבול ולא השגיחה כלל על כח עיכוב שבמסך, והבן היטב, אשר כלפי הנקודה ההיא נחשב המסך, כמו שאינו במציאות כלל, כי ע"כ דייק הרב לומר "משברת ובוקעת את המסך", שהוא מטעם המבואר. וע"פ ב' הבחנות הללו המבוארים, תבין את כל המשך דברי הרב.

ד) כלומר, בחג"ת דא"א, שהם ג"ר שלו, משום שא"א זה דבריאה, אין לו אלא ו"ק: חג"ת נה"י לבד, ונמצאים חג"ת הג"ר שלו, כנ"ל ותבין כאן, אשר אותה הנקודה דמלכות דאצילות, שבקעה ועברה ממסך ולמטה בסוד הבחנה ב', הנ"ל, בדיבור הסמוך, ה"ס א"ס המכונה לעיל בשם "תוהו", שיש בו מבחינת א"ס כנ"ל, ואין בו שום בחינה מד' בחינות חו"ב תו"מ, אלא ד' בחינות כלולות בו "בכח" ולא בפועל. ואותן הג"ר דא"א הנ"ל אשר נקודה דעליון התלבשה בתוכן, הנה ג"ר אלו באות מהבחנה א', הנ"ל בדיבור הסמוך, ונקרא "בוהו", ובו יש ד' שורשים של ד' בחינות חו"ב תו"מ "בפועל ממש", כלומר, ע"י התלבשות או"ח, שהם בחי' כלים בפועל, וזכור זה.

סיכום: היום הרחבנו את המושג 'בקיעה'. 

למדנו בשיעור הקודם שישנן ב' הבחנות במעבר בין עליון לתחתון.

הבחנה א' נקראת בח' זיווג דהכאה שעושה העליון עבור התחתון – הוא מעביר בדרך זו לתחתון – מוליד את התחתון עם אותם דרכי הגיון שאותן הוא נותן לו. כמו שור ופרה שמולידים את העגל עם הגיון עגל, כבשה לכבשה, אדם לאדם, עגבניה לעגבניה. אותם חוקים עוברים בלידה מהעליון לתחתון בזיווג דהכאה.

כמו בהולדת אדם – ג שותפים – אב ואם גימ' 44 גימ' אדם. א – אלופו של עולם, לא צריך זיווג דהכאה, זה בא מלמעלה. הדברים הלא ברורים בחיים עוברים בדרך אמונה – עתיקא קדישא, בדרך אמונה הנקרא תוהו.

אם אדם רוצים להבין את זה הוא מתבלבל. כותב בהקדמת הזוה"ק – חבל מחנק לגרונו. לא צריך לתהות על הראשונות. לא צריך 'מי השם אשר אשמע בקולו'.

הבחנה שניה שבאה מלמעלה היא 'עתיק' – אמונה שלא מתחשבת בגבול המסך. יש נקודה כזו באדם – השורש של הרצון לחופש. הרצון לחופש מגיע בלא גבול, מגיע ממושג הבקיעה – משהו שדוחק ועובר את המסך ולא מתחשב בגבול. כח זה הוא ההרגשה 'רוצה חופש', רק שהטעות היא שרוצה את זה בגוף במקום בנפש. אם אתה רוצה חופש עליך להיות בעל חופש בחירה עצום. האם אתה מסוגל לבחור או שאתה רדוף בתאוות. האם יכול לצום ב-ט' אב? אתה פוחד שלא תוכל להתגבר על התאוות שלך? אתה חושב שאם תפעל את התאוות שלך תזכה בחופש? אדם צריך לשאוף לחופש נשמתי הבא מצד האמונה. מפרש אמונה כאמונה והקליפה אומרת 'בקש הפקרות'. כדי לברר את הקדושה מהקליפה צריך לקחת את ניצוצות החופש לחופש נפשי ולבחור. זו עבודת 'בעל פעור' – פוערים עצמם מול האליל ואומרים שהכל מותר ללא גבולות. 

בנשמה אפשר לאהוב, להיות שלם. אלה מקומות החופש. בלי מתח. שם צריך חופש. לא בהפקרות. זו הבקיעה האומרת – לא מתחשבים במסך מלכות דמלכות דעליון יורדת לתחתון בח' עתיקא קדישא – עולם האמונה. ויש עוד עולם המחשבה שבא לידי זיווג דהכאה שעושה העליון עבור התחתון. פה יש כבר מסך בודק – מי יכול להכנס – רק מי שיש לו או"ח המלביש. החליפה דרכה יכולים להכנס. 

בהבחנה ב' אין חליפה. כל אחד יכול להכנס חופשי. כולם עומדים בתור לבדיקה. כל ידיעה ומחשבה נבדקת אם אפשרית או לא. יש מי שלא נבדק – זו אמונה. בלי שכל. כמה מתרכזים האנשים שאומרים להם 'בלי שכל'. צריך לראות את שתי ההבח'.

כשזה יורד למטה רוצה לומר הידיעה השניה שלמדנו – כל מה שבא מלמעלה למטה, רק צד הגוף בזיווג דהכאה יורד למטה וראש הגוף הופך לראש המדרגה התחתונה. נקרא חג"ת – בוהו – א"א עולם המחשבה. נקודה שעוד לא למדנו מספיק. איך בנוי כל פרצוף וכו' – נלמד בחלקים הבאים.

סיכום בנקודות שיעור 24- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'
פרק ז' עמוד קכ"ז. ד' אב תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני

1. כל מעבר של פרצוף או עולם מעליון לתחתון נוהג בב' בחינות: בחינה ראשונה נקראת בקיעה בחינה שניה דרך זיווג דהכאה.
2. בקיעה זה מעבר ללא גבול בין מדרגה למדרגה. לעומת זאת, הבחינה השניה היא מעבר רק אם יש לבוש של אור חוזר המלביש.
3. השורש של רצון לחופש נובע מבחינת הבקיעה . הטעות היא שרוצים את החופש, את האמונה, לבחינת גוף, במקום לרצות אותה רק לנשמה שזה מכיון שהניצוץ השתלטה עליו הקליפה.
4. מה שעובר דרך הבקיעה, הוא נקרא תוהו, נקרא עתיק וזה עולם האמונה. מה שיורד לעולם התחתון על ידי זיווג דהכאה, נקרא בוהו והוא בחינת אריך אנפין, שהוא עולם המחשבה.
5. מה שעובר דרך זיווג דהכאה מעליון לתחתון, עובר רק בחינת הגוף של העליון, הנקרא חג"ת נה"י, ולא יורד החב"ד של העליון לתחתון. מהחג"ת של העליון שירד לתחתון, נעשה הראש של התחתון.
(אין טעם בשלב זה של הלימוד להתעכב על הידיעה הזו).

סיכום בנקודות שיעור 24- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'
פרק ז' עמוד קכ"ז. ד' אב תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני

1. כל מעבר של פרצוף או עולם מעליון לתחתון נוהג בב' בחינות: בחינה ראשונה נקראת בקיעה בחינה שניה דרך זיווג דהכאה.
2. בקיעה זה מעבר ללא גבול בין מדרגה למדרגה. לעומת זאת, הבחינה השניה היא מעבר רק אם יש לבוש של אור חוזר המלביש.
3. השורש של רצון לחופש נובע מבחינת הבקיעה . הטעות היא שרוצים את החופש, את האמונה, לבחינת גוף, במקום לרצות אותה רק לנשמה שזה מכיון שהניצוץ השתלטה עליו הקליפה.
4. מה שעובר דרך הבקיעה, הוא נקרא תוהו, נקרא עתיק וזה עולם האמונה. מה שיורד לעולם התחתון על ידי זיווג דהכאה, נקרא בוהו והוא בחינת אריך אנפין, שהוא עולם המחשבה.
5. מה שעובר דרך זיווג דהכאה מעליון לתחתון, עובר רק בחינת הגוף של העליון, הנקרא חג"ת נה"י, ולא יורד החב"ד של העליון לתחתון. מהחג"ת של העליון שירד לתחתון, נעשה הראש של התחתון.
(אין טעם בשלב זה של הלימוד להתעכב על הידיעה הזו).

1020

בס"ד

חלק ג שיעור 21 עמוד קכג

א"ס ה"ס אפס, ואחריו הכתר הנקרא תהו, ואחריו בהו, הכולל ד' יסודות .

ג) והענין הוא, כי הא"ס נקרא אפס, כי אין בו שום תפיסה, ג שאין שם חומר ד ולא צורה כלל, ואחריו יצא ה התהו והוא הכתר, ואחריו יצא הבהו הכולל ד' יסודות חו"ב תו"מ.

בתהו יש שורש ד' יסודות שבנאצל, בכח ולא בפועל.

ד) וביאור הדבר, כי הנה בהכרח הוא, שתהיה מדרגה אמצעי בין המאציל אל הנאצל, כי יש הרחק ביניהן כרחוק השמים מן הארץ, ואיך יאיר זה בזה, ואיך יברא זה את זה, שהם ב' קצוות, אם לא יהיה דבר ממוצע ביניהן ומחברם, ויהיה בחינה קרובה אל המאציל וקרובה אל הנאצל. והנה בחינה זו, הוא כתר הנקרא ו תהו, כי אין בו שום יסוד, כי על כן אינו נרמז בשם הויה כלל, רק בקוצו של יוד, אמנם הוא בחינת אמצעי כנ"ל. והוא, כי הנה כתר, הוא דוגמת החומר הקודם הנקרא היולי, שיש בו שורש כל הד' יסודות, בכח ולא בפועל, ולכן נקרא תהו, כי הוא מתהא מחשבות בני אדם, באמרם, הנה אנחנו רואים, שאין בו צורה כלל, ז ועכ"ז אנחנו רואים שהוא נאצל, ח ויש בו כח הד' צורות.

ג) עי' לוה"ת ח"ב אות כ"ו, שרצון לקבל שבנאצל ה"ס אור שנתעבה, והוא כללות החומר שבנאצל, שממנו נצטיירו ונעשו כלי קבלה שלו. וזה ודאי, שבא"ס ב"ה לא נמצא מבחינת רצון לקבל זה ולא כלום. (כמ"ש לעיל באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם) וז"ש הרב "שהא"ס נק' אפס, כי אין בו שום תפיסא, שאין שם חומר" וכו', דהיינו מבחי' הרצון לקבל הנ"ל, ואין שום השגה באור בלי כלי, כנודע.

ד) הד' הבחינות חו"ב תו"מ, מכונות "ד' צורות", להיותן שיעורי מדרגות זו למטה מזו, המצטיירות בחומר של הנאצל, (כמ"ש באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה) שכ"ז אינו בא"ס ב"ה, כמבואר בדיבור הסמוך, ובאו"פ שם.

ה) דהיינו אמצעי בין מאציל לנאצל, משום שבו כבר נמצאים כלולים שורשי ד' הצורות של הנאצל "בכח" אבל לא בפועל.

ו) כלומר שד' בחינות חו"ב תו"מ נקראות ג"כ ד' יסודות, שבתוהו אין בו שום בחינה מהם, כנ"ל.

ז) כלומר, שכבר יצא מכלל מאציל שהוא א"ס המכונה אפס, והבן.

ח) היינו הד' בחי' חו"ב תו"מ, שנק' ג"כ ד' צורות, כנ"ל בסמוך. אמנם הן בו רק בכח" ולא בפועל, כנ"ל. אמנם "בוהו", שה"ס ניצוץ נברא כנ"ל, כבר יש בו שרשי הד' צורות בפועל ממש, שה"ס התפשטות הא"ס לעשות כלים בהכאה על המסך, (כנ"ל בדברי הרב ח"ג פ"א אות א') שכבר ד' בחינות דאור ישר שנתפשטו מא"ס, מלובשות באור חוזר העולה ממטה למעלה, ועצמות א"ס כבר מלובש באו"ח זה, בסוד "ראש" מדרגה. אמנם הכלים האלו, נקראים שרשי כלים, ואינם נגמרים, אלא אחר התפשטותם ממטה למסך כנ"ל.

סיכום שיעור קצר 21- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'
פרק ו' עמוד קכ"ד. כ"ט תמוז תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני
בשיעור הקודם למדנו שיש לנו בחינת ממוצעת בין כל שתי מדרגות והיא לא נמנית עם המדרגה שמתחתיה ובכל זאת שייכת אליה וגם שייכת למדרגה שמעליה.
ראינו שיש רק ארבע בחינות חכמה ,בינה, תפארת ומלכות שמקבלות אותיות יקו"ק והכתר הוא קוצו של י' אבל לא ניתן לומר שהוא לא נמצא, כפי שלמדנו עשר ולא תשע .
יש משהו שקודם לתוהו הנקרא אפס
לכן אנחנו אומרים כך :
− שיש לנו אפס
− ממנו לאחר מכן יש את הכתר
− ולאחר מכן יש את הגוף, את הנברא
− שהנברא יש לו יקו"ק
− והכתר- הוא קוצו של יוד
− והאפס- לא יודעים
− הכתר הזה בנוי מתוהו ובוהו
− שהם שורש בכח ושורש בפועל
− האפס בלתי נתפס
− הוא כמו המאציל העליון
− הכתר הוא נאצל ביחס לאפס
ומאציל ביחס לנאצל שהוא ד 'בחינות- כמו הגוף. −
זה כמו ראש וזה כמו גוף −
יש משהו מעל הראש −
לכן זה כמו משפך שיש לו חלק צר וחלק רחב −
יש בו את שני הצדדים, גם של העליון שלו שהוא בחינת תוהו שמתהה מחשבות אדם. שורש בכח ,ואני לא מבין אותו . −

מצד שני יש בו צד, שאני יכול לראות בכח מה יצא ממנו. ובכל מקום אם אנחנו תופסים את הנקודה, רוצים לתפוס קשר בין העליון לתחתון הוא בא מהמקום הזה וכל זה חייב להיות באמונה, צריכים לקבל את זה.
כי הבוהו זה כמו חוק עליון, חוק שורשי. שהכל נובע ממנו.
והתוהו זה אמונה בדבר שהוא למעלה מאיתנו. שזה כמו אמונה א' בבורא .
וב 'זה כמו התורה הבוהו. שממנה יש שורש של כל מה שיקרה אחר כך .
אז אלה שתי הבחינות וככה זה בנוי:
באפס אמרנו שאין שום תפיסה, אין חומר ואין צורה בנאצל יש חומר ויש צורה
ובתוהו זה מחולק ואפשר לראות את זה בכל מדרגה אומר גם שהכתר הוא כמו חומר ראשון שנקרא היולי שאני לא תופס בו .אש, רוח, מים, עפר- הם כבר בנאצל.

סיכום בנקודות שיעור 21- תלמוד עשר הספירות- דף היומי- חלק ג'
פרק ו' עמוד קכ"ד. כ"ט תמוז תשע"ט
בית מדרש הסולם- שיעור מאת הרב אדם סיני
1. אינסוף הוא אפס, שאין שם לא חומר ולא צורה ואין לנו בו שום תפיסה והוא בבחינת המאציל העליון, מעבר למדרגה.
2. בחינת הכתר הוא אמצעי בין מאציל לנאצל. אין בו שום חיסרון, דהיינו חומר, כפי שיש בנאצל.
3. הכתר בנוי כאמצעי בין האפס לנאצל והוא בנוי מב' בחינות, תוהו ובוהו.
4. תוהו הוא בחינת שורש בכח ובוהו הוא שורש בפועל והוא מהווה אמצעי בין האפס לנאצל, בהיותו נאצל לאפס ומאציל לנאצל.
5. הכתר הוא בחינת האמונה שיש בה שני ערכים, התוהו בבחינת אמונה בעליון, בקיום שלו, גם ללא תפיסה. ובוהו הוא אמונה בצורך, בנאצל ובהתפשטות שלו על פי חוקים עליונים, דהיינו אמונה ביתר דבקות.

סיכום: בשיעור קודם למדנו שיש לנו בח' ממוצע בין כל שתי מדרגות ואמרנו שבח' זו אינה נמנית עם המדרגה שתחתיה אבל שייכת לה וגם למדרגה שמעליה.

ראינו שיש רק ד' בח' ח"ב תו"מ שמקבלות אותיות י.ה.ו.ה והכתר הוא קו"י שלא מקבל אות אבל נמצא, כפי שלמדנו 10 ולא 9.

יש קודם לתוהו הנקרא אפס. לכן אנחנו אומרים כך: יש אפס ממנו יש כתר וממנו יש את הגוף. הנברא. הנברא יש לו י.ה.ו.ה והכתר הוא קו"י והאפס לא ידוע. 

הכתר בנוי מתוהו ובוהו. שורש בכח ושורש בפועל. האפס בלתי נתפש. הוא כמו המאציל העליון. הכתר נאצל ביחס לאפס ומאציל ביחס לנברא. לכן כמו משפך שיש לו חלק צר וחלק רחב. יש בו את שני הצדדים – העליון שלו בח' תוהו – שורש בכח בלתי מובן. מצד שני שיכול לראות בכח מה יצא ממנו, ובכל מקום שתופשים את הנקודה – הקשר בין העליון לתחתון הוא במקום זה שכולו חייב להית באמונה.

הבוהו כמו חוק עליון, שרשי שהכל נובע ממנו.

התוהו הוא אמונה בדבר שלמעלה מאיתנו. אמונה בבורא. ב בתורה – בוהו.

אלה שתי הבח' וכך זה בנוי. באפס אין שום תפישה, אין חומר ואין צורה.

בנאצל יש חומר ויש צורה, ובתוהו זה מחולק.

אפשר לראות את זה בכל מדרגה. 

אומר גם שהכתר נקרא חומר ראשון – היולי, שאין תפישה בו.

א.ר.מ.ע הם כבר בנאצל.

906

תלמוד עשר הספירות

ספר 'תלמוד עשר הספירות' – החיבור החשוב ביותר של משנת הרב יהודה אשלג הדן בהרחבה במבנה העולמות העליונים. הספר, המחולק לששה עשר חלקים, עוסק בעיקרי חכמת הקבלה של החשיבה הלוריאנית, אותה מסביר הרב אשלג, מפרט ואף מרחיב, באמצעות שני פירושים: 'אור פנימי' – פירוש נקודתי בהתאם לטקסטים המצוטטים מהאר"י; ו'הסתכלות פנימית' – פירוש מקיף הדן בנושאים בהרחבה. לכל אחד מן החלקים נלווה לוח שאלות ותשובות לענינים המובאים בו, וכן ל"פירוש המילות".

שנת הוצאה: תרצ"ג – תרצ"ז (1937 – 1933)
הוצאה לאור ראשונה: מהדורה פנימית, המשוכפלת בכמות מצומצמת במכונת "סטנסיל".
תוכן הספר ומהותו: שנים ספורות אחר הוצאת פירושי "פנים מאירות ומסבירות", ראה בעל הסולם כי חיבורו לא השיג את מטרתו, ועדיין מתקשים הלומדים לבא בשערי תורת האר"י, על כן שינס מותניו בשנית לחבר חיבור נוסף, בו הופשטו והוסברו ביתר פירוט לשונות האר"י וסגנונו, וכן הביאור ההקפי הותאם עד אשר "כל מעיין בינוני" יוכל להיכנס בפתחי החכמה. הביאור המקומי נקרא בשם "אור פנימי", והביאור ההקפי שבסוף כל חלק: "הסתכלות פנימית". בשונה מהחיבור הקודם, הובאו בספר זה קטעים מכל כתבי האר"י, ולאו דווקא מן הספר "עץ חיים". הם נערכו בששה עשר חלקים (שנקראו "שיעורים" במהדורה הראשונה), כשכל חלק מתמקד בשלב מסוים בהשתלשלות החכמה מן הקל אל הכבד. בסוף כל חלק צורף לוח שאלות ותשובות. אחד מהם עוסק במילון המילים והערכים שנתחדש באותו החלק, והשני, הוא שאלות סיכום על הנלמד.
לספר רחב הקף זה, צורפו שתי הקדמות המבארות את שיטתו של בעל הסולם בעניינים רבים בעבודת ה' ובלימוד פנימיות התורה. בהדפסות שנדפסו אחר פטירת בעל הסולם – הן צורפו לאחת.
מני אז שהוצא לאור, נחשב ספר זה למרכזי בין ספרי בעל הסולם בביאור חכמת הקבלה, ותלמידיו ותלמידי תלמידיו קבעו בו את עיקר לימודם.

תלמוד עשר הספירות הוא ספר קבלה של הרב יהודה לייב הלוי אשלג, "בעל הסולם", על כתבי האר"י ובו מבוארים בהרחבה עניינים בחכמת הקבלה בסדר לימוד מובנה. הספר יצא לאור החל בשנת תרצ"ו (1937) והוא הרחבה של ביאורו הקודם של הרב אשלג על ספר עץ החיים, הניקרא בשם "פנים מאירות" ו"פנים מסבירות".

תוכן עניינים
1 מבנה הספר
2 ההקדמה
3 מבנה הספר
4 קישורים חיצוניים
מבנה הספר
הספר נסוב סביב קטעים מספריו של האר"י. בכל פרק מובאים דברי האר"י בלשונם ועליהם שני פרושים:

אור פנימי – פירוש על סדר הטקסט.
הסתכלות פנימית – ביאור נרחב על הסוגיות העיקריות באותו חלק.
בנוסף, מובאים בסיום כל חלק בספר שאלות ותשובות על החומר הנילמד:

לוח השאלות והתשובות לפירוש המילות – שאלות ותשובות על מילים והגדרות.
לוח השאלות והתשובות לעניינים – שאלות ותשובות על הנושאים הנלמדים.
ההקדמה
בתחילת ההקדמה לספר כותב הרב אשלג על מטרתו בכתיבת ההקדמה: "בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח ח"ו מישראל". בהקדמה זו מאריך הרב אשלג בביאור הצורך והחובה ללמוד קבלה.

בסיום ההקדמה, הרב אשלג מדריך את הקורא לסדר הלימוד הנכון:

"למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי."

הדרכה זו, יחד עם הסידור ההדרגתי של החומר ושאלות החזרה המפורטות, מצביעים על ניסיונו של המחבר להעניק לספר מבנה דידקטי המאפשר לימוד שיטתי ומסודר של חוכמת הקבלה.

מבנה הספר
הספר מחולק ל-16 החלקים הבאים:

צמצום וקו
עגולים ויושר
אור ישר ואור חוזר
עשר הספירות של עקודים
עשר ספירות דעקודים בהתפשטות השנייה הנקראים מטי ולא מטי
עשר הספירות של עולם הנקודים
עשר הספירות דז' מלכין קדמאין דמתו
עשר הספירות של עולם האצילות
זיווגי הספירות
עיבור ראשון דז"א
תיקון אורות ניצוצין וכלים בעובר ועיבור הב'
לידה ויניקה של הז"א
תיקוני רישא ודיקנא דא"א
מוחין דגדולות של זעיר אנפין
בנין הנוקבא דז"א
ג' העולמות בריאה יצירה עשיה

תלמוד עשר הספירות

1071

חלק א

חלק ב





חלק יב

חלק יג

חלק יד

video

1635
שאלות חזרה חלק טו א'תרפז-א'תרפח 1. הסבר את המושג "אחים בכורים". הסתייע החלק ט'. 2. מהו "אין אישה מתעברת מביאה ראשונה"? 3. מה הכוונה שמלכות נכללת בנוקבא...